את הפוסט הקודם סיימתי בהגעה לפארק הקראוונים בווסט ילוסטון, העיר שתשמש אותנו בימים הקרובים כבסיס המוצא לטיולים בשמורת ילוסטון.
יום שלישי 30.4.13 - בוקר של תקלות. בצהרים יוצאים לראות את הזקן הנאמן
היה לנו לילה חמים ונעים בתוך הקראוון. בחוץ קפוא. בבוקר אנחנו קמים לצינורות מים קפואים, לנטיפי קרח מהקראוון ולזקיפי קרח דקים על המדרכה.
חוץ מזה אנחנו קמים ומגלים גם רכב תקוע. החצי יוצא למלא גז ולקנות כמה דברים במכולת וחוזר אחרי חצי שעה, ברגל, אחרי שהאוטו כבה ולא שב להידלק (את האוטו הוא משאיר ברחוב).
בינתיים הבנות אוכלות ארוחת בוקר ומתפנות למשחקיהן והחצי יוצא לנסות לסדר את הרכב (הבכורה מדווחת לי מחלון המיטה שלה שצופה על האוטו התקוע על המתרחש).
המים כל כך קרים עד שאי אפשר לרחוץ את הכלים איתם.
היום בהיר ומקסים והשמים כחולים, ובשלב זה אני עדיין מקווה שהאוטו יסתדר מעצמו ושנוכל לצאת לביקור המתוכנן בשמורה.
למרות ההבטחות, לעת עתה, אין לנו כאן אינטרנט,כך שאני גם לא יכולה לנצל את הזמן כדי לבדוק מזג אויר/מסלול הלאה/אימיילים וכו'.
בינתיים הזמן חולף ובניגוד לפעמים בהן נדם המנוע בעבר (במואב), האוטו לא חוזר לעצמו וממשיך לסרב להניע. מזל שגם כאן יש אנשים נחמדים. אחד העובדים כאן לוקח את החצי לחנות חלפים לקנות פילטר חדש לדלק. אחרי שזה לא עוזר והרכב עדיין לא מניע, הוא מביא את הרכב שלו ומנסה להניע את שלנו עם כבלים. אחרי שגם זה לא הולך, הוא לוקח את החצי עם המצבר הישן לחנות לקנות מצבר חדש מתאים ומחזיר אותו לקראוון.
בסופו של דבר לקראת הצהרים (סביב 12), האוטו כשיר לנסיעה.
החצי נוסע למלא גז, שיהיה לחימום, וכשהוא חוזר, אנחנו יוצאים לדרך באיחור ניכר לעומת התכניות.
בכניסה לשמורה נאמר לנו שהכביש לכיוון הקניון של הילוסטון מתוכנן להיפתח ביום שישי, היום בו אנחנו מתכננים לעזוב, ואנחנו מיד מחליטים להישאר עד אחר הצהרים ביום זה, כדי לראות גם קצת מהחלק הזה של השמורה.
קצת אחרי הכניסה (כבר עם המפות והעיתון), אנחנו נזכרים ששוב שכחנו את הדרכונים בקראוון ומחליטים לחזור ולקחת אותם. זה לוקח לנו כעשרים דקות לנסוע ולחזור...
אנחנו גם מגיעים למסקנה שאי אפשר לחזור לשמורה בלי אוכל, ומאחר מאוחר למדי, אנחנו מחליטים על משהו מהיר מהמקדונלדס, שאותו נאכל כבר בשמורה. זה גוזל לנו עוד קצת זמן, אבל סוף סוף אנחנו מתחילים בביקור.
כבר בתחילת הדרך הנוף מפעים. שלג על ההרים, ירוק ומים. אנחנו רואים מיד כמה איילות וגם אווזים שטים על נהר המדיסון ולא הרבה אחרי זה מופיעים הביזונים. הביזון הראשון הולך ממש ממש סמוך לאוטו שלנו וזוכה לשלל צילומים ולהתלהבות אין קץ. בשלב הזה אנחנו עוד לא יודעים כמה רבים מהם נראה…
אנחנו ממשיכים עם הדרך היפה ובצומת מדיסון פונים לכיוון גייזר הזקן הנאמן. הדרך ממשיכה ועודנה מקסימה וריקה, מה שמוסיף לקסם של המקום...אנחנו, החיות, המים והשקט.
באחת מן העצירות, החצי רואה רכב עם לוחיות רישוי של אלסקה. הוא רואה שלרכב יש כבל חשמל לחימום המנוע והרעיון מאד משעשע אותו... בהמשך התגלית תהיה מאד רלוונטית לנו.
