מאדיס לשמורת הרי בלה
על האוטובוס בדרך ל-Dinsho. נוסעים דרומה. הדרך סלולה וטובה - אך מאוד עמוסה. עדרים, אנשים, מכוניות ומשאיות, כולם רוצים להשתמש בה בבת אחת. הנהג מנווט בין המכשולים ומפעיל לשם כך את כל גופו - כמו אחד שיושב בחדר של משחקי וידאו מול מכונה של תחרות מכוניות מרוץ: בסיבובים תופס זוית, צופר כל הדרך, מרים ידים, צועק ומקלל. מידי פעם גם מרעיף על עצמו שבחים כשנראה לו שעשה צעד חכם בכביש. במושב לפני דניאל יושב כומר צעיר שלא סותם את הפה. הוא בדרכו למנזר שלו אחרי חופשה באדיס. ניחוש שלנו שהוא מאיזה מנזר-שתקנים ועכשיו יש לו הזדמנות להתפרק. מזיין לכולם את השכל - אנחנו קולטים מבטים עצבניים גם מהנשים שסביבנו, שאחרי שעתיים בצעד ברור ומחאתי לוקחות ניר טואלט ותוקעות באזניים... נראה כי בכל העולם אנשי הדת המורעלים מבאסים את התושבים המחפשים קצת שקט.
הנופים בדרך דרומה שונים מאלו שראינו עד כה. דומים יותר לאפריקה כמו שדמיינתי אותה - צחיחות, מרחבים צהובים, עצי אקציות סוככים, נמוכים, נותנים קצת צל. אנחנו נוסעים לאורך ה-Rift Valley המשכו של השבר הסורי האפריקאי, ואני מוצאת דמיון קל לנופי הערבה. לאורך כל הכביש צועדים אנשים, או חוצים אותה עם עדריהם. הנהג מצפצף. הבהמות משתדלות לרוץ כדי לא להדרס. גם הרועים. מדי פעם מנסה אדם נואש בצד הכביש לאותת לאוטובוס שיעצור, אך האוטובוס כבר מלא. האם יש לאנשים האלו איזשהו סיכוי לעלות על אוטובוס כזה? מה עושים הנוודים שחיים ככה במרחבים? כנראה הולכים ברגל עד שמגיעים לישוב עם תחנה.
המנוע מתחמם ואנחנו איתו. יורדים מהדרך הסלולה וממשיכים בדרך עפר מחורבנת ביותר מזרחה. הנוף משתנה. מצחיחות צהובה, הופך ירוק. בקתות קש נטועות בין מטעי בננות. יערות. אפריקה - כמו שדמיינתי את האזורים הטרופיים שבה. הדרך חוצה נחלים, באחד מהם הרכב נתקע. יורדים ומחכים. לכל אוטובוס 3 אנשי צוות: את הנהג ומוכר הכרטיסים כבר הכרנו, עכשיו אנחנו מבינים שהשלישי נותן תמיכה טכנית - שלושתם מתחת לרכב, מתקנים את התקלה בניצוחו. אותו נחל שאנחנו, כמו כל הרכבים העוברים בדרך, חוצים, משמש לתושבים לרחצה ולכביסה. הנחל נגיש לחלוטין משני גדותיו לכל אורכו ועם זאת האזור בו אנשים מתנקים ומנקים הוא בדיוק איפה שהמכוניות עוברות, יוצרות בוץ ומעלות ענני אבק סמיכים. למה לא ללכת קצת במעלה הזרם למה? כנראה נוח להם להשאר עם האבק - הוא יחזור ממילא איך שיסיימו את הנקיונות.
הדרך מתפתלת ועולה, עצים ושיחים בצידי הכביש. בבונים על העצים. אנחנו נכנסים לאזור ה-Bale. רואים עץ גבוה ורחב, עליו תלויים אשכולות גדולים של פרחים בצבע אדום-בורדו, נראים כמו ענבים. לעץ היפה הזה קוראים כאן Koso ומספרים לנו כי מפרחיו ניתן להכין משקה שיסלק תולעים מהבטן. הדרך לא נגמרת, הטלטלות עזות, הכומר לא סותם ת`פה. אנחנו יושבים על המנוע, מפחדים שהחום ימיס לנו את הסוליות של הנעלים. כשמתקרבים למחוז חפצנו, אחרי שעברנו 100 ק"מ ב-5 שעות, האויר כבר קר יותר ונעים.
