החלק הראשון של הטיול שלנו באלסקה הוא במעבר הפנימי. אל החלק זה של אלסקה, למעט אל הערים היינס וסקגווי שבצפון המעבר, ניתן להגיע רק בטיסות או באמצעות מערכת המעבורות Alaska marine highway system. על אף העלות הגבוהה (מאד!) של טיול עם קראוון בחלק הזה של המדינה, החלטנו שלא לוותר. היה שווה? נראה בהמשך…
את המעבורות לקטע זה של הטיול הזמנו הרבה לפני היציאה מהארץ. המקום על המעבורות לרכבים מוגבל ולחלקים מסוימים של המעבר הפנימי מגיעות מעבורות רק אחת לכמה ימים, כך שעם קראוון של 10 מטרים אורך ואוטו של עוד שישה מטרים, הספונטניות הייתה מאיתנו והלאה.
יום שלישי 28.5.13 - עוברים את הגבול אל אלסקה ומפליגים אל קטצ'יקן שבמעבר הפנימי
אחרי שש שעות הפלגה, אנחנו מגיעים הערב לקטצ'יקן, אלסקה, ואנחנו מעבירים את הלילה הגשום בחניון וולמארט שמחוץ למרכז העיר. מלבד עגבניות שנאלצנו להשאיר מאחור, הורשינו להעביר לארה"ב את כל שאר מוצרי המזון שלנו ומעברי הגבול והמכס עברו בנעימות ובנינוחות (קצין ההגירה אפילו שיתף אותנו בכך שלו יש ארבעה בנים. נו, ככה העולם שומר על איזון...).
אבל נחזור לתחילת היום… את הבוקר אנחנו מתחילים בהתארגנות מהירה וארוחת בוקר זריזה.
אל התור לעליה למעבורת אנחנו מגיעים בשעה רבע לאחת עשרה ומחכים.
בינתיים מגיע אל טור המכוניות והקרוונים הממתין עובד מטעם חברת המעבורת ועם גלגלת בודק לנו (ולאחרים) את האורך של כלי הרכב. 54 פיט (כ- 16 מטרים) הוא האורך הכולל שנמדד לנו. את הרוחב הוא לא בודק (אולי לצערנו, כי זה המדד שייקר לנו כל כך את ההפלגות ואולי (בסיכוי נמוך) המדידה הייתה מורידה אותנו לקטגורית מחירים נמוכה יותר).
החצי ניגש למשרד וחוזר אחרי כרבע שעה, כדי לרשום את כל השינויים שאנחנו רוצים לבצע בלו”ז ההפלגות שלנו. ביצוע השינוי לוקח המון המון זמן (בין היתר כי הם גם מדפיסים לנו בהזדמנות זו את כל הכרטיסים לכל הדרך).
בינתיים המכוניות והטריילרים מתחילים להתקדם לכיוון המעבורת ולכיוון מעברי המכס והגבול ורק אנחנו ועוד איזה שני רכבים אחרונים נשארים לחכות...אנחנו מקוות כל הזמן הזה שהחצי יגיע עם הכרטיסים בזמן...
כדי להקל על השעמום הגובר וההתרגשות באוטו, מחברים, שלא כמנהגנו, את המחשב הנייד לרדיו שברכב ומקרינים לבנות סרט. זה שומר עליהן שקטות ולא מקטרות (בהמתנה הארוכה כל כך (והמשעממת עוד יותר), הסרט הוא הצלה).
בסופו של דבר החצי מגיע חזרה ואנחנו מתחילים לנסוע לכיוון מעבר הגבול/מכס. מסיימים למלא את הטפסים בעודנו ממתינים בתור ומוציאים את העגבניות והפלפל שאסרו על העברתם לארה"ב (המוצרים האסורים נאספים במכס ומועברים לתרומות דרך בנק מזון. לפחות זה לא נזרק). העיקר שאתמול מיהרנו לקנות עגבניות להפלגה...
מגיע תורנו. קצת שאלות, בדיקת דרכונים, חותמות כניסה חדשות לארה"ב (עם אותו מועד פקיעת אשרה - 11.9.13), ואנחנו עוברים לבדיקת הכרטיסים לקראת העליה למעבורת.
שם מחכה לנו עוד תור (והעלאה אטית ומוזרה של הרכבים) ואחרי עוד קצת זמן אנחנו נכנסים לשורה (הצפופה משהו) שלנו בתוך המעבורת. חונים בהתאם להוראות ורגע לפני שנפרדים מהקראוון ומהאוטו לשעות הקרובות, אני נכנסת לקראוון לקחת את המטענים לחשמל לנייד וללפטופ.
עולים לקומה החמישית, במעלית, ואחרי שמקבלים את המפתח לחדר שהוזמן לקטע הפלגה זה, נכנסים לחדר עם כל הציוד ובלי הרבה ציפיות, ומופתעים לטובה. אמנם החלון שלנו צדדי, אבל גדול יחסית ורואים דרכו את הים ואת הנוף (הבנות מחבבות את הפינה הזו ושמחות לשבת עליה ולידה).
החדר מרווח יחסית, המיטות גדולות ורחבות ומספיקות לזוג (בטח שלתנומה קצרה של אחר הצהרים). אנחנו מסיימים להתלהב מהחדר ועולים לסיפון העליון להמתין ליציאה לדרך. קצת קריר בחוץ, אבל לא נורא.
תוך כדי המתנה, אנחנו פותחים בשיחה עם טד ודוטי, זוג המטייל גם הוא בקראוון ושפגשנו בבוקר בפארק הקראוונים. הם מתלהבים מהבנות ומהטיול שלנו ומאד מתעניינים בחיים שלנו בישראל.
בין לבין, הבנות מתרוצצות להנאתן על הסיפון, והנה, תוך זמן קצר המעבורת יוצאת לדרכה לכיוון אלסקה.
אחרי שאנחנו נפרדים מהזוג הנחמד, אנחנו עושים עוד סיבוב קצר על הסיפונים וכששנעשה קר יותר ומתחיל גשם, אנחנו חוזרים פנימה.
רעבים, אחרי עוד סיבוב קצר (בו אנחנו מתרשמים לטובה מהקפיטריה ומחליטים לאכול שם את אחת הארוחות בהפלגה הבאה), אנחנו חוזרים לחדרנו הקט.
אוכלים ארוחת כריכים ומאפים טעימה, הגדולות מקבלות כל אחת מיטה למעלה, אני והחצי במיטה תחתונה אחת והצעירות במיטה התחתונה האחרת.
הניקיון לא מדהים (כמו בחדרי מוטל ממוצעים) אבל סביר.
הסולמות למיטות העליונות מושכים מאד את הצעירה, שלא מצליחה להתאפק ומנסה בכל הזדמנות, על אף שאנחנו אוסרים עליה, לטפס למעלה. היא כמובן נופלת באחת הפעמים הללו ומקבלת מכה יפה במצח. אנחנו מעלימים את הסולמות ומחזירים אותם רק לפי הצורך. גם אז, היא מוצאת כל הזדמנות לטיפוס...ונפילה נוספת היא כמעט בלתי נמנעת...