אנחנו מתלבטים אם לנסוע קודם לזקן הנאמן, או להתעכב בדרך ובסופו של דבר הרעב מכריע ואנחנו עוצרים ב- fountain paint pots. מאחר ולא מתחשק לנו לקפוא (והבנות מוטרדות מכך שאיזו חיה גדולה תגיע לבקר אותנו בעת הארוחה), אנחנו אוכלים באוטו. הארוחה לא מוצלחת במיוחד בהיבט הקולינרי, אבל בנוף היפה, הכל עובר, אפילו הג'אנק של מקדונלדס. גם העורב שמתיישב בסקרנות על מכסה המנוע שלנו מוסיף לאווירה :-)
אנחנו לובשים את כל הבגדים שלנו, אבל כשהרוח מתחילה לנשוב, שום דבר לא מספיק נגד הקור (לפחות לי ולחצי. לבנות לא קר עם הלבוש האסקימואי שלהן).
אנחנו עוברים בין ברכות תרמיות וגייזרים שונים (אבל אף אחד מהם לא מתפרץ). הברכות המבעבעות הצבעוניות מרתקות לכולנו (הצעירה נרתעת בשלב זה מהאדים ומהריחות). בסופו של דבר אחרי סיבוב בכל הברכות והפינות, הקור מכריע ואנחנו ממהרים לאוטו להתחמם קצת.
משם ממשיכים היישר לזקן הנאמן.
אנחנו חונים ממש ליד, בלודג' (החניון ריק כמעט לגמרי), והולכים בין גבעות השלג (שלבנות קשה מאד להימנע מלדרוך ומלבעוט בהן בנעלים הנוחות להירטב שלהן) עד לספסלים המקיפים את הגייזר ומחכים (אנחנו מבינים שזה עניין של זמן קצר עד ההתפרצות לפי האנשים שמתחילים להגיע). יש מעט מאד אנשים (ואחר כך קצת יותר כשמגיע אוטובוס אחד של תיירים). המקום כמעט נטוש.
מחכים ומחכים (הצעירה מתרוצצת על השבילים והחצי אחריה, אני יושבת עם האחרות) ואחרי קצת (הרבה) טיזינג מצדו של הגייזר, הוא מתפרץ. איזה יופי!
אחרי ההתפרצות, קפואים למדי, אנחנו פונים ונכנסים אל מרכז המבקרים, על מנת להפשיר וגם על מנת לאסוף חוברות ג'וניור ריינג'ר והמלצות לטיול.
אחרי שהחוברות והמידע בידינו, אנחנו מחליטים להסתובב קצת במוזיאון ובתצוגות של מרכז המבקרים, סיבוב שמתארך, עקב התצוגות המעניינות וההסברים הרבים.
בסופו של דבר יוצא שאנחנו מסתובבים במרכז המבקרים כמעט עד סגירתו בשש, ובדיוק רגע לפני שאנחנו יוצאים, הגייזר מתפרץ שוב ואנחנו נהנים לראות את ההתפרצות, הפעם מהחלון הגדול שבמרכז המבקרים החביב והחמים (מאחר והמקום ריק, הראות מצוינת).
אנחנו חוזרים ויוצאים שוב אל הקור וכל הדרך לחניה אנחנו עסוקים בלמנוע מהבנות להטביע את עצמן בשלג הסובב אותנו.
מהמרכז אנחנו כבר מתחילים לחזור חזרה אל ווסט ילוסטון. קר בחוץ ואנחנו עוד לא התרגלנו...
בדרך חזרה אנחנו שמחים לפגוש עוד ביזונים בהרכבים כאלה ואחרים ועוד נקבות elk.
אנחנו עוצרים גם לקצת השלמות במכולת, כדי שתרחיש ה”אין אוכל” לא יישנה למחרת..
חוזרים לקראוון. דבר ראשון מדליקים חימום ואוכלים משהו. אחר כך יש קצת משחק חופשי (או יותר נכון בלאגן חופשי) ואנחנו מוותרים על מקלחות בקור הזה.
ארוחת ערב בקראוון, אימייל לדן (זה שקנינו ממנו את הקראוון) (לוודא ששלחו את המסמכים לDMV) וסוגרים את הערב.
יום רביעי 1.5.13 - או איך לא הגענו אל השמורה...
