בפוסט הקודם סיימנו את הביקור בפטרסבורג. את הימים הבאים נעביר בג'ונו, בירת אלסקה, היושבת בלב המעבר הפנימי, והגישה אליה, כמו אל רוב הערים שבמעבר, אפשרית בדרך הים או בטיסה בלבד. העיר גדולה מאד בשטחה (שטחה גדול משטח מדינות רוד איילנד או דלוור, וקטן במעט משטח שתיהן יחד) ומספר תושביה (נכון ל- 2013) רק כ-32,600. קרוזים מביאים אל העיר כמיליון תיירים בשנה (מקור- וויקיפדיה).
אז אחרי שחפרנו קצת, נמשיך בעלילותינו...
יום רביעי 5.6.13 - מפליגים אל ג'ונו
הבוקר אנחנו קמים מוקדם באופן מפתיע (ביקיצה טבעית...) ומתארגנים בזריזות לקראת המעבורת (אורזים אוכל, קצת משחקים, כלי רחצה ובגדים). מעירים את מי שישנה רק ברגע האחרון כדי להתלבש, נפרדים ממארחינו הידידותיים ושמים את פעמינו אל הטרמינל.
חונים בשורה מספר 4 ומבצעים צ'ק אין במשרד.
אנחנו ממתינים למעבורת שתגיע. בינתיים משוחחים קצת עם הזוג שחונה לידינו (הם היו איתנו על המעבורת לכאן ויורדים גם הם בג'ונו). הם מספרים שהיו בשייט לוויתנים אתמול וראו המון ומקרוב.
אנחנו עוד מקווים לראות בדרך לג'ונו איזה לוויתן או שנים...
אני מתקשה להסביר למה העיירה הזו (פטרסבורג) כל כך מוצאת חן בעיני. היא לא עשירה באטרקציות, לא עשינו כאן דברים מיוחדים שאין במקום אחר ובכל זאת, משהו באותנטיות שלה, בשקט וביופי, שובה את הלב.
המעבורת מגיעה באיחור. בינתיים זוג תיירים מצלם נשר קירח על גג הבית הסמוך ואני יוצאת לצלם אחריהם.
שוב יורד גשם.
רכבים יורדים מהמעבורת ומגיע הזמן לעלות.
ראשונה עולה המשאית, שמעלה קונטיינר גדול. נהג המשאית מתחבר ונעמד ברוורס (!) ועושה את כל הדרך (מהחניה, דרך הגשר הארוך בירידה) עד המעבורת בנסיעה אחורנית עם הקונטיינר הענק מאחור.
אני משתאה והחצי מצלם את הפלא (לא שאפשר לנחש מהתמונות את כיוון הנסיעה,אבל בכל זאת).
אחרי שהקונטיינר בתוך המעבורת הנהג יוצא ומתחבר למשא השני. בינתיים עולים עוד כמה רכבים (וגם הנוסעים נטולי הרכב עולים). אחר כך עולה עוד קונטיינר ברוורס החצי שוב מתבדח שגם אנחנו צריכים לעלות ככה. אההם...
לא עוברים כמה רגעים, קצת אחרי שהמשאית יורדת שוב (כלומר, אחרי שהקונטיינר הנוסף מובל ברוורס פנימה) ניגש אלינו האחראי ואומר לי בשיא הנינוחות "we will have you backed up in a minute”...אהה...נכון. מסתבר שהבדיחה על חשבוני...
לרגע נחנקתי. לחצי לוקח רגע להבין על מה אני מדברת עם האיש (שעוד שואל אם אני צריכה מישהו שינחה אותי בדרך למעבורת...פחחח...אם מישהו מחפש דוגמה לשאלה רטורית, אז הנה היא).
צחוק צחוק, אבל זה מה שבסוף קורה.
לאט ובסבלנות אנחנו מובילים את הקראוון המכובד שלנו ברוורס (!) לאורך כל הדרך מהחניה עד לתוך המעבורת, כך שלבסוף אנחנו חונים בתוכה עם הפנים החוצה וממש על רחבת הסיבוב, כך שאנחנו נהיה הראשונים לצאת.
אנחנו יורדים אחרונים מהאוטו. המעבורת כבר באיחור בזמן היציאה (של חצי שעה לערך) ומיד מרימים את הרמפה וסוגרים את הפתחים ועוד לפני שאנחנו עולים למעלה, המעבורת כבר בתנועה.
למעלה אנחנו מקבלים את המפתח לחדר שלנו (זה אותו החדר שקיבלנו בהפלגה הקודמת במעבורת), נכנסים, זורקים את כל החפצים פנימה ועולים לאולם בסיפון העליון לנסות ולראות לוויתנים.
למעלה נמצאת רינג'רית של ה- (USFS (United states forest service שמעבירה הרצאות במהלך ההפלגה (אנחנו מקשיבים לזו שעוסקת בלווייתנים).
כבר כשאנחנו נכנסים, היא מפנה את תשומת הלב שלנו לגושי הקרח הצפים, לאריות ים שנחים על מתקני הניווט ולקרחון הגדול המציץ מבין העננים, גולש מטה מבין ההרים.
