12. ארה"ב וקנדה 2013 - מבקרים ב- crater lake, ממשיכים אל חופי אורגון וחוגגים ימי הולדת בקראוון

אחרי שחצינו את מדינת איידהו וחלק ממדינת אורגון בדרכנו מערבה, הגענו אל קרייטר לייק. כבישי השמורה, כאמור, עדיין סגורים ברובם ואנחנו מתעתדים לבקר בחלק הקטן שפתוח.

יום שבת 11.5.13 - יום הולדת שמח לבכורתנו הנהדרת! מבלים יום נפלא ב- crater lake

כצפוי, ילדת יום ההולדת מתעוררת מוקדם נרגשת ושמחה, ושתיים מאחיותיה קצת אחריה. את הצעירה אנחנו מעירים מאוחר יותר, כדי שתהיה נוכחת בפתיחת המתנות.

עצם קיומן של המתנות הוא בגדר הפתעה. אנחנו אומרים לילדת יום ההולדת שאלה קופסאות ריקות שעטפנו והנחנו כקישוט כי לא הספקנו לקנות מתנות. נראה לנו שהיא מאמינה לנו לרגע (או לפחות לא רוצה להתאכזב ומעדיפה להאמין לנו) והיא שמחה לגלות לבסוף שאנחנו עובדים עליה.

את המתנות מגישות לה אחיותיה אחת אחרי האחרת. היא מאד שמחה לגלות בתוך האריזות הרבה מהמתנות שהיא רצתה. במיוחד משמחות אותה רכבת ההרים של K'nex והבובה של Lalaloopsy.

הבנות ממשיכות לשחק בזמן שהחצי מכין את ארוחת הבוקר הנבחרת של ילדת יום ההולדת – פנקייקס וסלט פירות וכשהכל מוכן אנחנו מתיישבים לאכול. הכל מאד טעים ואנחנו מקנחים בשוקו (מאבקה וחלב, כי לא מצאנו שוקו בסופר).

אחר כך הבנות יוצאות לשחק בבועות הסבון שקיבלו כהפתעה ואני מארגנת את עצמי ואת הדברים ליציאה. מאחר ולא ברור מה יהיה מזג האוויר בשמורה עצמה (התחזית השתנתה במהלך הלילה), אנחנו לוקחים איתנו חולצות קצרות, למקרה ויהיה חם כמו ליד הקראוון, והבנות לובשות חולצות ארוכות.

אנחנו יוצאים אל עבר קרייטר לייק. בשלב זה לא כל כך ברור לנו למה רוב הכבישים סגורים עדיין (מזג האוויר, כאמור, חם ונעים ושמשי). כשנגיע אל השמורה עצמה נבין למה...

הנסיעה עוברת בשדות מרעה ירוקים ובין בתי חווה צבעוניים ואחרי שאנחנו מתפצלים מהדרך הראשית, השלג הופך נוכח יותר ויותר.

בדרך, אנחנו עוצרים להסתכל על תצורות סלע שנוצרו מהתפרצויות גזים (שהתרחשו במקביל להתקררות הלבה) ועל מפלון קטן (נחמד, אבל לא מאד מרשים אחרי מה שכבר ראינו עד היום). בשמורה עצמה, אנחנו עוצרים קודם כל במרכז המבקרים. מאחר והצעירה ישנה, החצי נכנס עם ילדת יום ההולדת לבדוק מה פתוח בשמורה (לא הרבה) ואם יש חוברות ג'וניור ריינג'ר (יש).

אנחנו עולים ומסת השלג מסביב עולה וגדלה (ודי ברור, שאם זו כמות השלג שיש בחלק שכן הצליחו לפנות ולפתוח למבקרים, הרי שהחלק השני, הסגור עדיין, ממש קבור). המראה מקסים ואנחנו מגיעים לנקודת התצפית הראשונה.

למרות השלג, חמים ונעים בשמש הזורחת (השמים כחולים וכמעט שאין עננים. אני חושבת לרגע שאנחנו עלולים להישרף ואולי כדאי להימרח בקרם הגנה, אבל שוכחת מזה אחרי שנייה. אני והחצי נשלם על כך את המחיר...).

