את הפוסט הקודם סיימנו בערך בחצות של יום ראשון, ה- 9.6.13, כשאנחנו עוזבים את חניון הקראוונים בו שהינו, אחרי בילוי של ארבעה ימים מהנים בג'ונו, בירת אלסקה.
יום שני 10.6.13 - מגיעים אל היינס
היום שלנו מתחיל בלילה...
אחרי חצות וחצי אנחנו מגיעים למעבורת. אחרי התלבטות אם לישון בחניה ולקום אחר כך לצ'ק אין, אנחנו מחליטים לגשת למשרד. אחרי צ'ק אין מהיר, נמסר לנו היכן להמתין.
אנחנו נוסעים למסלול שנשלחנו אליו וחונים ללילה (זו הדרך של חברת המעבורות לאפשר לנו (ולאחרים) להעביר לילה בחניה של המעבורת בלי להרגיז את בעלי העסקים או אנשי העיר, כי רשמית, כמו שנאמר לנו כששאלנו, אי אפשר לישון בחניה).
שלוש הצעירות כבר ישנות בשלב הזה ואנחנו מחליטים לתת להן להמשיך לישון באוטו. הגדולה מארגנת לעצמה פינה לשינה ונרדמת גם היא. וכך גם החצי נרדם ורק אני לא מצליחה להירדם בשום אופן.
בסביבות 1:30 אני מתייאשת. עוברת לתוך הקראוון ומנסה להירדם שם. גם זה לא כל כך עובד. רק אחרי שעה, כשהצעירה מצטרפת אלי, אנחנו נרדמות יחד וישנות עד סביבות 4:00 (הצעירה ממשיכה לישון ממש עד העליה למעבורת).
אל המעבורת הזו אנחנו נכנסים עם הפנים קדימה, כמו שהיקום התכוון, אבל חוסר תיאום בין אנשי צוות המעבורת מאלץ אותנו לכמה רוורסים כדי למקם וליישר את הקראוון בפנים.
החדר שלנו עוד לא מוכן ואנחנו ממתינים, עייפים, עד שניתן לנו המפתח. אנחנו נכנסים לחדר, ולמרות השמש הזורחת, העייפות מכריעה ואנחנו לא עולים לסיפונים העליונים.
אוכלים ארוחת בוקר מהירה של כריכים, מתמקמים במיטות ונרדמים.
לפי מה שמקובל בספינה, איש צוות דופק על הדלת של החדר כחצי שעה לפני העגינה, כדי להעיר את הישנים ולהסב את תשומת לבם לכך שתיכף מגיעים. אז מקובל. אז מה?
מזל שהחצי מתעורר בעצמו רבע שעה לפני העגינה. מהר מהר אנחנו מעירים את כולן, וחצי ישנים יוצאים לכיוון האוטו.
היציאה מהמעבורת היא, איך לא, ברוורס (אחרי שהאוטובוס שחוסם לנו את היציאה מוסע אחורה ומצפנה לנו את הדרך). הפעם מכוון אותנו איש צוות מוצלח יותר (ובעל חוש הומור), שטורח לציין בפני באמצע הנסיעה אחורה ש:
"we didn't hit anything yet... if we did, there would be a loud BANG”
למרות העייפות, אני מצליחה לעקוב אחרי ההוראות ולא מפילה את הקראוון לים...
מהמעבורת, אנחנו ממשיכים לכיוון העיר (המרוחקת כארבעה מיילים מהרציף), טוחנים איזה דונט שמנוני ועתיר סוכר, תוך שאנחנו מתפלאים מהנוף המהמם והשמים הכחולים, ומגיעים אל חניון הקראוונים. אנחנו בוחרים דווקא את זה שרחוק מהחוף, ובו בוחרים סייט מוצל מרוחק מהכביש. הפארק די פלצני והמחיר בהתאם (לא שיש שם משהן מיוחד שמצדיק את זה. פארק מטופח ונעים...וזהו).
לאף אחד אין ממש כוח לצאת ל"עיר" כרגע, אז אנחנו מתמקדים במנוחה ועושים את זה היטב.