מזג האוויר מוסיף ומתקרר ומתענן ככל שעובר הזמן.
הגדולות מתחילות משחק שחמט, ואני לוקחת את הצעירות לשחק בפינת המשחקים (שם אנחנו פוגשים ילד צעיר וחברותי שמתגורר בג'ונו ושמתעניין בבנות ובשפה שלנו).
בשלב מסוים כולנו זולגים לאזור המשחקים. בעוד הבנות משחקות (אחד העובדים נותן לנו גם ארגז ריק וטושים, וזה מעסיק אותן עוד די הרבה זמן (אין כמו להפוך ארגז לבית...). את מחיר הכיף משלם אחד מזוגות המכנסיים שזוכה גם הוא לקישוט פרמננט משלו…
אני מוציאה את המחשב וממשיכה בכתיבת עלילותינו בארה”ב. אנחנו בפיגור די גדול בתיעוד וחייבים להשלים את הפער לפני שהפרטים מתעממים ומתמסמסים להם.
תוך כדי כל זה, ובין הפסקת שירותים אחת לאחרת, אנחנו מקשיבים להרצאה על לווייתנים (יותר נכון החצי מקשיב ומשתף אותי בפרטים מדי פעם) מדי פעם אני נוטשת את העמדה ורצה עם האחרים לחלונות לחפש לווייתנים בכיוון שמישהו מצביע עליו. רובנו מצליח לראות שניים והשמחה גדולה. מבאס מאד שאין לנו משקפת. אולי בג'ונו נטפל בבעיה…
בסביבות השעה 13:00 אנחנו מתחילים למצות את החלל הזה והרעב כבר מציק. אנחנו חוזרים אל החדר שלנו, שם אנחנו אוכלים, אני ממשיכה במשימת הכתיבה והבנות משחקות (וגם משתוללות עד שהראשונה נופלת ומקבלת מכה...)
לקראת השעה שלוש מתחילים במקלחות (כזכור המים חמים ובזרם מעולה במיוחד. שדרוג רציני לעומת המקלחת בקראוון) ובסביבות 16:00, כחצי שעה לפני סגירת הקפיטריה, אנחנו יורדים לקנות משהו לאכול. אנחנו מזמינים את המגוון הרגיל, נפרדים מ- 45$ ומחכים למנות.
אנחנו מספיקים להתיישב ממש רגע לפני שסוגרים את דלתות הקפיטריה ומולנו מופיעה קשת מקסימה ומלאה על ההרים. אבל עד שאני מצליחה להגיע החוצה כדי לצלם, היא כבר הופכת עמומה למדי.
אחרי הארוחה הטעימה, אנחנו אורזים את המון השאריות של הבנות (לא בטוח שאפשר לקרוא לרוב האוכל שאריות..) ושבעים אנחנו חוזרים לחדר.
אחרי שאנחנו צופים בספינה נקשרת בנמל, אנחנו ממהרים לאסוף את החפצים, להחזיר את המפתח ולרדת לסיפון המכוניות (שהגישה אליו נפתחת מיד כשאנחנו מגיעים). אנחנו מספיקים לרדת ולחגור את הבנות בזמן (אפילו מחכים כמה רגעים עד שהעובדים מכווננים את הגשר) ויוצאים ראשונים מהמעבורת.
אנחנו מתלבטים בין שני חניוני קראוונים ואנחנו מחליטים לעבור בראשון ולהחליט. מאחר ומה שאנחנו רואים לא מוצא חן בעינינו (חניון לצד הכביש, סמוך לתחנת דלק), אנחנו ממשיכים לחניון הבא.
הוא כבר אחר לגמרי. ביער, בין עצים. אנחנו בוחרים להישאר בו ונרשמים. כמובן שכל הזמן הזה הגשם לא מפסיק (ההפך, למעשה. הוא הולך ומתגבר). הבעלים מציעה לנו שלושה מקומות, כשהמקום המוצלח ביותר לטעמה, נטול אינטרנט.
אחרי קצת מחשבה אנחנו מחליטים ללכת על הסייט המומלץ,נטול הרשת. אנחנו מקבלים מפה מסומנת (כולל איפה, מתי ובאיזה שעות אפשר לצפות בדובים, מה שמוביל מיד לתהייה האם דאגו לתאם עם הדובים את הלו”ז הנ”ל).
אנחנו חונים די מהר (בכל זאת, הבוקר עלינו ברוורס על מעבורת. לחנות בחניה כבר די קטן עלינו), מנתקים את הקראוון בגשם השוטף ואחרי שמכניסים רק את המזוודה פנימה, מכוונים את הג'יפיאס לקוסטקו הקרוב ויוצאים לקניות.
הקראוון פארק די מלא (נראה שאין הרבה מקומות פנויים. הזוג שמגיע אחרינו, מספר שבפארק שפסלנו אין מקום).