הצעירה מתעוררת ואנחנו יוצאים מהרכב לטייל. השביל שאמור להיות כאן מסביב לאגם קבור בשלג (שמגיע עד לגובה המעקה ובמקומות מסוימים יכול להוות יופי של מגלשה אל האגם...). אנחנו מתקרבים בזהירות בנקודות שאינן מסוכנות, מצלמים ומצטלמים. האגם מהמם בצבעו הכחול, עם השלג על דפנות הלוע הגבוהות והשמים הכחולים וכל הלובן הזה סביב.

אנחנו רואים חבורה של מטיילים שבזכות השלג הגבוה הצליחה להגיע ולעמוד על גג של מרכז מבקרים או משהו דומה (שבנוי מעל למים). ממש צעד מנפילה לאגם. נראה מטורף (וחבל שלא צילמתי).

מאחר וכולם רוצים לשחק בשלג (והבנות כבר מתחילות במלחמות שלג) והקרבה למקומות המועדים לפורענות (=צניחה חופשית לאגם) , לטעמנו, גדולה מדי, אנחנו חוצים את הכביש ועולים על גבעות השלג שממול.

איזה כיף! פשוט תענוג. רצים, מטיילים, מעיפים כדורי שלג אחד על השני ומתבאסים קלות שאין לנו איזו צלחת או איזה ניילון לגלוש עליהם במורד הגבעות המושלגות.

החצי מחליט ללכת לאוטו לבדוק אם בכל זאת יש משהו מתאים וחוזר, לשמחת כולנו, עם שקית ענקית (שבה הייתה מונחת וארוזה עגלת המקלרן עוד מהזמן בו נחתנו בדאלאס).

אנחנו מאתרים גבעה צנועה ומתחילים לגלוש לפי התור ואחר כך בכל מיני קומבינציות וזה אדיר! מסביב שקט למדי ושומעים רק את הצחוק המתגלגל שלנו.

אחרי המון זמן, אנחנו ממשיכים עם השקית לחפש מקומות נוספים לגלוש בהם. בדרך אנחנו רואים שולחנות פיקניק קבורים בשלג.

אנחנו מגיעים לעוד תלולית של שלג (אחרי שאנחנו מנסים איזו גבעה ורואים שהיא לא מספיק תלולה) ושם הבנות מטפסות וגולשות (שלא לומר נופלות נפילה חופשית מטה) עם השקית.

משם, כשחלקנו כבר רטובים למדי (במיוחד החצי. מאחר וכשגלשנו יחד, השקית ברחה לו (יחד איתי) וכשהמשכנו עד למטה, אני על השקית והוא על השלג, המכנס הרטוב היה תוצאה הכרחית (מיותר לציין שנקרענו מצחוק, כן?)), אנחנו יורדים מגבעת השלג ואחרי עוד קצת צילומים, אנחנו ממשיכים לכיוון הרכב.

בדרך, הצעירה סוחבת את הבובה החדשה של ילדת יום ההולדת, שנלקחה לסיבוב (שתי טעויות שיעלו לנו ביוקר) אנחנו סוטים למשחק תופסת ועוד קצת זריקת כדורי שלג במרחב שצמוד לכביש וכשכולם מתעייפים אנחנו ממשיכים לאוטו.

ליד האוטו אנחנו מנשנשים חטיפים ופירות ועוברים להשלים את חוברות הג'וניור ריינג'ר. מאחר ואין פעילויות ריינג'ר בעונה זו, אנחנו צריכים רק להשלים שמונה משימות בחוברת כדי לקבל סיכה (בקיץ אפשר לקבל פאטץ אם, בנוסף למשימות, גם משתתפים בפעילות הריינג'ר האמורה).

הבנות עובדות ברצינות (אנחנו מתרגמים. הן עונות בעברית ובאנגלית לסירוגין ואני כותבת במקום בת הרבע לחמש את התשובות שדורשות כתיבה).

החוברת מצוינת. מלמדת גם על תפקידי הריינג'רים וגם על קריסת דפנות הר הגעש פנימה אחרי התפרצות עוצמתית של ההר, שיחד עם הגשמים, שמלאו את החלל, יצרו את האגם.

אחרי שאנחנו מסיימים את החוברות אנחנו נוסעים לכיוון מרכז המבקרים על מנת למסור אותן ולקבל את הסיכה המיוחלת (שביעית במספרה). בשלב זה (וגם אחר כך בהמשך היום), אף אחד לא שם לב לכך שהבובה החדשה לא חזרה איתנו לרכב...