אוכלים, משחקים עם הכלב של השכן שהגיע, הגדולות עובדות על חציבת חלקי דינוזאורים מתוך ערכות הארכיאולוגיה החדשות שלהן…
ארוחת הצהרים המאוחרת בחוץ נהדרת. מזג האוויר נפלא. אנחנו יושבים מתחת לסככה ונהנים מהצל וממזג האוויר החמים ומהאוכל המעולה. כיף אמיתי.
אחר כך, אנחנו מזמינים סיור ברכבת שעולה בעקבות מחפשי הזהב בסקאגווי ומעבורת נוסעים מהירה אל העיר ונפרדים מ- 690$ (!).
את המשך הערב אנחנו מעבירים במקלחות ובעוד קצת מנוחה. שוקלים לכבס, אבל גם קצת מתעצלים וגם קצת מתקמצנים (המחיר כאן ממש שערורייתי – כ- 8$ למכונה, ואנחנו צריכים איזה 5...).
בלילה, אנחנו שוב מופתעים משעות האור הארוכות, כשהשמש בקושי שוקעת לקראת 11 בלילה (וגם אז נותר קצת אור קלוש בחוץ...)
יום שלישי 11.6.13 - בעקבות מחפשי הזהב בסקאגווי
אנחנו קמים מוקדם. המעבורת המהירה מוזמנת לשעה 9:00 ואנחנו צריכים להיות שם עד 8:45 כדי לאסוף את הכרטיסים.
מתארגנים כמה שיותר מהר. מכינים כריכים, קופסת תפוחים ובננות ולא שוכחים את התיק עם המצלמות.
לא אוכלים ארוחת בוקר (נאכל מהכריכים במעבורת), לוקחים מעילים, למרות השמש הזורחת, שיהיה (בכל זאת אלסקה...מזג אוויר הפכפך ואנחנו יוצאים ליום שלם) ויוצאים לדרך.
חונים ליד המשרד, אוספים כרטיסים ומעבירים את האוטו לחניה שאליה הופנינו (תופסים שם את מקום החניה האחרון. מזל שהזמנו את המעבורת המוקדמת. לא יודעת איפה היינו חונים מאוחר יותר).
מעמיסים את המעילים על העגלה, ואז מגלים שהשקית עם כל האוכל נותרה בקראוון...באסה.
כבר מאוחר מכדי לחזור (עניין שנשקל לכמה רגעים ונפסל נוכח השעה ומיעוט החניה באזור) ואנחנו מחליטים לצאת לדרך בלי אוכל. רק עם מים. זה עולה לנו בבנות רעבות ומקטרות ובקצת עצבים עד שמוצאים מה לאכול בעיר…
ההפלגה מהירה ומקסימה. השמים כחולים לחלוטין והנוף קסום. המים בחלק הזה של המעבר הפנימי מוזנים מהקרחונים הרבים הנמסים אליו וטמפרטורת המים גבוהה מטמפרטורת הקיפאון רק במעט.
אנחנו צופים על קרחונים, שרשרות הרים מושלגות העולות היישר מהמים, מפלים ואפילו מצליחים לראות (אבל לא לצלם...) לווייתן.
אנחנו מגיעים לעיר שמונה קצת פחות מאלף תושבים בשגרה, ושאליה נשפכים עוד כ- 12 אלף תיירים ביום מספינות הקרוזים ומהדרך היבשתית. לא מפתיע, אם כן, שהעיר עמוסה לעייפה. ברחוב הראשי יש רגעים בהם המדרכות מצליחות בקושי להכיל את ההמון. הבנות בשלב זה מקטרות (ובצדק) בלי סוף על הרעב המציק.
מתחילים לחפש מקום לאכול. בדרך אוספים במרכז המבקרים חוברות ג'וניור ריינג'ר. אנחנו גם רואים שיש מרכז פעילויות לילדים (מרכז ג'וניור ריינג'ר) ומחליטים לחזור אליו אחרי האוכל.
הרחובות בעיר משומרים ובנויים בסגנון שנות התשעים של המאה ה-19, שנות הבהלה לזהב של אזור נהר הקלונדייק ביוקון, התקופה בה העיר פרחה והפכה למרכז משמעותי בו עברו מחפשי הזהב בדרכם לחצות את ההרים אל קנדה.
כל הרחובות הראשיים מוגדרים כחלק מפארק היסטורי.
