כפי שכתבתי בסיום הפוסט הקודם, עכשיו, כשלוחית הרישוי של הקראוון כבר בידינו, אנחנו יכולים לחצות את הגבול אל קנדה. מכאן, מצפה לנו נסיעה ארוכה של כ- 1600 ק”מ מסיאטל אל עבר פרינס רופרט, ממנה נצא במעבורת לתור את המעבר הפנימי של אלסקה.
יום חמישי 23.5.13 - עוברים את הגבול אל קנדה
הבוקר מתחיל אפור כמו הימים שקדמו לו (וכן. כל הלילה ירד גשם).
בעוד שהחצי ממשיך במסורת של התעוררות מוקדמת ויוצא לקחת את האוטו לטיפול אנחנו מתעוררות מאוחר (סביב 10), לוקחות את הזמן ומתארגנות בעצלתיים.
החצי מנסה את מזלו בשני מוסכים. בראשון רוצים לקבוע לו תור לטיפול בעוד יומיים ואילו בפורד מטפלים באוטו מיד ובודקים על הדרך את כל נוזליו וגם את הבלמים. בינתיים, אני מוצאת כמה מקומות מתאימים ללינה על הדרך לפרינס רופרט ואנחנו מזמינים ארבעה מקומות לינה מתוך חמישה שנצטרך בדרך.
כאשר החצי חוזר ומאחר ו(1) הגשם מפסיק בינתיים ו(2) אנחנו מקבלים אישור להישאר בסייט עד 13:00, אנחנו מחליטים לשכור לבנות מן רכב פדלים לשעה של כיף בכבישי החניון.
החצי מרכיב את הצעירות לסירוגין (הצעירה מסתייגת בהתחלה ואחר כך רוצה גם). הגדולות משתלטות במהירות יחסית על ההיגוי של הרכבים האלה. הן מפדלות בכבישי הפארק והגשם העיקש חוזר לזרזף מפעם לפעם.
אני והממתינה התורנית לטרמפ מהחצי (אחת הצעירות, על פי התור) משחקות במתקנים שבגינה, תוך שאני מנסה את מזלי, שוב וללא הצלחה, במציאת המצלמה של הבכורה.
קצת לפני שמגיעה השעה להחזיר את ה”רכבים”, הגשם מתחזק בפתאומיות והזרזוף הופך למבול ממש. אנחנו מחזירים את האופנים ורצים מהר מהר לקראוון. מזל שהספקנו (להירטב קצת ולנסוע הרבה).
אנחנו מארגנים את הקראוון לתזוזה, מתחברים ויוצאים לדרך.
הנסיעה על כביש 5 נינוחה. הפקקים לא איומים ואחרי כשעה אנחנו מגיעים לקניון אאוטלט, כ- 50 מייל צפונית לסיאטל.
בעוד החצי מחבר את מספר הרישוי של הקראוון וכולם אוכלים ארוחת צהרים, אני יוצאת לסיבוב קצר (הכל יחסי, כן?) בקניון.
אנחנו לא יודעים מה המדיניות של הכנסת מזון טרי מארה"ב לקנדה ומאחר ויש לנו הרבה ממנו, החצי והבנות מארגנים אותו בארגז (למקרה שפקיד ההגירה/מכס ירצה לבדוק) ואוכלים חלק ממנו (ככה אני מרוויחה סלט פירות מצויין שממתין לי בסיום הקניות).
כשאני חוזרת לקראוון עמוסת שקיות (ועמוסת חשבונות, כי הקופאית ביקשה ממני לפצל רכישות והסכמתי), מקבלים אותי בני הבית בצהלות שמחה, עם כריכים מושקעים ועם, כאמור, סלט פירות טעים. איזה כיף!
מכאן, אנחנו יוצאים לכיוון הגבול ועוצרים רק כדי לתדלק ולהתחלף בנהיגה.
אנחנו נזכרים, שוב, במכתב של בת הרבע לחמש, שממתין להישלח, ולמרות שהשעה כבר חמש, אנחנו עוצרים בסניף הדואר הקרוב על מנת לנסות ולשלוח את החבילה. הסניף לצערנו נסגר בחמש בדיוק, עשר דקות בטרם הגענו... החבילה תצטרך לחכות לאלסקה וכולי תקווה שהעלות לא תהיה גבוהה משמעותית מהעלות של המשלוח מהיבשת.
מבחינת מזג האוויר, אנחנו זוכים לשמים כחולים ולנוף מקסים בחלקים של הדרך, אבל ככל שאנחנו מצפינים מזג האויר הולך ומחריף והאפור שליווה אותנו בימים האחרונים חוזר ובגדול.