נכנסים למרכז. הריינג'רית בודקת את החוברות, חותמת ומעניקה סיכות לבנות וילדת יום ההולדת בוחרת לעצמה פנס למזכרת. אנחנו מתייעצים עם הרינג'רית לגבי הכבישים הפתוחים לכיוון החוף, כדי לתכנן את הנסיעה למחר וחוזרים לתצפיות נוספות ולקפה ליד האגם.

מאחר והנעלים של הצעירות עוד רטובות (בעיקר הגרביים) אנחנו יוצאים איתן יחפות לכיוון בית הקפה. אנחנו קונים שוקו וקפה לכולם. הקפה לא טעים (בלשון המעטה) ואנחנו משפרים את טעמו בעזרת השוקו (שגם הוא לא להיט).

לגבי השוקו, הוא אולי לא להיט בטעם, אבל, ללא ספק, הוא להיט בהכתמת חולצות. החולצה של הצעירה כבר תשכח שהיא הייתה לבנה אי פעם.

את השתייה אנחנו מסיימים כבר בחוץ וממשיכים לאוטו. אנחנו מרשים לצעירות ללכת יחפות בשלוגיות ובמי השלג הזורמים על הדרך (איזה כיף זה יום חמים כל כך (27 מעלות) בשלג!)

אני וילדת יום ההולדת ממשיכות ברגל לנקודת תצפית נוספת והיא לא מפסיקה לשמוח ולהתלהב מיום ההולדת שלה.

אחרי שאוספים אותנו עם האוטו, אנחנו ממשיכים לקטע קצר ואחרון שפתוח בכביש ממנו רואים היטב את הר הגעש הקטן שצמח בצד האגם (במרכז המבקרים ראינו שיש שני הרים קטנים נוספים, הקבורים בתוך האגם).

בדרך חזרה משם, עוד גבעת שלג תלולה קורצת לנו ואנחנו נכנעים לה :-)

האחת נועלת נעלים בלי גרביים, האחרת נועלת נעליים וגורבת גרביים שהספיקו להתייבש, ואנחנו צועדים לכבוש את הגבעה, חמושים בשקית הניילון :-)

החצי גולש ראשון במורד התלול וקולות השמחה מהדהדים במרחב המושלג והשקט.

אנחנו שוב גולשים זה אחר זה, לבד ויחד בהרכבים שונים ונהנים עד בלי קץ. הגבעה תלולה יחסית, מה שמוביל להיפוכים ולהתהפכויות תוך כדי גלישה (וגם לכמעט דריסות של הצלם התורן הממתין בתחתית).

בשלב מסוים אחת הבנות בוחרת לגלוש ללא השקית :-) ואחריה אחותה.

הטמפרטורה שמתחילה לרדת (כבר שבע בערך) בשילוב הבגדים הרטובים, מביאים אותנו לסגור את היום ולחזור לאוטו.

אנחנו נפרדים מהשמורה שמחים וטובי לב, כשעדיין, אף אחד לא שם לב לכך שהבובה חסרה…

הדרך חזרה עוברת מהר ואנחנו מגיעים לקראוון. בשניה שחונים, הבכורה נזכרת בבובה ומבינה שהיא אבדה אי שם בשמורה...ואז הבכי, והאכזבה והעצב... כל כך חבל לנו על הרס היום היפה ואנחנו שוקלים בינינו (מספר פעמים) את האפשרות לחזור לשמורה ולחפש, אבל מבינים שכבר מאוחר ושאנחנו לא באמת יודעים איפה היא נשארה ואיפה לחפש בחושך.

אני מבטיחה לה שנקנה בובה חדשה, אנחנו נכנסים פנימה והיא מתנחמת בספר חדש. מאוחר יותר, אנחנו אוכלים ארוחת ערב מעולה (בהתאם לבחירתה של ילדת יום ההולדת, כמובן) של סטייקים ואורז עם תירס, בליווי מיץ תפוזים טעים טעים.לסיום הערב, אנחנו מוציאים את העוגה ומניחים עליה 11 נרות בורוד ובלבן. ילדת יום ההולדת מכבה את הנרות במצב רוח משופר ומחלקת לכולם מהעוגה הטעימה.

מרוצים מהבילוי היומי, עדיין מצטערים על אובדן הבובה, אנחנו סוגרים את הערב עייפים מאד.

הבנות רוצות לשוט מחר בבוקר בסירות בערוץ הזורם כאן, ומאחר ומחכה לנו נסיעה ארוכה מאד (לפי הג'יפיאס כ- 250 מייל, כלומר כ- 400 ק”מ) עד לבנדון שבחוף המערבי, הן צריכות לקום מוקדם כדי להספיק.