הבוקר מתחיל בגילוי מבאס, כשבשיחה עם ה- DMV (משרד הרישוי) מתברר שאין אפשרות לבצע את הרישום של הקראוון בטקסס באמצעות מייל או טלפון וכו', אלא שצריך להגיע אישית (= החצי, הבעלים הרשום של הקראוון, יצטרך לטוס לדאלאס ואני אשאר בנקודה ממנה יטוס איזה יומיים עם הבנות). נאמר לנו גם שייקחו עוד 10 ימים עד שהם יוציאו את כתב הבעלות.
מעצבן במיוחד, כי שני הדברים נגרמו על ידי המוכרים של הקראוון שלנו – הם גם לא ביקשו רישום של הקראוון, אלא רק העברת בעלות ($%*@#$!), וגם חיכו ממש עד הרגע האחרון כדי להעביר את המסמכים ל-DMV, למרות שידעו שאנחנו לחוצים בזמן וצריכים את הניירות וגם ידעו שאנחנו נוסעים מדאלאס ושנצטרך להזמין את לוחיות הרישוי דרך הרשת.
במקרה הטוב המשמעות היא הוצאה של 500$ (טיסות/רכב/מלון לחצי), יומיים בנפרד לפחות, וויתור על אחד היעדים במסלול עד למעבורות אל אלסקה 
.
גם המשך היום לא הרבה יותר טוב.
לא משנה כמה החצי מנסה, האוטו לא נדלק. מת. וזה אחרי שאתמול נפרדנו מלמעלה מ-140 דולר כדי לסדר אותו. רמת התסכול בעליה.
החצי בודק ברשת ומגלה שגם אצלנו ברכב יש כבל חשמל לחימום המנוע. הוא ניגש לבקש מהבעלים של חניון הקראוונים (ששוב מתגלה כאדיב ביותר) כבל מאריך לחיבור לחשמל. הבחור מגיע עם הכבל לעזרה, אבל האוטו חונה (תקוע כאמור) רחוק מדי. הבכורה, החצי והבחור דוחפים את האוטו עד שהתקע יגיע אל השקע של הכבל המאריך.
מחברים את האוטו לחשמל ומבינים שצריך לפחות שלוש שעות של חימום על מנת שהאוטו יוכל להניע .את השמורה כבר לא יצא לנו לראות היום כנראה.
אני מוציאה לבנות בצק משחק וזה מעסיק אותן שעות. בין לבין אנחנו מטפלים בכביסה.
בשלב מסוים, אחרי שעות, החצי מנסה להניע את הרכב ומצליח. מאחר וצריך למלא דלק/תוסף, והשעה כבר לקראת אחר הצהרים, אנחנו מוותרים על השמורה להיום (בצער אמנם, אבל מוותרים).
אנחנו מנצלים את העובדה שאנחנו בקראוון באמצע היום כדי להתקלח (לפני שיהיה קר מדי/יקפאו המים בצינורות). המקלחות עוברות בנינוחות יחסית ומיד אחרי זה הבנות מכינות ברכות מצוירות ליום ההולדת של דודן ואנחנו יוצאים להצטלם עם הברכות בחוץ על רקע השלג.
אחרי הצילומים אנחנו ממשיכים להסתובב בשטח החניון. יש ערימות שלג (חלק טריות מהבוקר) וקצת מתקנים, אבל השלג הרבה יותר אטרקטיבי. אנחנו מאפשרים לבנות קצת לשחק, אבל כשהשמש מתחילה לשקוע, מתקרר משמעותית, ואנחנו חוזרים לקראוון.
אנחנו ממשיכים בשליחת אימיילים לחברים של הבנות/כתיבת מכתבים וכדומה, עד לארוחת הערב הטעימה של עוף מוקפץ עם אורז.
יום ארוך של הרבה כלום מגיע לסיומו...הלילה צפוי להיות קר מאד ואנחנו מחממים במלוא המרץ.
יום חמישי 2.5.13 - ממות' וחלק מהטבעת הצפונית
אנחנו קמים בבוקר, נחושים בדעתנו להספיק לראות את מה שלא ראינו אתמול. החצי ניגש לשלם עבור שני לילות נוספים (אנחנו מחליטים להישאר עוד קצת, בגלל אתמול).
בעצת בעל החניון, אנחנו משאירים בלילה את ברז המים קצת פתוח (מעשה שלא היה עולה במוחנו הישראלי לעשות), כדי למנוע מהמים לקפוא בצינורות. לשמחתנו השיטה הבזבזנית משהו עובדת והמים לא קופאים.
חימום האוטו כל הלילה עוזר והוא נדלק ולא כבה. אנחנו שמחים שהחימום עוזר, אבל קצת מבואסים מכך שנאלץ לישון מעכשיו בחניוני קראוון (במקומות הקרים) עם חיבורים כדי לחמם את האוטו כל פעם.