אנחנו מחפשים, ללא הרבה הצלחה, מקום לאכול בו. פוסלים את הכריכים היקרים והלא מתאימים לטעמן של הבנות בסטארבקס, פוסלים מאפים מתוקים (שלא ישביעו אף אחד) וגם פיצה לא ממש מתחשק לנו.
בסופו של דבר אנחנו נכנסים לבית קפה על הרחוב הראשי, שמציע חביתות עם טוסטים. המקום היחיד שפנוי הוא בשמש (ומן הסתם, לא ממוזג כאן. ממילא כמעט כל השנה יורד גשם). מחוסר ברירה אנחנו יושבים שם וחם לנו מאד.
קצת קשה עם הבנות עד שמגיע האוכל, אבל אחרי שמתחילים לאכול המצב משתפר.
הארוחה טעימה (ולא מתוחכמת. רק ביצים, לחם ותפוחי אדמה) ואנחנו נפרדים מ- 50$ (כולל מסים וטיפ).
שבעים, אנחנו סוף סוף מתפנים לסייר בעיר ופונים לאזור הפעילות של הג'וניור ריינג'רס.
הבנות שמחות לבצע את המשימות בתחנות השונות. הן לומדות על הדרך שעשו מחפשי הזהב מסיאטל דרך סקאגווי עד לוויטהורס שבקנדה, מוצאות לעצמן שם מסע, מתחפשות בבגדים תקופתיים, לומדות על ההבדלים בין התרמילים וציוד המסע של תקופת הבהלה לזהב לבין אלה של ימינו, על השימוש בפרוות של בעלי חיים באותה תקופה ואף מתנסות במשחקים ששימשו את הילדים שנולדו ושגרו באזור באותה תקופה. במקום גם מוצגים חפצים מהימים ההם, וקצת מידע על תרבות וחיי הקלינגיט, תושביה הראשונים של הסביבה.
בסוף הפעילות (אחרי שהן מכינות מסיכה מסורתית ואנחנו מתרגמים להן סיפור על העורב שגנב את השמש), הרינגרית חובשת לבנות כובעים מתאימים לצורך הטקס והן נשבעות (בהתאם לתירגום שלנו) את שבועת הריינג'רים ומקבלות את הסיכה הראשונה שלהן לאלסקה.
אנחנו משוחחים קצת עם הרינג'רית . היא מספרת לנו שיש גם על המעבורות תכנית ג'וניור ריינג'ר ושמי שמשלים כמה תכניות באלסקה (חותמים לנו בכל פעילות) מקבל גם פאטץ'.
ביקור כייפי ומומלץ עם ילדים. אנחנו מסיימים אותו בדיוק בזמן כדי להגיע לתחנת הרכבת.
בדרך לתחנה אנחנו עוד מחפשים איזו מכולת כדי לקנות משהו לדרך (חטיפים או משהו דומה), אבל לא מוצאים ונעשה כבר מאוחר.
בתחנת הרכבת צפוף. יש המון רב וההתארגנות מבולגנת משהו...בשלב מסוים נעשה קצת מיגע ובהתחשב בכך ששילמנו המון כסף על הסיור הזה, קיוויתי שהוא יהיה קצת יותר מאורגן.
התחושה היא של בית חרושת ורכבות עמוסות שיוצאות זו אחר זו בהפרשים של כמה דקות...
בכל מקרה, בסופו של דבר, מגיע תורנו לעלות לרכבת. אנחנו עולים בין הראשונים ומתיישבים, לגמרי במקרה, במקומות הכי טובים והכי מרווחים בקרון. אנחנו בוחרים גם לשבת בשני צידי המעבר, כך שאם בדרך חזרה, יחליפו מקומות (כדי שכל אחד יוכל לשבת באחד מכיווני הנסיעה בצד הפונה לנוף), אנחנו נישאר במקום ונוכל ליהנות מהצד המוצלח של הרכבת בשני הכיוונים (מיתרונות הקבוצה הגדולה) :-)
הדרך מקסימה. המדריך מתנצל על החום (ומציין שבדרך כלל יורד גשם).