אני והחצי משחזרים את התנהלות היום, בסיוע התמונות (ממש יחידת בילוש קטנה הקמנו...) ומגיעים למסקנה, שהבובה נשכחה ליד (או ב)שדה השלג בו הבנות התרוצצו והוא והצעירה ישבו לנוח עם הבובה על שקית הגלישה.

אנחנו מחליטים לסטות קצת מהדרך ולנסוע מחר דרך השמורה, כדי לנסות ולמצוא את הבובה. -הסיכויים קלושים יחסית, אבל אנחנו מוכנים לנסות.

יום ראשון 12.5.13 - מבלים בפארק הקראוונים ועוברים לחופי אורגון.

לא יאומן, אבל היום חלפו להם חודשיים מאז יצאנו מהארץ אל הדרכים. אנחנו חיים כבר כחודש וחצי בקראוון, נהנים (כמעט ) מכל רגע והזמן פשוט טס.

היום הוא יום שעיקרו נסיעה ובסופו, אחרי שש שעות אוטו (כבוד! מגיעה מדליה לבנות שלנו על התנהגות מופתית בדרך היום) אנחנו מגיעים לעיירה בנדון (bandon) שלחופי אורגון.

את הבוקר אנחנו מתחילים מוקדם, בארוחת בוקר זריזה, בבקשת אישור להישאר מאוחר (ומקבלים הארכה של שעה) ולהשתמש בסירות (לשם כך אנחנו מתבקשים לחתום על מסמך שפוטר אותם מאחריות) וביציאה אל סירות הקנו.

הגדולות, לבושות בחגורות הצלה, עולות ראשונות על סירה ומתחילות לחתור אל האופק.

חוץ משתי היתקעויות, הן שטות ומנווטות יפה במורד ובמעלה קטע הערוץ (החסום בשני צדדיו).

הצעירות, לעומת זאת, מסתדרות מצוין עם החלק של לבישת חגורת ההצלה., אבל על העליה לסירה הצעירה מוותרת לחלוטין ובת הרבע לחמש, שקצת חוששת, מתקשה לגבש את דעתה ולבסוף היא עולה לסיבוב קצר וחוזרת לחוף די מהר.

אנחנו מעבירים עוד קצת זמן במתקנים שבמקום ובמשחק משפחתי של משהו שבין פינג פונג לטניס.

לקראת 12, אנחנו חוזרים לקראוון. אנחנו מסדרים הכל ליציאה, מחברים את הרכב, מכינים את כולן נפשית לכך שתהיה היום נסיעה ארוכה ויוצאים לדרך.

עצירה ראשונה, 11 מייל נגד כיוון הנסיעה שלנו, בתחנת דלק. ממלאים מיכל מלא וחוזרים חזרה.

חולפים על פני פארק הקראוונים בו ישנו וממשיכים הלאה, בכיוון הכללי של קרייטר לייק. כשאנחנו מתקרבים לשמורה, הבכורה שואלת אם אפשר ללכת לחפש את הבובה (אנחנו הרי כבר החלטנו שכן). אנחנו מסבירים לה שהסיכוי למצוא את הבובה נמוך מאד ושאם היא יכולה להנמיך ציפיות, ניסע.

היא מסכימה ואנחנו נכנסים לשמורה. מטפסים לכיוון האזור בו נשכחה הבובה (ואני מרגישה את המתח והדריכות של הבכורה גוברים מאחורי), מגיעים וחונים באותו המקום בו עבדנו בחוברות אתמול.

החצי יוצא למקום בו הוא חושב שנשכחה הבובה והבכורה מבקשת להצטרף. הם הולכים יחד ואנחנו ממתינים בציפייה באוטו. אחרי כמה דקות הם מגיעים חזרה ואנחנו יוצאים לדרך עם בובה קצת רטובה, שחיכתה להם כל הלילה באותו המקום, ועם ילדה אחת מאושרת מאד. איזה כיף!

