יום ראשון 28.7.13 – שמורת יוהו ונסיעה לרוולסטוק.
הבוקר נופל לנו האסימון לגבי הבחירה התכנונית השגויה בטיול עם סבא וסבתא. הטיול שלנו איתם מתוכנן כך שנטייל יחד בכמה שיותר מהיעדים המשותפים לנו. כך יצא, שאנחנו רוצים לטייל יחד גם בשמורת רוולסטוק.
אפשרות אחת היתה לטייל יחד בבאנף, אחר כך, כשהם בדרכם לוונקובר, לטייל יחד ברוולסטוק ואחר כך לחזור אנחנו את 280 הק”מ חזרה לבאנף. אפשרות אחרת, הייתה שנטייל קודם ברוולסטוק ואחר כך בבאנף והם יהיו אלה שיעשו את הדרך בין באנף לרוולסטוק פעמיים.
מאחר ובשלב התכנון הקטנה נהגה לצרוח את נשמתה בנסיעות ארוכות, החלטנו להקל עליה ולא להוסיף לה עוד 280 ק”מ בכסא הרכב (בפרספקטיבה ישראלית, שהייתה רלוונטית במועד תכנון הטיול, זה נשמע המון). היום, כשמאחורינו אלפים רבים של קילומטרים וצעירה אחת שהסתגלה היטב לחיים בדרכים, ברור לנו שאין לנו בעיה לעשות את הדרך הכפולה ושהיה נכון יותר לבחור אחרת ולחסוך לסבא את הנהיגה המעייפת...
בכל מקרה, זה מה שיש כרגע. קצת מבאס, אבל מתגברים.
בבוקר סבא וסבתא מגיעים בדיוק לארוחת הבוקר, ואחרי האוכל, סבא חונה את הרכב לפני הקראוון ואנחנו יוצאים כולם יחד באוטו שלנו אל מפלי טקאקאו. הדרך אל המפלים לא מתאימה לקראוונים נגררים (בקראוון רגיל זה אפשרי, כשאת הסיבובים צריך לעשות בנסיעה קדימה וברוורס לסירוגין במקרה ומדובר ברכב ארוך מ-7 מטרים, שזה גודלם של רוב הקראוונים...).
אנחנו נוסעים קצת (הרבה) ואז החצי נזכר ששכח את הדרכונים בקראוון. אנחנו חוזרים חזרה (דרכונים זה משהו שממש לא מתאים לנו לאבד בשלב זה של הטיול), לוקחים את הדרכונים וחוזרים לכיוון המפלים.
אחרי נסיעה של כ- 25 ק"מ, אנחנו מגיעים לחניון והוא מלא עד אפס מקום. נדרשים לנו שלושה סיבובים בכדי למצוא מקום חניה, אבל בסוף אנחנו מוצאים וחונים ממש קרוב לנקודת היציאה למסלול.
המסלול רחב ונוח והמפל גבוה ומרשים בזרימה.
מסתובבים קצת, נרטבים קצת, מצלמים קצת ומתפעלים המון, ואנחנו בדרך חזרה.
ליד אזור התצפית על ה- spiral tunnels, אנחנו עוצרים ואני ניגשת לבחון את המסלול אל נהר הסוס הבועט. לא ממש קיים מסלול, אז אני עוברת איפה שניתן בין העצים ועל אבנים וגזעים ומגיעה לנקודת תצפית יפה. אם לא הייתי לבד ועם מצלמה ביד, הייתי מטפסת על הסלע החלקלק לתצפית יותר מוצלחת.
כשאני חוזרת, מאחר ואין רכבת באופק, אנחנו מחליטים לדחות את התצפית על הרכבת לדרך חזרה בעוד יומיים.
אנחנו מחברים את הקראוון לאוטו ויוצאים לדרך.
נקודת העצירה הבאה היא לצד אמרלד לייק היפה. אנחנו מתקשים למצוא חניה בעומס הגדול שם ובסוף חונים ברוורס לאורך המדרכה, אמנם היכן שמותר, אבל כשאנחנו חוסמים את הגישה לפחי הזבל ולא ברור לנו עד הסוף אם זה בסדר.
