יום שישי 14.6.13 - גלגל חסר לא יעצור אותנו...מגיעים אל טוק שבאלסקה
הלילה לא יורדת עלינו חשכה. כפי שכתבתי בסיום הפוסט הקודם, לפחות עד אחרי 1:00 בלילה יש אור מלא בחוץ, למרות העננים.
בבוקר אנחנו קמים מוקדם יחסית, רעננים משינה טובה, מכינים כריכים/חביתות לארוחת הבוקר ואורזים את חלקה לדרך.
הבוקר נאה עם שמים כחולים ושמש זורחת :-)
אנחנו סוגרים את הסלייד ויוצאים לדרך של 250 ק"מ עם שלושה גלגלי קראוון בלבד ומקווים לטוב.
הדרך ממשיכה להיות איומה. מקריאה אנו מבינים שזה הקטע הכי קשה לתחזוקה בכל הכביש, בגלל הפשרה של שכבות הקרח (=permafrost) מתחתיו. כל הכביש הוא למעשה תיקון אחד גדול, שנע בין כביש עפר לכביש סלול עמוס בורות וטלאים. כיף...
אנחנו נוסעים לאט יחסית (מקפידים על מהירות של סביב ה- 45 מייל לשעה) ומקווים שלא יתפנצ'ר לנו (או יותר גרוע, ייתלש לנו) עוד גלגל.
באמצע הדרך, החצי מזהה דוב שחור בצד הדרך, שעסוק באכילת גרגירים מהשיחים. אני עוצרת מיד, מוודאה שאין מישהו באופק מאחור ונוסעת רוורס לאט ובשקט (כדי לא להבריח את הדוב החמוד). הדוב ממשיך לעסוק בענייניו, ואנחנו דואגים שכל הבנות יצליחו לראות אותו. בסופו של דבר הדוב מסיים את ענייניו והולך. אנחנו ממשיכים מחויכים מהחוויה שהזדמנה לנו :-)
הנוף ממשיך להיות מקסים.
לפני מעבר הגבול לארה"ב, אנחנו מצטרפים לכל התיירים (הלא רבים) שמצטלמים לצד השלט הגדול של הכניסה לאלסקה.
אנחנו מסתובבים קצת ומשתעשעים על קו התפר שבין יוקון לאלסקה בקווי הגבול המסומנים בשטח וקצת קוראים על ההיסטוריה של אלסקה (שמאז שארה"ב קנתה אותה מהרוסים, נתגלו בה זהב ונפט). כל אחת מהבנות מצטלמת ליד השלט ובעזרת הטיימר של המצלמה אנחנו מצליחים לייצר גם תמונה משותפת.
אנחנו חוזרים לרכב ומתקרבים אל מעבר הגבול. תוך כדי התקדמות, אנחנו מזכירים לבנות איזו התנהגות מצופה מהן והן עומדות בה בכבוד.
פקיד ההגירה עובר על הדרכונים, מברר את התכניות שלנו, שואל על האוטו ועל הקראוון, מברר על נשק ואלכוהול, ורוצה לדעת אם יש לנו תפוזים באיזו שהיא צורה. ממש מוזר העניין הזה...בפרינס רופרט שאלו אותנו על עגבניות ופלפלים וכאן על מיץ תפוזים (אולי זה נקבע לפי מה שלקצין ההגירה מתחשק לאכול? 
תעלומה...)
אנחנו ממשיכים בדרך, שאינה דומה בשום צורה למה שחווינו ביממה האחרונה בקנדה.
הכביש נהדר, חלק ומתוחזק היטב. נותרו לנו עוד כ- 90 מייל עד העיר טוק ואנחנו גומעים אותם די מהר.
איפה שהוא לקראת 13:30 אנחנו מגיעים למה שנראה כמו הכניסה לעיר (בשלב זה אנחנו עוד חושבים שזו רק הכניסה...). מוצאים מוסך לתיקון קראוונים ועוצרים לשמוע את גזר הדין וגובה הקנס...
זה לוקח נצח (עד שעובד מסתכל ועוד עובד מסתכל, ומודדים, ומחכים לבוס שיראה אם יש את החלקים, ומגיע הבוס, ועד שהוא בודק, ועד שהוא מחשב ו.. ו... ו...) ובסופו של דבר (אחרי לפחות שעה. לדעתי זה היה הרבה יותר משעה), אנחנו מקבלים הצעת מחיר של כמעט 1000$....(!!!). צריך להחליף את כל הציר. המחיר לא כולל גלגל... נשתמש בספיר (= עד הוצאה של 300$ בעתיד).
עוד מכונאי, תייר אמריקאי מה- lower 48, שנמצא שם מסכים עם גזר הדין (במובן של מה שצריך לעשות), ומספר שהעלות ביבשת, הייתה כנראה חצי מזה (לא מקום מוצלח לדפוק בו את הצירים של הקראוון, אלסקה...)
אנחנו מבינים שלא ממש נצליח להוריד את המחיר ומסכימים לתיקון.