הג'יפיאס מתעקש שנמשיך לנסוע דרך כבישי השמורה הסגורים. אנחנו מתעקשים יותר, ולבסוף הוא מיישר איתנו קו. המשך היום הוא מונוטוני למדי (גם הנוף הוא בעיקר של יערות וכמה אגמים גדולים) ומסתכם ב:

נוסעים-נוסעים-נוסעים-מתחלפים-נוסעים-נוסעים-נוסעים-(איילות חוצות את הכביש)-נוסעים (החצי נח מנמנם קלות)- (עצירת שירותים בקטע דרך מפותל צר וקשה)- מתחלפים- נוסעים-נוסעים-נוסעים(אני מנקרת/ישנה רוב הזמן)- מתחלפים בעיירה מנומנמת -נוסעים -נוסעים-נוסעים (מחפשים ולא מוצאים סופר לקנות עוגת יום הולדת למחר)-עוצרים (החצי נכנס להביא אוכל מהקראוון ומכין בדרך סנדוויצ'ים לכולם) – אוכלים- נוסעים- שותים (שיעול פתאומי בפה מלא מים באמצע הנסיעה גורם לנו לתהות למה אין וישר פנימי לחלון הקדמי)– נוסעים עוד - עוברים בעוד עיירה (החצי מזהה בצד הדרך סופר ואנחנו עוצרים. אני נכנסת עם ילדת יום ההולדת של מחר לקנות כמה דברים, ואנחנו חוזרות עם מה שחיפשנו, והכי חשוב - עם עוגה (שקופאית אדיבה במיוחד עוזרת לי למצוא (בזמן ש-כ-ל האנשים שבתור ממתינים שנשוב לקופה בסבלנות מרשימה))..

אלה היו שש שעות בעשר שורות...

בשלב זה נותרו לנו עוד 20 מייל עד לבנדון ואנחנו מחליטים להמשיך. הבנות מתנהגות מקסים על אף השעות הארוכות באוטו. המשחק החדש של הבכורה ה- bop it XT מתברר כמוצלח מאד ומשמש כאמצעי בידור בדרך הארוכה.

בסופו של דבר אנחנו מגיעים לבנדון. עושים סיבובון בכניסה לעיר לראות את חניון הקראוונים שבה והוא לא מרשים אותנו במיוחד. אנחנו מחליטים להמשיך עוד 4 מיילים לשמורת מדינה שבחרתי לפי המלצות ברשת (Bullards Beach State Park).

מגיעים לפארק חביב ביותר ומוצאים אחרי סיבוב מקום מתאים. אנחנו חונים את הקראוון ברוורס ובזמן שאנחנו מכינים את הדף לרישום ולתשלום (24$ לחיבורים מלאים!) ומחברים את הקראוון, הבנות משחקות ב"ארגז" החול שמאחוריו.

כשמתחיל להחשיך והיתושים מתרבים, אנחנו חוזרים לקראוון ואוכלים ארוחת ערב מעולה של "פיצת דגים". בין לבין, הבכורה מכינה ברכה לאחותה שחוגגת מחר (ומבקשת לתת לה את אחת ממתנות יום ההולדת שלה כמתנה) ובת הרבע לחמש מציירת לה ציור.

אחרי שכולן שוכבות לישון, אנחנו מתפנים להכין את הקראוון ליום ההולדת מחר.

אנחנו אורזים את המתנות, מכינים כרטיס ברכה, מחליפים את שרשרת יום ההולדת (הפעם הנושא הוא my little pony) ועורכים את השולחן במפה ובכלים מתאימים. קצת אחרי חצות, אנחנו שוכבים לישון, עייפים ומרוצים.

החצי מוציא את הנעלים של הבנות, שעוד קצת לחות מהמשחק בשלג החוצה להתייבש (רמז לבאות - זו טעות חמורה).

יום שני 13.5.13 – בנדון. חוגגים יום הולדת לבת השמונה הנהדרת שלנו

קמים מוקדם לכבוד יום ההולדת. בחוץ אנחנו מגלים מזג אויר אפור וקר וגם שבלילה ירד גשם (וכן, הנעלים שהיו לחות, עכשיו כבר ספוגות מים).

ילדת יום ההולדת להוטה לפתוח את המתנות, אבל אנחנו אומרים לה שעקרונית, היא צריכה לחכות עד הצהרים (השעה בה היא נולדה), אבל גם שאנחנו נתפשר איתה על העניין, מאחר ובישראל השעה הזו כבר עברה מזמן...

מתחילים בפתיחת מתנות. הן מוצאות חן בעיניה והיא פותחת את חלקן למשחק. את המתנות היא מאחסנת בקופסא שהכינו לה אחיותיה.