טפטוף מעצבן, שהופך לגשם ובסוף הופך למבול.
אבל הדרך יפה, ירוקה, מלאה במקורות מים ומנוקדת בבתים קטנים ויפים.
לקראת השעה 19:00 אנחנו מגיעים למעבר הגבול (לא על כביש 5. הג'יפיאס מוביל אותנו בכביש צדדי למעבר גבול מזרחי יותר).
בניגוד לתור הארוך המשתרך בכיוון הכניסה לארה"ב, אין תור כמעט לכניסה לקנדה.
אני עוצרת ליד הבוטקה ופקיד ההגירה מבקש שנדומם מנוע. לא מפתיע עם הרעש שהמנוע המפלצתי שלנו מייצר.
כמה שאלות עלינו (מאיפה אנחנו ולאן בקנדה) ועוד שאלות שגרתיות (כמה זמן נשהה בקנדה, מתי חוזרים הביתה, מה אנחנו מתכננים לעשות עם הקראוון והרכב וכו') ובדיקת הדרכונים (מסתבר שהחלון של הצעירה מקולקל ולא ידענו. הפקיד נאלץ לקום ולהציץ עליה ועל אחותה מהחלון הקדמי). חותמות לכולם (לא לפני שהוא מוודא שכל הבנות שברכב אכן שלנו) ואנחנו בקנדה.
כשנשאלנו על נשק וענינו שאין, הוספתי שיש לנו אוכל טרי ונעניתי (מצטטת): "that's fine. I have bigger fish to fry than food”...
לא נתבקשנו להציג מסמכים, לא של הרכב ולא של הקראוון. משונה, אבל מה אכפת לנו... אנחנו בקנדה!
ממשיכים בדרך והגשם הולך ומתחזק. הנוף מבליח לרגעים מבעד לעננים ומגלה לנו שמקסים פה. מאד. אנחנו ממשיכים בדרך עוד כשעה ומגיעים ל-hope.
בדרך אנחנו משנים את הגדרות הג'יפיאס לק"מ. מצד אחד בקילומטרים הכל נשמע יותר רחוק, אבל קילומטרים מתמעטים מהר יותר תוך כדי נסיעה...
חוץ מזה, אנחנו שמים לב לשני דברים בשלב זה: האחד, אנחנו לא נוסעים כל כך לאט (כ- 90-95 קמ"ש) והשני – המיילים כבר קצת נטמעו בנו בחודשיים האחרונים בדרכים. אנחנו מגלים את זה כשאנחנו תופסים את עצמנו מחשבים וממירים את הקילומטרים שנותרו למיילים כדי להעריך כמה דרך עוד נותרה לנו...חחח...
אנחנו מכבים את הטלפונים שלנו. אין לנו כרגע תוכנית סלולרית לקנדה ואנחנו רוצים להימנע מעלויות מטורפות בחמשת הימים הקרובים.
בפארק הקראוונים שהזמנו (othello tunnels RV park), אנחנו משלמים, מתמקמים בזריזות (שוב! בזריזות! ברוורס! YAY!) מול מגרש המשחקים הקטן (ושבמבט ראשון לא נראה מזמין והגדולות לא מגלות בו עניין כלל, מה שיתברר כרושם ראשוני מוטעה מאד), ואחרי הפסקת שירותים, אנחנו יוצאים לקצת קניות במכולת המקומית.
10 דקות נסיעה ואנחנו שם. בשלב זה אנחנו לא ממש מודעים עוד להפרשי השער ולעלויות השונות והגבוהות יותר בקנדה. אוספים כמה דברים לעגלה נפרדים מ- 90$ (!) על סל קניות די צנוע וחוזרים (כן, בגשם) לאוטו.
ביציאה מהחניה, אני שוכחת שחניתי מול ברז כיבוי (האוטו גבוה ולא רואים מה נמצא בצמוד לו מקדימה) ונוסעת לתוכו (ומזל (!) שעוצרת ממש מיד). הנזקים - לוחית הרישוי של הרכב התעקמה ונפלה (ואפילו לא שמתי לב שהיא נפלה ונשארה חובקת את ברז הכיבוי. מזל שהחצי שם לב...) וטמבון אחד מעוקם קשות (מכה שנעצרה רגע לפני שנפגעו הרדיאטור ופנס הערפל). לברז הכיבוי שלום.
החצי אומר שעכשיו האוטו מכוער. אני אומרת שעכשיו האוטו עם אופי...עוד הוכחה לכך שהכל בחיים הוא עניין של השקפה...