אנחנו מסכמים שמחר מוקדם בבוקר יתחילו לעבוד (כדי שהלילה נוכל לישון בקראוון מאוזן יחסית) ועד הצהרים יסיימו (כך שנוכל להמשיך בדרך). אנחנו מבקשים (ומשלמים עוד 130$ עבור זה) לטפל גם בשימון הגלגלים האחרים.
הבעלים במקום מכוון אותי לחניה בחזית המוסך ומוצא לחצי מתאם לחשמל (לנו יש חיבור של 30 אמפר, כאן יש 15) ואנחנו נבלה את הלילה כאן.
מאחר וכולם מאד רעבים, ומאחר ואנחנו לא רוצים לבשל במוסך (בכל זאת, כולם עובדים שם ולא נעים), אנחנו יוצאים ל"עיר" (בשלב זה, פחות או יותר, אנחנו מבינים שהרחוב שראינו זו בערך ה”עיר”) לחפש מסעדה.
החיפוש לא מעלה דבר ובסופו של דבר מתייעצים במרכז המבקרים ומופנים למסעדה היחידה שיש בסביבה.
מגיעים למסעדה ומקווים שזו לא מלכודת תיירים טיפוסית (בכל זאת, כל העירה הזו מונה בקושי 1300 תושבים...).
המחירים נראים לנו סבירים ואנחנו (שמאד רעבים) מחליטים על מגוון גדול של פריטים.
המלצרית כבר מפתיעה אותנו לטובה, כשאני מבקשת להוסיף נאצ'וס לארוחה. היא מזהירה אותנו שמדובר במנה ענקית, וממליצה להוריד משהו מההזמנה.
האוכל מגיע והכל טעים לכולם. מנת הנאצ'וס באמת ענקית ואנחנו חולקים אותה בינינו (ויש בה מספיק חלקים לא חריפים כך שהבנות יכולות ליהנות ממנה גם הן).
בסיום הארוחה אנחנו מזמינים מנת קינוח אחת וחולקים אותה. טעימה מתוקה לסיום ארוחה מצוינת.
אנחנו משלמים עבור הארוחה 64$, מחיר סביר לכל הדיעות ושאחרי 1000$ נשמע כמו כלום, אורזים את השאריות וממשיכים לאוטו.
חוזרים לקראוון (פעם ראשונה לכולנו שאנחנו ישנים במוסך...מרגש...
). מוודאים שניתן לפתוח את הסלייד ועושים זאת. מדליקים מזגן (שמצליח לשמחתנו לעבוד על ה- 15 אמפר) ונחים (קוראים/משחקים/כותבים קצת).
בשלב מסוים אנחנו פותחים לילדות את החלקים החדשים למשחק הבצק שקנינו עוד בקנדה והן נהנות ממשחק ארוך ויצירתי.
אנחנו מבינים שאם נחכה לחושך כדי לאכול ארוחת ערב זה לא יקרה בחודש הקרוב ולקראת 22:00 הבצק נאסף ואנחנו אוכלים ארוחת ערב של ריזוטו מצויין (שהבנות, שקודם אכלו את שאריות הפיצה מהצהרים ולא רעבות, משאירות בצלחת).
מתקפלים לישון אחרי 23:00 (מחר מתחילים לעבוד על הקראוון כבר בשבע וחצי וחייבים לקום מוקדם),אבל הבנות לא מצליחות להירדם עד אחרי חצות.…
לשמחתי יש לנו אישור להשתמש ברשת הוויפיי של המוסך, כך שיש לנו אינטרנט זמין, מה שדוחה עוד את שעת השינה שלי ואני מצליחה לראות, שנכון לשעה 2:30, האור בחוץ כאן כדי להישאר ושאין בכוונתו לדעוך בקרוב.
יום שבת 15.6.13 - מעבירים את הזמן בטוק
עובר עלינו יום ארוך ומעייף. אנחנו לא עושים בו הרבה מלבד לבזבז את הזמן בעיסוקים איזוטריים ובנסיעות סתמיות מפה לשם, עד שהתיקון של הקראוון יסתיים.
אנחנו מתעוררים לפני שבע, כי בשבע וחצי אמורים להתחיל לעבוד. בפועל מתחילים קצת מאוחר יותר, אבל, בכל מקרה, לקראת שמונה, אנחנו כבר סוגרים את הסלייד ועוברים לאוטו.
כבר עכשיו חם לנו...
אנחנו עוצרים תחילה בסופר המקומי. אני נכנסת לסיבוב (סהרורי ועייף משהו) וחוזרת עם לחמים, דונאטס, קצת קיט-קט, צלחות חד פעמיות, עגבנייה אחת בערך וזהו.
אחרי שכולם אוכלים מהדונאטס אנחנו ממשיכים לעשות הרבה כלום בעוד יותר הרבה זמן.
הכלום כולל נסיעה לכיוון הנהר הסמוך, שם לא מתחשק לחלקנו לצאת לטיול וגם אין מקום שמתאים בעינינו לפיקניק ואחרי סיבוב חסר תכלית (אבל לפחות בנופים מקסימים) אנחנו חוזרים לכיוון ה"עיר".