ארוחת הבוקר של פאנקיקס וסלט פירות כבר מוכנה, אבל קשה לגרד את ילדת יום ההולדת מהמשחקים ומהמתנות כדי לאכול. בסופו של דבר אנחנו מתיישבים והכל טעים מאד :-)

אנחנו מתארגנים ליציאה (בגדים ארוכים ונעלי אצבע/קרוקס, עקב הנסיבות) ויוצאים לכיוון החוף האפור והקר. קר מאד ליד הים (וזה למרות שאנחנו לובשים מעילים/סווטשירטים) ומהר מאד אנחנו מתקפלים משם.

אנחנו פונים לבקר במגדלור של בנדון, אבל נאמר לנו שאי אפשר לעלות אליו ללא נעלים סגורות. מאחר ואין לנו נעלים כאלה היום, אנחנו חוזרים לרכב, בתקווה לחזור מחר עם נעלים יבשות…

אנחנו ממשיכים לטייל בנסיעה בעיר, בין הבתים, הרציף והחנויות/המסעדות והתצפיות היפות, אך האפרוריות. הגשם המזרזף הולך וגובר ולא ממש מזמין לטייל…

אנחנו מחליטים לגשת לאכול fish and chips, מאכל אהוב על ילדת יום ההולדת והמתאים ביותר לאזור. אנחנו חונים ליד מרכז המידע לתיירים ונכנסים פנימה לשאול על מזג האוויר. מקבלים המלצה לחלוק מנות במסעדה ששקלנו לאכול בה, ותחזית מזג אויר לא אופטימית (אבל כזו, כפי שהעידו נותניה, שגם לא אמינה במיוחד).

חונים ועוצרים לאכול. מזמינים מגוון מאכלים מטוגנים וספל גדול של מרק דגים.

את המרק אנחנו חולקים ואחר כך גם את ארוחת הדגים. לי היא טעימה (וגם לרוב הבנות), לחצי לא כל כך. בסוף הארוחה אנחנו יושבים מעט על הספסלים ליד הרציף וכלבי ים קטנים ויפים מגיעים ושוחים בקרבתנו (מהנה מאד כל עניין הצפייה בחיות בסביבתם הטבעית) וכשמזג האוויר הסגרירי מחמיר, אנחנו חוזרים לאוטו ולקראוון.

בקראוון אנחנו לוקחים את הזמן למנוחה קצרה ולמשחק במתנות החדשות של ילדת יום ההולדת.

בין לבין, אנחנו מדליקים (ומכבים) נרות יום הולדת ואוכלים עוגת יום הולדת שוקולדית במיוחד.

בשעות אחר הצהרים מתחיל להתבהר בחוץ ואנחנו מחליטים לצאת שוב אל החוף.

אנחנו מגיעים לחוף המקסים והכחול (איזה הבדל מהבוקר!). עוטים על עצמנו שכבה נוספת ויורדים למטה אל החוף ומטיילים. לא חולף זמן רב והמכנסים של הצעירה מצליחים להירטב לגמרי…

אנחנו מבקרים כמה שלוליות ומתקרבים לקו המים, שם על הסלעים בתוך הים, אנחנו רואים קבוצה חביבה של כלבי ים לבנבנים/אפורים. אחת הבנות לא מפסיקה לרוץ לתוך המים והאחרת בורחת מהם...

אנחנו חוזרים חזרה ומתמקמים ליד שלולית מי ים. הבנות משחקות וחופרות תעלות בחול והצעירה מתרוצצת במים הלוך ושוב ונרטבת עוד ועוד (כך גם בת הרבע לחמש).

אני קצת מתרחקת לצלם את החוף והשחפים וחוזרת לשבת לא רחוק מהבנות המשחקות.

הבנות נהנות מאד מהמשחק, מהמים ומהחול. שומעים את זה היטב וכיף לנו מאד ככה עם המיית הגלים, קולות השחפים, הרוח מהים, והריח המלוח.

לפני שאנחנו מתקפלים (נעשה קריר וכולן רטובות מאד), אני חוזרת לאזור כלבי הים ועכשיו גם מצליחה קצת לצלם אותם (השמש כבר לא כל כך מסנוורת והשפל מאפשר לי להתקרב קצת יותר אל הסלע עליו הם יושבים).

רטובים ומרוצים אנחנו חוזרים אל האוטו (מחליפים בגדים למי שרטובה במיוחד) ונוסעים לקראוון.