בדרך אנחנו שומעים קצת פרטים על העיר, כמו שיש בה 1700 עובדים עונתיים, בנוסף על 900 תושבים קבועים ומאחר ואין מקומות מגורים לשכן את העובדים הנ"ל, הם חיים שלושה חודשים באוהל (שעולה להם 350$ לחודש, לא כולל מקלחות/חשמל/אינטרנט) כשרוב הזמן (בשנה שעברה, לטענת המדריך,זה היה בכ- 95% מהזמן) יורד גשם.
הרכבת מטפסת כ- 900 מטרים בנסיעה של 20 מיילים עד הגבול עם קנדה, ועוקבת למעשה אחרי הנתיב שבו הלכו מחפשי הזהב (מאחר והם היו צריכים לסחוב איתם מספיק ציוד ואספקה לשנה (בהתאם לדרישות הממשל הקנדי כדי להיכנס לקנדה), הם מצאו את עצמם עולים ויורדים את אותם חלקים של הדרך עשרות פעמים, עד שכל העברת הציוד הושלמה).
את הדרך למעלה (היום בהיר, כאמור, והראות נהדרת) אנחנו מעבירים בכיף, כשכבר סמוך ליציאה, הגדולות והחצי שוקעים בשינה עמוקה (אכן, money well spent. כל דולר ודולר מנוצלים היטב...).
אחרי שעוברים את הגבול עם קנדה (בסיור שלנו לא עוברים ביקורת דרכונים ולא יורדים מהרכבת. יש סיור אחר שממשיך הלאה עד ל- carcross, העיר אליה הגיעו מחפשי הזהב בסוף הדרך הזו), הקטר עובר קדימה, משענות המושבים מוזזות, כדי שכולם (או לפחות הרוב) יוכלו לשבת עם הפנים קדימה, ואנחנו חוזרים באותה הדרך היפה חזרה.
בדרך חזרה כולם ערים.
מדי פעם אנחנו יוצאים אל השטח הפתוח שמחוץ לקרון (שעל כל נקודה לעמוד בה מתחרים כל יושבי הקרון) ומצלמים את ההרים,המפלים, הנהר, והשלוגיות וגם, מדי פעם, את הזנב של עצמנו.
כשאנחנו מגיעים חזרה לתחנה, אחרי שלוש שעות לערך, השעה כבר ארבע וחצי אחר הצהרים.
אנחנו שוקלים לרגע לעצור להפסקת שירותים בתחנה,אבל מבט אחד בתור הארוך (בערך כמו אורכן של שיירות מחפשי הזהב) מספיק כדי שנוותר על הרעיון. אנחנו יוצאים לכיוון הגלידרייה שראינו בבוקר ברחוב הראשי והבנות בוחרות כל אחת את הגלידה המועדפת עליה.
משם אנחנו ממשיכים לסטארבקס, שם אני והחצי נהנים מאייס קפה וממילקשייק תות, הבנות מסיימות את הגלידה שלהן וכולנו מבקרים את השירותים.
משם אנחנו יוצאים כבר ממש סמוך לשעת המעבורת האחרונה (זו שאליה יש לנו כרטיסים) ואחרי הצצה בחנות מזכרות על הדרך , אנחנו צועדים חזרה לכיוון הרציף ומחכים בצל (די מתקשים למצוא כזה) למעבורת שתגיע. בינתיים אנחנו מתרשמים מהספינות הענקיות, אליהן ממשיכים לחזור אחרוני הנוסעים.
המעבורת מגיעה בזמן וההפלגה עוברת בנינוחות (הנוף משגע!). אנחנו יושבים למעלה (חם), קצת מצלמים ומצליחים לראות עוד לווייתן לקינוח.
אחרי העגינה, אנחנו חוזרים לאוטו ומשם, לא לפני שממלאים דלק (160$ (!)) וקונים לחם ומים (משלמים 11$ למים, שבג'ונו נמכרו ב- 6$ !), ממשיכים לקראוון עייפים אך מרוצים. היה יום יקר, אבל מהנה.
הקראוון לוהט מחום ועד שהמזגן מקרר אותו, אנחנו מנסים לשבת בחוץ, שם היתושים מציקים במיוחד. גם הניסיון לאכול את הסטייקים שלנו בחוץ נכשל מאותה סיבה ואנחנו אוכלים את הארוחה הטעימה בפנים.
רק לקראת 11 בלילה (כשהאור בחוץ כבר דועך קצת) אנחנו שוכבים לישון.