ממלאים דיזל, אחרי שאנחנו בודקים את כל התחנות הפוטנציאליות (שלום ולא להתראות לעוד 140$), וממשיכים אל מרכז המבקרים.
חונים בפתח ויורדים מהאוטו רק כדי לגלות שהמרכז סגור... אנחנו אוספים קצת חוברות פרסומיות ומתיישבים בדשא, שם הבנות משחקות ומשתוללות להן במשך כשעה.
אחרי עוד זמן משחק, אנחנו חוזרים לאוטו.
מאחר והשעה כבר בערך 12:00 והבטיחו לנו שבאחת הקראוון יהיה מוכן, אנחנו אוכלים צהרים שאנחנו מזמינים מהמסעדה באוטו (אנחנו רעבים. אי אפשר לבשל בקראוון ואנחנו חושבים שאוטוטו הקראוון מוכן ושאין זמן לשבת במסעדה)
בשעה 13:00 כמעט אנחנו מגיעים לקראוון. כבר ממראה הגלגלים שלא שם, אנחנו מבינים שהשעה אחת היא שעה טנטטיבית ולא רק שהם לא סיימו את העבודה, אלא שהם גם כנראה לא ממש קרובים לסיומה.
מבררים מה קורה. הם מעריכים שזה ייקח עוד שעה וחצי. החצי כבר מראש מעגל את התשובה לשעתיים...
אוקיי. אז מה עושים עכשיו? אין אפשרת להיות בקראוון ואין כל כך מה לעשות בסביבה וגם באוטו די חם, אפילו כשעומדים בצל.
מחליטים לגשת לדגום איזו חנות מזכרות (יש לנו קופון לטעימת פאדג', זמן להרוג ואפס תוכניות אחרות).
מסתובבים בחנות, רואים את המיצג של חיות הסביבה, בוחרים מגנט למזכרת, מקבלים פאדג' בהתאם לקופון וקונים כמות זהה בתשלום, ובדיוק בזמן (כלומר בדיוק רגע לפני שהבנות מתחילות לגעת בכל דבר ופוטנציאל הנזק גדל), אנחנו יוצאים מהחנות.
בשלב זה יש לנו עוד כשעה להרוג ו(אחרי שאנחנו מתפעלים מגודלו של פוחלץ המוס המוצב בתיבה ענקית מחוץ לחנות) אנחנו מחליטים לתת לבנות להתרוצץ בדשא ולהירטב בממטרה (באמת חם היום ואותנו זה מאד מפתיע. איך שהוא לא ציפינו לזה באלסקה).
הבנות מתלהבות מהרעיון ואנחנו פונים אל הדשא.
הן חולצות נעלים בזריזות ושועטות אל עבר הממטרה. ההשגחה קצת מאתגרת, בהתחשב בעובדה שיש סביב המדשאה שני כבישים ראשיים ולצעירות יש קצת נטייה להתרחק.
אחרי עוד קצת משחק והתרוצצות, רטובות ושמחות, הבנות נועלות נעלים ואנחנו חוזרים לאוטו. השעה כבר כמעט שלוש ואנחנו מקווים לצאת כבר לדרך.
אנחנו מגיעים למוסך ומוצאים את הקראוון עם גלגלים, אבל מחובר עדיין למשאית של המוסך...
הבעלים הצעיר מודיע לנו שהוא יוצא לאכול ושעוד לא סיימו. בשלב זה לי כבר נמאס מדחיות ומהסתובבות משועממת באזור. אנחנו מוודאים שאנחנו יכולים לחכות בקראוון את שארית הזמן ונכנסים פנימה.
מדליקים את המזגן והגדולות, שרטובות ממש, מחליפות בגדים. די צפוף בקראוון החם, אבל זה עדיף מעוד שעה באוטו...
אחרי לא הרבה זמן, אנחנו מרגישים שמישהו עובד על הקראוון. החצי בודק ומגלה שהם הורידו אותו מהמשאית ורוצים שנחבר את האוטו שלנו לפינישים אחרונים.
כולנו יוצאים במהירות אל האוטו, החצי מכוון אותי לחיבור וצ'יק צ'ק אנחנו מתחברים.
הבחור מבקש מאיתנו לעשות סיבוב כדי שהצירים והגלגלים יתיישבו במקום. אנחנו יוצאים לסיבוב קצר וחוזרים. מאחר וזה לא מסתדר מעצמו, אני מתבקשת לחנות את הקראוון חזרה ברוורס.
אני חונה (ומתחילה לחשוב שלעולם לא יסיימו כאן), הם מעלים ומורידים את הקראוון עם הג'קים ובסופו של דבר הכל מסתדר. אפשר לנסוע.
רגע. עוד לא.
התשלום לא עובר. לא במסטרכארד (שני כרטיסים) ולא בויזה. לבסוף מה שעובד הוא לחלק את התשלום לשני כרטיסים שונים...עד היום לא ברור לנו למה זה קרה.
אוקיי. יוצאים לדרך?
כמעט...