אחרי עוד נשנוש, אנחנו עולים לסיבוב על הסיפונים. הנוף מקסים, על אף האפרוריות.
מאחר והקפיטריה סגורה, אנחנו מתגברים על הקרייבינג לקפה וחוזרים לחדר למקלחות.
המקלחת נהדרת. זרם מים מעולה והמים חמים וטובים. המגבות מצחיקות בגודלן ובעוביין , אבל אנחנו מסתדרים. בסיום המקלחות המהנות, אנחנו אוספים את כל ציודנו הרב לשקיות (שאריות אוכל, כביסה, כלי רחצה) ויוצאים רחוצים ונקיים לקפיטריה.
מזמינים שוקו לילדות וקפה לנו ומסיימים ממש לפני שהמעבורת מתקרבת לנמל.
אנחנו יוצאים החוצה ומתבוננים בעניין על העיר ההולכת וקרבה ועל קשירת המעבורת אל המזח לעגינה.
מכאן אנחנו מפנים את החדר, מחזירים את המפתח ומספיקים לרדת ולהגיע בדיוק בזמן לרכב.
אנחנו יוצאים מהמעבורת ומתחילים לנסוע בכיוון העיר.
אנחנו בוחרים לישון הלילה בוולמארט, מאחר וממילא אנחנו צריכים קצת קניות וכשנסיים יהיה מאוחר מכדי להתחיל להתנייד אל ולהתמקם בחניון קראוונים...
הג'יפיאס לא מאתר וולמארט בעיר וגם הכתובת המדוייקת שיש בידנו לא עוזרת, אז תוך כדי נסיעה, אנחנו מוצאים מקום עם רשת WIFI חופשית ועוצרים להבין לאיזה מהכבישים “הרבים” עלינו לפנות (יש סך הכל 25 קילומטרים של כביש ממרכז העיר לכל כיוון, וזהו...).
אנחנו מוצאים את המיקום של הסניף, מצליחים במשימה המאתגרת להסתובב חזרה ברחובות הצרים, ונוסעים לפי ההוראות בנייד. הג'יפיאס מחורפן לגמרי ולא מצליח בשום אופן להסתנכרן עם המפה ועם המיקום שלנו עליה.
בחנות אנחנו מתמקמים בקצה החניה ואחרי שמקבלים אישור לחנות ללילה, אני נכנסת לקניות, בשאיפה לקנות את השניצלים שאנחנו מתכננים לאכול מאז אתמול בצהרים.
כנראה שהשניצלים האלה לא אמורים לקרות, כי גם הסניף הזה הוא ללא אוכל טרי...
אנחנו מתלבטים מה לעשות עם עניין האוכל שאין לנו והחצי חוזר לחנות. אחרי די הרבה זמן הוא חוזר עם... נקניקיות. תזונה למופת... אבל זה מה שיש כרגע.
כדי להשלים את הארוחה “המדהימה”, אני ניגשת חזרה לחנות בשיאה של שקיעה מהממת, וחוזרת עם (כן, אם מעגלים פינות באוכל, אז עד הסוף) בקבוק קטשופ ענק (הקטן ביותר שבנמצא) ולחמניות.
אוכלים מאוחר (היום חשוך ממה שהתרגלנו אליו, בגלל העננות הכבדה) ומתקפלים לישון. לילה ראשון באלסקה וזה, BY FAR, מסתמן כחניון השקט ביותר של וולמארט שישנו בו EVER.
מחר אנחנו מתכננים לעבור לחניון קראוונים בהמשך הכביש. לא הזמנו מקום ואנחנו מקווים שמאחר ואנחנו ממש בראשית העונה, לא תהיה בעיית זמינות.
יום רביעי 29.5.13 - קטצ'יקן
קמים לבוקר מעונן, אחרי לילה שקט (הרעש היחיד היה מהצפרדעים המקרקרות ומהגשם היורד. נפלא).
אנחנו מתחילים עם ארוחת בוקר, כרגיל. אבל עד שמתארגנים וזזים אל חניון הקראוונים, clover pass resort (אנחנו חייבים כביסה. מציאת בגדים נקיים זו כבר משימה קשה ביותר. אתגר של ממש), השעה כבר די מאוחרת.
החניון שבחרנו לשהות בו בימים הקרובים ממוקם ממש על קו המים ואנחנו חונים (ברוורס, ושוב, די מהר) ומנתקים את הרכב (המחיר לחניה הוא 40$ ללילה ואנחנו משלמים עבור שלושה לילות).
אני מביאה מהקראוון את הפאזלים והאלבום לגן של בת ה(כמעט) חמש (ואת המכתב) ומצלמת את האלבום (למקרה והוא לא יחזור אלי (אכן, לא חזר...)), בזמן שהחצי מסיים את הניתוקים ואת השיחה עם ביל, השכן שגר לידנו ושבא לחלוק איתנו מידיעותיו על המקום (ולא נעים להודות, אבל הוא קצת חופר לנו...על כך שהוא ואשתו גרים כאן כל העונה, שאישתו עובדת במעבורת, שהעיר תיירותית להחריד, אבל שיש כאן טוטמים, דולפינים, לוויתנים ודובים ממש קרוב ו(שוב) שאין ממש מה לעשות בעיר. הוא גם מספר לנו על המים החומים בברזים ועל הכביסה (שהיא הכי זולה באלסקה)). בינתיים הבנות באוטו מתחילות לאבד סבלנות (בצדק רב), ואנחנו מתכנסים לנסיעה.
אל סניף הדואר שבדרך לעיר אנחנו מגיעים ממש לפני הסגירה.
כשאנחנו מבינים שמשלוח הפאזלים שקנינו כמתנה לגן יעלה לנו 50$ (הפאזלים כולם יחד עלו 7$ וממש לא שווים את זה) ואילו רק המכתב והאלבום כ- 20$, אנחנו מחליטים לוותר על משלוח הפאזלים.
עם האלבום והמכתב ארוזים, החצי ובת ה(כמעט) חמש הנרגשת נכנסים לשלוח את המכתב ובינתיים אנחנו משתעממים קשות באוטו. השליחה לוקחת נצח ואנחנו גם נאלצות לסגור חלונות, כי עשן הסיגריות מהרכב שחונה בצמוד אלינו הוא בלתי נסבל.
מכאן אנחנו ממשיכים אל העיר והשמים הולכים ומתבהרים ככל שאנחנו מתקרבים. עדיין מעונן, אבל פחות. אנחנו חונים בחניה המוגבלת לשעתיים ומחפשים מקום לאכול בו ארוחת צהרים. הרציפים עמוסים באלפי התיירים שהגיעו באניות הקרוז הענקיות (המראה של האניות הענקיות ליד הרציפים וליד המבנים הגמדיים שעליהם מגוחך ומצחיק אותנו).