הביקור באגם מוצלח מאד, למרות שהוא קצר (יחסית...אנחנו לא רוצים לקבל איזה דוח נחמד, אז אנחנו נשארים רק כשעה באזור). הבנות נהנות לטבול רגלים במי האגם, אנחנו נהנים לשבת ולדבר בצל העצים הסמוכים.
אנחנו ממשיכים לכיוון העיר רוולסטוק, הנמצאת קצת פחות מ- 200 ק"מ משם.
בדרך אנחנו מחפשים מקום נחמד לעצירת צהרים, אבל שוב, לא מוצאים משהו נחמד עם נוף ומספיק באמצע הדרך ואנחנו מוותרים וממשיכים בנסיעה רצופה פחות או יותר.
לרוולסטוק אנחנו מגיעים לפנות ערב, אבל מאחר ואנחנו עוברים לאזור הזמן של החוף המערבי, אנחנו מרוויחים שעה. :-)
אנחנו נרשמים, משלמים עבור הלינה, וחונים בזריזות יחסית.
בזמן שהבנות מתרוצצות בדשא (לשמחתנו, אין כמעט תנועה של מכוניות ליד הקראוון שלנו (מכיוון מגרש המשחקים), והבנות יכולות להתרוצץ פחות או יותר בחופשיות), החצי מסיים את כל החיבורים הנדרשים ואנחנו מתארגנים לארוחת הערב (היום היא תהיה של ספגטי בולונז).
יש כאן חיבור לאינטרנט והוא עובד לא רע רוב הזמן, אבל רק מחוץ לקראוון. בפנים - כלום.
אחרי הארוחה הטעימה, אנחנו מוציאים את הטלויזיה אל השולחן הסמוך לקראוון וצופים יחד בסרט RV שמצליח להצחיק אותנו מחדש.
היתושים קצת (הרבה) מציקים ואנחנו מרססים את עצמנו היטב שוב ושוב (יש מצב שאת הצחוק של היתושים שמעו עד ישראל)...
בסוף הסרט אנחנו נפרדים וסבא וסבתא יוצאים למצוא את המלון שהזמינו בעיר. הג'יפיאסים לא מתואמים (לא ביניהם ולא עם המפה) והכתובת של המלון על הואוצ'ר לא ברורה ולכן החצי נוסע אחריהם לחפש את המלון, לפי המפה שברשותו.
סוף טוב הכל טוב. הם מוצאים את המלון והחצי שב הביתה לקראוון. מאוחר מאד אנחנו סוגרים את היום...
יום שני 29.7.13 - פארק הר רוולסטוק וסיבוב בעיירה
את החלק הראשון של היום, שמתחיל לקראת הצהרים, אחרי ארוחת בוקר טובה, אנחנו מעבירים בתצפיות מהר רוולסטוק.
אחרי שאנחנו מוודאים שזה בסדר מבחינת בעלי החניון, סבא וסבתא מחנים את האוטו בחניה מול המשרד ואנחנו יוצאים יחד באוטו שלנו אל עבר שמורת רוולסטוק.
אנחנו בוחרים לעבור דרך העיר ודרך גשר שרצינו לראות, כך שלהר עצמו אנחנו מגיעים רק בצהרים ממש.
סמוך לכניסה אנחנו מגלים שלא לקחנו את הפאסים של סבא וסבתא ומקווים שלא יאלצו אותנו לשוב ולהביא אותם.
אנחנו מתעכבים בכניסה (יש תור שמתקדם מאד לאט) ורק אחרי אחת וחצי אנחנו מתחילים בעליה להר. בכניסה נמסר לנו שעקב חשש מסופת ברקים (ועקב כך משריפות), חלקו העליון של ההר יסגר היום בשעה שלוש וחצי. כמו כן, נמסר לנו שאסור להדליק אש ואסור לעשן היום ביער (למורת רוחו של סבא ולשמחת כל האחרים).
אנחנו עולים למעלה בלי לעצור בנקודות התצפית שבדרך, ואחרי זמן מה של חיפושים מוצאים חניה.