טרם קיבלנו החלטה אם נשארים כאן מחר לסיבוב בעיר או ממשיכים הלאה. נחליט מחר בבוקר.
יום רביעי 12.6.13 - היינס
הבוקר, אחרי קימה מאוחרת ליום יפה ובהיר, אנחנו מחליטים להישאר ולטייל קצת בהיינס ובסביבתה, החלטה שמתבררת כמצוינת, כי עובר עלינו יום נינוח ונעים בנוף מקסים ובאווירה מצוינת.
מיד אחרי ארוחת הבוקר, אנחנו נוסעים אל אגם צ'ילקוט השליו והכחול, המוקף ברכס הרי הצ'ילקוט המושלגים. הדרך לשם, העוברת דרך מפרץ Lutak הקטן, קצרה ומקסימה (נראה שאני חוזרת על עצמי, אבל אזלו לי כבר המילים בכדי לתאר את הנוף המיוחד והאדיר הזה שמקיף אותנו מכל עבר).
אחרי יום שמשי נוסף אנחנו מתחילים לחשוב שאולי מזג האוויר הסוער והגשום שכולם מדברים עליו ביחס לאלסקה לא קיים באמת... (האמת, שהוא כן קיים, וכזכור, טעמנו ממנו גם איזה יומיים בקצ'יקן ועוד יומיים + בפטרסבורג ולא, אנחנו לא מתגעגעים...).
אנחנו חונים ליד האגם ויוצאים לסיבוב רגלי קצר ביער. למרות מאמצינו לראות דובים בד"כ (אנחנו סוגרים שבועיים באלסקה בלי דב אחד לרפואה), הפעם אנחנו מקווים מאד לא להיתקל באחד...
בחלק מהסיבוב אנחנו עוקבים אחרי קבוצת מטיילים בסיור מאורגן והחיה היחידה שאנחנו רואים במהלכו היא סנאי וגם זה רק לרגע. מעניין ללכת ביער הטחוב על האדמה הבוצית, לראות את הצמחייה הצפופה (על, מתחת ובין העצים) ואת הפטריות הענקיות שצומחות על העצים.
אחרי הטיול הקצר, אנחנו עוצרים לנוח ליד הרמפה להורדת קייאקים וסירות. הבנות חולצות בשמחה נעלים ונהנות לטבול רגלים במים הקפואים (גם כאן מדובר בעיקר במי קרחונים ושלגים מופשרים). האמיצות שלנו אפילו שורדות טבילה עד הברכיים…
אנחנו מעבירים כאן כשעה נהדרת ומשם חוזרים לכיוון העיר (לפני כן אנחנו ממשיכים עם הכביש לאורך החוף ממש עד סופו (וזה ממש לא הרבה). בדרך אנחנו מצליחים לראות נשר קירח. הוא חג ממש מעלינו וממש קרוב (מה שלא כל כך יצא בצילום. עדשה מבאסת).
הבכורה מזכירה לנו את עניין מסעדת יום ההולדת שלה (אז מה אם עבר כבר חודש מאז...) ואנחנו מחפשים מה האפשרויות לדגים מטוגנים וצ'יפס, הבחירה שלה, בעיר הקטנה והחביבה הזו.
אחרי אנחנו קוראים ביקורות טובות על מסעדת ההליבוט שראינו בדרך, אנחנו מחליטים לצאת לשם (מה גם שהחצי לא ממש מתלהב מלהיכנס לקראוון הלוהט ולהתחיל בטיגון שניצלים).
מגיעים למסעדה, מסעדה ותיקה מאד בעיר (שמוכרת גם מזכרות כמו חולצות וכובעים). החצי נכנס ראשון לבדוק את התפריט. המחירים גבוהים מאד (24$ למנה של דג מטוגן), אבל אנחנו לא רוצים לאכזב את הבכורה ומחליטים להיכנס בכל זאת.
אנחנו מזמינים מגוון מנות, ביניהן פיצה לאחת הבנות. לצד הארוחה אנחנו מזמינים בירות מקומיות.