אוכלים משהו, אורזים צידה לדרך, ויוצאים אל השמורה.
הפעם אנחנו מתכווננים לכיוון ממות', כדי לראות את הטרסות. בדרך אנחנו רואים, לשמחתנו, את הזאב הראשון שלנו וההתלהבות ברכב גדולה (אנחנו זוכים לצפות בעוד איילות וביזונים כמובן, אבל החיות החדשות הן אלה שמקבלות את הפוקוס ואת תשומת הלב הגדולה).
הדרך יפהפיה. מרשימה מאד.
עצירה ראשונה היא במפלי גיבון. המפל שוצף ומלא מים והמראה מרהיב. אנחנו עושים טיולון קצר לצפות במפל (מסביב השלג שוב קורא לבנות והן מתקשות להתאפק ולא לדרוך בתוכו). אנחנו זוכים לראות גם מפולת סלעים לכיוון הכביש (וגם את הריינג'ר שבא לאסוף ולפנות את הסלעים שנפלו).
משם אנחנו ממשיכים לאורך נהר הגיבון. אנחנו עדיין מתפעלים ומתלהבים מן ההרים המושלגים, וככל שאנחנו מתקדמים בדרך השלג הולך ונעשה נוכח מסביב.
לפי השלטים שאנחנו רואים, יש הרבה אגמים בדרך. מלבד אחד שבאמת מלא מים, אנחנו רואים רק משטחי שלג וקרח גדולים. מראה מאלף. מדי פעם רואים גם ביזונים על השטחים המושלגים, ולשמחתה של הצעירה ,במהלך הדרך אנחנו רואים זאב לבן נוסף.
עוצרים שוב, הפעם ליד ה- roaring mountain, שלרגליו זורם זרזיף ירוק עז וממנו יוצאים בשריקה גזים ממעמקי האדמה. אנחנו מנצלים את השמורה הריקה והשקטה כדי לשבת ולהקשיב לקולות. לפי הכתוב שם, בימיו הטובים של ההר,היה קול השריקה נשמע למרחק של 4 מיילים ממנו.
אחרי נסיעה נוספת בנוף הקסום,אנחנו מגיעים לממות'. בסיבוב הסמוך לישוב אנחנו רואים גורי ביזונים עם האמהות שלהם.
אנחנו עוצרים לארוחת צהרים בנקודת פיקניק בקרבת הטרסות. יש שולחנות והחצי מציע שנרד לאכול. אני מהססת והוא קובע שהביזונים לא מסתובבים כאן. כמובן ששנייה אחר כך הוא קולט את הביזון הסמוך (מאד) ואנחנו מעבירים את הפיקניק לאוטו.
אוכלים כריכים, כל אחת ובחירתה, ושבעים אנחנו ממשיכים הלאה.
אנחנו מחליטים לנסוע הלאה בכביש לכיוון tower – roosevelt. בקטע זה אנחנו בעיקר נוסעים ומתרשמים מהנוף. למעט ביזונים וקצת איילות, אנחנו לא רואים חיות נוספות. קצת מאכזב. הנוף מקסים ומדי פעם אנחנו עוצרים בנקודות תצפית.
לא הרבה אחרי הטאוור אנחנו מסתובבים חזרה (מתחלפים בנהיגה. בכל זאת כבר קרוב לחמש שעות שאנחנו מסתובבים בשמורה) ומגיעים לממות'. מתלבטים לגבי המוזיאון, אבל לעת עתה מחליטים לוותר. היום יפה ואנחנו מעדיפים להעביר אותו בחוץ.
עצירה נוספת לגלידה - במסעדה הסמוכה ללודג'. גלידה טעימה וענקית (3$ לפני מס), אותה אנחנו אוכלים בדרך וממשיכים בזמן ההליכה במסלול לטרסות התחתונות.
המסלול לטרסות הצבעוניות מעניין מאד. אנחנו מתרשמים מהצבעים, המבנים, הטקסטורות ומהאדמה החמה המחממת את הסביבה.
באיזה שהוא שלב אנחנו שומעים (ורואים) כבאית שממהרת החוצה מהשמורה, בכיוון מדיסון. אנחנו תוהים לפשר העניין (ואנחנו נגלה אותו בהמשך).
בסיום הסיבוב אנחנו מתחילים לחזור לכיוון הקראוון. בסיבוב סמוך לטרסות לכיוון דרום (לעבר מדיסון) אנחנו נתקעים בפקק. כולם עומדים ורואים ניידות מבצבצות בקצה (מזל שעוד לא העונה, כך ששבע המכוניות היחידות שבפארק יוצרות רק פקקון...).