לחנות אנחנו מגיעים כחצי שעה לפני הסגירה וקודם כל בוחרים טלוויזיה קטנה (סמסונג, 24 אינץ', 199$) ואחרי שאנחנו בוחרים את מה שחשוב (;-)) אנחנו ממשיכים לבחור את שאר הדברים (=פירות וירקות, מוצרי חלב, בשר ואחרים וגם כמה דברים קטנים, חשובים מאד תזונתית, כמו אריזת ענק של M&M, 1.5 KG, וגם אריזת ענק של סוכריות ג'לי בלי (כמעט 2 ק"ג)).
את הקניות אנחנו מסיימים אחרי הסגירה אצל קופאית נחמדה במיוחד ומעמיסים את הכל ואת כולן לאוטו בגשם שוטף.
אחרונים (חוץ מאיזה עובד ורבע) אנחנו עוזבים את החניון לכיוון הקראוון (השעה כמעט 21:00).
בקראוון אנחנו פורקים את הקניות ואת השקיות מהמעבורת, מארגנים את הדברים בארונות ובמקרר ומתפנים לדבר החשוב ביותר היום (לדעת הבנות) - חיבור הטלוויזיה החדשה וצפייה בסרט (למעשה, מתחילת הטיול, הבנות ראו אולי ארבעה סרטים וממש מחכות לזה).
**והנה תוך כדי סידור, הפלא ופלא, בארון הבגדים של הצעירה, כאילו יד נעלמה שמה אותה שם, נמצאת המצלמה האבודה של הבכורה והשמחה רבה, טוב שלא קנינו חדשה מאז שאבדו עקבותיה של זו בסיאטל...
תוך כדי הצפייה בסרט (BOLT), אנחנו עושים הפסקה ואוכלים אכלנו ארוחת ערב של סלט וכריכים.
הסרט מסתיים אי שם בחצות ואנחנו שוכבים לישון.
הקראוון קפוא. ממש קר פה להפתעתי (חשבתי שסיימנו עם החלק הקר באמת של הטיול אי שם בילוסטון...) ואנחנו מדליקים חימום (ומבינים שצריך למלא את בלון הגז שהתרוקן...)
יום חמישי 6.6.13 - ג'ונו
קמים מאוחר ומאחר ומזג האויר נראה סביר, אנחנו מחליטים להתחיל את היום בקרחון מנדנהול. הקרחון קרוב מאד לחניון שבו אנחנו ישנים והנסיעה אליו קצרה מאד (הוא כבר מתגלה אלינו מהכביש ומקבל את קריאות ה”וואו” הצפויות). אנחנו מוצאים חניה קרוב למרכז המבקרים ויוצאים עם המוני המבקרים הנשפכים מהאוטובוסים לתצפית על הקרחון, כשלפני כן אנחנו דואגים להתלבש היטב נגד הקור השורר בחוץ.
הקרחון גדול ומרשים. מזג האוויר אמנם אפור ומעונן, אבל הראות לכיוון המפלים והקרחון עצמו מצוינת. באגם שטים להם גושי קרח כחלחלים ויפים (אחד גדול במיוחד שמושך את תשומת לבנו וזוכה לצילומים חוזרים ונשנים).
אנחנו מתלבטים אם קודם לטייל או קודם לבקר במרכז המבקרים שבמקום ומחליטים לנצל את העובדה שעדיין לא יורד גשם כדי לעשות את המסלול הקצר אל התצפיות ואל המפל שסמוך לקרחון.
ליד מרכז המבקרים, עומדים רינג'רים עם מידע והדגמות. אנחנו לוקחים חוברות ג'וניור ריינג'ר ומבררים מה דרוש בכדי לקבל את הסיכה המיוחלת (ביקור וסרט במרכז המבקרים או פעילות ריינג'ר אחרת, בנוסף למילוי החוברת עצמה). הבנות אמנם רוצות להיכנס קודם למרכז, אבל אנחנו איתנים בדעתנו, משום שאנחנו באמת חוששים מהגשם מחרב התכניות שנראה לנו עומד לרדת.
הדרך לקרחון יפה (עם עוד עצירה לתצפית על הקרחון, שגם בה הבנות בודקות את טמפרטורת המים וכולן מצלמות עם המצלמות שלהן), כשליד האגם אנחנו צופים על שני נשרים קרחים שנחים להם.
ממשיכים בהליכה, הצעירה במנשא בחלק זה של הטיול. אנחנו רואים פטריות, עצים, מים זורמים, אבל את הדובים שכל כך מזהירים מפניהם במסלול הזה (ולמרות שאנחנו משתדלים לחפש), אנחנו לא רואים...
אחרי עוד קצת הליכה אנחנו מגיעים אל המפל העצום הזורם לצד הקרחון. נפלא!
מצלמים, מצטלמים, הבנות משחקות ומתרוצצות בשטח הגדול (ואף מציירות ציורים בחול) (ותוך כדי מתקלפות להן מהשכבות המחממות) ולאחר זמן מה, מתחילים לחזור.
אנחנו עוברים בקראוון, מצטיידים בקצת נשנושים וממשיכים אל מרכז העיר.
הדרך לעיר אפורה , אבל ההרים המושלגים שסובבים את העיר יפהפיים. הראות מסביב לא משהו, אבל היא טובה מזו של אתמול בערב ואנחנו שוקלים את עניין העליה ברכבל אל הר רובסון מתוך חשש שמחר יהיה גרוע יותר.