אנחנו מתעכבים עוד קצת. קודם בקניית מילקשייקים טעימים לכולם (במסעדת הבית) ואחר כך בתחנת הדלק, שם אנחנו מנצלים את זכותנו לרחוץ את האוטו והקראוון (זכות שניתנה לנו אחרי מילוי הדלק מהבוקר). הרחיצה לוקחת די הרבה זמן ולא דקדקנית במיוחד, אבל בסופה הקראוון והאוטו נקיים משהיו לפניה…
סוף סוף, אחרי 17:00 כשאנחנו כבר די עייפים (מסתבר שלא לעשות כלום זה מאד מעייף), אנחנו יוצאים מטוק לכיוון פיירבנקס.
אמנם הייתה לנו מחשבה שניסע איזה שעתיים, ננוח איזה שעתים ונמשיך ממש עד פיירבאנקס, אבל העייפות (שלי ושל האחרים) מכריעה מהר מאד נגד הרעיון. אנחנו מצליחים לגמוע כ-80 מייל על הדרך היפה, עד שמגיעים לחניון נחמד מאד בתוך היער, כזה ללא חיבורים (ללא תשלום), ומחליטים לעצור להיום (בשולי הדרך אנחנו פוגשים מוס נחמד).
אנחנו מוצאים מקום וחונים. מסתבר שהגענו בזמן, כי קצת אחרינו מגיעים עוד כמה קראוונים/אוטובוסים ואם היינו מגיעים עוד קצת אחר כך, כנראה שלא היה לנו מקום ובטח שלא אחד מוצלח.
המיקום בתוך סבך העצים מוצא חן בעינינו, בין היתר משום שחלק מאור השמש מוסתר על ידי העצים וכך יש לנו קצת פחות אור בקראוון ונוכל לישון יותר טוב.
אוכלים קצת שאריות פיצה והחצי מכין מאפה שכולם אוהבים. לכאורה ארוחה קטנה, אבל ממילא כולם יותר עייפים מרעבים, כך מסתבר, ואין תלונות.
אנחנו סוגרים את היום הארוך הזה עייפים ומתגרדים (היתושים ליד הממטרה זכו היום לארוחה טובה)
מקלחות מהירות ללא חפיפה וזהו. מחר ממשיכים אל פיירבנקס.
יום ראשון 16.6.13 - מגיעים לפיירבנקס.
על היום הזה אין הרבה מה לספר...(ובכל זאת יצאה לי מגילה ). אנחנו מתעוררים אחרי שינה טובה, מאוששים. אוכלים ארוחת בוקר נינוחה ויוצאים בנחת (בסביבות 11:00+) לדרך לכיוון פיירבנקס.
הכבישים הולכים ומתרחבים ככל שהדרך מתקדמת אל העיר הגדולה. הדרך עוברת מהר ואחרי כשעה וחצי אנחנו מגיעים אל העיר נורת'פול (north pole) הסמוכה לפיירבנקס.
העיר נורת'פול הפכה להיות אטרקציה בזכות שמה (יש כאן בית של סנטה שאפשר לבקר בו, ילדים שולחים אליו מכתבים מכל העולם ומקבלים מענה, מנורות הרחוב בצורה ובצבע של סוכריות חג המולד). נחמד לעבור ברחוב על הדרך. אנחנו בוחרים שלא להתעכב וממשיכים אל חניון הקראוונים שאנחנו רוצים לישון בו.
אחרי לא מעט התברברות, אנחנו מגיעים אל היעד, רק כדי לגלות שאין מקום עבורנו בסייטים עם חיבורים ושהדאמפ סטיישן (בעברית, תחנת ריקון, ובעברית ציורית יותר, תחנת השירותים של הקראוון), לא עובדת. מאחר ואנחנו כבר חייבים לרוקן את הביוב, אנחנו לא יכולים להישאר. אנחנו מנצלים את הרשת הזמינה, כדי להתחבר לאינטרנט וכדי לבחור מקום חדש, שלו ביקורות טובות (אבל עולה 50% יותר. 42$ ללילה במקום 28$).
אנחנו מגיעים, נרשמים ומתמקמים בחניון. ממש בסמוך לחניון הקראוונים זורם נהר הצ'ינה היפה (שבדף המידע נאמר שלא לשחות בו בגלל זרמים מסוכנים).
אחרי החנייה, אנחנו מוצאים את עצמנו עושים הרבה כלום. כולם עייפים ונראה שמתאים לנו יום למילוי מצברים וככה היום חולף לו, בין משחקים, לחיפוש ושיטוט באינטרנט, למיון ואיסוף הכביסה, לאוכל (רוסטביף מעולה שהחצי הכין אתמול בערב, בליווי פירה) ולקפה. לקראת הערב (מה שנראה כמו צהרים), בסביבות 18:00, אנחנו מחליטים להזיז את עצמנו ולצאת לסיבוב קניות מהיר.
הסיבוב כולל ביקור במייקלס, קניות נרחבות בוולמארט (בהן אנחנו לוקחים עגלה גדולה אחת, עם מקום ישיבה לשתי הצעירות, ומוצאים את עצמנו בסוף הקניות מותשים מלדאוג שישארו לשבת ולא יקומו, יטפסו, או יבצעו תרגילי אקרובטיקה בתוכה).