האזור מטופח ויפה. רואים שזו עיר שנסמכת הרבה על תיירות.
אנחנו מתקשים למצוא מקום לאכול בו ברחובות המרכזיים. הכל נראה לנו קצת כמו מלכודות תיירים קלאסיות במחירים מופקעים. בסופו של דבר אנחנו מוצאים ברחוב מעט יותר צדדי מסעדה קטנה שמציעה אוכל מקסיקני ופיצות במחירים סבירים ואנחנו מחליטים להיכנס (איכשהו, למרות המיקום, זה מרגיש לנו רחוק מספיק מהאניות כדי להיות עם פוטנציאל טעים).
הארוחה אכן טעימה וטריה (שם המסעדה- chico's mexican restaurant), ובסיומה, שבעים, אנחנו צועדים חזרה לרציפים.
ביקור מהיר (=תלוי את מי שואלים כמובן) בחנות מזכרות מניב שתי חולצות (2.5$ האחת) ושלושה מגנטים של טוטמים (5$ לשלושתם).
כשאנחנו יוצאים מהחנות השמים בהירים וכחולים ואין זכר לעננים מהבוקר. יותר נפלא מזה לא יכול להיות. מאחר וכבר עבר הזמן שמותר לחניה, החצי ניגש להזיז את האוטו לחניה אחרת.
אנחנו ממשיכים לטייל ברציפים ויורדים להתבונן ביכטות ובסירות הדייג העוגנות. בהמשך הדרך אנחנו רואים את אזור החלונות האדומים ההיסטורי של העיר.
מהרציפים, אנחנו ממשיכים לכיוון רחוב קריק המצולם והציורי. התאורה של אחר הצהרים מחמיאה למקום במיוחד והוא נראה בדיוק כמו בעלוני התיירות.
אגב שיטוט ברחוב (שבו היו כל בתי הבושת של האזור עד שהזנות הוכרזה כבלתי חוקית), אנחנו נתקלים במעלית (ה- funicular) שעולה לגובה הגבעה אל הלודג' שעליה וסביבתו (בכלל, כל העיר בנויה לגובה על כלונסאות ומדרגות) והבנות ממש מבקשות לעלות למעלה.
התייעצות קצרה ואנחנו מחליטים לעלות. מוכרת הכרטיסים מספרת לנו מה יש למעלה (לא הרבה, בעיקר מלון ומסעדה וקצת טוטמים בחוץ) ואנחנו משלמים, מוחתמים (אפשר לעלות ולרדת כמה פעמים שרוצים במחיר שמשלמים (2$ למבוגר. על הילדות לא גבו מאיתנו)) ועולים.
הנוף בעליה מקסים ואנחנו יוצאים לתוך המבנה בקומה העליונה וממשיכים החוצה. שם אנחנו מתבוננים בתשומת לב בטוטמים שמוקמו שם. קוראים עליהם בדף המידע שקיבלנו ומזהים אלמנטים בהם.
אנחנו מחליטים להיכנס למסעדה ולאכול קינוח לכבוד הגעתנו לאלסקה. בהתחלה נאמר לנו שאי אפשר לשבת במסעדה עצמה (כי השעה סמוכה לשעת ארוחת הערב) ורק כשאנחנו עומדים לוותר (חלק מרכזי מהבחירה לשבת כאן היה הנוף הנשקף מהחלונות), הבחור מתרצה ומושיב אותנו במסעדה. אנחנו מתיישבים ומזמינים קינוחים מעולים (שהמחיר שלהם סביר לחלוטין בהתחשב במיקום, כ-7$ לקינוח היקר מבין השלושה) ונהנים מאד.
משם אנחנו יורדים חזרה במעלית ה- funicular. מאחר ויש לנו עוד כמה דקות עד שאנחנו צריכים שוב להזיז את האוטו, אנחנו עולים ויורדים בה שוב לשמחת הבנות :-)
כשאנחנו יוצאים מהמעלית, מוכרת הכרטיסים כבר איננה.
תוך כמה דקות אנחנו חזרה באוטו והחצי מציע לחזור לחניון הקראוונים, כדי לטייל לצד הרציפים ולנסות לראות חיות ים, כל עוד מזג האויר מצוין (עניין נדיר לכשעצמו, כפי שאמרו לנו מספר מקומיים היום, כולל מוכרת הכרטיסים למעלית וכולל המלצר שלנו בבית הקפה).
אז אחרי עצירה מהירה בסייפווי (לחניון הסופרמרקט נוף נפלא) אנחנו חוזרים לקראוון. אחת מהבנות לא רוצה בשום אופן לטייל ברציפים ולכן החצי והאחרות יורדים לסיור (ורואים את הלוקוסים הרבים שתפסו סירות הדייג), בעוד אני מחכה אתה בקראוון ונהנית מהשקט (היחסי) ומהנוף הנהדר (ומהנשרים הקרחים העצומים (סמל ארה”ב) שעפים סביבנו).
המשך הערב (הארוך...בעשר וחצי עוד מואר) עובר במשחקים, התבוננות בנוף (מקסים, מקסים, מקסים!) וגם בארוחת ערב קלה של סלט. בין לבין גם אני יוצאת לסיבוב על הרציפים לצילומים של השקיעה.
האינטרנט כאן מעולה ואנחנו מנצלים אותו ושולחים שאלה לגבי עלות שייט ל- misty fjords, שיוצא מכאן, בתחושה שזה יהיה יקר מדי.
אנחנו בודקים גם את העלויות של חבילת טיסה ושיט בגליישר ביי מג'ונו, ואנחנו מבינים, בצער מה, שזה כנראה לא עומד לקרות, במחיר המטורף של 2000$ ליום טיול לכולנו.
עניין חוברות הקופונים נבדר ונשקל אף הוא ואנחנו נוטים לקנות חוברת כזו בסייפווי מחר (ואולי נצליח לקבל את הלילה האחרון כאן בחינם, מאחר ויש בחוברת קופון מתאים).
מחר בבוקר נחליט מה עוד עושים, אבל קודם כל חייבים כביסה :-)
יום חמישי 30.5.13 - קטצ'יקן
היום שמתחיל בהיר וכחול ומבטיח (אנחנו לא מאמינים למזלנו הטוב), מכזיב, שכן בסביבות הצהרים הוא הופך אפור וגשום, כפי שאופייני לאזור.
הבוקר, במקביל לכביסות וארוחת בוקר, אנחנו מקבלים תשובות על השייט וחום מהמחיר (1000$ לכולנו לכארבע שעות שייט) ומחליטים לוותר... ידוע לנו שהפלגות באזור מאד מומלצות, אבל תקציב הטיול שלנו לא כל כך מאפשר עלויות אטרקציות שכאלה.
בזמן שאנחנו ממתינים למייבש שיסיים, הבנות משחקות בקראוון ואנחנו יושבים יחד בנחת מול הנוף הקסום.