התכוננות לטרק בהרי בלה
יורדים מהאוטובוס, שני חברה` עוזרים לנו לסחוב את שקי האוכל שרכשנו לטיול באדיס ומלווים אותנו ל-Dinsho Lodge. אף אחד לא מזהיר אותי מהטרק הממשמש ובא, שכן הלודג` יושב על גבעה גבוהה בהרבה מהכפר, במרחק של כ-2 ק"מ. אני סוחבת בקושי את עצמי ואת תיקי המנופח, מתה מצמא אחרי שהתאפקתי לא לשתות מהבוקר (אין לדעת אם יהיו עצירות לשרותים בדרך, אני לא לוקחת סיכון). עולים בגבעה ירוקה, נכנסים דרך שער לשטח מיוער ומגודר. בקתה גדולה מתגלה ביער. יש בה חדרי שינה ואולם מרכזי גדול ובו אח, כורסאות ישיבה ותערוכת פוחלצים של חיות האזור. האולם מוקף חלונות גדולים דרכם רואים את היער שמסביב. איזה מקום מגניב! מזכיר לי קצת את הבקתות הזכורות לטובה מהטרקים בניו זילנד.
אנחנו רוצים לדבר עם מישהו מרשויות הפארק על תכנון הטרק, אך מסביב כולם עסוקים ואין להם כל כך זמן אלינו: הערב נערכת ארוחה גדולה לכבוד ביל האמריקאי, שהיה ממקימי הפארק לפני 35 שנים, חי ועבד בו כריינג`ר. כל עובדי הפארק מוזמנים ויש הרבה הכנות. ה-lodge מוצא חן בעינינו, אנו מחליטים להשאר בו ולדחות את היציאה לטיול ביום. למסיבה אנחנו לא מוזמנים (לצערנו), אך נראה כי היתה הצלחה גדולה. אנחנו מדברים למחרת עם קרול, אשתו של ביל, שחיה איתו כאן איזו תקופה. היא מספרת לנו על תרומה נאה שהצליחו להרים לכבוד הערב הזה: הם גייסו כספים באמריקה ובהם קנו לכל עובדי הפארק נעלים חדשות, מהצבא, האמורות להיות חזקות וטובות. נעלים בהחלט נראות לנו כמו מצרך חשוב, רבים מהאנשים, שעבודתם בפארק היא ליווי התיירים בהליכה, מסתובבים בקור ובתנאי השטח הקשים בנעלים או בכפכפים בלויות.
פארק ה-Bale מכיל בתוכו שתי צורות נוף עקריות: ה-Bale Mountains מהווים רמה בזלתית גבוהה, (כ-4000 מטר מעל פני הים) בה יש את השטח האפרו-אלפיני הגדול ביותר באפריקה המכיל מינים יחודיים של צמחיה ובעלי חיים, ו-Harenna Forest, יער לח וטרופי, השני בגודלו ששרד באתיופיה. אנחנו מתכננים לבקר בשני החלקים ונצטרך לשם כך טיול של לפחות 10 ימים. יש כאן תחנת מחקר לזאב האתיופי - זהו מין נדיר ביותר ממשפחת הכלבים שנמצא בסכנת הכחדה, החי בהרים הגבוהים באתיופיה וריכוזו העיקרי הוא כאן, בהרי הבלה. בתחנה עוסקים במחקר ודואגים לשימורו. הזאב סובל ממחסור במזון לו הוא רגיל, בעיקר מכרסמים, שכתוצאה מדלדול הצמחיה הטבעית על ידי רעיית יתר, אוכלוסיתם מדלדלת גם כן. גם אוכלוסית הכלבים (שהגיעה יחד עם הרועים) מאיימת עליו: הם הביאו עמם את נגיף הכלבת, בו הזאב עשוי להדבק ולמות. גם הרצון של הזאב להתמזג עם כלבות שאינן בנות מינו לא תורם לשימור הגזע... ארגונים העוסקים בשימור מנסים לחסן את הכלבים נגד כלבת, אך נתקלים בבעית אמונות טפלות מצד המקומיים. אלה גורסים שחיסון משנה את טבעם של הכלבים והופך אותם לרכרוכיים יותר ככלבי שמירה...
בתחנת המחקר אנו פוגשים את החוקר האנגלי-אמריקאי שחי כאן. אנו מספרים לו על תוכניתנו לטיול של 10 ימים באזור והוא ממליץ לנו על ביקור בכפר יפה ביער בשם Hawo שבדרך כלל לא נכלל במסלול התירים המקובל. הוא מצייד אותנו במפה ובמוטיבציה לקראת הטיול היפה.