מגיעים חזרה לקראוון כמעט בחושך (ובגשם...). אנחנו מרגישים את ההצפנה שלנו ואת הקיץ המתקרב. כבר אחרי 21:00 ועדין יש שאריות אור. אנחנו משלימים את כל העניינים והחיבורים שיש להשלים (מים/חשמל/פתיחת סלייד) ואוכלים סלט מעולה לארוחת הערב.
קר קצת ואנחנו מדליקים את החימום לפני השינה.
לילה ראשון בקנדה.
יום שישי 24.5.13 - מבקרים במנהרות אותלו הישנות וממשיכים בדרך
מתעוררים לבוקר בהיר (איזה כיף! סוף סוף!).
לפי תוכנית ההפלגות שלנו במעבר הפנימי באלסקה, אנחנו מתוכננים להגיע לגוסטבוס וממנה לצאת לסיור בגליישר ביי. הודעה שאני מקבלת משירות המעבורות, ה- AMHS, אחרי שהם מתעדכנים באורך הקראוון המדוייק, אומרת שהקראוון שלנו ארוך מדי ולא יוכל לעשות את הסיבוב הנדרש לירידה מהמעבורת לרציף בגוסטבוס.
רגע לפני שאני מבטלת ומשנה את ההפלגות שלנו במעבר הפנימי, אני שולחת מיילים לכמה מקומות לינה בגוסטבוס שבאלסקה, כדי לנסות ולסדר לנו מקומות ללינה ללא הקראוון, אבל מבינה שחודש לפני ההגעה המתוכננת, הסיכוי למצוא מקום לינה כזה, לשישה ובתקציב מוגבל, הוא אפסי כמעט.
בינתיים החצי בודק עד מתי אפשר להישאר בפארק, ונעזר באחד מדיירי המקום על מנת לחבר מחדש (עם ברגים) את לוחית הרישוי שפירקתי.
הבנות מסיימות לאכול את ארוחת הבוקר ויוצאות לשחק בגינה ואחרי שאני מסיימת להתארגן, אני מצטרפת למשחקים בחוץ. אמנם שמשי ובהיר, אבל די קריר.
אחרי עוד קצת זמן משחק וצילומים (איך לא), אנחנו נוסעים לבקר במנהרות אותלו הישנות שב- Coquihalla Canyon Provincial Park.
הנוף ירוק ומקסים. הנהר זורם לצד הדרך בשצף והכל פסטורלי.
אנחנו חונים ובדרך למסלול הקצר, אנחנו נתקלים במתנדבת של מעין משמר אזרחי, ששומרת עם חבריה לארגון בתורנות על הרכבים ועל החניון. אנחנו משוחחים קצת והיא משאילה לנו פנס לביקור במנהרה הראשונה (הבאות אחריה סגורות לטיפול, בגלל חשש ממפולות סלעים).
הדרך בתוואי הרכבת הישנה נפלאה. היא רחבה ונוחה ונעים ללכת בה. התוואי עובר סמוך לנהר (המקסים!) בין עצים ירוקים ופריחה לבנה ונהדרת. ההליכה נינוחה ואפילו הצעירה הולכת בכיף.
אנחנו לומדים שאת המסילה בנו בסוף המאה ה- 19, בעקבות שני דברים - האחד, הבהלה לכסף ולמתכות יקרות אחרות שנמצאו באזור (מה שהביא לתנועה מרובה של אנשים לאזור ופריחה כללית שלו) והשני, בנית מסילות אמריקאיות בין ארה"ב לצפון קנדה והחשש מהשתלטות אמריקאית על המקורות הכלכליים כאן.
המסילה נבנתה בעליה קבועה ואזור הקניון היה אחד המאתגרים. הרכבת פעלה כמה עשורים והפסיקה את פעילותה עם התרבותן של אלטרנטיבות תחבורה טובות יותר ומבוקשות יותר.
אנחנו נכנסים למנהרה הארוכה (ונוטפת המים בקצוותיה) והיא מרשימה מאד: הגודל, החושך, הקירות החצובים. בצדה השני של המנהרה אנחנו מתרשמים מהקניון העמוק ומקירותיו הזקופים (השמועה שנפוצה בתקופת פעילות הרכבת, היא שלוח הזמנים תוכנן כך שהרכבת תעבור בפסגה בשעות החשיכה, כדי שהאנשים לא יבהלו למראה הקניון העמוק הפעור מתחת).