אנחנו מוצאים חניה די בקלות (אם כי לא באזור הרכבל) ומחליטים קודם להסתובב קצת ואז להחליט לגבי העליה. חונים, נרשמים (שיטת החניה היא תשלום במכונה לפי מספר הרכב וזה גורם לי לייצר תור מאחורי, אחרי שאני מתחילה בתשלום ולא זוכרת את מספר הרכב ונאלצת לשלוח את הבכורה להביא מהחצי את המספר) ויוצאים לסיבוב.
אנחנו מטיילים יחד עם כל אנשי הקרוזים בין חנויות המזכרות בעיר (קונים גלויות כדי לשלוח וגם קצת למזכרת) ובחנות פאדג' אנחנו קונים קצת פאדג' מקומי (שעולה הון קטן).
כשאנחנו מגיעים לאזור הטראם (ממש ליד ספינות הקרוזים), אנחנו מחליטים לחכות לאחד הימים הבאים, לאכזבת הבנות (מזג האוויר הולך ונעשה קודר יותר ויותר). אנחנו נכנסים לעוד חנויות לתיירים ובדרכנו חזרה (כבר מתחיל לו הגשם), אנחנו עוצרים בחנות שלא הכרנו. החנות נקראת דל סול והיא ממש מדליקה. נמכרים בה מוצרים בצבעים של שחור ולבן, שמכילים חומר שמגיב לקרינת UV, ובחשיפה לקרינה משתנה הלבן לצבעוני. הדפסות לבנות הופכות למלאות צבע כשהן נחשפות לרמת קרינה גבוהה, אביזרים לשיער הופכים משקופים לצבעוניים וגם הלקים לציפורנים, בצבע משתנה לפי רמת ה- UV. אנחנו נהנים לבדוק את השינוי של המוצרים השונים על המשטחים השונים שמקרינים UV בדרגה גבוהה.
בסופו של דבר אנחנו קונים ארבעה לקים, במחיר המופקע של 30$ (וזה עוד מחיר בהנחה, שכן המחיר הרגיל היה צריך להיות 40$).
משם אנחנו ממשיכים לאוטו ובעקבות השעה, נוסעים להפסקת צהרים מאוחרת בקראוון.
אחרי הארוחה ואחרי עוד קצת מנוחה, לקראת השעה שבע וחצי, אנחנו יוצאים לחפש את הדובים, שכפי שנמסר לנו, יוצאים מהיער לאכול בין שש וחצי לשמונה (נשמע מוזר העניין הזה של שעות ארוחה מחוץ ליער...).
בשלב זה כבר גשום ואפור, כמו אתמול.
אנחנו נוסעים ונוסעים, הרבה אחרי הנקודה שבה נשלחנו לחפש את הדובים ולא דובים ו(כן) יער. כל הדובים אינם. כנראה שלא ממש תיאמו איתם את עניין האוכל הזה...לפחות הנוף יפה.
אחרי נסיעה ארוכה, כולל בדרך עפר, שלא ברור להיכן היא מובילה, אנחנו מסתובבים, חוזרים חזרה ומתכווננים לסופר להשלמות קניות לכבוד יום ההולדת של החצי שחל מחר.
מתחילים בסייפוויי. יורד גשם ואני נכנסת לבד. אני קונה בזריזות עוגת יום הולדת וסטייקים וחוזרת לאוטו.
מאחר והבנות רוצות לקנות לחצי משקפת ליום ההולדת, אנחנו ממשיכים מכאן לוולמארט. בחנות אנחנו קונים מה שצריך והחצי בוחר משקפת ולאחר שמשלמים, חוזרים לקראוון. ביציאה מוולמארט אנחנו פוגשים שוב את טד מהמעבורת הראשונה. הם הגיעו לכאן הערב באיחור של שעתים ומקווים שיאפשרו להם לישון בוולמארט, על אף שעל פי השלטים אסור.
אנחנו קצת מסדרים וקצת מארגנים לקראת מחר ומקשטים יחד את הקראוון.
תולים בלונים צבעוניים, מוסיפים עוד קישוטים תלויים, מארגנים את שולחן יום ההולדת עם צלחות צבעוניות, תולים את שלט יום ההולדת שהכינה הבכורה, מברכים את החצי (שיום ההולדת שלו כבר החל באופן רשמי),ושוכבים לישון :-)
יום שישי 7.6.13 - חוגגים יום הולדת לחצי בג'ונו
היום יום ההולדת של החצי וכולם קמים לחגוג בכיף. לפי מיטב המסורת, ילד יום ההולדת בוחר מה אוכלים לארוחה. החצי בוחר לאכול ופלים בלגיים, עם פירות וקצפת.
את הקצפת אנחנו מקציפים ידנית בקערה (כמו בימים שלפני המצאת המיקסר), ואחרי כעשר דקות (זה מעייף להקציף ככה), נוצרת לנו קצפת טעימה.