יוצאים לדרך - יום ראשון על הרמה
הפעם נצא עם צוות שכולל מדריך, 2 סוסים, סייס ומלווה בנשק. הרעיון לצאת שוב עם משלחת גדולה מעט מבאס, אך לטיול כה ארוך עם מעט אפשרויות הצטידות למזון בדרך - אין דרך להמנע מכך. אנחנו שואלים במשרד לגבי ביקור ב-Hawo. אף אחד מאנשי הצוות לא היה שם. אם נרצה ללכת לשם, כנראה נצטרך לשכור את שרותיו של אדם נוסף בדרך, אם ימצא כזה, שמכיר את הדרך לשם. קובעים לצאת ב-8:00, יוצאים מהלודג` שעתיים וחצי אחרי - בנוהל. הכל ירוק, השמש מחממת, מסביב בקתות מוקפות חצרות מטופחות. מתרחקים מהכפר בעמק רחב, הרים מסביב. צמחיית הגבהים נמוכה ודי יבשה בתקופה הזו של השנה.
טרק ה-Bale משווק בין היתר על ידי שיבוח ה-wildlife היחודי שנמצא בו. המדריך, עומאר (Omar), עושה מאמצים רבים לאיתור בעלי החיים בשדות. יש כאן די הרבה עדרי בקר המלווים לרוב בכלב שמירה. אך כלבים סתם לא מעניינים אותנו - אנחנו מחפשים את הזאב האתיופי הנדיר. והנה - מרחוק רץ לו כלב אדמדם. הכלב הזה מקבל את מלוא תשומת הלב מאיתנו, כי הוא בעצם הזאב הנדיר (נראים בול אותו דבר מרחוק למתבונן הלא מקצועי). אנחנו עוצרים, מוציאים משקפת ומתרגשים. עומר אף מגדיל לעשות ודורש שנספור את הכלבים, סליחה, זאבים, שנראה בדרך - לדעתו נגיע ל-15. אני מבינה שזה מה שמטריד את רוב התירים הבאים לפארק - היכולת להתרברב בכמות החיות הנדירות שראו. פרט לזאב, חיים כאן המון סוגים יחודיים של מכרסמים, בינהם ה-giant molerat. נשמע כמו חיה ענקית ומגניבה, נכון? מדובר בחולדה שעירה בגודל של חתול. אנחנו גם רואים אחת שוכבת לה. למעשה היא שוכבת יותר מידי זמן ללא תזוזה - אנחנו מתקרבים ורואים שהיא מתה... כנראה נדרסה על ידי עדר של בקר רק לא מזמן, כי עדין לא הספיקה להאכל על ידי מי מהעופות הדורסים הרבים החגים כל הזמן בשמים.
עכברים רבים מתרוצצים בשדות, לאורך כל הדרך אנחנו חולפים על פני המחילות שלהם, ומידי פעם רואים אותם במנוסתם, נכנסים מחור אחד ויוצאים מאחר - נראה שהקימו כאן רשת מחילות תת-קרקעית מחוכמת ומסועפת, כך שלאף טורף אין סיכוי לארוב להם בפתח ובאמת לדעת מאיפה הם הולכים לצאת.
מעל אחד הכוכים מחזיקה עצמה ציפור באויר ופולטת קריאה מוזרה, נראה שממתינה לחיה שתצא משם. עומר מסביר לנו על שיתוף הפעולה בינה לבין ה-giant molerat: הציפור אוכלת סוג מיוחד של תולעים, אך אלו חיות בעומק האדמה, איך תגיע אליהן? ה-giant molerat יכולה לעזור לה בהוצאתן, אבל היא לא פראיירית ורוצה לקבל משהו בתמורה מהציפור. רצה הגורל הנאחס, והפך את ה-giant molerat לאחד המעדנים החביבים ביותר על הזאב האתיופי. לציפור יש יתרון גובה: ממרומה היא יכולה לתצפת על זאבים אתיופים. וכך הן עוזרות זו לזו: אם השטח פנוי ולא נשמעה קריאת הזהרה, יכולה ה-giant molerat להסתובב להנאתה מחוץ לכוכים ולהוציא תולעים לציפור. הקריאה ששמענו היתה אות ל-giant molerat על שזה אינו הזמן המתאים לצאת מהכוך.