החצי יורד לנסות לברר את פשר העניין (אחרי שקצת נבהלנו כשראינו מכוניות מסתובבות חזרה...אם סגרו את הכביש, אין לנו איך לחזור לקראוון) (הסיבוב האחר יקח לנו שעות על גבי שעות). הוא מגיע לקצה ושם לא צריך לשאול יותר. איזה רכב החליט לבדוק את הנוף קצת מקרוב מדי ומצא את עצמו תלוי על מעקה הביטחון, כשהצוותים עמלים להניף אותו משם.
בסופו של דבר התנועה נפתחת בכיווננו ואנחנו ממשיכים הלאה.
אנחנו רוצים לעשות את המסלול של הטרסות העליונות, אבל הכביש עוד סגור. לא ברור לנו למה. רק כשאני יורדת עם הבכורה לבדוק ולעשות קטע ממנו, אנחנו מגלות שהכביש עוד מכוסה בשלג וקרח בחלקים ממנו. אנחנו מקוות מאד לא לפגוש איזו חיה גדולה לבד שם ואחרי זמן קצר אנחנו חוזרות לאוטו.
עוד עצירה אחת, בה אני יורדת לבד לראות בריכה גועשת לצד הכביש, ואנחנו ממשיכים החוצה מהשמורה. מאחר ואנחנו לא רוצים לנהוג בשמורה בחושך, אנחנו מוותרים היום על סיבוב גם באזור הגרנד פריזמטיק ספרינג, המצוי במרחק של כחצי שעה (הלוך חזור) ממדיסון.
לקינוח היום אנחנו רואים זאב נוסף, שמצליח לחמוק מעיני מעט הצופים האחרים שבסביבה, המרוכזים באיילות הרועות בסמוך. איזה כיף לנו! עכשיו נותר לנו לאתר דוב ואייל להשלמת רשימת החיות שאנחנו מאד רוצים לראות כאן.
חוזרים לקראוון (אחרי עצירה קצרה במכולת/סופר להצטיידות למחר) לארוחת ערב. מחברים את האוטו לחשמל, שיתחמם בלילה, וסוגרים את היום. חוברות הג'וניור ריינג'ר נזנחות להיום...אולי מחר.
מחר אנחנו מתכננים לנסוע לכיוון הקניון של הילוסטון, דרך הכביש המחבר אותו עם צומת מדיסון. הכביש אמור להיפתח מחר ואנחנו מקווים שדברים יתרחשו כמתוכנן.
יום שישי 3.5.13 - אל קניון הילוסטון ואל האגם הקפוא
אמנם אנחנו מתכננים לצאת לדרך מוקדם, אבל זה לא קורה גם היום (מפתיע). אנחנו אפילו מנסים לאכול רק דגנים הבוקר כדי לזרז את היציאה, אבל בסופו של דבר, אל השמורה אנחנו יוצאים רק בשעה 11:00 לערך.
בכניסה אנחנו מתעדכנים בכבישים הפתוחים ולשמחתנו (ולשמחתי במיוחד. מאד רציתי לראות את האגם קפוא) גם הכביש מהקניון לודג' לכיוון אגם הילוסטון נפתח לתנועה.
אנחנו מתחילים דווקא באזור ה- midway geyser basin, עליו דילגנו ביום הראשון. נסיעה של כ- 20 דקות (בנוף המקסים של הפארק המיילים לא מורגשים).
קר מאד ומעונן. אנחנו יוצאים לסיבוב בשבילים והבנות נהנות לבחון את החום של המים (הן מקרבות את הידים למים הזורמים, אך לא נוגעות, ומרגישות את החום העולה מהם).
המעיין הגדול מרשים אותנו (למרות שקשה לנו לראות את הגוונים שלו, עקב האדים הסמיכים והבלתי נגמרים) וכך גם הברכות האחרות.
אנחנו מצלמים המון וממשיכים לכיוון הקניון.
עם התקדמות הנסיעה השמיים מתבהרים, וכמו אתמול, השלג בצידי הדרך הולך ונעשה נוכח יותר ויותר ובשכבה עבה יותר ויותר. גם היום אנחנו פוגשים זאב יפה בדרך.
העצירה הראשונה שלנו היא בגדה הדרומית של קניון הילוסטון, בנקודת תצפית שנקראת Artist Point. השלג סביב עוד טרי ועושה רושם שממש לא מזמן עברה כאן המפלסת. היום מקסים ובהיר, אבל קר מאד.
