רקע לסמבה
"אין כמו הסמבה לתפוס שלווה
אין כמו הסמבה, כן היא חוויה
היא אולי אשליה, אך היא עושה לי טוב
דרום אמריקה על המפה".
(מתוך "בשבחי הסמבה", מילים ולחן יצחק קלפטר)
סמבה היא מילה בפורטוגלית השאולה מהמילה semba, מילה שכיחה בשפות שבטי הבאנטו ממערב אפריקה (קונגו ואנגולה של ימינו), שהובאו לברזיל במאות ה-16 עד ה-19. למילה שתי משמעויות: כפועל פירושה "ליצור מגע", ובמשמעות הדתית - דרך ליצירת מגע עם רוחות האלים בפנתאון האפריקני, וכשם עצם פירושה - תלונה, בכי, תוגה.
העבדים הביאו עמם לברזיל סגנונות ריקוד רבים, כשהסגנון הבולט מכולם היה ה- Batuque שהוא ריקוד מעגלים. במרכז המעגל רוקד זוג לקול מחיאות כפיים ולצליליהם של תופים או חפצים אחרים שאוחזים הסובבים אותם במעגל. הם גם מלווים את הרוקדים בשירת הפזמון החוזר. הזוג במרכז המעגל מתחלף באחר כאשר מורגשת בזמן הריקוד נגיעה באזור הטבור (האפריקנים מאנגולה כינו את הנגיעה semba). בצורה כזאת כל המשתתפים נוטלים חלק בריקוד. האירופים ראו במעשה חטא חמור, ובתחילת המאה ה-17 אף חוקקו חוקים נגד הריקודים ואסרו לרקוד אותם.
כאשר הובאו העבדים מאפריקה הם הופרדו ופוזרו בין חלקות קרקע ברחבי ברזיל, במטרה למנוע אפשרות של מרידה. הפיזור הוליד מגע בינם לבין קבוצות ילידים (שבטים של Red Indians), ומגע זה בא לידי ביטוי באימוץ דרכי חיים, אמונות, מקצבים מוסיקליים, סגנונות ריקוד ומסורות של הילידים אל תוך המסורת האפריקנית ולהפך. בסביבות 1830, ככל הנראה כצעד מחאתי נגד חקיקת החוק האוסר ריקוד אפריקני עממי, נולד ריקוד חדש ששילב אלמנטים מהריקודים האפריקניים עם תנועת גוף מה- Lundu - הריקוד של הילידים הברזילאים. אז למעשה החל גיבושם של סממני הסמבה הראשונים. אגב, השימוש במילה "סמבה" החל לראשונה תשע שנים מאוחר יותר, על ידי האב לופז גמה במאמר שפרסם בעיתון "O Carapuceiro". בחלוף השנים נוספו לריקוד צעדים חדשים, ובתחילת המאה ה20- הפך הריקוד לסמל סטטוס חברתי.
רבים מתושבי ברזיל של אותם הימים סבלו ממצוקה כלכלית ועוני. בריו דה ז`נרו מצאו מהגרים מובטלים שבברזיל מפלט מהשיעמום ומחיי הסבל באמצעות המוסיקה והריקודים. כל קבוצת מהגרים קיימה פסטיבלי רחוב ותהלוכות משלה שאפיינו את מנהגיה ותרבותה. הסגנון שבלט במיוחד במשכנות העוני היה הסמבה דה מורו (samba de morro) או הסמבה בטוקדה (samba batucada) - הסמבה של העניים. לסמבה של העניים הייתה מקבילה בשכבות הגבוהות יותר של החברה ה- ,Zemba Queca שאותה נהגו לרקוד באולמות סגורים, וכמה שנים לאחר מכן הוחלף שמה למסמבה (Mesemba). במקביל, באזורים שונים של באהייה התפתח ריקוד מעגלים שנקרא סמבה דה רודה (Samba de Roda), שאלמנטים ממנו ניכרים גם בסמבה של ימינו, והם קשורים למקצבים משתנים.
בין השנים 1920-1915 התערבבה ה- Mesemba עם ריקוד המסיסה (Maxise), שהיה ריקוד טנגו ברזילאי פופולרי משנות ה-70 של המאה ה-19.המסיסה כלל צעדי פולקה וצעדים מהריקוד הקובני הבנרה (אגב, ריקוד הבנרה חדר לברזיל ב-1914 על ידי מלחים קובנים ששרו ורקדו ברציפי הנמלים). מכאן ועד להתפתחות הסמבה הדרך הייתה קצרה. ב-1917 הקליט ארנסטו דוס סנטוס "דונגה" את השיר "בטלפון" (Pelo Telefone) ששילב מקצבים מהמסורת האירופית עם מקצבים אפריקניים, ואז נולדה הסמבה באופן רשמי. בעקבותיו הלכו מוסיקאים רבים, צאצאי העבדים, ושילבו בעבודתם סגנונות מ"הבית" עם מקצבים שאפיינו את האדם הלבן. הלהיטים החדשים סחפו אחריהם רבים מתושבי ברזיל.