את הוופלים אנחנו מחממים בטוסטר ה(לא)איכותי, שקנינו ב-10$ יותר מדי, ושבשלב זה רק זוג מארבעת הפנלים שלו עובד, וגם בזוג הזה רק הצלע הפנימית עובדת, כך שצריך להפוך את הטוסטים/הוופלים באמצע…
שבעים, אנחנו יוצאים לכיוון העיר, במחשבה להיכנס לאחד המוזיאונים (מאחר ובסוף השבוע הוא סגור). מזג האויר הבהיר יחסית (שהולך ומתבהר ככל שאנחנו מתקדמים לכיוון העיר וחושף בפנינו את הנוף המשגע), גורם לנו לשנות תכניות ולנסוע להר רובסון (לגישתנו, זה יהיה ממש פשע להיכנס למוזיאון ביום בהיר שכזה).
אנחנו חונים שוב בעיר, במחיר של כמה דולרים ספורים (שעתים ראשונות חינם ואנחנו משלמים על עוד איזה שעה וחצי, כדי שלא נהיה מוגבלים בזמן) וניגשים היישר לרכבל. מזג האוויר רק הולך ומשתפר, לשמחתנו.
עומדים בתור ראשון לרכישת הכרטיסים. אנחנו משלמים עבור מבוגר אחד (יש לנו קופון לשני) ושני ילדים (הצעירות לא נדרשות לשלם). סה"כ כ- 130$ לכולנו. לא מאד זול, אבל לא נורא.
התור הבא הוא לעליה. אנחנו מחכים סיבוב ועולים בצפיפות יחסית עם כל העולם ואשתו, כשבקושי אפשר לראות את הנוף היפה. אנחנו מקווים שלמעלה הצפיפות תורגש פחות.
אנחנו יורדים מהרכבל והעצירה ראשונה שלנו היא כדי לראות את הנשר המטופל במקום. אחר כך אנחנו משאירים את העגלה בפנים ויוצאים לטיול במסלול המשקיף אל הנוף הקסום.
ליד קן של נשרים אנחנו עוצרים (הבנות נכנסות לתוכו לצילום) וסנאי חמוד מתרוצץ לידנו.
קריר בפסגה (אבל לא קר). השמש זורחת והראות נפלאה. כל ההרים נפרשים מסביב עם פסגות מושלגות, בתחתית זורמים מימיו הכחולים של הים והעיר נפרשת לצדו. המראות מהפנטים ממש והמצלמה מתקתקת בקצב.
אנחנו צופים על הנוף מנקודות תצפית שונות לאורך המסלול, הסגור בחלקו (הכל עוד מושלג. גם היער קצת בוצי). בין הבנות מתנהלים מאבקים קשים על המשקפת ואנחנו זקוקים לסידור תור וקיצוב בזמנים.
בנקודת התצפית האחרונה האפשרית מכיוון זה של המסלול (הוא חסום בשלג וקרח מהנקודה הזו והלאה) אנחנו צופים גם על הנוף האנושי, ובמיוחד על אלה, שלמרות הבקשות והאזהרות, ממש חייבים לטפס על הגבעה המושלגת ולגלוש ממנה ואנחנו נזכרים ביום הנפלא שהיה לנו בקרייטר לייק.
אנחנו מאפשרים לבנות לשחק קצת בשלג, בלי להיכנס פנימה, כי ממש לא מתאים לנו רגלים רטובות ונעלים ספוגות מים להמשך היום ולמחר.
אחרי עוד קצת משחק בשלג, אנחנו חוזרים לעמדת התצפית שבתחילת המסלול ויושבים במרפסת, משקיפים על הנוף ומכרסמים בייגלה להנאתנו ואחרי זמן מה ממשיכים לחלק השני של המסלול (המסלול הוא מעגלי, בדרך כלל, כשהוא לא קבור בשלג).
הקטע הזה קצר יותר ועובר בעיקר בתוך היער.
כנראה שהקהל באתר קשה תפיסה במיוחד…אחרת אין לי הסבר לכמות השלטים הזאת...
בדרך חזרה, אנחנו עוברים ליד אזור נוסף עמוס בשלג ומשחקים קצת. המשחק הופך מהר למלחמת שלג כיפית ולהפגזות הדדיות.
אחרי עוד קצת זמן אנחנו נפרדים מהנוף (השעה כבר אחרי ארבע) ויורדים ברכבל ריק כמעט (מסתבר שזה מצוין לחכות עד שכל מטיילי האניות חייבים לרדת חזרה, ולרדת לבד אחר כך), גומעים את שאריות הנוף הנפלא. היה נהדר!
גם מרכז העיר יפה יותר ביום בהיר.
אנחנו שוקלים את האפשרויות הלאה. הרעיון לחפש מסעדת יום הולדת עולה ואנחנו מחפשים אינטרנט איפה שהוא, כזה שיאפשר לנו לגלוש בטריפאדוויזור. אנחנו עוצרים בגינה ציבורית (מן משטח מרוצף, עם קירות מעוטרים בסיפור מיתולוגי אינדיאני, עם אזורי ישיבה נחמדים) ובזמן שאני מתרגמת לבנות את הסיפור, החצי מחפש רשת.