מאחר וכאמור המנהרות האחרות סגורות, אנחנו חוזרים חזרה (חלק מהדרך מהמנהרות נעשית בתחרויות ריצה מספסל לספסל, על מנת לתמרץ את הצעירה ללכת. זה עובד מעולה).
סמוך לרכב, אנחנו מתעכבים קצת בשיחה עם המתנדבת שהשאילה לנו את הפנס, מכניסים את תרומתנו הצנועה לארגון לתיבת התרומות, ונפרדים ממנה בחיבוק כמכרים משכבר...
על האוטו אנחנו מוצאים פתק עם דרכים מומלצות לצמצום סיכוני פריצה, עם תודה על שביקרנו ואיחולי נסיעה בטוחה.
בפארק הקראוונים בזמן שאנחנו מתארגנים ומארגנים את הדברים לנסיעה, הבנות משחקות עוד קצת בגינה (שכאמור נראתה מאכזבת במבט ראשון,אבל בפועל מלאה במוקדי עניין).
עם קצת נשנושים באוטו, אנחנו יוצאים לדרך.
הדרך לכיוון היישוב 100 mile house, עוברת בנוף מקסים, בדרך הררית ומפותלת (שדורשת ריכוז בנהיגה, בטח שעם הקראוון). הנוף משתנה בין ירוק למדברי ועובר בין עיירות קנדיות מטופחות (יותר ופחות). אנחנו נוסעים ברצף, למעט עצירה אחת לביקור שירותים ואחת נוספת, במרחק של כ- 100 ק"מ מהיעד, לגלידה/מילקשייק.
סה"כ אנחנו נוסעים כמעט ברצף 320 ק"מ בערך. מעייף, אבל לא נורא.
מה שכן, האוטו מאותת לנו שמשהו (שוב...) אולי לא בסדר. קודם כל, הוא פולט אויר חם מאד (אבל לא מתחמם. רק מחמם את חלל האוטו/הדשבורד) ובנוסף, הוא מדליק איזו נורת אזהרה עלומה (אנחנו לא מוצאים בספר הרכב מה המנורה הזו אומרת). אנחנו מקווים שלא נאלץ להיפרד מעוד אי אילו דולרים בגללה.
הג'יפיאס לא מצליח למצוא את הכתובת של פארק הקראוונים המוזמן וננעל על יעד 30 ק"מ לפניו וזה קצת מעיק לנסות ולהבין איפה החניון (במיוחד כשפרסה זה לא הדבר הכי פשוט לביצוע).
בסופו של דבר אנחנו מגיעים למקום הלינה ללילה זה, 100 mile house moterl& RV park. רישום מהיר ואנחנו נוסעים לסייט שלנו ומתמקמים (אחרי בדיקה, המקלחות, כמו בחניון הקודם, לאכזבתנו, לא משהו ועולות 1$ לאדם למים חמים). אחרי ההתמקמות החצי מגלה גם שכוסית הכיסוי של ציר הגלגל בקראוון נפלה לנו תוך כדי נסיעה 
.
בחוץ השמים מעוננים ואפילו אחרי ארוחת הערב, בתשע וחצי, עוד קצת מואר. ימים ארוכים זה נפלא!
אנחנו אוכלים ארוחת ערב מעולה וכיפית, אבל התשובות מהאכסניות באלסקה מבאסות (על אף שהן היו צפויות) וכפי שזה נראה כרגע, נאלץ לוותר, למרבה האכזבה, על הביקור בגליישר ביי.
אחרי סבב מקלחות, מי בקראוון ומי במקלחות הפארק, אנחנו סוגרים את היום.
מחר צפויה לנו נסיעה ארוכה עד לעיר פרינס ג'ורג'.
יום שבת 25.5.13 - מעבירים יום חורפי וגשום בדרך לפרינס ג'ורג'
בוקר חורפי מקבל את פנינו. אנחנו אוכלים ארוחת בוקר מהירה ומתארגנים לתזוזה. אנחנו מתכננים הפסקה ארוכה איפה שהוא באמצע הדרך וחושבים על אזור אגם וויליאמס, אבל לא ננעלים על המקום ומחליטים שנצא לדרך ונקבל החלטה לפי מזג האוויר.
בדרך החוצה מהחניון אנחנו גוררים את הקראוון לsani station, המונח הקנדי ל- dump station, ומלווים במטריה כנגד הגשם הבלתי פוסק, אנחנו מרוקנים את המים האפורים.
לפני היציאה מהיישוב, אנחנו עוצרים למלא דלק (נפרדים מכ- 100$). העצירה הבאה היא בחנות חלקים לקראוונים שהבעלים בקמפ המליץ עליה, כדי לקנות ולחבר כוסית כיסוי לציר הגלגל במקום זו שנפלה לנו בדרך.