אנחנו מצטיידים בפירות לאי אילו ימים , בקצת עגבניות (שעולות כאן קצת פחות מכליה), ובהמון מים, כאילו אנחנו יוצאים למדבר.
כשכולם מתיישבים באוטו, אני חוזרת שוב פנימה, בתירוצים, כדי לקנות דברים אחרונים לקראת יום ההולדת של בת הדקה לחמש (אנחנו לא נהיה בעיר גדולה נוספת עד אז).
הקראוון ממתין לנו בוער מחום ואנחנו מדליקים מזגן ולקראת חצות, אחרי קצת כביסות (לא מוצלחות), סוגרים את היום...
מחר אנחנו מתכננים שייט על נהר הצ'ינה. תיירותי להפליא, אבל נראה לנו חביב.
תגלית היום (הערב למעשה) היא שלאוטו שלנו חיים משל עצמו, כך שהחצי מגלה אותו מונע בלי שיהיה מפתח בסוויץ' (קצת אחרי שהצעירה משחקת בשלט).
לוקח לנו הרבה זמן להבין שהרעש שנשמע סמוך לקראוון הוא האוטו המונע שלנו (כי מי בכלל מעלה בדעתו את האפשרות, שכשכולם בקראוון עם המפתחות, האוטו יניע מעצמו), ועוד יותר הרבה זמן לכבות את האוטו הסרבן (שכבה רק אחרי הוצאת האימובילייזר).
יום שני 17.6.13 - מבקרים באניית המחפר dredge 8 ומחפשים זהב
הלילה עובר עלינו בשינה רבת הפרעות שהמבאסת ביניהן היא סביב החום שעולה לבת הכמעט חמש ושמצטרף לשיעול המכוער והצרידות שהחלו אתמול בערב.
בגלל החום מהלילה (ולמרות שנכון לשעת הצהרים הוא לא עולה שוב), אנחנו מחליטים לוותר על ההפלגה להיום ולצאת לבקר באניית המחפר, סיור שהוא קצר יותר ונראה לנו שניתן בקלות רבה יותר לסיימו קודם, במידה והקטנה לא תרגיש טוב. אנחנו מחליטים להישאר עוד יום בעיר ומשלמים על לינת לילה נוספת.
dredge 8 היא אניית מחפר, אחת מ- 12 מכונות ששימשו במכרות להפקת ולסינון זהב מהאדמה. הסיור כולל נסיעה באזור המכרה, לימוד שיטות לסינון זהב והתנסות עצמאית בסינון זהב.
אנחנו מזמינים כרטיסים לשעה 14:00 ויוצאים לדרך ברגע האחרון בבגדים קצרים, מרוחים נגד השמש הלוהטת וחמושים בספריי נגד יתושים (ולכל מקרה, שלא יהיה, בנורופן ובמדחום).
הג'יפיאס מוביל אותנו לשום מקום, אבל מסתבר שהוא טועה רק במקצת ובהמשך הדרך מחכה החניון למבקרים. החניה כמעט נטושה. אנחנו אוספים את הכרטיסים ונכנסים פנימה.
אנחנו מתרשמים מצינור הנפט הענקי שמעביר נפט מים ברינג (ים המצוי בצפון האוקינוס השקט והגובל, בין היתר, באלסקה ובסיביר) לואלדיז, כשהוא חוצה את כל אלסקה.
אנחנו עולים לרכבת ובזמן שאנחנו מחכים ליציאה (ולמעשה למיליון האנשים שממלאים את הרכבת) מעבירים לנו את הזמן עם שירים וגיטרה וקצת בדיחות. נחמד. בין לבין אנחנו בודקים את הקטנה לוודא שלא עולה לה החום.
אנחנו יוצאים לדרך ברכבת משוחזרת (הנוסעת על מסילה מקורית בחלקה) ומקבלים הסברים על כריית זהב ועל המכרה שעבד 24 שעות ביממה, 363 ימים בשנה (רק חג המולד ויום העצמאות היו ימי חופש).
אחר כך אנחנו רואים את אניית המחפר, המכונה ששימשה לעיקר העבודה במכרה. מכונה ענקית (שהובאה בחלקים והורכבה במקום) שחפרה (עם כפות גדולות על שרשרת), תוך כדי תנועה, בבטן האדמה, מתחת למים (שהוזרמו למקום מנהר הצ'ינה במערכת צינורות ומשאבות) ושהעלתה את האדמה לחלק אחר, שבו סוננו, באמצעות מים רבים ומערכת מורכבת של טלטול וסינון, החלקים שמכילים זהב (תוך שימוש בתכונת המשקל הסגולי הגבוה של הזהב לצורך הסינון) ושאריות האדמה היו נזרקות החוצה.
החומר המכיל זהב היה עובר התכה, מיון ואיחוד למטיל זהב גדול, וזה היה נמכר למדינה במחיר קבוע (לאנשים פרטיים, על פי החוק, אסור היה להחזיק בזהב).