כשהשתייה מגיעה (ובהתאם למה שאנחנו כבר קוראים מסורת, אחרי אינספור פעמים שזה קרה לנו מאז יצאנו לדרך), מישהי מהבנות עושה תנועה לא נכונה וכוס שלמה של מים נשפכת על השולחן וסביבותיו. יופי... עכשיו אפשר לאכול בנחת…
כל המנות, מלבד הפיצה, מצוינות. את הפיצה בת השמונה לא אוכלת, ואנחנו מזמינים לה מנה אחרת במקום. כשמגיע החשבון (90$), אנחנו רואים שלא חויבנו על הפיצה, מבלי שנגיד דבר (יוזמה של המלצרית שראתה שהיא לא נאכלה). עוד דוגמה לשירות מצוין. רק שלא נתרגל...בכל זאת עוד שלושה חודשים וחצי אנחנו חוזרים הביתה...
מכאן אנחנו מחליטים לצאת לסיבוב רגלי בעיר, על קו המים.
הסיבוב מהנה מאד. אנחנו רואים את ספינת הקרוזים הגדולה שעוגנת ואת סירות הדייג והיכטות שבנמל הקטן, עוצרים למנוחת התרוצצות (זה מן שילוב מוצלח כזה שבו אנחנו נחים והבנות מתרוצצות באזור מוגן יחסית) ליד הטוטם שברציף. הבנות גולשות במורד המעקה בסגנון מרי פופינס, ואחרי הפסקת שירותים על הרציף ממנו הפלגנו אתמול, אנחנו יורדים לחוף.
הבנות כצפוי חולצות מיד נעלים וגרביים וטובלות רגלים במים הקרים (קרים פחות מאשר באגם). בין לבין הן גם אוספות אבנים צבעוניות וחלקות. נעים על החוף, אבל אנחנו לא יושבים הרבה, כי השמש חזקה מאד ואנחנו לא מרוחים או מצוידים בקרם הגנה.
למעלה על הרציף, אנחנו מייבשים רגלים, מנקים את האבנים והחול, נועלים נעלים ומתחילים לצעוד חזרה, בדרך אחרת ממנה באנו, שהיא קצת פחות מוצלחת וללא מדרכה. אבל, כשבסופו של דבר אנחנו מגיעים למדרכה (הצעירה נרדמת בינתיים), בין השיחים נגלה לנו מגרש משחקים נהדר (בסגנון גינת המשחקים שבילינו בה בג'ונו). הבנות מבקשות מאד לשחק שם ולמרות השמש החזקה, אנחנו מחליטים להיכנס ולשחק, בעיקר באזורים המוצלים.
אני הולכת בינתיים להביא את האוטו מהחניה של המסעדה (מוצאת אותו פתוח. כמה אופייני לנו...) וחוזרת למצוא את הבנות משחקות בתור אינדיאניות.
הגינה נפלאה ומלאה עניין ושוב אנחנו מעבירים קצת מהזמן ברוטינת המנוחה-התרוצצות. בשלב מסוים אנחנו מעירים את הצעירה והיא מצטרפת בשמחה לאחיותיה המשחקות.
אחרי השעה 19:00, אנחנו נפרדים מהמשחקים וחוזרים אל הקראוון לשגרה של ערב (אוכל, מקלחות), כשהצעירות זוכות למקלחת ארוכה מלאה במשחקים...
אנחנו שוכבים לישון כשבחוץ עוד אור (כן, אני עדיין מתפעלת מהעניין ומתקשה להתרגל לקונספט). מתחילה כאן עננות (זה כנראה בגלל שהתבדחנו על העניין בבוקר) ואיכשהו העננים גורמים להכל להיות יותר מואר. מחר אנחנו יוצאים לכיוון החלק המערבי של אלסקה. נעבור כ- 730 ק"מ ביומיים, דרך קנדה (בריטיש קולומביה ויוקון), כך שמחר נקדם את השעון שעה קדימה (לפי שעון החוף המערבי) ומחרתיים נחזיר אותו חזרה אחורה, בהתאם לשעון אלסקה.
הביקור בהיינס חותם את הטיול שלנו בחלק המיוחד (מאד!) הזה של אלסקה. גם כאן אנחנו נשארים עם טעם של עוד, ממקומות שנשמח לחזור ולבקר בהם שנית וממקומות שרצינו ולא הספקנו/לא הסתדר לנו לבקר בהם. לסיכום אנחנו מאד מאד (!) ממליצים לבקר כאן.