לא מוצאים וממשיכים הלאה.
בסופו של דבר ליד האוטו אנחנו מוצאים רשת ומתחברים אליה. אנחנו בודקים את האפשרויות השונות ומוצאים שהמסעדה שאנחנו חונים ממש בפתח שלה קיבלה ביקורות לא רעות.
אנחנו מחליטים לנסות ומוסיפים כסף לחניה עד השעה שש (שאחריה החניה היא חינם). המדחן מאפשר לשלם רק 0.75$ ואנחנו מתיישבים במסעדה (rockwell restaurant). הבנות מקבלות צבעים ודפים לצביעה (כלומר חוברת שכמעט כולה כבר צבועה, אבל אנחנו מצליחים לדלות ממנה ארבעה עמודים כמעט ריקים מצבע) וזה די מעסיק אותן עד שמגיע האוכל.
התפריט מצומצם ובמחירים שגרתיים לאלסקה.
המנות שאנחנו מזמינים מגיעות והן פיצפוניות ואנחנו נאלצים להזמין עוד...הארוחה סה"כ טעימה (הבירה מעולה!), אבל בסופו של דבר יוצאת לא כל כך זולה. אנחנו מחליטים לוותר על קינוח, כי עוגת יום ההולדת מחכה לנו בקראוון.
מכאן אנחנו ממשיכים ל”משימה” שלנו גם היום, לנסות לראות דובים. אחרי בירור חוזר, מסתבר שהמקום שחיפשנו בו הוא אכן המקום. חמושים בסבלנות (וגם בסקפטיות), אנחנו יוצאים שוב לדרך. אני רוצה עוד להציץ על הקרחון ביום יפה, אבל מבינה שאת זה אפשר לראות גם מאוחר יותר, ואנחנו נוסעים בעקבות הדובים.
לצערנו, דובים אנחנו לא מוצאים.
אבל אנחנו כן מוצאים נוף נפלא מהכביש, נוף שאתמול מרביתו הוסתרה מעינינו לחלוטין על ידי העננות הכבדה.
בחוף ים מקסים ביותר, eagle beach, אנחנו מחליטים לעצור ולטייל קצת.
הבנות מוצאות גזע עץ ענק שנפל/נסחף לחוף ומשחקות עליו. ואחרי זמן מה, אנחנו יוצאים לטייל לאורך שפך הנהר/חוף הים (לא לגמרי ברור לנו, אם מדובר בשפל, או בנהר עם מעט מים). כיף ללכת לכיוון קו המים, עד היכן שהוא נגיש בקלות. אנחנו צופים במשקפת על נשרים רחוקים החצי והבנות מצליחים לעקוב גם אחרי לווייתן במרחק. הנוף פשוט מרהיב.
אנחנו רואים גם מעבורת שעושה את דרכה לרציפים ולבסוף, בשעת ערב מאוחרת (אחרי עוד קצת משחק במים), חוזרים חזרה.
אחרי עוד קצת משחק על העץ והפסקת תפוזים טעימה, אנחנו עושים את דרכנו חזרה לקראוון. מאחר ואנחנו ישנים מאד קרוב לקרחון מנדנהול, אנחנו עוברים שם ועוצרים לצלם את הקרחון בשעת הדימדומים (הרבה אחרי 21:00).
בקראוון, ביום הולדת, כמו ביום הולדת, אין חגיגה בלי עוגה, ולכן אנחנו מדליקים נרות על העוגה, והחצי מכבה אותם עם סיוע מכובד מהבנות. ממשיכים עם שירי יום הולדת ואוכלים יחד מהעוגה הטעימה.
לנו היה כיף היום ונראה שגם לילד יום ההולדת :-)
יום שבת 8.6.13 - מוזיאונים וגינת שעשועים בג'ונו
גם הבוקר מתעוררים ליום בהיר. מאחר ואנחנו רוצים לבקר במוזיאון אלסקה (מחר הוא סגור, כך שהיום, למרות היום היפה, אנחנו בוחרים לבקר שם), אנחנו מתארגנים ויוצאים לכיוון העיר. אנחנו מגיעים למוזיאון, שבסביבתו שיפוצים רבים, כך שבקושי נשאר מגרש חניה... בכל מקרה, המקום ריק, אז זה לא מהווה בעיה בשבילנו.
נכנסים ומשלמים כניסה. מאחר ומיד אחרינו נכנסת קבוצה גדולה, אנחנו מעדיפים להתחיל את הסיור שלנו בקומה העליונה.
(את התיק אנחנו נועלים בשמחה בלוקרים החינמיים. בהתחלה אנחנו חושבים לנעול רק את המחשב, אבל כשאנחנו מגלים את התאים הגדולים יותר, אנחנו נועלים באחד כזה את כל התיק. איזה כיף להסתובב ללא המשקולת הזו)
העליה לקומה למעלה היא דרך תצוגה יפה של החי והצומח באלסקה, עם הסברים מפורטים על הנשרים וחיות אחרות. מסביב לתצוגה המרכזית, תצוגות נוספות מהתרבות וההתיישבות האנושית באלסקה.