השכנים שלנו יוצאים לדיג בסירה הקטנה (עלות השכירות כאן 100$ ליום) וחוזרים ללא שלל. אם יהיה מזג אויר מוצלח ומחיר הסירות הגדולות יהיה סביר, אולי נשכור אחת לכמה שעות ונצא לטיול באזור.
ביל (השכן) מספר שאתמול עבר כאן לויתן, אבל שלא ראו אותו היטב, ומוסיף שניתן לראות דובים מהכביש בדרך למפלים.
אנחנו יוצאים לטייל (ולחפש דובים שחורים) בגשם המזרזף ונוסעים עד לקצה הכביש בצד הצפוני שלו. מסתובבים וחוזרים לחניה הסמוכה למסלול הליכה ביער הגשם ובאזור המפלים.
פוטנציאל ההיתקלות בדובים קצת מרתיע אותנו מלצאת למסלול לבד בתוך היער, אבל מאחר ומדובר בסך הכל בכ- 400 מטרים עד המפל, אנחנו מחליטים להיות אמיצים. מתדרכים היטב את הבנות, לכל מקרה (כך שבמקרה של היתקלות, אף אחת לא תיבהל ותרוץ) ויוצאים אל המפל.
מסתבר שהאומץ משתלם ושהוא גם מתגבר עם הזמן, כי אחרי המפל אנחנו ממשיכים במסלול מעגלי ביער הקסום (אורך המסלול כ- 1 מייל לכולו).
הלחות כאן כל כך גבוהה (מזל שלא חם) עד שהעצים והסלעים והשורשים כולם מכוסים בעשביה ובצמחיה צפופה (לא רואים סלעים או אדמה כמעט כלל), הפטריות ענקיות וישנם צמחים עם עלי ענק (חלקם בגובה של של ילד בן חמש).
המפלים רועשים ומלאים במים. השקט מופלא (ואם מתרחקים מהמפל, יש ממש דממה). אפילו ציפורים לא נשמעות כמעט בכלל (כפי שהפנו את תשומת לבנו לכך מטיילים מפרת', אוסטרליה, שפגשנו באמצע הדרך).
בסיום הסיבוב, אנחנו חוזרים אל האוטו ונוסעים לכיוון הקראוון לארוחת צהרים. דובים לא ראינו ולא רואים, אבל הטיול ביער היה מהנה מאד. בדרך, במקום להיכנס לחניון הקראוונים, אנחנו ממשיכים עד קצה הכביש, ומגיעים לבית הספר היסודי בדיוק בסיום יום הלימודים. גינת המשחקים מרשימה מאד ואנחנו מתפעלים מהלבוש הקיצי של הילדים (יורד גשם כרגע והטמפרטורה היא סביב 10 מעלות. תנאים שמגלמים את שיא החורף במרכז הארץ).
אחרי ארוחת הצהרים (כשבין לבין הבנות והחצי מצליחים לראות אריה ים סמוך לקו החוף לפרק זמן קצר) החצי ואני נחים קצת כשהבנות משחקות ברקע. מאוחר יותר המצפון שלנו, שכבר מתחיל להציק בעניין הלימודים שאנחנו מתקשים לקיים בשגרת הטיול העמוסה, מביא אותנו להושיב את הגדולות ללמוד קצת.
הן כמובן מתמרדות כנגד הרעיון (התרגלו לחופש), אבל מבינות שאנחנו לא מתכוונים לוותר להן היום ומתיישבות להתקדם בחוברות החשבון שלהן. הצעירות בינתיים מציירות ומשחקות.
הזמן עובר מהר ועד שהן מסיימות את המשימות ואחרי שגם הבלאגן קצת מאורגן, ומגיעה ארוחת הערב כבר 21:30 ועוד יום עבר.
בחוץ גשם ורוח ואנחנו מחליטים לסגור את הסככה של הקראוון ללילה (פתחנו אותה אחר הצהרים כדי שנוכל לשבת בחוץ גם בגשם הקל).
למחר עוד אין לנו תוכניות מיוחדות. נחליט בהתאם למזג האוויר...
יום שישי 31.5.13 - קטצ'יקן
אנחנו קמים לבוקר מעונן, אם כי עם עננות קצת פחותה מאשר אתמול בערב.
כרגיל, עד שאוכלים ומתארגנים, כבר לפני הצהרים. אנחנו מחליטים לשכור סירה לכמה שעות, אבל לפני שאנחנו יוצאים, אנחנו מחליטים לנסות את המקלחות של הקמפ, במקום את זו של הקראוון.
הן מרווחות ופרטיות (במבנה ישן, כמו שאר המבנים כאן. החניון הזה הוא לא בדיוק מקום יוקרתי וקצת מצחיק שקוראים לו resort, אבל כנראה שעם הנוף שנשקף מהחניה, לא באמת צריך משהו נוסף...) וזרם המים מעולה (צריך רק להתעלם מהגוון החום שלהם... שנובע משורשי העצים).
אנחנו שוכרים סירה ל-6, למשך 4 שעות (מ-12:00 עד 16:00). יורדים לרציף ומקבלים את סירה מספר 35. אנחנו בשיא השפל והרציף עומד בשיפוע גדול מאד ביחס לאזור המבנים (אנחנו מרגישים את זה היטב בירידה אליו).
אנחנו מקבלים הנחיות עקרוניות בנוגע להפעלת הסירה/התמצאות במפה. כמו כן מפנים את תשומת לבנו לאזור מחקרי שאסור להפליג בו.
אחרי אלה ואחרי שאנחנו מצוידים גם בחגורות הצלה לבנות (יש כאן ליד הרציפים עמדה קבועה, עם חגורות הצלה למגוון רחב של גילאים, שאמורות לשמש ילדים היורדים אל הרציף (עם כיתוב על הארגז, שללא ספק מעודד שימוש - “kids don't float”)), אנחנו יוצאים לדרכנו.
קצת אחרי היציאה מהמרינה, הבנות מקבלות כל אחת בתורה את ההגה ליד לזמן מסוים והשמחה גדולה.
מזג האוויר נע בין מעונן, למעונן מאד, לגשום, אבל, למעט בקטעים שאנחנו מגיחים בהם ונחשפים לרוח מהים הפתוח (יחסית), לא קר.
אנחנו מפליגים לאורך החוף וסביב האיים הקטנים (ולפעמים סביב עצמנו ועושים גלים, לשמחת הבנות). רואים בתים יפים בשום מקום (=מקומות שאין אליהם גישה, אלא באמצעות סירות), סלעים והרים שיוצאים בתלילות היישר מהמים ומפלים.
בין היתר, אנחנו רואים קבוצת ילדים על החוף הסמוך למפל (טיול בית ספר?) לבושים בבגדים קצרים. אנחנו, לשם ההשוואה, לבושים בפליז ובמעיל...