בשנת 1934 התפתחה בבריטניה ה- Carioca, סוג של סמבה המכונה סמבה לאולמות, והגיעה לארצות הברית בשנת 1938. בברזיל הלך והשתרש סגנון זה בתחילת שנות ה-40, תודות לכרמן מירנדה (Carmen Miranda), שהופעתה בסרט "הלילה ההוא בריו" הכתירה אותה כ"מלכת הזמר של הסמבה". בשנות ה-50 נולד סגנון חדש שמיזג בין ג`אז לסמבה ונקרא "בוסה נובה" (bossa nova - "הדבר החדש"), ובאמצע שנות ה-60 עברה הסמבה גלגול נוסף כשזמרי מחאה החלו לערבב אותה עם רוק. באמצע שנות ה-80 ערבבו כמה להקות את הסמבה עם מקצבי היפ הופ ויצרו את מקצב ה- Mangue, ובחלוף השנים נולדו זרמים נוספים של סמבה שהלכו והתנתקו מהשורשים שמהם צמחו ביניהם: סמבה-רגאיי, סמבה-פאנק, למבדה וטימבלדה. היום נחשבת הסמבה לחלק בלתי נפרד מאורח החיים הברזילאי, דבר המשתקף יותר מכול בזמן הקרנבל בריו.
לתחילת הכתבה
סמבה והקרנבל
עד לשנות ה-20 של המאה ה-20 הוצאה הסמבה מחוץ לחוק בגלל האופי הגס והמוחצן שהיא שידרה. בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 צברה הסמבה תאוצה והפכה לחלק מהקרנבל הברזילאי. מאז, מדי שנה, מולחנים שירים חדשים ונכתבות קומפוזיציות במיוחד לרגל הקרנבל. בסוף שנות ה-20 נפתחו בתי הספר הראשונים לסמבה בריו, כשבשכונות העוני נפתחו גם מעין מועדוני קרנבל ששמו דגש על הפן החברתי-תרבותי.
בתי הספר הראשונים לסמבה היו קטנים עם כ-50 תלמידים שצעדו וחוללו לצלילי המוסיקה, בלי תלבושות מיוחדות. הקבוצות הללו נקראו: " blocos" ובתכנים שיצרו נכללו גם נושאים דמיוניים ורעיונות נועזים. הקבוצה הראשונה, בשנת 1928, הייתה Deixa Falar, והיא פעלה בפרוור אסטסיו (Estacio) שבריו. לא חלף זמן רב והקבוצות הללו החלו לקיים מצעדים מאורגנים ותחרויות. התחרות הראשונה נערכה בשנת 1932. בשנת 1935 בתי ספר לסמבה הוכרו רשמית כ"מועדונים ליצירה", וכך נסללה הדרך לאנשים לבטא את עצמם ללא פחד ובלי קשר למצבם החברתי.
לאחר מלחמת העולם השנייה התאגדו קבוצות קטנות של בתי ספר לסמבה לכמה ארגונים גדולים, והם זכו להתעניינות רבה מצד גורמים חברתיים וכלכליים. בשנות ה-40 וה-50 החלו בתי הספר לסמבה לגבש זהויות עצמאיות, כולל דגל ייצוגי, סגנונות מוסיקליים תלבושות ועוד. באותן שנים השתרבבו אל הסמבה סגנונות מוסיקליים מארצות אחרות, למשל: בולרו, צ`ה צ`ה צ`ה ופוקסטרוט, ובהדרגה תפסו את מקומה. רק במשכנות העוני הקשים, המכונים מורוס (morros), נותרה הסמבה פופולרית.
הסמבה חזרה לתפוס את מקומה כריקוד ברזילאי פופולרי בשנות ה-60 וה-70, בעקבות מעין מהפכה שעברה על עולם הסמבה, כשאנשים מהמעמד הבינוני הכניסו מושגים אסתטיים יותר לריקוד. בתי הספר שיפרו את המראה החיצוני שלהם, לרוב בעזרת חסויות של אמנים מפורסמים, השקיעו יותר בתלבושות ובאביזרים, בדגלונים ובסממנים חיצוניים. סיבה נוספת לכך הייתה התגברות התחרות בין מלחינים ויוצרים. מאז ועד היום, התחרות בין בתי הספר רק גדלה, וכל בית ספר נאבק על יוקרתו ועל מקורות המימון שלו.
השירים שנכתבים לקראת הקרנבל עוסקים בנושאים פוליטיים, חברתיים ולקוחים מחיי היומיום, והלהיט השנתי נבחר על ידי טובי המומחים בתחום. בימי הקרנבל מציג כל בית ספר את מיטב הלהיטים והרקדנים ואת התזמורת. כולם יחד נעים על במות נעות שעליהם מחוללים רקדני הסמבה לצד מתופפים ונגני כלי הקשה. כל חברי התזמורת מכונים בטריה. בתי הספר מתחרים בכמה קטגוריות: ריקוד, מוסיקה, מילות השיר, וההופעה הכוללת. הזכייה בתחרות נחשבת ליוקרתית מאוד.
ראוי לציין כי באזורים שונים במדינה מטפחים סגנונות שונים של סמבה, ואם מזדמן לכם לבקר בברזיל בסוף פברואר-תחילת מרס, אל פספסו את החוויה העצומה של צפייה והשתתפות בחגיגה הגדולה.
לתחילת הכתבה
תודה לשגרירות ברזיל שסייעה בהכנת הכתבה.