הצעירות (והבכורה) מאבדות עניין במהירות ועל אף האזהרות וההסברים המקדימים על התנהגות מקובלת ומצופה במוזיאון, משהו כאן לא עובד.
החצי רץ איתן קדימה ואני נשארת מאחור עם בת השמונה שמאד מתעניינת בחלק גדול מהתצוגות.
מאחר ויש המון תצוגות והמון מידע (בכלל, ובפרט ביחס לגודלו הקטן של המוזיאון), אנחנו לא מצליחים לראות הכל. אנחנו מתעכבים סביב עניין המכרות, סיפורי עבריינות והמערב הפרוע בתקופות הבהלה לזהב, מתעכבים על התצוגות שנוגעות לאמנת הרכישה של אלסקה מהרוסים ועוד קצת באזור הילדים, אזור יצירה מושקע, בו הבנות בילו קודם, ואחר כך מצטרפת אליהם גם בת השמונה (ואז, בזמן שאני משגיחה, החצי יצוא לסיבוב בתצוגות שמעניינות אותו).
אחרי עוד התנסות באזור הילדים אנחנו ממשיכים הלאה. מציצים בתערוכת האומנות שמעניינת ברובה (אחד הצילומים שתפס את עיני היה של שלט ירוק מוצב ליד נחל שעליו נכתב במקור “indian river” ושמישהו מחק עם ספריי את המילה river והוסיף LAND!), אבל בקומה למטה, בתצוגות התרבות (ההיסטוריה האינדיאנית, חפצים, בתים, טוטמים וכו') יש איבוד עניין מוחלט של הצעירות ובסופו של דבר (ממש לקראת הסוף) הן והחצי יוצאים לאוטו, בעוד אני והגדולות מסיימות את הסיור.
משם אנחנו מחליטים לנסוע למוזיאון המכרה שפעל בג'ונו. אנחנו נוסעים בהתאם למפה ברחובות צרים,בעליות ובפניות חדות, עד שמגיעים לכביש לא סלול שמוביל אותנו לתחילת מסלול הליכה. לצד החניה נחים קרונות ישנים שהסיעו בעבר כורים אל בטן האדמה.
אנחנו צועדים לנו בדרך היפה, חוצים גשר מעל המים הצלולים, בין ההרים הגבוהים והמושלגים וצועדים בשביל עד המוזיאון (אני לא בטוחה, אחרי הביקור, שזה השם הראוי לו... זה יותר דומה בעיני למחסן מאשר למוזיאון).
משלמים כניסה (מקבלים כאן מזומן בלבד) ומתחילים להסתובב בין החפצים השונים.
שוב (עקומת הלמידה שלנו לא משהו בכל הנוגע לבנות ולמוזיאונים), מתרחש אבדן עניין מהיר. הצעירות מתרוצצות בין המוצגים (שברובם מונחים ומפוזרים סתם כך, בלי הרבה הסברים או הגיון). ההסברים על המכרה קיימים, אבל בצמצום ולא מספיק מודגשים.
אני, בכל מקרה, ציפיתי ליותר (לפי התמונות, שנים אחרי שהמכרה נסגר, פעלו כאן אטרקציות תיירותיות, שבהן לקחו את המבקרים ברכבת ישנה לבקר ממש בתוך המכרות (באמריקה, כמו באמריקה, את הסיורים הפסיקו מחשש לאחריות משפטית לנזק או לפגיעות פוטנציאליות).
מהמוזיאון הזה אנחנו שוקלים לצאת לטיול, אבל די מאוחר וכולם כבר רעבים.
אנחנו מתלבטים אם לחזור לקראוון לאכול ומחליטים לא לבזבז את היום היפה ולאכול משהו בזריזות בעיר (ואולי אפילו לחזור לכאן אחר כך).
יורדים חזרה למרכז העיר, חונים, ויוצאים לכיוון בית הקפה שראינו כאן שלשום. מסתבר שביום ראשון בשעות אחר הצהרים הכל סגור. בית הקפה נסגר כחצי שעה לפני שהגענו, והאופציות שנראו בסביבה היו או סאבווי (לא בא החשבון מבחינתנו. אם כבר לשלם תעריפי אלסקה, אז על אוכל שאנחנו לא מכינים לבד ובקלילות), או מסעדה מומלצת מעבר לכביש, שהחצי ניגש אליה להציץ בתפריט שלה ונבהל (מנה עיקרית ב- 36$...).
באלכסון מאיתנו אנחנו רואים מסעדה יפנית ומחליטים לחצות ולהציץ גם בתפריט שלה. המחירים סבירים (סביב 10$ למנה עיקרית) ואנחנו מחליטים לשבת.
במסעדה אנחנו מזמינים מגוון מנות והאוכל טרי וטעים, כמו גם התה שמגישים לנו. השירות אדיב מאד וכשאנחנו מבקשים קופסה כדי לארוז שאריות (גם כאן עקומת הלמידה שלנו לא משהו, בהתחשב בכך שהשאריות בסופו של דבר, כמעט תמיד, מוצאות את עצמן בפח), אנחנו מקבלים אותה עם אורז נוסף.