יום חמישי 13.6.13 - נפרדים מהמעבר הפנימי של אלסקה וממשיכים צפון מזרחה
יום נסיעה ארוך ארוך... אנחנו שרדנו. הקראוון בקושי...
הבוקר אנחנו מתעוררים למזג אוויר חורפי, מעונן וקריר. אנחנו מוותרים על כביסה כרגע (שילוב של עצלות, של קמצנות ושל היותנו מעל הקו האדום של הבגדים הנקיים שנותרו).
אחרי שכולן אוכלות ארוחת בוקר כרצונן (כלומר כרצונן מהמבחר המקובל לארוחת בוקר, כי מבחינתן מה שהן היו רוצות לאכול הוא M&M), אנחנו מתארגנים לנסיעה. בין לבין החצי מספר שהשכן (שהגיע לביקור שלישי באלסקה, לשלושה חודשים) ראה אתמול דב גריזלי צועד על הכביש, ממש היכן שהיינו...כמו תמיד בחיים, הכל עניין של תזמון...
אחרי שאנחנו מארגנים את הקראוון וממלאים גז, אנחנו נפרדים מדרום מזרח אלסקה ויוצאים, בסביבות 12:30, לדרך (במהלך היום ניפרד מעוד משהו, אבל בל נקדים את המאוחר).
הדרך מתפתלת לאורך הנהר ואנחנו רואים הרבה מלכודות סלמונים. אנחנו מחפשים איזו שהא הכוונה למרכז שימור חיות בר עליו קראתי בטריפ אדוויזור ולא מצליחים למצוא.
די מהר (44 מיילים מהעיר, ליתר דיוק) אנחנו מגיעים למעבר הגבול לקנדה. כמה שאלות, בדיקת דרכונים ואנחנו ממשיכים הלאה.
הדרך מעוננת וקסומה ואנחנו עולים גבוה (יחסית) בזמן קצר ומוצאים את עצמנו מוקפים במקבצי שלג בוהקים.
אנחנו עוצרים מדי פעם לצלם את הנוף (אבל לא יורדים מהאוטו. שילוב של קור, גשם מטפטף ויתושים).
אנחנו נוסעים לנו להנאתנו, והנה פתאום לצד הדרך - דב שחור קטן וחמוד וההתרגשות באוטו גדולה. אמנם אני עוצרת קרוב אליו, אבל הוא בורח די מהר וחלק מהבנות לא מצליח לראות אותו. אנחנו מנסים להראות להן את הדב מהתמונות הרבות שצילמנו, אבל אז אנחנו מגלים שהמצלמה לא מכוונת (כלומר עם סט-אפ לא מתאים) וכל התמונות שחורות (אולי מתוך הזדהות עם הדב?).
ממשיכים בדרך, והנה ליד עיקול, מפתיע אותנו דב שחור נוסף. גם הוא בורח מיד ורק אני והחצי מצליחים לראות אותו.
אחרי נסיעה רצופה של כ- 250 ק"מ, אנחנו מגיעים להיינס ג'נקשן. אנחנו עוצרים ליד רמפה להורדת סירות לנהר (המקום מפוצץ ביתושים ואחר כך אנחו רואים מישהי הולכת עם בגדי רשת להגנה מהם). כלב חביב שמסתובב במקום, מחליט לבדוק את הקראוון שלנו ממש מקרוב (מאד מאד מצחיק את הבנות) והחצי מראה לו באלגנטיות את הדרך החוצה :-)
אחרי מנוחה, ארוחת צהרים ומשחק, בסביבות 19:30, אנחנו מרימים עוגן וממשיכים בנסיעה, הפעם על כביש מספר 1, הידוע בכינויו, אלסקה היווי, ושאינו סלול בחלקו (בדרך ממלאים דלק בתחנה שנראית מימי הביניים).
בשלב ראשון אנחנו מתכננים להגיע עד destruction bay (ותוהים מהיכן נובע השם הכל כך לא מוצלח הזה) ושם לעצור ללינה. הדרך יפה, אך מעוננת ולעתים גשומה.
חלק גדול מהנסיעה היא לאורך אגם קלואני הגדול (והוא יפה למרות מזג האוויר האפרורי).