החצי נכנס פנימה, ואז מתחילה סאגה שלמה ומתישה בה הוא יוצא עם אחד העובדים, אחר כך עם עובד אחר, אחר כך לבד, אחר כך עם עוד עובד ואף אחד לא מצליח לחבר את החלק…
בסופו של דבר, רק אחרי שאחד העובדים סוף סוף מגלה יוזמה ומחבר את החלק למקומו עם פטיש, אנחנו יוצאים לדרך לכיוון אגם וויליאמס. למרות הפוטנציאל של העיר והאגם, מאחר והגשם בא והולך כל הדרך והכל רטוב ואפור, אנחנו מחליטים להמשיך ולוותר על עצירה.
אנחנו עוצרים בעיר רק כדי לבדוק את הרכב (בגלל המנורה העלומה שמסרבת לכבות) במוסך של פורד. אני מוצאת מקום צדדי ליד המוסך לחנות את הקראוון והמוסכניקים בפורד יוצאים אלינו לבדוק את האוטו עם המחשב. כמה נחמד מצדם :-)
הבדיקה לא מעלה תוצאות ברורות לגבי התקלה. אנחנו מבקשים מהמוסכניק לנטרל את חיווי התקלה ומבררים היכן יש מוסכים נוספים של פורד לאורך הדרך, למקרה והתקלה תחזור על עצמה.
הדרך היום פחות מפותלת והררית מאשר זו של אתמול ואנחנו גומעים את הקילומטרים במהירות יחסית. נשנושים קלים שיש לנו באוטו מצליחים להחזיק אותנו שבעים במשך 4 השעות ברכב עד ליעד היומי.
הדרך עוברת בנינוחות, למעט כמה אינסידנטים עם נהגים משוגעים (אם יורשה לי לומר), שמחליטים לבדוק ולראות כמה סמוך אליהם אני אצליח לבלום ממהירות של 100 קמ"ש, ולקראת השעה 17:00, אנחנו כבר מגיעים לחניון הקראוונים המוזמן (Bee Lazee).
אנחנו מבינים, ככל שאנחנו מתקרבים ליעד שהחניון מרוחק 20+ ק"מ מהעיר עצמה וזה מבאס אותנו (גם כי צריך לנתק את האוטו כדי לנסוע לעיר וגם כי הקילומטרים האלה יתווספו למניין הקילומטרים, הרב ממילא, מחר).
בכלל, גם הבריכה עוד לא פעילה ואין מגרש משחקים והאינטרנט לא עובד בסייט היחיד הפנוי. בקיצור, אכזבה.
אנחנו מתמקמים בקלות ומחליטים לא לנתק את האוטו ולוותר על נסיעה לעיר, מסיימים נוהל חיבור קראוון ואוכלים ארוחת ערב.
אנחנו מנסים להתחבר לאינטרנט ללא הצלחה, גם ברשת של החניון וגם ברשת נוספת בתשלום. האינטרנט עובד לנו רק לכמה דקות, אבל זה מספיק כדי שאימייל התשובה לחברת המעבורות ישלח.
בשלב זה אני והגדולות (ואחר כך גם החצי) הולכות להתקלח במקלחות של הקמפ (כידוע, מים חמים בזרם חזק וללא הגבלה הם משהו שלא ניתן לוותר עליו בקלות במחוזותנו). המקלחת הכיפית היא נקודת אור בקמפ המבאס. חזרה בקראוון אנחנו מוצאות את הצעירות משחקות בכיף באמבטיה אחרי מקלחת.
בינתיים החצי מגלה ש(1) החלק שהרכיבו לנו במכות פטיש הבוקר נפל בדרך ו-(2) הצינור שקנה למיכל הגז, לא מתאים. יופי...
אנחנו מאתגרים את התנור שלנו בהכנת עוגיות שוקולד צ'יפס. העוגיות יוצאות שרופות קלות, אבל טעימות.
רק אחרי 22:00 מחשיך ממש.
הבנות ממשיכות לשחק ורק לקראת חצות כולנו שוכבים לישון (לצעירות לוקח מלא, אבל מלא (!), זמן להירדם. תוצר של הרבה שעות באוטו ומיעוט יחסי של זמן משחק והשתוללות היום).
מחר אנחנו מקווים למזג אוויר יפה יותר.
יום ראשון 26.5.13 - מבלים באגם ברנס ומגיעים לסמית'רס
הבוקר אנחנו יוצאים לדרך ב- 11:30.