אחת לכמה זמן, היו סוגרים את המכונה לניקיון. כמו כן, היה מישהו שתפקידו היה לדגום את האדמה מהכפות של המכונה, ולבדוק את קיום הזהב בה או העדרו (ובהתאם להחליט לאן לקדם את המכונה).
ליד המכונה מדגימים לנו איך מחפשים זהב בשקיקים שנקבל (ונאמר לנו שאם לא נמצא, שנבקש שקיק אחר. כך, עד שנמצא) ומשם, בסיום ההדגמה, אנחנו ממשיכים אל המחנה.
בירידה מהרכבת, אנחנו מקבלים, כל אחד, שקיק המכיל אדמה ואבנים מהאזור (בעיקרון, האדמה מכילה עדיין זהב שלא מוצה. למעשה, ישנו מכרה לא רחוק משם, בבעלות קנדית, שעדיין פעיל ושמוציא כמות מכובדת של זהב ליממה. המכרה בו אנו מבקרים נסגר בגלל ירידה בכדאיות הכלכלית של הכרייה).
אנחנו מתיישבים ליד המים לחפש זהב בשקיקים. מקבלים הוראות והדרכה תוך כדי תנועה, ולאט לאט מסת האבנים בצלחת הולכת ופוחתת. בסופו של דבר, נותרו רק פתיתים ספורים של זהב על הצלחת.
בסיום (ומן הסתם לוקח לנו פי 3 זמן מכל האחרים), אנחנו לוקחים את הזהב לעמדת השקילה. את הזהב של החצי והצעירה אנחנו מאחדים לקופסא אחת.
תוצאות השקילה (נמסר לנו השווי הדולרי. לא המשקל) לפי סדר יורד של גיל המוצא/ת:
16$, 11$, 12$, 10$, 12$
אנחנו מחליטים, למרות העלות הגבוהה למדי, לשלב למזכרת את פתיתי הזהב של הבנות בתליונים שקופים מצופי זהב.
כל אחת מקבלת שרשרת וההתרגשות רבה. מאחר וגם זה לוקח לא מעט זמן (שילוב של תור, ושל העובדה שמכינים לנו 4 שרשראות), אנחנו לא מספיקים להסתובב באזור (יש עוד כמה דברים לראות) ובקושי מספיקים לעבור בעמדת העוגיות והקפה וכבר קוראים לנו לחזור לרכבת. קצת מבאס, כי אם יכולנו להסתובב עוד קצת, החוויה הייתה יותר שלמה, אבל לא נורא.
בדרך חזרה לתחנת המוצא אנחנו מקבלים עוד הסברים על עלויות התפעול הגבוהות של מכרה כזה (משהו כמו 160 מליון דולר לחודש עבור חשמל (45M), דיזל (45M) ושכר עובדים) ועל כך שעדיין יש זהב באזור ושיש משפחות, שבנוסף לעבודה היומיומית שלהם, מחפשות זהב בימי הקיץ הארוכים. התשלום של 14$ לכ- 28 גרם (=ounce), שווה את העבודה הנוספת ומוסיף הכנסה למשפחה.
בתחנת המוצא אנחנו מקבלים הסבר גם על צינור הנפט. בשלב זה אני כבר עסוקה בהשגחה על הבנות, שמאבדות עניין ולא כל כך מצליחה להקשיב. החצי הוא זה שמקשיב עבור כולנו...
משם אנחנו חוזרים לאוטו ונוסעים אל האוניברסיטה של פיירבנקס, שם אנחנו מתכננים לבקר במוזיאון הצפון.
היום בהיר במיוחד ואנחנו מצליחים לראות את פסגתו של הר מקינלי במרחק. אנחנו מוצאים חניה סמוך לכניסה ונכנסים (ומאד משועשעים משורות עמודי החשמל (לחיבור הרכבים לחימום המנוע) הפזורים ליד החניות, כמו גם מתקעי החשמל המשתלשלים מקדמת המכוניות החונות).
אנחנו משלמים כ- 40$ לכולנו (על הצעירה אין צורך לשלם) ונכנסים פנימה. המוזיאון לא גדול אבל מלא בתצוגות מעניינות מאד.
אנחנו לומדים על ההיסטוריה של אלסקה, על המתישבים הראשונים, על החיות שבה ועל מכרות הזהב ועל אורות הצפון (אבל לא מספיקים לראות את הסרט).
המבנה עצמו של המוזיאון מאד יפה ומואר באור טבעי מהחלונות הגדולים ומאחר והיום בהיר, המראה הנשקף מהחלונות מקסים.
לפי הפרסומים במיילפוסט, אנחנו בטוחים שהמוזיאון נסגר בתשע ולכן אנחנו מאד מופתעים לגלות שלא כך הדבר ושהמוזיאון נסגר בשבע. מכיוון שכך, אנחנו לא מספיקים לראות את כל התצוגות.
אנחנו יוצאים מהמוזיאון עם הסגירה ומבקשים לחזור למחרת להשלמות. מחתימים לנו את הכרטיס על מנת שלא נצטרך לשלם עבור כניסה חוזרת ואנחנו יוצאים, בכוונה לשוב מחר, אם יסתדר.