הבנות לובשות את המעילים החמים ואת כובעי הפליז. הבכורה מתחמשת גם בכפפות (נבון מאד, כך יסתבר בהמשך).
השלג קוסם לכולנו ואנחנו מאפשרים לבנות לשחק קצת (עם סייגים והגבלות של "לא לדרוך בשלג" “לא להרטיב רגלים" וכו').
בסוף המסלול (אם אפשר לקרוא לכמה מטרים של הליכה מסלול), אנחנו מגיעים לנקודת תצפית עוצרת נשימה על הקניון ועל המפל התחתון. השילוב של השלג, הסלעים הצבעוניים (הצהוב דומיננטי מאד), הקניון העמוק והמפל השוצף, מרהיב. אנחנו לא שבעים מהמראה (כלומר החצי ואני. הבנות מהר מאד עוברות לשחק בשלג שיש מסביב 
).
אחרי התצפית (ואחרי שאנחנו מוצאים מי שיצלם את כולנו יחד על הרקע המקסים) ואחרי עוד קצת משחק בשלג, אנחנו חוזרים לכיוון האוטו.
בדרך לאוטו, אנחנו שוקלים לעשות מסלול נוסף. המסלול המדובר חסום בשלג עמוק יחסית. זה, יחד עם ההתראות המלחיצות משהו, על כך שהמסלול לא מפותח, שהוא כולל עליות וירידות חדות ושהוא עלול לזמן מפגשים עם חיות "מחמד", גורם לנו לוותר מהר על הרעיון...
כולם מאד רעבים ואנחנו עושים פיקניק בחניה, אגב משחק בשלג.
שבעים, אנחנו ממשיכים בנסיעה לכיוון האגם בנוף קסום וחורפי.
ליד נקודה תרמית פעילה עם בריכות מוריקות ומבעבעות, אני והבכורה יוצאות לראות את הנוף והתופעות. מצלמות וחוזרות לרכב ואל החצי ושאר הבנות הממתינות (חלקן בשינה עמוקה).
עוד נסיעה קצרה ואנחנו עוצרים בנקודת העניין הבאה- ה- mud volcano. ואנחנו הולכים את המסלול המרתק, בין בריכות מבעבעות ורותחות, בוץ מבעבע ובריכה שאליה נורים גלים של מים רותחים (לשון הדרקון). הדרך מלווה מעברים מושלגים, שמאלצים דריכה על שלג רב, לשמחת הבנות.
משם אנחנו ממשיכים בכביש לצד הנוף המהמם.
את הדרך אין לנו מילים שיוכלו לתאר (וגם התמונות לא ממש ממחישות). יופי מפעים של משטחים מושלגים, עצים צפופים, הרים ונהר הילוסטון שלאורכו אנחנו נוסעים (והוא אף קפוא בחלקים ממנו). דרך נפלאה.
אנחנו עוצרים לתצפית ראשונה ליד גשר הדייג ואחר כך ליד האגם העצום והקפוא, לצד הלודג' הסגור עדיין.
מראה האגם הקפוא כולו (למעט סדקים פה ושם), עם החוף המכוסה שלג, נפלא בעינינו (לכולנו זה מפגש ראשון עם נוף שכזה).
חבל רק שאי אפשר להעביר בתמונה את הדממה…
קצת אחרי נקודת התצפית הראשונה, אנחנו יורדים לחוף המושלג. לא ברור לנו כמה עמוקים המים סמוך לחוף ואנחנו מחליטים לא לרדת אל הקרח (שאמנם נדמה כקפוא לגמרי, אבל מתחיל להראות סדקים סמוך לחוף). רק אני יורדת אל השלג ומגלה שהוא די עמוק, מאד רך, ומאד רטוב (בתחתיתו, שם זורמים כבר מים). על הליכה על הקרח הדק (שאבן כבר מצליחה לשבור), אני מוותרת.
עוד קצת והקור מתחיל להציק ואנחנו מתקפלים לאוטו.
אנחנו ממשיכים בכביש לכיוון ה- west thumb, במחשבה, שאם גם הכביש לכיוון ה- old faithful פתוח, אז הסיבוב חזרה מכיוון זה יהיה קצר יותר.
הרהורי חרטה עולים די מהר. הגובה של מעבר ההרים שם גבוה הרבה מאשר זה של הכבישים הפתוחים בהם נסענו עד עכשיו, ויש סיכוי שהכביש עוד חסום בשלג וסגור.