את ההמתנה לשאטל שמעלה אותנו את הק"מ האחרון לפסגה, אנחנו מעבירים באגמון הסמוך.
כבר ליד החניה אנחנו שמים לב לפריחה הנפלאה והצבעונית, אבל המרחבים הצבעוניים מתעצמים ככל שאנחנו מתקרבים לפסגה. מיעוט העצים באזור (בגלל ריבוי חודשי השלג) מהווה נדבך חשוב בפריחה המשמעותית כאן.
מסתבר שהפריחה צפויה רק בחודש אוגוסט והיא מקדימה בכשבועיים. איזה כיף לנו! למעלה יש לנו רק כחצי שעה עד השאטל האחרון וזה מספיק לנו בדיוק למסלול היחיד שפתוח. אנחנו צופים על הנופים, לומדים על השריפות המרובות שפוקדות את המקום מסופות ברקים (כל קמ"ר בפארק נפגע מכ-6 מכות ברק בשנה), מתרשמים מאד מאד מהפריחה המקסימה (פחות מהחרקים שמגיעים יחד איתה) ומספיקים לחזור למטה כמה דקות לפני שהשאטל מגיע.
אנחנו מחליטים לרדת למטה ברגל במסלול החוצה את היער וסבא וסבתא נשארים לחכות לשאטל ואנחנו מגיעים למטה שתי דקות אחריהם. משם אנחנו יורדים בנסיעה איטית, דרך נקודות התצפית, מטה ונוסעים לאכול בקראוון.
אנחנו מעבירים את השולחן לאזור מוצל סמוך למתקנים ובזמן שהדגים מתבשלים בתנור, הבנות משחקות להן בכיף עם ילדות מאחד הקראוונים השכנים.
אחרי האוכל אנחנו נחים עוד קצת והבנות מתרוצצות ומשחקות ולקראת השעה שבע אנחנו יוצאים לסיבוב במרכז העיר.
חונים במרכז ויוצאים להתרשם מההופעה היומית יחד עם המקומיים. די ריק ואנחנו ממשיכים לטייל ברחובות ועוצרים בבית קפה מקומי לקפה עוגה וגלידה (הגלידה לא משהו. העוגה נחמדה).
בבית הקפה הבכורה מוצאת פרוספקט של פארק אתגרי, כשלושים ק"מ מהעיר, ומבקשת ללכת לשם. אני מזהה גם אצל סבא וסבתא רצון לשוטט בין החנויות בעיר (בילוי, שלנו בהרכבנו, פחות מתאים) ואני מציעה התפצלות לכמה שעות בבוקר.
סבא וסבתא מסכימים ואנחנו קובעים לשעת צהרים מאוחרת.
מבית הקפה אנחנו ממשיכים לכיוון ההופעה. עכשיו כבר מלא יותר ואנחנו וגם הבנות נהנים מהמוסיקה.
אחרי ההופעה אנחנו נפרדים מסבא ומסבתא וחוזרים לקראוון להתארגנות לשינה.
יום שלישי 30.7.13 רוולסטוק והסביבה
את חלקו הראשון של היום אנחנו מעבירים בנפרד מסבא ומסבתא. על הבוקר הבנות מקפצות בזריזות מהמיטה ובשמחה גדולה (ובלי ויכוחים) מתלבשות ואוכלות ארוחת בוקר.
קצת אחרי תשע וחצי אנחנו כבר באוטו בדרכנו לפארק החבלים האתגרי Tree Track.
כעשרה מייל אחרי היציאה מהעיר, כשלא לגמרי ברור לנו עד הסוף כמה מיילים יש לנו עד היעד, אנחנו שמים לב למיכל הדלק הריק ולכך ששכחנו למלא דלק לפני היציאה...כנראה שיש דברים שלא לומדים...