אחרי עוד זמן מה (נדמה לי כשעה וחצי) אנחנו מגיעים ליעד שבחרנו להיום, אבל סמוך להגעה, אנחנו מתייעצים בינינו ומחליטים שהמצב של כולנו, בשילוב האור שבחוץ, מאפשרים המשך נסיעה (לרגע עולה בי מחשבה להציע שניסע עד שמחשיך... אבל אז אני מיד מבינה שכנראה זה יאלץ אותנו לנסוע שבועות ברצף נוכח היעדר השקיעה כאן).
במהלך הדרך אני והחצי רואים גריזלי בצד הדרך, אבל אני לא מספיקה לעצור בזמן ושוב, רוב יושבי האוטו מפספסים.
אנחנו מחליטים להמשיך לפארק מדינה המרוחק כ- 120 ק"מ ממיקומנו.
לא ידענו מה מצפה לנו...דרך משובשת זו לגמרי לשון המעטה לתיאור הדרך שאנחנו מוצאים את עצמנו נוסעים עליה. בורות, מהמורות, קטעים שקועים, בליטות פתאומיות. ממש לונה פארק (או סרט אימה) למיטיבי כביש…
סמוך לשעה 22:00, אחרי עוד הרבה (הרבה !!!) טלטולים וקפיצות, אנחנו מגיעים לקמפינג של המדינה (עלות החניה 12$ לחניה יבשה לצד הנהר).
אנחנו שמחים לראות שהוא פתוח ונכנסים. בפנים אנחנו מאתרים מקום נחמד לצד הנהר וחונים (אנחנו ממשיכים להשתפר בגזרת הרוורסים).
שנייה אחרי שהחצי מסמן לי לעצור אני שומעת את המשפט הלא יאמן הבא: “איבדנו גלגל". “מה? פנצ'ר?”, אני שואלת... אז זהו שלא. ממש כל הגלגל הלך. נשבר מהציר ואיננו…
מתחילים לחשוב איפה זה קרה והאם ריאלי לנסוע חזרה לחפש אותו (כדי שלא נצטרך לקנות עוד גלגל) ומחליטים, כפי שהגיוני להחליט, שלא מתאים לצאת ולחפש, מאחר ואנחנו מדברים על סדר אורך של כ- 220 ק"מ כביש (מתוכם כ- 120 כאלה משובשים) לחפש לאורכו...
אנחנו גם מבינים בשלב הזה שנסיעה על הדמפסטר (כביש עפר שנחשב בעייתי לנסיעה, בעוד שהאלסקה היווי נחשב לטוב ולמתוחזק) עם הקראוון יורדת מהפרק...אם היה איזה שהוא צל של ספק בנושא, הרי שהוא נגוז ונעלם...
אחרי שאנחנו פורטים כסף אצל השכנים, אני ניגשת (בהליכה רועשת יחסית, כדי לא להפתיע אף דב בטעות) לשלם עהור הלינה בעמדת התשלום.
אני קוראת שבטוק, העיר הקרובה (קרובה יחסית. כ- 250 ק"מ מכאן) יש שירותי תיקון קראוונים. אנחנו מקווים שנוכל להמשיך את כל יתרת הדרך ללא הגלגל החסר.
מאחר ואנחנו על ספו של סוף השבוע, אנחנו מבינים שמחר נצטרך לצאת לדרך מוקדם, כדי להגיע ליעדנו לכל המאוחר בצהרים, בתקווה שהחלקים יהיו במלאי, כך שלא נצטרך להתעכב את כל סוף השבוע בעיר שלא תכננו לשהות בה כלל...מהעלות הכלכלית אנחנו מנסים להתעלם. זה לא שיש לנו ברירה בעניין...
אוכלים ארוחה קלה, מקנחים בקפה ושוכבים לישון. מחר נתמודד עם הבעיה. מה שכן, בשם destruction bay יש הרבה יותר היגיון בעינינו עכשיו…
עכשיו, כשהצפנו עוד קצת, כבר מואר כל הזמן…
השעה:
ובחוץ:
בשורה התחתונה, לסיכום היום, אנחנו ב (+480) ק"מ, (+3) דובים, (-1) גלגל… ובמרחק של כ-250 ק”מ מנקודת יישוב סבירה.
המשך הדרך למערב אלסקה, בפוסט הבא...