השעה המתאחרת והעובדה שמדובר בכארבעים מייל שנצטרך לחזור במקרה והכביש סגור (כשעתיים נסיעה במהירות המותרת בפארק), משכנעים אותנו להסתובב ולחזור בדרך שבה נסענו.
הפרס על ההחלטה יגיע עוד מעט :-)
אנחנו מסתובבים וחוזרים. קצת אחרי מעגן היאכטות הקפוא והמושלג, אנחנו רואים חבורה של שלושה/ארבעה צלמים עם עדשות טלסקופיות מפלצתיות מכוונות אל היער. החשד שמדובר בדוב מתאמת במהירות.
אני עוצרת ומסתובבת מיד (עוד יתרון לשמורה הריקה יחסית) והחצי יוצא ראשון בשקט לצפות על הדוב המסתובב בקצה החלק המיוער. הוא אמנם רחוק מאד, אבל נראה בבירור.
אחרי החצי, גם אנחנו יוצאים.
אנחנו עוקבים אחרי הדוב בשקט ובהתרגשות עד שהוא מסתובב וחוזר אל תוך היער. בין לבין אנחנו לומדים מאחת הצופות שמדובר בדוב גריזלי וששמו הוא snuggle tooth.
אנחנו ממשיכים בשמחה בדרך וממשיכים לדבר בהתרגשות על הדוב שראינו.
קרוב ללודג' אנחנו עוברים ב- north rim ועוצרים בכל התצפיות. התצפית הראשונה והקרובה על המפלים השוצפים והקניון מהממת. אני והחצי יוצאים בנפרד (הצעירה ישנה והאחרות מעדיפות להישאר באוטו). כשאני שם, אין עוד איש מלבדי ומלבד המפל הגועש והרועש. זה רגע נפלא. אחרי מגיעים עוד כמה מטיילים בודדים והשקט מופר.
בנקודות הבאות הגדולות מצטרפות גם. הקניון מיוחד ויפהפה וכולנו שמחים שהצלחנו לשלב ביקור גם בו.
משם אנחנו ממשיכים ללא עצירות רבות לכיוון היציאה. באזור נוריס, אזור שלא ביקרנו בו כלל, אנחנו עוצרים ושוקלים לצאת למסלול. אני יוצאת לבחון את המידע ומבינה שהמסלול לוקח יותר זמן ממה שיש לנו עד השקיעה (ושוב, אנחנו מעדיפים לא לנסוע בחושך). אנחנו מוותרים ומקווים שנצליח להגיע לכאן מחר בבוקר.
אנחנו זוכים לראות זאב נוסף היום, וקרוב ליציאה, אנחנו רואים התקהלות נוספת וברגע הראשון רואים רק ביזונים. ברגע השני אנחנו מגלים גם את היונקים הצעירים ועוצרים גם אנחנו להתרשם מהפלא הזה.
עוד עצירה אחרונה לצפות באיילות (רבות) רועות על הסלעים ואנחנו חוזרים, כבר כמעט בחושך מוחלט לקראוון.
בקראוון (אחרי שאנחנו מחברים את האוטו לחימום) החצי מנסה לשבת עם הבנות ולעבוד על חוברות הג'וניור ריינג'ר, אבל ללא הצלחה מרובה. כולם עייפים והחוברות מורכבות. יש גם משימות נוספות למלא ואנחנו מבינים שהיינו צריכים לעשות את החוברות תוך כדי ביקור בשמורה.
לאכזבת הבנות, מסתמן שניאלץ לוותר על תג הג'וניור ריינג'ר (אנחנו שוקלים לשמור את החוברות למקרה ונחזור להשלמות בשמורה בקיץ).
אנחנו סוגרים את היום אחרי ארוחת ערב עייפים אך מאד מרוצים ושוכבים לישון. לילה אחרון בילוסטון (אנחנו מקווים שרק לעת עתה).
אני קוראת בלילה על האזורים בפארק שלא ביקרנו בהם ומבינה שממש חבל לפספס את אזור נוריס. אנחנו מחליטים לצאת לשם בבוקר ולראות מה נספיק.
יום שבת 4.5.13 -מבקרים בנוריס ונפרדים מהשמורה
שוב, כעניין שבשגרה, אנחנו יוצאים מהקראוון בסביבות 11.
בדרך אנחנו מחזירים את כבל החשמל ששימש לחימום האוטו לבעלים הנחמדים של החניון.
אנחנו מקבלים אישור להשאיר את הקראוון בחניון עד ארבע ויוצאים לכיוון נוריס. היום קר במיוחד, די מזכיר את מזג האוויר ביום בו הגענו. מעונן יחסית ומדי פעם מטפטף.