אחרי קצת משחקים וצילומים בדשא הסמוך לכניסה, אנחנו חוזרים לרכב ונוסעים חזרה לקראוון שממתין לנו לוהט ביותר.
אנחנו מדליקים את המזגן ופותחים את כל הפתחים האפשריים ותוך כמה דקות נהיה הרבה יותר נעים. בינתיים החצי מעמיד את המנגל להכנת ארוחת הערב ואחרי שהכל מוכן, אנחנו יוצאים עם האוכל ועם הכלים לפיקניק על שפת הנהר (כעשרים צעדים מהקראוון).
ארוחת הערב המאוחרת (אחרי 21:00) באור מלא, אך בצל (כן. היום גם אחרי תשע חם מדי בשמש) נפלאה (וטעימה). אחרי האוכל, הבנות משתעשעות להן בדשא הלוך וחזור ולאחר מכן, בטבילת רגלים במי הנהר (ובהמתנה לסירות המנוע העוברות בנהר והעושות להן גלים). בינתיים החצי מביא מהקראוון גלידה והשמחה רבה.
ככה אנחנו יושבים לנו שם בכיף עד סביבות 23:00 וחוזרים לקראוון. לשמחתנו החום של בת הכמעט חמש היה כנראה אפיזודה חד פעמית.
לעקיצות אנחנו במגמת הסתגלות. אנחנו אמנם נמרחים למניעה, אבל בכל זאת נעקצים ומתגרדים ...יש כאן מגוון עצום של מה שיכול לעקוץ אותך ומסתבר שכל מה שיכול גם בהחלט עוקץ...
מחר אנחנו מתכננים לצאת אל ההפלגה על נהר הצ'ינה שנדחתה מהיום.
יום שלישי 18.6.13 - פיירבנקס
היום כאמור מתוכננת לנו הפלגה על נהר הצ'ינה. היא יוצאת רק בשעה 14:00, כך שעד הצהרים אנחנו מוצאים את עצמנו נמרחים עם הזמן. את הכרטיסים אנחנו מזמינים ממש לפני ההפלגה ויוצאים לדרך. התכנון הוא לקפוץ מיד אחרי השיט להשלמות במוזיאון ואחר כך ללכת לבחון את האפשרות לאכול ארוחת דגים וצלעות במסעדה שבפארק החלוצים.
אנחנו מגיעים לחניון על שפת הנהר (הממוקם כמה דקות מחניון הקראוונים בו אנחנו לנים), חונים בצל כמה שאפשר (גם היום חם מאד) וניגשים לאסוף את הכרטיסים שלנו (כעשרים דקות לפני הזמן שהיינו אמורים להגיע בו. כן. הקדמנו...טעות גדולה מבחינתי).
אחרי איסוף הכרטיסים אנחנו מוצאים את עצמנו בהמתנה ארוכה לעליה לספינה שלנו (יש שתי ספינות שיוצאות במקביל והן מלאות. כל ספינת נהר כזו מכילה כ- 200 אנשים, כך שאפשר לתאר את כמות האנשים הממתינה והמסתובבת במקום. אמנם יש המון מקום תאורטי בחנות המזכרות הענקית, אבל לי אישית נעשה כאב ראש מכל העומס האנושי הזה ומהצורך לדאוג שאף אחת לא תיעלם ותאבד לנו...בקיצור, זו ההזדמנות הראשונה, האחרונה והמיותרת שניתנת לגישת ה"נגיע קודם" של החצי.
כשמגיעה שעת העליה לספינה, אנחנו עולים אליה בשיירה ארוכה מאד ועם המון אנשים נוספים. אנחנו מתיישבים בסופו של דבר בסיפון העליון וקצת מפספסים את ההדגמה הראשונה, של המראת מטוס מהנהר. משום מה כל ההדגמות נעשות לאורך השייט בצד השמאלי של הספינה, גם כשאנחנו חוזרים, כלומר, תמיד אנחנו בצד הלא נכון של הספינה.
אנחנו צופים על כל מיני בתים על שפת הנהר (וכמו שאומר המדריך, שמקריין כל הזמן ברקע, רואים כמה אתה עשיר לפי מה שיש לך בחניה). כך אנחנו רואים בית עם יאכטה, מטוס, קראוון מאחור, ויאכטה שהיא בית (על כלונסאות. אחרי שמי שבנה אותה לא הצליח לגרום לה לצוף בנהר).
אנחנו צופים בהדגמה של כלבי מזחלת שמשמשים גם ככלבי מירוץ במירוצי האידיטארוד השנתיים. הם רצים מהר…
בהמשך אנחנו עוגנים בכפר אינדיאני משוחזר (אחרי שאנחנו מסתובבים חזרה במפגש נהרות הצ'ינה והטננה (נהר שמוזן מקרחון נמס) ורואים את ההבדלים הבולטים בצבעי המים של שני הנהרות).