למזלנו הפארק קרוב ואנחנו מוצאים מיד חניה ממש בכניסה. המקום ריק למדי ואחרי שאנחנו עושים סיבוב ומתרשמים ממה שיש לפארק להציע, אנחנו חותמים על טופסי הסרת אחריות (נדרש טופס נפרד עבור כל אחת מהבנות. די מייגע) ונפרדים מכ- 100$ עבור כניסה למסלול הצעירים (לשלוש הגדולות. מאפשרים כניסה מגיל 5) ומסלול המאד צעירים (לכולן, מאחר וגם הגדולות בגיל בו הן יכולות עדין לעלות עליו). על המסלול לבוגרים (שנדמה לי שהוא מותאם לגיל 15+, אבל ההגבלה היא הגבלת גובה) אנחנו מוותרים. נראה לנו מאתגר מדי לגיל 10.
אנחנו מתחילים, לפי ההמלצה, במסלול הצעירים (לצעירות, שזו הפעם הראשונה עבורן במתקן כזה, קשה בהתחלה. יש חלקים בהם, בגלל הגובה, הן מפחדות לזוז ונדרש להן ליווי של החצי) וממשיכים אחרי כמה סיבובים במתקן זה למסלול האתגרי (לפניו עוברים להצטייד בקסדות).
הבנות נחגרות ברתמה, מקבלות הדרכה לגבי המסלול והבכורה עולה ראשונה.
אחריה מנסה בת החמש, אבל הצצה אחת בתחילת המסלול, גורמת לה לעשות אחורה פנה ולוותר. בת השמונה עולה לסיבוב, בזמן שבת החמש עוד שוקלת אם לעלות או לא. בסופו של דבר היא מחליטה לוותר.
הגדולות משלימות את הסיבוב כשהן הולכות על חבלים דקים, משתחלות בתוך חישוקים בגובה ומתכופפות מתחת לשקים תלויים. מאתגר וחוויתי והן מסכמות את זה כחוויה מהנה.
משם אנחנו חוזרים למתקן של הצעירים (אחרי שאנחנו מזדכים על הסיבוב של בת החמש במסלול האתגרי ומוסיפים 10$ לקיר הטיפוס עבור הבכורה) ואני עוברת עם הבכורה לקיר הטיפוס (גובהו כ- 12 מטרים).
אנחנו ממתינות כמה דקות עד שהאחראית תתפנה ובינתיים צופות בשניים שרתומים ושיושבים על הנדנדה הגדולה (שמועלית לגובה דומה לשל קיר הטיפוס), כשהם משתחררים להתנדנדות גבוהה בצרחות. נראה כיף, אבל 20$ למשתתף זה מחיר מוגזם לטעמנו...
כשמגיע תורנו, הבכורה מחוברת לרתמה ומתחילה לטפס בצד המאתגר יותר של הקיר. הטיפוס לא קל והיא כמעט מוותרת, אבל בסוף ממשיכה עד למעלה! היא ממשיכה בכל מיני חלקים של הקיר עד שהיא מתעייפת ואנחנו חוזרים אל שאר החבורה לסיבוב נוסף במתקן הצעירים.
בסביבות אחת בצהרים אנחנו ממצים את הביקור ונפרדים מהפארק, בדיוק בזמן כדי לחזור אל הקראוון למפגש המתוכנן עם סבא ועם סבתא.
מסתבר שההחלטה להגיע בבוקר הייתה החלטה נבונה מאד, כי כשאנחנו עוזבים כבר מתחיל להיות עמוס מדי לטעמנו. אמנם היה בילוי יקר יחסית, אבל לבנות שלנו הוא היה מהנה מאד ומאתגר במידה ראויה.
עם היציאה לדרך חזרה, אנחנו מקווים מאד, שנצליח להגיע לעיר לפני שמחוג הדלק יגיע לקו האדום (זה בערך המצב שבו נתקענו לפני כמה חודשים ללא דלק בלייק פאוול) ואכן, לרווחתנו, כך היה.
מילוי הדלק גוזל די הרבה זמן ועל קפה בטים הורטון שבתחנה אנחנו מוותרים, בגלל התור הארוך.
כשסבא וסבתא מגיעים, אחרי בוקר של סידורים, אנחנו אוכלים יחד ארוחת צהרים טעימה בפיסת הצל היחידה שבין הקראוון לאוטו ואחריה ואחרי עוד קצת מנוחה ודיבורים, אנחנו יוצאים לטייל בשני מסלולים קצרים ביערות הסמוכים לעיר.