אנחנו מצליחים לראות בהפלגה שלנו (כמה פעמים) קבוצה חמודה של כמה כלבי ים השוחים בקרבתנו. אנחנו מנסים לעקוב אחריהם מרחוק ובמינימום רעש, אבל הם בורחים בכל פעם שאנחנו מזדחלים לכיוונם ואנחנו מחליטים לא להטריד אותם וצופים ממרחק.
באיזה שהוא שלב הצעירה נרדמת וממשיכה לישון חלק גדול משארית ההפלגה.
אמנם לא לקחנו איתנו אוכל, אבל יש לנו קצת תפוצ'יפס לרגעי משבר (ואוי כמה שזה מלכלך...).
הזמן עובר מהר מאד והשעה ארבע מגיעה ואיתה אנחנו חוזרים לחוף. לוויתנים לא ראינו היום וגם לא דובים, אבל ההפלגה הייתה מהנה מאד מאד לכולם (וגם מחירה היה יותר מסביר, בטח שבקנה מידה מקומי (70$ לארבע שעות, לא כולל דלק (מה שלא ידענו מראש, אבל כנראה שהיינו צריכים להבין בעצמנו...)).
אנחנו חוזרים לקראוון למנוחה קלה ולארוחת צהרים מאוחרת וטעימה. תוך כדי ההפסקה, מגיע אלינו בעל המקום להזכיר לנו שלא שילמנו על הדלק (בשלב ההוא זה לא היה כל כך להזכיר לנו, כמו לומר לנו לראשונה) והחצי ניגש לשלם את היתרה (כ- 50$).
מאחר ומלאי האוכל שלנו הצטמצם, אנחנו מחליטים לצאת לסיבוב קניות בסייפוואי, כשהשעה כבר אחרי 18:00. בדרך אנחנו ממלאים דיזל במחיר שערורייתי יחסית למה שהתרגלנו אליו (אבל זול יותר מהמחיר בעיר) (~ 4.30$ לגלון).
בכניסה לסופר אנחנו קונים את ספר הקפונים (שגילינו מאוחר מדי שמכסה את עלות הלינה בקמפ שאנחנו ישנים בו, אבל שנוכל להשתמש בו ללילה האחרון מחר). אנחנו מתלבטים האם לקנות עוד אחד לבנות, ומחליטים בשלב זה לקנות רק אחד.
ההחלטה מתבררת כנבונה אחרי עיון באותיות הקטנות שבחוברת. מסתבר שהאטרקציות היקרות מגבילות מאד את השימוש בקופונים (כמו רק אחד לקבוצה, או רק אחד לסיור) ונראה שלרכוש עוד חוברת לאותה המשפחה זה לא כדאי כל כך.
חוץ מזה, הבנות בוחנות היטב את הסבלנות שלנו בסופר ואנחנו משתדלים לסיים את הסאגה במהירות (מה גם שהכל מאד יקר. טרם התרגלנו למחירים החדשים...). את הקניות אנחנו מסיימים בגשם, כשהכל כבר סגור וחוזרים לקראוון.
קפה (לנו) ופסטה לארוחת הערב ועוד יום מסתיים בנעימים...
מחר יש כאן עוד חלק של דרבי הסלמונים שמתקיים בעיר וכל הסירות מוזמנות. מעניין מה יהיה השלל איתו יחזרו בסוף היום.
יום שבת 1.6.13 - קטצ'יקן
שוב אנחנו קמים לבוקר אפור ומעונן.
הבוקר מתחיל בארוחת בוקר, קצת משחקים, עוגה טעימה וקפה ומיד אחר כך אנחנו יוצאים לראות את מה שטרם הספקנו לראות סביב העיר.
היעד הראשון הוא פארק הטוטמים Totem Bight state historic park, שמורה שמרכזת עמודי טוטם היסטוריים מהמתיישבים הראשונים באלסקה. העמודים נאספו על ידי רשות היערות הפדרלית מכל מיני מקומות התיישבות שנטשו המקומיים, כאשר עם ההתיישבות החדשה והשינויים הכלכליים עם תום עידן הברטר, עברו לגור במקומות יישוב אחרים, בהם מצאו פרנסה. העמודים שופצו, או שוחזרו או הועתקו בהתאם למצבם (ריקבון וכדומה).
הביקור מהנה ומלמד. אנחנו עוברים בין המוצגים המרשימים ושמים לב לפרטים שמאפיינים כל עמוד (בהתאם לדף מידע שאנחנו אוספים בכניסה).
בסיום הסיבוב אנחנו חוזרים לרכב ומתחילים בנסיעה פנימה מהחוף ומגיעים לאזור אגם Ward. אנחנו רואים מהחניה בקתה מעשנת ולא מבינים במה מדובר, עד שאנחנו חונים ומתקרבים. מדובר בסככות סגורות משלושה עברים, שבגב הסככה יש אח ועצים להבערה. את ה"מקלטים" האלה אפשר להזמין למשך היום.
אחת ה"בקתות" לא מוזמנת, ואנחנו מחליטים להתמקם לפיקניק של צהרים (אחרי הרבה לבטים, ראוי לציין. גם קר ויש גם המון אזהרות דובים סביב) . אנחנו נהנים מכריכי רוסטביף ומפירות (וממש מקווים שלא יבוא איזה אורח לא קרוא לארוחה) ומקצת מנוחה לצד האגם (או, בשפת הבנות, בזריקת מקלות לתוך המים).
מכאן אנחנו ממשיכים בנסיעה בכבישים ללא מוצא ועוברים לנסיעה בכבישים לא סלולים, כמעט עד סופם, וממשיכים לפקוח עיניים ולחפש דובים ביער ושוב, לא מוצאים דבר.
אנחנו ממשיכים לכיוון העיר, עוקפים את מרכזה, וממשיכים לחלק השני של הכביש היחיד והקצר שיש באזור.
הדרך יפה מאד ועוברת ממש סמוך לקו המים (לעתים בתוך היער ולעיתים לא).
בדרך אנחנו נתקלים במפל יפה (סתם מפל, כזה שאין לו אפילו שם) שיורד ממש לצד הכביש בעוצמה וברעש וכמובן מצלמים גם אותו.
בסיום הסיבוב, אנחנו שוב עוצרים בסופר. הפעם במחשבה לתגבר את המצבורים לקראת ההפלגה הארוכה מחר. מתחילים בסיבוב קצרצר במרכז המסחרי (אהם... זה אולי מרכז. על הקטע המסחרי אפשר להתווכח). רובו סגור ומה שפתוח לא ממש מעניין.
אנחנו ממצים מהר מאד (החלק המעניין היחיד לטעמי הוא סדרת תמונות בשחור לבן בקומת הכניסה, לקט מן ההיסטוריה של העיר) ועוברים לסופר. שם אנחנו מסתפקים בקפה מסטארבקס (שאנחנו אוהבים), בקצת דונאטס ומאפים למחר וחוזרים חזרה לאוטו, משקיפים ונהנים מהנוף שקצת התבהר בינתיים.