מתארגנים לשינה ולארוחת ערב (שוב, בהתאם להזמנת ילדת יום ההולדת). הארוחה טעימה מאד ולא נותר ממנה דבר.

בשעה מאוחרת, מרוצים מיום מוצלח וכיפי, אנחנו שוכבים לישון :-)

יום שלישי 14.3.13 - מצפינים על כביש החוף לכיוון ניופורט

את הבוקר אנחנו מתחילים בשעה סבירה ומתארגנים בקצב נינוח.

בעיקרון אנחנו אמורים לעזוב את שטח הפארק ולפנות את הסייט עד השעה 13:00, אבל החצי נתקל בריינג'ר שעובר בסביבה, מבקש ומקבל אישור להישאר עד השעה 14:00.

לפני שיוצאים, אנחנו מספיקים לדבר עם הסבים שמתקשרים לאחל יום הולדת וחג שבועות שמחים.

אנחנו יוצאים לכיוון המגדלור (הפעם נעולים בנעלים שהתייבשו כבר אתמול בצהרים), אבל מכיוון שעוד מוקדם ואת המגדלור פותחים רק ב- 11, אנחנו עוברים קודם בחוף הים. החוף יפה אבל קר ודי מהר, כמו אתמול, אחרי קצת משחק בחול,אנחנו מתקפלים משם.

הביקור במגדלור מלא בעודף זהירות אמריקאית... לא רק שאפשר לעלות רק בנעלים סגורות, אלא שמעלים רק שלושה בכל פעם, אי אפשר לעלות עם תיקים ואני מקבלת אינספור אזהרות (כולל תמונות לגבי איך נראה הסולם בסוף) לשמור על הבנות קרוב אלינו.

אני עולה ראשונה עם שתיים מהבנות.

השלב הראשון עובר בשלום, אבל איך שאנחנו מגיעים אל הסולם, בת הרבע לחמש נבהלת, מסרבת לעלות ומבקשת לרדת למטה. אני מנסה להציע לה לעלות איתי יחד, אבל היא באמת חוששת ואני מורידה אותה חזרה למטה, בעוד האחרת מחכה לפני הסולם עד שהחצי עולה אליה עם הבכורה.

אני בינתיים מסתובבת עם הצעירות למטה וקצת שומעת מהמתנדבת הנחמדה על המקום ועל יצירת הנמל. בינתיים הילדונת מתחרטת שלא עלתה ומתקשה לחכות עד שהחצי ואחיותיה ירדו.

אחרי ניסיון (כושל) נוסף לעלות למעלה עם הצעירות, ואחרי שאנחנו מתעכבים עוד קצת ומשוחחים עם מטיילים אמריקאים, ואחרי שהמתנדבת מראה לנו אבני agate שאפשר למצוא (ומותר לאסוף) בחוף הסמוך, אנחנו חוזרים לחוף לחפש גם אנחנו ואכן מוצאים אבן מושלמת ויפה.

סמוך לקו המים אנחנו רואים לפתע כלב ים צעיר. אנחנו מתקרבים לאט, על מנת שלא להבהיל אותו והוא, לא רק שאינו נבהל, במקום להתרחק ולחזור למים, מתקרב אלינו עוד ועוד, ממש עד מרחק נגיעה (זה נדמה שהוא ממש רודף אחרינו בסקרנות). הוא קטן ומקסים וקרוב מאד.

אנחנו נמנעים מלגעת בו (וזה קשה. הוא מאד חמוד וממש מזמין ליטוף). אנחנו מתרחקים ממנו וניגשים לוודא שיודעים שהוא מסתובב כאן. המתנדבים אומרים שהם יודעים שהוא בחוף, שהוא מסתובב כאן כבר כמה ימים ושצריך להניח לו (כי אם מישהו יאכיל או יגע בו, אמא שלו תתכחש לו ולא תתקרב אליו יותר).

אנחנו עוזבים ברגשות מעורבים ומקווים שהוא ישרוד.

משם אנחנו ממשיכים לסידורים אחרונים לפני היציאה לדרך – מילוי דלק וקניות בסופר המקומי.

חזרה בקראוון, אנחנו מארגנים אותו בזריזות, מכניסים הכל (בקושי) למקרר, סוגרים את הסלייד, מנתקים הכל, סוגרים חלונות, מתחברים לאוטו ויוצאים צפונה.