מסלול ראשון, Skunk Cabbage Boardwalk, הוא מסלול ביער, סמוך לנהר (ולרכבת שבגדה שממול) עם מערכת אקלים מיוחדת שגורמת לצמיחת מגוון גדול ומיוחד של צמחים (כולל צמחי ופרחי ענק, שעקב העונה המאוחרת, אנחנו רואים רק את הצמח שלהם ואת הפרי/זרעים) ולהימצאות חרקים ויצורים משונים אחרים. הסיבוב לא ארוך, קל להליכה ומאד מעניין לכולם. ביציאה מהמסלול, החצי והצעירה רואים ליד הגשר את הנחש הראשון שלנו בטיול (ואני מקווה שהוא יהיה גם האחרון) והחצי מאד מתרשם מהיופי שלו.
המסלולון השני, ה- Giant Cedars Boardwalk Trail, עובר בין עצי ארז עתיקים. המסלול מתפתל לו ביער, בין עצים נישאים. אנחנו פוגשים סנאים חביבים, רואים צמחיה ותולעים ובסיום המסלול שבים מרוצים לאוטו.
המסלולים שניהם קצרים למדי ונעימים ויכולים להוות עצירה נחמדה למי שעובר בכיוון אל או מונקובר.
בסיום היום אנחנו חוזרים לקראוון, נפרדים ללילה וקובעים להיפגש מחר בבוקר כאן אצלנו בחניון הקראוונים ומכאן לצאת חזרה מערבה, לכיוון באנף (כן. כאמור, זיגזג מיותר).
יום רביעי 31.7.13 - מגיעים אל באנף
היום מחכה לנו יום ארוך יחסית של נסיעה. אמנם רק כ- 250 ק"מ, אבל אנחנו רוצים לראות דברים בדרך, אז אנחנו מתארגנים ליציאה לקראת אחת עשרה, שעת פינוי הסייט.
הבנות מספיקות לשחק עוד קצת ולהיפרד מהמתקנים החביבים. החניון הזה מוכיח שמרחבי דשא ושתים ורבע נדנדות מספיקים לגמרי בשביל לייצר ילדים מרוצים.
אנחנו נפגשים עם סבא וסבתא ויוצאים לדרך לכיוון באנף.
את הדרך עד גולדן אנחנו נוסעים כמעט ברצף בנופים היפים (עם עצירה אחת קצרה להתרעננות).
בגולדן אנחנו יוצאים לסיבוב רגלי בעיר. עוברים בשוק איכרים קטן שמתקיים בימי רביעי. שוק קטן ונחמד, אבל בשמש. היה לנו קצת חם מדי.
משם אנחנו ממשיכים ברגל לכיוון גשר העץ להולכי רגל (לא משהו שמצדיק עצירה מיוחדת לכבודו, אבל נחמד אם נמצאים בסביבה...).
בשלב זה אנחנו חוזרים למרכז העיירה ומחפשים מקום להתרענן בו עם קפה/גלידה/משהו קר אחר. אחרי שאנחנו לא מצליחים למצוא מקום אטרקטיבי לשבת בו בהרכב הנוכחי, אנחנו קונים משקאות קרים (הרבה מהם) בחנות הנוחות של תחנת הדלק הסמוכה.
מכאן אנחנו ממשיכים בנסיעה ארוכה עד לשמורת יוהו, כששם מחכה לנו פקק יפה וארוך לפני העליה לאזור התצפית על המנהרה הכפולה של הרכבת (the spiral tunnel).
אנחנו חונים ליד התצפית על הרכבת ויורדים לחכות לרכבת שתגיע. הירידה והעליה של הרכבת כאן מיוחדות, מאחר והרכבת עושה סיבוב בתוך ההר כדי לא לרדת בירידה חדה מטה, ומאחר והרכבות כל כך ארוכות, רואים את היציאה של הרכבת מנקודת היציאה, לפני שהרכבת מסיימת לעבור בנקודת הכניסה.