המעבורת מחר יוצאת בשעה מוקדמת (הצ'ק אין בשבע וחצי) ואנחנו צריכים להתארגן ולכן אנחנו מחליטים לחזור לקראוון מוקדם (הכל יחסי, כן. כבר כמעט 19:00).
בדרך, סמוך למעבורת, אנחנו עוברים ליד סופר מקומי ומחליטים להיכנס ולראות אם יהיו שם מוצרים במחיר סביר יותר מאשר במרכז. אחרי שרואים את הפוטנציאל (למשל פלפלים- 10 ב- 10$, מה שנחשב כאן מחיר זול) אנחנו נכנסים ומעבירים סיבוב קניות נינוח מהרגיל, כך שלמרות התוכניות, בסופו של דבר, חוזרים לקראוון מאוחר.
אנחנו מגיעים בדיוק כדי לראות את הסירות חוזרות מהדרבי (ללא שלל נכבד במיוחד ועם המון אכזבה של חלק מדייגיהן…).
אנחנו צופים בסירות החוזרות (כשחלק מהילדים של הדייגים קופצים (או נופלים) למים (הקפואים!) בבגדים ומתרוצצים עם חכות ילדים על המזח), פוגשים כלבי ים חמודים ששוחים ממש קרוב לרציפים, אוכלים גלידה ובייגל עם נוטלה ואחרי שנעשה קר מדי, לקראת 21:00, אנחנו חוזרים לקראוון.
ארוחת הערב המאוחרת קלילה. ממילא אף אחד לא ממש רעב...
לצערי, שוב אני שוכחת לצלם בדרך את הבית (שאנחנו קוראים לו) הבית "שעל האי". בית שראינו כמה פעמים בדרך, בית כזה שיושב במקום מרוחק מהחוף ושאין אליו נגישות יבשתית, למעט בשעות השפל. כמו מן בית על אי בודד/לא בודד שכזה.
הקראוון כבר מחובר לאוטו והכל כמעט מוכן לתזוזה מחר. גם היום 0 דובים ו- 0 לוויתנים באמתחתנו...
יום ראשון 2.6.13 - מפליגים לפטרסבורג
אחרי מעט מדי שינה, אנחנו קמים בבוקר ומארגנים דברים אחרונים להפלגה. היום אנחנו מפליגים על המעבורת קולומביה אל פטרסבורג. הפלגה ארוכה של כתשע שעות עם עצירה קצרה בוורנגל.
אנחנו לוקחים איתנו לאוטו את ארוחת הבוקר כמתוכנן, בגדים נקיים למקלחת, סוגרים את הסלייד (ואת הצעירה אנחנו מעבירים לאוטו בפיג'מה ממש לפני שיוצאים).
הצ'ק אין למעבורת זריז ואנחנו עולים בתורנו לנקודת החניה (שוב, הצפופה) שלנו.
ההפלגה עוברת בנעימים.
את השעתים הראשונות אנחנו מעבירים בחדר בקצת שינה, קצת אוכל ומשחק/ציור/קריאה ולקראת הצהרים אנחנו יוצאים לסיבוב על הסיפונים.
אנחנו מתרשמים מהמסעדה היקרה ומהתפריט של המזנון (הסביר יותר במחיריו) ומחליטים לאכול מאוחר יותר. בחוץ קצת קריר, אבל למרות זאת אנחנו מתעכבים באחד הסיפונים ונהנים מהשמש המבצבצת לעתים. אני לוקחת את הבכורה להצטלם בצילום דומה לזה שצילמתי אותה לפני שש שנים על מעבורת אחרת, בדיוק בצד השני של כדור הארץ, באוסטרליה. גם האחרות זוכות לתיעוד אינטנסיבי…
אחרי זמן מה, אנחנו חוזרים פנימה והצעירות נכנסות לשחק בחדרון ג'ימבורי קטן שעל המעבורת, בעוד אני והחצי יושבים ליד החדר ושומעים את קיטורי הגדולות המשועממות.
כשהחדר מתרוקן מילדים אחרים, אנחנו מאפשרים לגדולות להצטרף ואחרי זמן משחק נוסף אנחנו חוזרים לחדר, כדי לנשנש משהו, רגע לפני שאנחנו עוגנים בוורנגל.
כשהמעבורת עוגנת, אנחנו מחליטים לרדת לחוף להתרעננות קצרה (מאד! יש לנו פחות מ- 25 דקות ברוטו). יורדים עם כל מי שלא ממשיך הלאה, וגם אם אלה שממשיכים (רובם ירדו כדי להוציא את הכלבים שלהם לחילוץ עצמות מהישיבה הממושכת באוטו).
מסתובבים קצת, מצטלמים על רקע המעבורת וממתינים להעלאת הנוסעים, כשבינתיים אנחנו משחקים קצת עם גורי כלבים חמודים, לשמחת הבנות.
עוד שלוש שעות הפלגה לפנינו ומאחר וזו צפויה להיות הפלגה יפה במיוחד בחלק צר ורדוד (שזכה לכינויים כמו סמטת הפינג פונג, או סמטת אורות חג המולד, בגלל המבנה הצר שלו ובגלל ריבוי אורות הניווט הירוקים והאדומים לאורכו), אנחנו מתמקמים על הסיפון.
הצעירה נרדמת בידיים ואנחנו יושבים בשמש המחממת, נהנים מהנוף הנפלא ומהשמים הכחולים שזכינו להם, עד שהבנות מתחילות להתלונן על הקור ואנחנו חוזרים לחדר.
משכיבים את הצעירה לישון ונחים גם אנחנו קצת (מחשב/ציור/פירות/ספרים/בופ-איט/נייד), כשבין לבין אני יוצאת לצלם את הנוף המקסים.
הבנות נכנסות להתקלח זו אחר זו. מאחר והצעירה עוד ישנה, אנחנו מחליטים לא להעיר אותה היא תתקלח בקראוון אחר כך. במקביל אנחנו מתחילים לאסוף את הדברים שלנו, כדי שנספיק לצאת לאכול ארוחת צהרים מאוחרת (מאד) בקפיטריה, רגע לפני העגינה.
כשכמעט כולם מקולחים וכשהכל ארוז ומוכן ליציאה, אנחנו עולים לסיפון המסעדות ומזמינים מגוון מנות מטוגנות (פיש אנד צ'יפס/שניצלונים).
בין לבין, הצעירה, כיאה לגילה, מספיקה לבכות ממגוון סיבות... כי לא נתנו לה מגש, כי נתנו לה מגש בצבע הלא נכון, כי המגש כבד מדי, כי סחבו לה אותו, כי נתנו לה אותו. בקיצור, רגעים חוויתיים...
יושבים לאכול על רקע העיר המתקרבת ואת מה שהבנות לא מספיקות לאכול, אנחנו אורזים בשקיות.
גם ההפלגה הזו מזמנת לנו שיחות נחמדות עם נוסעים אחרים מרחבי ארה”ב. הבנות והעברית מושכות תשומת לב. רגע לפני שהמעבורת עוגנת אנחנו יוצאים מהמסעדה לראות את הנמל המתקרב ואת העיר היפה. הנוף מהמם, והשמים הכחולים הופכים אותו לנפלא שבעתיים.