עצירה ראשונה באזור הדיונות. אנחנו עוצרים במקום שהוא, מסתבר, מיועד לטרקטורונים, ואני מרגישה לא בנוח להסתובב שם ובטח שלא לתת לבנות להתרוצץ חופשי…

אנחנו ממשיכים לנקודה אחרת, סמוך לדיונות אחרות, בהן אין כניסה לכלי רכב.

אנחנו מטפסים במעלה הדיונות והבנות מתגלגלות ורצות במורד ועולות ויורדות שוב ושוב.

אנחנו מנסים לגלוש עם השקית וזה ממש לא מצליח. החצי מנסה לארגן משהו מקופסת קרטון וגם זה לא ממש עובד…

אחרי זמן מה על הדיונה, הרעב גובר ואנחנו יורדים בריצה לכיוון הקראוון.

במחשבה ראשונה, אנחנו מתיישבים לאכול בחוץ, אבל אחרי היתוש הראשון (השני והשלישי...) אנחנו מתקפלים ומעבירים את הארוחה פנימה ואחרי שמסיימים, אנחנו מחליטים להמשיך בדרך ולעשות הפסקה נוספת של קפה ועוגה בהמשך.

יוצאים וחוזרים לכביש החוף.

הנוף מקסים (ומלא באזהרות צונאמי ובנתיבי הימלטות) והחופים יפהפיים.

אנחנו נוסעים ועוצרים בנקודת תצפית על הים ואחר כך ליד מגדלור פעיל (באזור מגורים של משפחות משמר החופים, ללא אפשרות להיכנס פנימה) ןממשיכים דרך עיירות קטנות (ודרך עוד מגדלור יפה, שאנחנו מוותרים על ביקור בו, מאחר והחניה הסמוכה אליו (שגם מתאימה לקראוונים) רחוקה), עד שמגיעים בסביבות 17:30, כשעתים אחרי שיא הגאות ל- cape perpetua.

אנחנו מבררים מה האפשרויות לטיול (מרכז המבקרים כבר סגור) ויוצאים לכיוון החוף, בתקווה לראות בכל זאת קצת בריכות שפל, למרות שזה לא ממש זמן השפל.

הדרך מקסימה והחוף המסולע יפהפה. אנחנו מגיעים למטה ומגלים שאין ממש בריכות שפל ואלה שיש, יש בהן יותר אצות ממים.

אנחנו מצליחים לראות רק שושני ים ואלמוגים (וגם זה בקושי) וממשיכים לראות "גייזר" של מים שמתפרץ מהסלע בזמן הגאות (וכאמור אנחנו בין לבין, אז גם את זה אנחנו לא יכולים לראות היטב).

אני יורדת לבחון אם יש באזור בכל זאת משהו בבריכות שבין הסלעים, אבל חוזרת ללא תוצאות.

אנחנו יושבים עוד קצת ליהנות מאוויר הים ומתחילים לחזור.

בחוץ מתחיל להחשיך והחצי מציע שנישאר ללון כאן באזור.

אנחנו מחליטים לחפש מקום לחניית לילה וחוזרים לרכב (אחרי שאנחנו מציצים במרפסת של מרכז המבקרים ומתרשמים עמוקות מהגודל של לסת תחתונה של לויתן שמוצגת כאן (לויתנים, למרות שניתן לראות כאן לפעמים, לא ראינו)).

קצת בהמשך, במורד הכביש, אנחנו מגיעים לחניון קראוונים מקסים (וצפוף), שחלק מהחניות שבו ממש על החוף. אנחנו מנסים לחנות באחת החניות וזה כישלון חרוץ. הקראוון אמנם עובר כמעט, אבל האוטו נתקע בשיחים ובעצים...

עושים עוד סיבוב ומבקשים אישור לחנות על שתי חניות קטנות סמוכות ואחרי שאנחנן מקבלים את האישור, אנחנו חונים בחניה ממש מול הים (לרחש הגלים אין תחליף). מהדלת רואים את החוף ואנחנו משאירים את הדלת פתוחה, למרות הגשם המזרזף, עד שמחשיך (ונעשה קר מדי).

אוכלים ארוחת ערב קלה ואחרי קצת סדר בקראוון ההפוך, אנחנו מקנחים את היום בקפה ובעוגה ושוכבים לישון די מוקדם (אנחנו בלי חשמל, בלי טלפון ובלי אינטרנט) עם חלון פתוח (למרות הקור), כדי ליהנות מרחש הגלים.

מחר אנחנו ממשיכים צפונה אל עבר ניופורט.