בכניסה לשמורה הריינג'רית מבקשת לראות דרכון עם חתימה ובזמן שהחצי עסוק בלהוציא את הדרכון הנכון אנחנו משוחחים קצת. היא מתרגשת לשמוע שראינו אתמול דוב ומספרת שהיא מורה בווסט ילוסטון וכבר ממש מחכה להיכנס לאזור הזה של השמורה (רק אתמול הרי פתחו את הכביש). בשלב זה היא מחליטה שאנחנו כנראה נחמדים מדי מכדי לעשות דברים לא הגונים ומשחררת אותנו לדרכנו באיחולי יום נעים (מבלי לבדוק את הדרכון שהחצי הוציא בינתיים):-)
הדרך לנוריס שוממת כמעט.
אנחנו מגיעים מהר למדי ויוצאים לסיבוב. אנחנו מתחילים באגן הפורצלן, על שלל בריכותיו הרוחשות, הגייזרים המעשנים (אנחנו לא מצליחים לראות שום התפרצות, אבל רואים המון עשן ומרגישים את החום העולה מהאדמה) והצבעים המדהימים,המשולבים בשלג מדי פעם. שוב אנחנו לומדים על החיידקים והאצות חובבות החום שחיים (וחיות) במים ושאחראים לצבעים השונים שלהם.
אנחנו ממשיכים משם לחלק הקצר של האגן השחור (אנחנו שוקלים לעשות את הסיבוב הגדול יותר, אבל מכיוון הבנות נשמעים קולות מחאה ועייפות, הצעירה בכלל מסרבת ללכת ואין לנו את המנשא).
אנחנו עוברים ליד הגייזר הגבוה בעולם. הוא אמנם לא מתפרץ לכבודנו, אבל המידע אודותיו מרשים. הגייזר הבא (חומצי,כחומציות של לימון) נהג להתפרץ בקביעות והפסיק (כלומר הוא עדיין מתפרץ, אבל באופן אקראי ולא צפוי) וגם הוא לא מתפרץ לכבודנו.
בנקודה זו אנחנו מסתובבים חזרה (מילא גייזר אחד מתעלם מקיומנו, אבל שניים? זה כבר יותר מדי...). הדרך חזרה עוברת ליד גייזרים נוספים (גם הם לא מתפרצים...). אחד הגייזרים, שהיה פעיל והתפרץ בקביעות, נסתם מאבנים שזרקו עליו מבקרים ואינו מתפרץ יותר. על פי ההסבר שם, האפשרות לפתוח את הסתימה קיימת, אך מצריכה שימוש בכלים כבדים שיגרמו נזק סביבתי גדול.
אנחנו מסיימים את הסיבוב בשעה 14:00++ (המוזיאון סגור למבקרים בשלב זה של העונה) ואנחנו מתלבטים אם להמשיך לעוד הצצה בגייזרים שבאזור ה- old faithful.
עוד קצת מחשבה ואנחנו מחליטים לוותר, בהתחשב בכך שמדובר בחצי שעה נסיעה לכל כיוון.
בדרך חזרה, אנחנו נפרדים מהשמורה ומהביזונים האחרונים שאנחנו רואים (היום היה יום דל במיוחד בחיות).
בקראוון אנחנו אוכלים, סוגרים את הסלייד, מחברים את הרכב, ממלאים מים (לא הרבה ובעתיד נראה שגם לא מספיק) ויוצאים לדרך רק בשעה 5.
הנסיעה הרצופה לכיוון אידהו פולס נהדרת. הקראוון יציב מאד וקל מאד לגרור אותו. אני מוצאת את עצמי נוהגת במהירות של 60 מיילים לשעה (ולפעמים אף גולשת לכיוון 65 מיילים לשעה). ימות המשיח ממש. אנחנו מגיעים אחרי שעתיים לחניון וולמארט ומתמקמים.
בדרך החצי מציע שנמשיך כבר בדרך לכיוון היעד הבא, אבל לי אין כוח ואני מעדיפה להישאר. מזל שכך, כפי שיתברר בהמשך.
החצי מקבל אישור לחנות ואחרי ביקור הכרחי בחנות, אנחנו סוגרים את היום.
מחר, לקראת הצהרים, אנחנו מתכוונים לצאת לכיוון קרייטרס אוף דה מון. הכיוון הכללי שלנו כרגע הוא החוף המערבי, שם נטייל ונצפין לאורך חופי אורגון.
על זה נאמר תוכניות לחוד ומעשים לחוד... על כך, כבר אכתוב בפוסט הבא...