אחרי שהספינה מתקרבת לאט לאט והחבלים נזרקים ונמתחים, אנחנו ממהרים אל החדר כדי לקחת את הדברים וכדי לרדת לאוטו. בשלב זה החצי ממשיך להתבדח על כך שהירידה מהמעבורת היא ברוורס.
לו רק הייתה זו בדיחה...
אנחנו נכנסים לאוטו ולחרדתי הקלה מסתבר, שכדי לרדת מהמעבורת, אנחנו צריכים להסתובב ברוורס, ממש מעל המים. נפלא. 10 מטרים של קראוון ברוורס במעבורת הצפופה...
אנשי המעבורת מגיעים ומנווטים אותי ברוורס, לנקודה שבה ישבנו של הקראוון כבר מרחף מעל המים (בפתח הנגדי ליציאה), עד לנקודה שבה יכולתי להסתובב לצאת בנסיעה קדימה אל הגשר. אם הייתי לוחצת קצת יותר מדי על דוושת הגז, היה יכול להיות מאד לא נעים...
יצאנו בשלום :-)
משם אנחנו ממשיכים היישר לפארק הקראוונים, הממוקם במרחק של כ- 2.3 מיילים מהמעבורת.
מהכביש המקום לא נראה לנו מזמין במיוחד אבל אנחנו רואים את הפוטנציאל הטמון בנוף ומחליטים שאם המיקום של החניה הוא על קו המים, נישאר.
בדיוק אז יוצא אלינו הבעלים, ואנחנו מדסקסים את האפשרויות.
כדי שהחלונות הגדולים של הקראוון יפנו אל הנוף (אחרת, מה הטעם?), אנחנו צריכים לחנות הפוך (כלומר כשהחיבורים שבחניון מצדנו השני ולא בצד החיבורים של הקראוון).החצי אומר שהוא יצליח לסלול את החיבורים מתחת לקראוון ואנחנו חונים בקו ראשון למים.
הנוף מהמם. כאמור, מטרים ספורים מקו המים. יש ערימת מכולות בצד שפוגעות במושלמות המראה, אבל אנחנו מחליטים להתעלם ממנה.
החצי והגדולות ניגשים להירשם וחוזרים עם המון מידע ועם שקית עוגיות נורווגיות (מגולגלות ויפות) שבעלת המקום מכינה. בהמשך אנחנו מקבלים גם שולחן מתקפל והדרכה איפה אפשר להדליק אש.
מפלס היתושים גבוה והבנות נמרחות בחומר דוחה יתושים (ובני אדם 
) ואנחנו מבלים עוד קצת בחוץ. הזמן עובר מהר ומגיע הלילה. שוב, אנחנו מוצאים את עצמנו שוכבים לישון די מאוחר.
מהאינטרנט, אחרי אינספור ניסיונות התחברות, התייאשנו. זה פשוט לא הולך...
יום שני 3.6.13 - פטרסבורג
בניגוד לאתמול, אנחנו קמים הבוקר ליום מעונן ואפור, אבל כשהנוף יפה, הוא יפה גם כשהוא אפור :-)
אחרי ארוחת בוקר שגרתית, אנחנו יוצאים לטייל בעיירה.
חונים ליד רציף סירות הדייג ויוצאים בגשם המטפטף לסיבוב.
עוצרים ליד האנדרטה המטופחת לכבוד אלה שאיבדו את חייהם בים ורואים גם את המרכז הקהילתי הסמוך (אבל לא נכנסים), ממשיכים בסמטת המסחר ההיסטורית של העיירה (היום יש בה מעט חנויות קטנות/מסעדות) ומגיעים אל רציף הדייג. העיירה רגועה ומנומנמת, כאילו סוף השבוע עכשיו.
כל הספינות (או לפחות רובן המוחלט) עוגנות.
אנחנו נהנים מהטיול ומהנוף. החצי משוחח עם אחד העובדים במפעל/חנות הדגים שעל המזח ומתברר שרק בעוד שבועיים מתחילה העונה הבוערת של הדייג ובינתיים כולם מתכוננים והכל רגוע.
אנחנו ממשיכים לרחובה הראשי של העיירה. נכנסים ומתרשמים מחלק מהחנויות (מכאלה שנראה לנו שניתן להיכנס אליהן עם אינדיאניות בפוטנציה) ומנסים לשכפל את מפתחות הקראוון בחלק מהן, ללא הצלחה.
גם כאן המחירים יקרים בהרבה מהמחירים שהתרגלנו אליהם עד עתה. הריחוק והניתוק של העיירה באים לידי ביטוי במחירים הגבוהים של המוצרים (כולם. החל באוכל וכלה במותרות כמו צעצועים/כלי בית/נוי).
מאחר ומחירי הדגים/אוכל מוכן גבוהים ויש לנו אוכל בקראוון, אנחנו מוותרים על לאכול בחוץ ומבצעים רק השלמות בסופר (לטרוניית הבנות, שבעקבות הפרצופים מקבלות הרצאה על טיול ארוך, עלויות ותקציב ומקור הכסף (רמז- לא על עצים)).
אנחנו קונים חלב, לחם ולחמניות (העגבניות במבצע עולות כאן 2.5$ לפאונד. כן 5$ לקילו, לפני מס) ומוותרים על השאר. אני מוצאת גם שישית פזלים לצעירה, ולבקשתה, קונה לה אותם (מתנה ל"היום יום הולדת שלי שיהיה כשנחזור לישראל", כלשונה).
בדרכנו לאוטו הגשם מתחזק ואנחנו חוסים בצלו של סניף בנק מקומי עד יעבור זעם.
בחזרה בקראוון, אנחנו אוכלים ארוחת צהרים מצוינת של סטייקים וברוקולי (ושאריות פסטה מאתמול בערב למי שרוצה) ומאוחר יותר אנחנו מקנחים בעוגיות הנורווגיות המצויינות (אבל ממש!) ובקפה.
בין לבין, אני, החצי והצעירה, יורדים לחוף שנמצא בשיא השפל. אנחנו רואים במים חיה משתוללת (לא ברור לנו אם זה כלב ים או אריה ים),אבל לא ממש יכולים להתקרב לקו המים בלי להירטב, כך שאחרי קצת צילומים/התבוננות בשפע הצדפות והצדפים על הקרקעית החשופה, אנחנו חוזרים לקראוון עם כמה אבנים יפות שמצאנו.
שבעים ורעננים מהמנוחה, אנחנו יוצאים להעביר את החצי השני של היום באזור המצפה על הסאונד, בניסיון לראות לווייתנים.
הדרך עוברת לצד בתים יפהפים, שמתכנניהם העריכו נכונה את הנוף שלמולם, ולהם חלונות ענקיים שפונים אל הים.