בכפר אנחנו יורדים ומסתובבים בין התחנות השונות. אנחנו מקבלים הסברים והדגמות על הצורה שבה חיו המתיישבים הראשונים באלסקה, על היצירתיות והיעילות שהפגינו בניצול כל מה שהטבע סיפק להם על מנת להצליח ולשרוד בתנאי השטח הקשים.
אחרי שלל ההסברים, אנחנו יוצאים לסיבוב חופשי בכפר המשוחזר.
אנחנו רואים, לדוגמה, דגי סלמון תלויים ליבוש ולומדים על התהליך - בשלב ראשון היו מיבשים אותם בחוץ, ועל מנת להרחיק מהם זבובים, נהגו להדליק תחתם מדורה. אחר כך המשיכו לעשן אותם בחדר מיוחד. הדגים המיובשים והמעושנים יכולים היו להישמר שנתיים ולשמש כמלאי לחורף הקפוא.
בסיום ההפלגה אנחנו חוזרים לחנות המזכרות וקונים גלידה טעימה לכולם.
אם לסכם את החוויה, אז היה נחמד. לא יותר. הבנות התלהבו מהתצוגות בדרך (מהכלבים ומהכפר האינדיאני) ומהנשנושים שהוצעו להן במהלך השייט (שוקו/עוגיות/קרקרים עם ממרח סלמון מעושן)...מבחינתי, זה היה קצת עמוס מדי וקצת תיירותי מדי. היה מתיש להשגיח על הבנות והיו שם הרבה מדי אנשים מכדי שיהיה נינוח. קצת כמו פס ייצור שכזה...
אנחנו חוזרים לאוטו, די עייפים, אבל מה שבסופו של דבר גורם לנו לוותר על ביקור חוזר במוזיאון הוא השעון. כבר אחרי חמש, וברור לנו, ששוב, עד שנגיע, נחנה וניכנס, לא נצליח לראות הרבה עד הסגירה.
אנחנו מחליטים לנסוע לראות את הבופה הידוע כ- salmon bake בפארק החלוצים (עם הצצה קצרה, על הדרך, בחנות ג'ואן המקומית).
פארק החלוצים הוקם על מנת לשמר בתים (שהועברו מהעיר עצמה לפארק עם פרטים על המקור של רובם, כולל מי שהתגורר בהם) ופריטים היסטוריים אחרים (כמו קרון של רכבת דנלי), ולשלב אותם עם מתקנים לילדים (גינת משחקים וקרוסלה) ומוזיאונים.
למוזיאונים אנחנו לא נכנסים, מאחר והכל כבר סגור בשעה שבה אנחנו שם.
אנחנו מגיעים אל המסעדה בערך בשבע. בדרך לכניסה למסעדה איזה חרק עצום מימדים מסתבך לאחת הבנות בשיער. שוד ושבר. האמת, באמת חרק מגעיל. לא חושבת שהייתי מגיבה בפחות היסטריה ממנה...
אחרי שאנחנו מתרשמים שיש לכולנו מה לאכול במסעדה, אנחנו קונים 5 ארוחות בכ- 80$ (2 מבוגרים ושלושה ילדים. הצעירה מקבלת צלחת לטעימות).
האוכל טעים. לא גורמה, אבל ממש לא רע ובסה”כ אנחנו מרוצים מהניסיון.
שבעים, אנחנו ממשיכים לסיבוב בפארק החלוצים. משחקים קצת בגן השעשועים (מתחילים בזה של הצעירים ועוברים די מהר לזה של הגדולים). השעה כבר 21:30 והשמש עדיין מכה בעוז.
(יש למישהו רעיון מה זה? מצאנו את זה ליד הספסל ולא הצלחנו לפענח)
קצת אחרי 22:30 אנחנו עוזבים את האזור, אגב סיור בפארק עצמו.
לקראוון אנחנו מגיעים אחרי 23:00. אנחנו לא מתרגלים לדבר המופלא הזה של אור בלתי נגמר שנמשך כבר שבוע+. אנחנו ניגשים לטבול רגלים בנחל, אבל היתושים מבריחים אותנו משם מהר מאד. אנחנו מבטיחים לבת השמונה המאוכזבת, שאם היא מאד רוצה, אנחנו נעיר אותה מוקדם מחר ו(אם היא אכן תקום), ננסה להספיק טבילת בוקר.
מחר אנחנו מתכננים בוקר של סידורים וקניות לקראת הנסיעה דרומה. הערב נזכרנו שתכננו אי אילו סידורים ב"עיר הגדולה" וששכחנו מהם לגמרי (החשוב שבהם, שכבר לא יקרה - מציאת עדשה חדשה עם זום למצלמה שלנו לפני הביקור בדנאלי ובדרום החלק המערבי).
אנחנו שוקלים לרגע להישאר עוד יום, אבל בדיקה חוזרת של התכנית לימים הבאים ושל תאריכי המעבורות המוזמנות לנו בהמשך מביאה למסקנה שאין לנו את האפשרות הזו.
מחר, אחרי הסידורים שמתוכננים לנו, אנחנו מתחילים להדרים, ואת היום אנחנו מקווים לסיים סמוך לשמורת דנאלי.