אכן, חיי wildlife מרתקים יש בשמורה.
במחנה הראשון, Sodota, ישנים גם זוג בלגים. הערב הוא ערב כריסמס, יש ברשותם יין והם מזמינים אותנו להצטרף אליהם ולצוותם לבקתה המעושנת בה הדליקו מדורה. אנחנו תורמים עוגיות לחגיגה ואת דניאל שמנגן לכולם בחלילו את Jingle bells. למרות כל זאת אוירת חג לא נוצרה, אחרי הכל פרט לצמד הבלגים, יושבים בבקתה כמה אתיופים שרובם מוסלמים וגם אלו שנוצרים - חוגגים כריסמס בתאריך אחר (לכנסיה האתיופית האורתודוקסית ספירה משלה), וזוג יהודים שאפילו לא יודע מתי בדיוק יוצא חנוכה. אבל היין משמח לבב אנוש, ועל אף הקור שבחוץ כולם שמחים בפנים.
הדרך ממשיכה ברמה הבזלתית, מצידנו גבעות לא גבוהות ולכולם גימורים של צוקים בזלתיים, שחורים, הנשברים בקו אחיד, יחסית. אנחנו חוצים נחלים עם זרימה מועטה ובעיקר שלוליות וביצות המוסתרות על ידי עשבים שניזונים ממימהם גם בתקופה היבשה של השנה. הבקתות כאן ברובן של נוודים, אין הרבה ישובי קבע והן נראות מאוד שוממות. מתוך גבעה כהה יבצבצו כמה גבעות שחורות. הסוואת הבקתות מעולה כשהחומרים מהם בונים אותן הם הבוץ, העשוי מהאדמה השחורה שמסביב, ומהעשבים הגדלים לצידה. בבקתה עזובה שכזאת הצוות מחליט להתמקם ללינה, אלו (Alo) הסייס, מדליק מיד מדורה ומעמיד מים לתה.
מבין אנשי הצוות, עומר הוא היחיד שיודע אנגלית, עם השאר אנחנו צריכים למצוא דרך אחרת לתקשר, מעט האמהרית השגורה בפינו לא תמיד עוזרת. בחבל הארץ שאנו נמצאים בו עכשיו, Oromo, יש אחוז גבוה יותר של מוסלמים מאשר בצפון המדינה והשפה השולטת בו היא אורומית. גם אדיס היא חלק מ-Oromo, אך ככל שמתרחקים מהעיר אנו פוגשים אנשים שהאמהרית פחות ופחות שגורה בפיהם. שפתם הראשונה היא אורומית. אנו פוגשים במסלולנו אנשים חבושים בתרבוש, עדות לחינוך מוסלמי אדוק יותר, הכולל בין היתר קריאה בקוראן, בשפתו המקורית. עם אלו אנו מצליחים להחליף כמה מילים בערבית.
אנחנו מתחילים בהכנות לארוחת הערב. המורל בבקתה המעושנת עולה, המלווה בנשק, גטצ`ו (Getachew), בחור צעיר בנפשו בן 75, מתגלה כאדם משעשע. אנחנו לומדים את המילה Nama-gama-chiza, זה מצחיק, ואני מאלתרת ראפ מצמד המילים הקליט: גטצ`ו גטצ`ו נמגמצ`יזה נמגמ נמגמ נמגמצ`יזה. את גטצ`ו זה מצחיק. וכולונא מבסוטין אילחמדולילה.
דנים עם הצוות בתכנון דרכנו: המסלול שהוצע על ידי המשרד לא כלל ביקור במעבה היער וכן כלל 4 ימים באותה הדרך, יומיים הלוך ויומיים חזור. הצוות חושב מחדש - אלו שמע על Hawo, עומר עשה פעם את חצי הדרך לשם, בשביל גטצ`ו אף פעם לא מאוחר להרפתקאה חדשה. הם מוכנים לסטות למעננו מהמסלול המקובל ולרדת כבר מחר אל היער, במסלול מעגלי מחודש, לחפש את Hawo.