אנחנו מחכים ומחכים ומחכים. עכברון תועה וזעיר משעשע אותנו בזמן ההמתנה.
ממתינים עוד ועוד. בינתיים בת החמש מספיקה ליפול ולשפשף את הברכים, הצעירה מספיקה לישון ולהתעורר, סבא מספיק לפקפק (שוב) בהגעת הרכבת בימינו ובכדאיות ההמתנה, ורגע לפני שאנחנו מגיעים לדד ליין שהצבנו להמתנה זה קורה... אי אפשר לטעות ברעש שמקימה הרכבת המתקרבת.
ההמתנה משתלמת. מעניין מאד מאד לצפות ברכבת שלא נגמרת, נכנסת בנקודה אחת, משלימה סיבוב בתוך ההר, יוצאת מהיציאה וממשיכה הלאה ועוברת סמוך לאזור התצפית, כשסופה של הרכבת רחוק מלהיראות. בהחלט שווה את ההמתנה, לדעתנו.
בגלל השעה שהתאחרה (וגם בגלל השילוט הלקוי שגורם לנו לפספס את הפניה) אנחנו מוותרים על כניסה למסלול למפלי וואפטה (סבא וסבתא, אם ירצו, יוכלו לעבור שם בדרכם חזרה בעוד כמה ימים. אנחנו נשאיר את זה, כמו גם את אגם אוהרה, שויתרנו עליו מראש, לפעם הבאה).
העצירה הבאה, כבר לעת ערב, היא בלייק לואיז היפה.
אנחנו נחים קצת ליד קו המים (כן, גם כאן נחלצות הנעלים ונרטבות הרגלים). אנחנו משלמים את מחיר הברד העצום שהבנות שתו כל הדרך בריצות תכופות לשירותים כל זמן השהות באגם…
על עליה לאגם מוריין המקסים אנחנו נאלצים, בצער, לוותר, כי העליה עם הקראוון לשם לא אפשרית ולא לעניין להתחיל לפרק עכשיו את הקראוון כדי לצאת לשם. אני מקווה שנוכל לקפוץ לכאן שוב מבאנף, כי הוא באמת אגם יפהפה (כזה שלא נמחה מזכרוני מהביקור כאן לפני 15 שנים...)
אנחנו ממשיכים ישירות לעיירה באנף, אליה אנחנו מגיעים כבר כמעט בחושך. מאוחר מאד יחסית. אנחנו מחליטים שלא מתאים להתחיל בבישולים כל כך מאוחר כשכולם רעבים וקובעים עם סבא וסבתא להיפגש בבאנף אחרי שנחנה את הקראוון (חניוני הקראוונים של השמורה הם, כמו בג'ספר, מחוץ לעיר בטבע).
הצ'ק אין לוקח לנו נצח. רק עמדה אחת פועלת ולפנינו משתרע תור ארוך איטי ומייגע. אנחנו חונים את הקראוון (סוף סוף) ויוצאים חזרה אל העיירה. החניון כאן פחות מוצלח לטעמנו מזה שבג'ספר. שם היתה ממש תחושה של פרטיות בסייט המוקף בעצים, וכאן לא ממש.
בסופו של דבר, בחושך, אנחנו נוסעים לעיירה. כל המסעדות, כולל מסעדות הטייק אווי, עובדות רק עד 23:00, שעה שכבר חלפה לה, ולכן, אחרי התלבטות קלה (לא שיש לנו הרבה ברירות אחרות), אנחנו בוחרים לאכול במקדונלדס שבמרכז העיירה. האוכל הבינוני של מקדונלדס עושה את העבודה וסוגר לנו את פינת הרעב.
שבעים, אנחנו צועדים (קר!) חזרה לאוטו, מורידים את סבא ואת סבתא במלון שלהם וקובעים להיות בקשר בבוקר (הם יתחילו את היום בשיטוט בעיירה ואנחנו נצטרף אחר כך).
מאוחר בהחלט אנחנו חוזרים לקראוון ומתארגנים ללילה.
על ביקורנו בבאנף ובקוטניי, אספר בפוסט הבא...