מזג האוויר נעים והשמים בהירים למדי. מדי פעם מטפטף קצת, אבל לא באופן משמעותי. יופי!
אנחנו עוצרים לתדלוק , כי המיכל חצי ריק (85$. האוטו אוכל ביותר כסף מאשר אנחנו...).
הדרך חולפת במהירות יחסית ואחרי כשעתים וחצי/שלוש בדרך ו- 240 ק"מ, אנחנו עוצרים לארוחת צהרים באגם ברנס (burns). אנחנו עוקבים אחרי השלטים ומגיעים לקמפינג מוניציפלי (חינם ל- 72 שעות) עם מגרש משחקים מקסים ליד האגם, .
אנחנו חונים את הקראוון לצד נוף האגם היפה ומחליטים לצאת לשחק לפני האוכל. הילדות מסתערות על המתקנים (המגוונים מאד, יש לציין) ואנחנו מעבירים זמן ארוך במשחק ליד האגם.
קצת אחרי 15:30 אנחנו מתקפלים לקראוון (בכל זאת, צריך לאכול והגשם הקל שמתחיל לרדת, מזכיר לנו את זה). הבנות משחקות להנאתן, החצי מכין ארוחה נפלאה ואני בודקת את האפשרויות ללינה בהמשך הדרך.
אחרי הארוחה הנהדרת לצד האגם, אני והחצי מקנחים בקפה בעוד השאר משחקות עוד קצת.
אנחנו שוב מבינים כמה רחוק אנחנו כרגע מהשגרה המטורפת של החיים ומעריכים כל רגע.
לקראת חמש וחצי, אנחנו יוצאים להמשך הדרך ו- 140 הק"מ עד העיר סמית'רס חולפים מהר.
אנחנו שוקלים להמשיך עוד קצת בדרך (על חשבון 350 הקילומטרים שמחכים לנו מחר), אבל אחרי שאנחנו קוראים קצת על העיר וסביבתה ורואים שיש קמפ נחמד, אנחנו מחליטים להיצמד לתכנית המקורית (מה גם שהיום נסענו יותר מ-350 ק"מ וממש לא היה נורא).
בסביבות השעה 19:00 אנחנו מצליחים למצוא את הקמפ (smithers riverside park municipal campground) ומאחר ואנחנו לא בטוחים שאפשר לשלם בכרטיס אשראי או בדולרים אמריקאים, לפני שאנחנו מתמקמים, אנחנו פונים לשאול את האחראים.
האחראים מתגלים כזוג מקסים. הם מכוונים אותנו לסייט נחמד (ואפילו עוזרים לנו להיכנס בלי רוורס). יש לנו המון מרחב (המקום ריק בשלב זה של העונה) ולבנות הרבה דשא להתרוצץ בו.
מהשיחה אנחנו מבינים שיש באזור דובים ועוד חיות בר (וגם שפע יתושים, שכל הדרך התאבדו לנו על השמשה הקדמית של האוטו ועל חזית הקראוון). הבנות נהנות לנשוף זרעים מצמח ה- dandelion ולהריח את פרחי הלילך הצומחים בסמוך לסייט.
המקום מוצא חן בעינינו מאד (גם המחיר, ששילמנו באשראי, 29$ לחיבורים מלאים, מצויין) ואם לא היינו צריכים להתייצב למעבורת המרוחקת יום נסיעה, היינו נשארים כאן יום נוסף.
אנחנו מנצלים את שעות האור הארוכות ואת מזג האויר הנעים יחסית שנפל בחלקינו ומדליקים מדורה (יש כאן עצים יעודיים לשימוש הלנים במקום לשם כך). הבנות מתרוצצות בדשא, מתגלגלות, מפריחות בועות סבון וקולעות למטרה במשחק החישוקים.
האחראית על הקמפ באה לגבות את התשלום ואנחנו משוחחים קצת על הטיול, על רכישת הקראוון (ועל התלאות והנזקים שבלקנות מדילר לא משהו, בלשון המעטה).
קצת אחר כך, בעוד אני פותחת את הסלייד ומנסה להפעיל את האינטרנט (אל חשש, ללא הצלחה), מתקדרים להם השמים (חלקית) ורעמים וברקים נשמעים ונראים מרחוק. באזור מרוחק מתחיל גשם ובשמים מתגלה לה קשת כפולה ויפהפיה. אנחנו כמובן מצלמים עוד ועוד, אבל לא מצליחים ממש לתפוס את הרגע הנהדר (מה שכן, אפשר לראות בתמונה את הגשם שיורד במרחק).