ימים 2-3 לטרק - שינויים דרמטים בסביבה
ממשיכים ללכת ברמה, הדרך כבר לא במיוחד מעניינת אותי. אני תוהה כמה זמן זה עוד ימשך, ובדיוק כשנמאס לי - חל השינוי הדרסטי, אנחנו מדרימים וסופסוף מגיעים ל"קצה" של הרמה, לפנינו ומתחתינו נפרש הנוף הרחק הרחק דרומה. יער Harenna נמתח עד קצה האופק, רואים רחוק, רואים ירוק! איזה גיוון - ממש מרגש. רחוק בתוך היער יש שטחים גדולים אפורים. אנחנו מצחיקים את עומר כשאנחנו שואלים אותו אם נגיע גם לאגמים האלה בטיולנו: אלו לא אגמים, כי אם שטחים נטולי צמחיה, clearing, הנוצרים באופן טבעי במעבה היער.
יורדים. הנוף כל הזמן משתנה, מאותם עשבים צהובים בהם צעדנו יומיים וחצי, לשיחי אריקה ירוקים ונמוכים, לשיחי אריקה גבוהים יותר וזקנקני חזזיות המשתלשלים מהם. פתאום מבחינים בהרבה יותר צבעים של פרחים ובריחות נהדרים. העצים נהיים גבוהים גבוהים, עליהם מיני שרכים, האדמה לחה וטחובה. בירידה התלולה הסוסה מועדת ואנו נאלצים להקים מחנה מוקדם מהמתוכנן. קשה למצוא מקום טוב להקים את האוהל בין העצים בירידה, ואני, בשיפועים אני מפונקת, אך עומר נרתם למשימה, תולש כמה שיחים למורת רוחו של דניאל, משטח כמה תלוליות עפר של מכרסמים, והנה נוצר שטח מושלם וישר, רך ונעים. הערב סביב המדורה אנו מבקשים מהצוות ללמוד שיר בשפה האורומית. לוקח לנו זמן ללמוד את הגיית המילים, תוך כדי אנחנו עושים טעויות שקורעות את החבר`ה מצחוק, כולם נמגמצ`יזה.
בבוקר הבא מתעוררים מוקדם, יש לנו דרך ארוכה להספיק היום, דרך שהצוות לא מכיר. עומר מכתיב היום את הקצב והולך מהר, אבל אני לא יכולה להפסיק להתפעל מהיער וכל הזמן עוצרת לצלם את עצי הקוסו בפריחתם האדומה והמשגעת. אנחנו עוברים את הכפר Harenna Gora, בו יש בקתות נהדרות על צלע ההר, מוקפות בגינות צבעוניות ושטחים חקלאיים. אלו מתחקר עוברים ושבים על הכיוון הנכון לצעידתנו. כולם נחמדים אלינו ונכונים לעזור.
אחרי שעברנו את הכפר ועלינו על הדרך הנכונה - נותנים טיל. הולכים בקצב מהיר, היער מסביבנו הופך סבוך, לא רואים שמים, לא רואים שום מרווח לצדדים, פרט לעצים ענקיים, שיחי פרחים בכל מיני צבעים, שרכים ומטפסים הצמודים אלינו. גם מזג האויר השתנה, ירדנו לגובה של כ-1800 מטר, כאן הרבה יותר חם ולח. אנחנו מקבלים זמן מוקצב לארוחת צהרים, ובקושי מוציאים מעומר הפסקה של 5 דקות אחת לשעה. הבנאדם לחוץ.
עוברות כמה שעות של הליכה מהירה, אין לי זמן להתעכב ולהתבונן בעצים, כואב לי ביבלת החדשה שנוצרה לי בכף הרגל, לא בא לי לרוץ, אך אין ברירה. השעה 17:00 מתקרבת וגם אני מתחילה להלחץ: אם לא נגיע ל-Hawo בזמן, איפה נעצור? היער סבוך, אין מקום לחנות, שלא לדבר על כך שלא ראינו זרם מים כבר כמה שעות. מאז שנכנסנו למעבה היער, לא עבר מולנו שום אדם שיתן לנו הערכת זמנים מחודשת. מה נעשה? המים כמעט נגמרים וכל הארוחות שלנו מבוססות על בישול. אני חוששת שלא נצליח להקים מחנה במקום ראוי לפני החשכה.
האם יצאו דניאל ואילנה מהסבך? האם יגיעו ל-Hawo בזמן בלי להאכל על ידי חיות השדה? האם תתגבר אילנה על היבלת ברגלה? האם יצליח גטצ`ו להדביק את הקצב בגילו המופלג? על זאת ועוד, בכתבה הבאה...
לתחילת הכתבה
לכתבה מצורפת מפה של טרק בהרי ה-Bela - מצולמת על ידי אילנה