המצפה עצמו נמצא במבנה עץ מרשים וגדול על החוף המיוער ומאובזר במשקפות (חינמיות).
אנחנו יושבים במצפה זמן ארוך (הבנות קצת משחקות, קצת משקיפות על הנוף, הרבה משתוללות ואפילו משתעשעות עם זוג כלבים מקומיים שבא לטייל), רואים באמצעות המשקפות את גושי הקרח שנפלו ונדדו מקרחון אלקונטה, אבל לא רואים לווייתנים.
אחרי לא מעט זמן כאמור, אנחנו עוזבים את המצפה וממשיכים עם הכביש, שהופך, אחרי זמן מה לכביש לא סלול. שוב התכניות לטייל בהמשך הטיול בדמפסטר נשלפות ונטחנות עד עפר בשיקולים לכאן ולכאן. בשלב זה אנחנו נוטים לוותר על ההרפתקה הזו, על אף שהיא מאד קוסמת לנו.
בדרך אנחנו מחפשים דובים, אבל עד שמסתובבים (מדובר בכביש צר מאד- ובהמחשה לבוגרי ניו זילנד, על משקל ה- one lane bridge שיש שם בכל מקום, זהו סוג של one lane road) אנחנו לא מצליחים לראות אף לא דב אחד.
אנחנו כן רואים חיה לא מזוהה ותוהים על קנקנה (חיה שמנמנה ונמוכה, עם זנב ארוך ואוזנים מחודדות שלא ראינו מעולם) והבכורה מפנה את תשומת ליבנו לעופר חמוד שאוכל עלים לצד הדרך (ושזוכה מיד לסדרת צילומים נאה). את החיה הלא מזוהה, אנחנו לא מספיקים לצלם...וזה לא כי היא זריזה במיוחד… בהשפעת השלווה הכללית, אנחנו אלה שהפכנו אטיים... ;-)
חוזרים לקראוון לערב של משחקים/ניסיונות הידברות כושלים עם האינטרנט/קריאה בחוברות על המקום ועל ג'ונו, היעד הבא שלנו במעבר הפנימי.
מאחר ואף אחד לא באמת רעב, אבל גם לא שבע מספיק, אנחנו מכינים מרק ירקות שמתאים למזג האוויר המתקרר ואת תחילת הלילה אנחנו מעבירים בצפייה משותפת בסרט מצויר.
מחר יום נוסף בפטרסבורג.
יום שלישי 4.6.13 - פטרסבורג
אם אתמול חשבנו שהיה מעונן, היום בקומנו אנחנו מבינים מעונן מהו. את ההרים ממול בכלל לא רואים ומזג האוויר, בסטנדרטים שלנו, חורפי ביותר.
בהשפעת החורף שקפץ עלינו, אני משלימה שעות שינה בבוקר (עוד אחת מתענוגות החופשה) ובכלל כולם מתעוררים מאוחר...
בגדי החורף שלנו מתבלים בקצב מואץ ואני מקווה שישרדו במצב לביש עד סוף הטיול (או לפחות עד סוף החלק הקריר שלו), מאחר וממש אין כאן איפה לקנות בגדים ארוכים בקיץ (רק כדאי שמישהו יסביר שקיץ עכשיו לחורף שבחוץ)
בצהרים אנחנו מחליטים לצאת למוזיאון המקומי, אחר כך לעבור בקראוון לארוחה, ואחריה להמשיך למדגרת הסלמונים (ולצד השני של הכביש, בו טרם נסענו).
אנחנו עוצרים וחונים סמוך למוזיאון הקטן, משוחחים קצת עם העובדת במקום (שטועה לחשוב שאנחנו מאיסלנד), משלמים עבור הכניסה (5$ למבוגר, חינם לילדים), ומסיירים בין המוצגים השונים (מעניין לראות את המלכודות והפיתיונות הישנים, את הסלמון הגדול ביותר שנתפס כאן, מצופי זכוכית, פנס של מגדלור ועוד חפצים מראשית תקופת העיר (הצעירה בשנים – בת כמאה).
אנחנו מתיישבים לראות את הסרט על ההיסטוריה של העיר ועל הכלכלה החזקה שלה, שמבוססת בעיקר על הדיג (וקצת על התיירות, שכן, על פניו, נראה שהם מעדיפים את השקט ושמחים על כך שאניות הקרוז הגדולות לא יכולות להגיע לאזור).
בסיום הביקור במוזיאון, אנחנו מחליטים לשנות תכניות ולקנות משהו לאכול, במקום לחזור ולבשל.
מצויידים במבחר מטוגנים, אנחנו עוצרים ליד המזח (לא שרואים משהו. הכל בתוך ענן) לאכול. המחיר אמנם יקר (12$ למנה לא גדולה), אבל הכל טעים מאד.
בסיום הארוחה אנחנו עוברים לרגע בקראוון, וממשיכים לכיוון מדגרת הסלמונים. בדרך הגשם לא מפסיק לרדת. כאמור, שיא של חורף ישראלי ממוצע, קיץ במונחים מקומיים…
אנחנו עוצרים ליד מפל וליד מדרגות שנבנו כפי הנראה לסלמונים החוזרים ואני יורדת להציץ. לא רואה סלמונים (זה עוד לא שיאה של העונה), מצלמת וחוזרת לרכב (ומקווה מאד לא לראות דב בכמה דקות האלה :-))
העננים הלבנים (צבעם מפתיע מאד, בהתחשב בגשם הזלעפות שהם ממטירים) משתקפים במים והכל נראה חלבי, מעונן ומיסטי.
אל המדגרה אנחנו מגיעים כבר אחרי הסגירה (השעה 16:15 והיום סגרו כבר בשתיים). הגשם מטורף והצעירה כבר ישנה. החצי יורד עם הגדולות (מאפשרים לנו לראות את הדגיגים הקטנים שבבריכות. המבנים סגורים) ואני אחר כך יוצאת עם בת ה(כמעט) חמש. אנחנו מתרשמות מכמות הדגיגים הגדולה וחוזרים, בין השלוליות, בגשם שוטף לאוטו.
ממשיכים בדרך היפה והחורפית (לא עוצרים לטייל, כי כאמור הגשם לא מפסיק...).
אנחנו עוברים ליד מעגן סירות וממשיכים עם הכביש עד שהוא מסתיים (חלקו הגדול אחרי המדגרה אינו סלול) ואחרי הצטיידות בסופר בכמה דברים לקראת ההפלגה מחר (ככה מתמוססים להם עוד 40$ על כמעט כלום), אנחנו חוזרים לקראוון.
אוכלים עוד משהו, משחקים קצת וסוגרים את היום. מחר לא צריך לקום מוקדם במיוחד, כי הצ'ק אין למעבורת הוא רק ברבע לתשע, כך שרק אחרי 23:00 אנחנו מכבים את האורות…
מחר אנחנו ממשיכים אל ג'ונו, בירת אלסקה, ועל מעללינו שם, בפוסט הבא...