כשמגיעה העת לצלות את המרשמלו, ארובות השמים נפתחות ותוך שניה מתחיל מבול. אבל ממש. המראה של מסך הגשם המרוחק ההולך ומתקרב ומגיע אלינו תוך שניות מדהים ובלתי נשכח.
אנחנו רצים פנימה (כמובן שמספיקים להירטב) ואני מביאה את המטריה מהאוטו, כדי לאסוף את המשחקים וכדי להצליח להשלים את משימת צליית המרשמלו.
המשימה מסתימת בהצלחה, המרשמלו נצלה תחת המטריה והגשם השוטף, ונאכל עד תום.
כשהגשם מפסיק והשמים מתבהרים (בחיי, מזג האוויר ההפכפך כאן גורם למזג האוויר בניו זילנד להיראות מה-זה יציב...) והבנות יושבות לשחק (K'nex הוא הלהיט התורן אצל הגדולות ובצק משחק הוא הלהיט מזה הרבה זמן אצל הצעירות). אני מתיישבת לכתוב את עלילות היומיים האחרונים והחצי, בהשראת מזג האוויר, מכין דייסה…
אני יוצאת ורואה שעל אף גשם הזלעפות שירד, המדורה עוד חיה ובוערת ואנחנו מניחים עליה תפוחי אדמה להיצלות. זה יוצא הרבה יותר טעים מאשר איך שזה מצטלם…
מחר בבוקר אנחנו מתכננים לטייל קצת בעיר ובסביבה (כנראה שעם הקראוון, סתם כי אנחנו מתעצלים לנתק אותו לזמן קצר) ונצא לכיוון פרינס רופרט, נקודת הסיום לסיבוב קצר זה בקנדה ונקודת המוצא לסדרת ההפלגות שלנו במעבר הפנימי של אלסקה.
יום שני 27.5.13 - מגיעים אל פרינס רופרט
אנחנו מתעוררים לבוקר אפור וגשום.
תוך כדי ארוחת הבוקר כבר די ברור לנו, שאלא אם יהיה שינוי משמעותי במזג האויר בשעה הקרובה (וזה בהחלט משהו שראינו שיכול לקרות), נאלץ לוותר על סיור בוקר בעיר.
רגעי משבר קלים נחווים אצל הבנות הבוקר, במיוחד אצל בת הרבע לחמש, כשבעקבות אחותה הגדולה (שנזכרת בספר שרצתה וששכחה בבית), היא נזכרת בכל מיני צעצועים שהושארו מאחור בבית בישראל ושהיא מתגעגעת אליהם. כמובן שזה מלווה בבכי וברצון לחזור עכשיו הביתה, אבל אחרי קצת זמן וקצת שיחה, המשבר עובר ומצב הרוח המחויך והשובב חוזר.
אחרי התארגנות שגרתית לתזוזה (ניתוקים/קיפולים/סגירות/הרמות), אנחנו עוברים לאוטו (וסוחבים את הבנות על הגב “שק קמח”, לשמחתן הרבה, כי כל הדשא מוצף במים) ויוצאים לדרך.
משך הנסיעה הצפוי לנו היום, כדי לגמוע את 350 הקילומטרים האחרונים אל פרינס רופרט, הוא כשלוש שעות וחצי. אנחנו מתכננים איזו עצירה בדרך, אפילו אם מזג האוויר לא יהיה מוצלח, כדי לחלץ עצמות (כלומר, נעצור למנוחה, גם אם זו רק מנוחה בקראוון).
החלק הראשון של הדרך נע בין גשום מאד, למטפטף, לשמים כחולים. לפעמים יורד גשם שמקורו לא ברור (העננים לבנים, והם מורידים גשם זלעפות!).
גם היום יש אי אילו נהגים שמחליטים לגרום לי התקפי לב קטנים (עוקפים בצורה מטורפת בכביש דו סטרי עם נתיב אחד לכל כיוון ומאלצים אותי לבלום וכמעט לרדת לשוליים רגע לפני התנגשות).
200 הק"מ הראשונים עוברים מהר יחסית. הדרך יפה ומוקפת הרים גבוהים ומושלגים, כמו שאנחנו אוהבים ורק מדי פעם נשמעים קיטורים מהחלק האחורי באוטו.
בכניסה לאחת הערים בדרך אנחנו עוברים ליד וולמארט. אני נוטה להמשיך והחצי מעדיף שנעצור ונקנה משהו לבשל לצהרים. מחליטים על שניצלים לארוחה הקרובה. עם סלט.
אנחנו חונים ומחליטים שהסיבוב בחנות יהווה את חילוץ העצמות של הנסיעה היומית.
אנחנו מתחילים את הסיבוב באזורים שאינם קשורים באוכל (=מוצרי חשמל קטנים ומשחקים) ורק אחרי כמעט שעתים בחנות, אנחנו מגלים שאין בה אוכל טרי (כלומר שזה בכלל לא סופרסנטר).
המשמעות היא שאין כל כך מה להכין לאכול ושהשניצלים ישארו בגדר פנטזיה...
על אף מדד וולמארט (מדד שלנו, על פיו כמות מקומות האוכל/סופרים/רשתות במקום מסוים היא ביחס ישר לרמות הנוכחות של וולמארט בסביבה) שאומר שכנראה יש בעיר הזו כמה אפשרויות טובות לארוחת צהרים, ומאחר וכולם כבר רעבים וכנראה לא חושבים מספיק בבהירות, אנחנו מסתפקים בארוחה לא כל כך טעימה ובוודאי שיקרה מדי, לטעמנו, ביחס לתמורה, במקדונלדס.
אנחנו חוזרים לאוטו וממשיכים בדרך. כמובן שביציאה מוולמארט, אנחנו רואים חנות של סייפווי, פיצה האט ועוד מליון אפשרויות טובות ומזמינות יותר ממה שאכלנו... ככה זה, החיפזון מהשטן. נלמד להבא...
140 הק"מ האחרונים עוברים בנוף שהולך ונעשה דרמטי (הרים גבוהים ומושלגים, מפלי מים גבוהים מהפשרת שלגים) ובדרך המלווה כמעט כל העת את הנהר הרחב (ההולך ומתרחב).
לקראת השעה 19:00 אנחנו מגיעים לפרינס רופרט. בדרך לחניון הקראוונים המוזמן, אנחנו רואים חנות של רשת סייפווי ועוד איזה מרכז קניות קטן. אנחנו מחליטים לחנות את הקראוון ולצאת לקנות כמה דברים קטנים לקראת ההפלגה (אין לנו מושג מה אפשרויות ועלויות האוכל על המעבורת, ועדיף, בשייט של 5 שעות+ עם ילדות צעירות, שנהיה מצויידים...).
גם בחניון הקראוונים הזה יש אינטרנט באופן תיאורטי. מעשית, בלפטופ שלנו הוא מסרב לעבוד...
יוצאים לסופר ואחרי סיבוב פורה, מצויידים היטב באוכל ובמים, אנחנו חוזרים לאוטו ונוסעים לטייל ברציפים.
בסיבוב רכוב אנחנו מציצים על תחנת הרכבת, על הרציפים, על השכונות והבתים (חלקם יפים ומטופחים, חלקם גרסה מקומית לפחונים), על הילדים הנוסעים בסקייטבורדים על הכבישים וקוראים על השריפה הגדולה שכילתה את הרציפים ואת כל מה שעליהם ולצדם ב- 1972.
אחרי שאנחנו בודקים את האזור ממנו יוצאות המעבורות, אנחנו חוזרים לרציף בסביבות 21:00 ויורדים לטייל קצת. הבנות מתרוצצות להן ברחבה, אנחנו מצלמים קצת את השקיעה שמתחילה לה ומציצים למבנה משומר/מוזיאון של תחנת הרכבת שפעם פעלה כאן, וכשהיתושים מתחילים להראות נוכחות מעיקה, אנחנו מתקפלים לאוטו וחוזרים אל פארק הקראוונים.
בפארק עצמו, לבקשת הבנות, אנחנו הולכים לדגום את מתקני גינת המשחקים. הגישה אליהם לא נוחה ולא מזמינה במיוחד והם לא מתאימים בכלל לילדים צעירים (מסוכנים אפילו). בכל מקרה, מהר מאד המוני היתושים מעיקים עלינו ברמה כזו שאנחנו בורחים חזרה לקראוון.
בין לבין, צץ לו אורח חמוד מן היער…
בגזרת ארוחת הערב אנחנו מסתפקים בסלט מצויין, בעיקר בגלל השעה המאוחרת וסוגרים את היום. מחר אנחנו צריכים להתייצב בכניסה למעבורת בשעה 11:00.
הבנות מתקשות להירדם, גם בגלל שעות האור הממושכות (אחרי 22:30 ועוד לא חשוך ממש), גם בגלל רמת הפעילות הנמוכה שלנו בימים האחרונים ואולי גם בגלל ההתרגשות.
אלסקה, Here We come!