משם אנחנו יוצאים חזרה לאוטו. מאחר ומזג האויר נעים ובהיר ומאחר ומחיפושי דובים כבר נואשנו, אנחנו מחליטים, לשמחת הבנות, לגשת אל גן המשחקים המושקע שבעלת חניון הקראוונים המליצה עליו (או במילותיה, מקום נפלא, שהילדות לא יסכימו לעזוב).
הגינה אכן מקסימה ונהדרת במיוחד. גדולה, מרווחת, מעוצבת ופותחת פתח למשחקי דמיון נהדרים, עם מגוון רחב של אתגרים פיסיים לילדים (קיר טיפוס קטן, חבלים וסולמות לטיפוס, שלל מגלשות, מדרגות, מעברים ומחילות). נפלא, גם מבלי להתייחס לתפאורה המהממת שנוף ההרים המושלגים נותן לגן הזה, או לצמידותו לאגם (כשהוא מופרד ומגודר מספיק כדי שילדים לא ירוצו לשם בקלות). סביב לגינה עומדים שלטים עם רעיונות לפעילות עם פעוטות. מאד מרשים.
את רצפת הגינה הגדולה מכסים צמיגים גרוסים כדי לרפד את הרצפה ולבלום נפילות. מחזור גאוני!
מרשימה אותנו במיוחד העובדה שהפרויקט היה פרויקט קהילתי, שמומן מתרומות (את שמות התורמים שילבו בגדרות, במבנים השונים).
תוך כדי משחק בפארק (שמתמלא בינתיים, אך העומס לא מורגש), מגיעה משפחה נוספת לשחק. מתפתחת שיחה נעימה ומעניינת בינינו לבין ההורים (כל אחד מאיתנו עם הורה אחר, במקביל, באזורים אחרים של הגינה) גם הילדים מתחילים לשחק יחד (חבורה מכובדת של 10 ילדים. ארבעה שלנו ושישה שלהם, כולם בטווח הגילאים שבין שנתיים וחצי לעשר).
תוך כדי השיחה, שבמהלכה אנחנו מבינים שיש בג'ונו לא מעט דובים (אנחנו בכל אופן התייאשנו מלמצוא אותם) ושהם אפילו הסתובבו מחוץ לחניון בשיעור הדת בכנסיה, טרי מזמין אותנו לארוחת ערב מחר, ואנחנו, נטולי תכניות מיוחדות, נענים בשמחה להזמנתו.
אחרי עוד קצת משחק משותף, אחרי תשע, אנחנו מחליפים מספרי טלפון ואימיילים ונפרדים ומסכמים על מפגש מחר בחמש. אנחנו מבטיחים לילדים להביא גלידה לקינוח (או כמו שאני מסבירה להם, מאחר והתנור שלנו יודע בעיקר לשרוף דברים, עדיף שנקנה משהו...).
אנחנו חוזרים לרכב ולקראוון (ובדיוק כמו שהובטח לנו, קשה לנתק את הבנות מהגינה המוצלחת). הבכורה מאד מתרגשת מכך שפגשה ושיחקה עם ילדה בערך בגילה (וזה תמיד מקסים לראות איך ילדים מצליחים לתקשר כמעט ללא שפה משותפת) ועוד יותר מהמפגש הצפוי מחר.
מנהלות רגילות של סיום היום ואנחנו שוכבים לישון.
אנחנו מתלבטים מה להביא איתנו מחר לביקור. שוב, מאד מבאס שאין איתנו שום מזכרת מהארץ...
יום ראשון 9.6.13 - יום אחרון של מנוחה בג'ונו
אנחנו קמים בבוקר בנחת (כצפוי, את שאריות האוכל מאתמול שכחנו באוטו...) ומתלבטים אם לצאת למדגרת הדגים, שבעיקרון הייתה בתכניות שלנו, אבל אחרי שנאמר לנו שאין שם הרבה מה לראות עכשיו, ואחרי שגם טרי לא ממש התלהב (בלשון המעטה) מהמקום, אנחנו מעדיפים לוותר וסתם לנוח הבוקר.
אז אנחנו מעבירים את הבוקר בעיקר במנוחה ובאכילה ובמקלחות (חצי משפחה במקלחות של החניון, חצי באמבטית הקראוון), ויוצאים, די קרוב לשעה בה הוזמנו, לסופר. מחוברות הג'וניור ריינג'ר שכחנו...
עורכים קניות, כולל גלידה בטעמים, גביעים ועוגיות שוקולד צ'יפס, חוזרים לאכסן את הדברים שדורשים קירור ויוצאים לדרך (ומציצים שוב על קרחון מנדנהול בשמש הזורחת) אל בית המשפחה שהזמינה אותנו.
אנחנו קצת מקדימים ומתקבלים בלבביות רבה. הילדים מתחברים מיד ומוצאים במה לשחק יחד. ילדי המשפחה מאד מתעניינים בחיים שלנו בישראל ושואלים שאלות בנימוס מעורר השתאות (מזל שראינו שהם יודעים גם להשתולל...)
סמוך לבית, הפונה לנוף שנראה כלקוח מתוך גלויה, מתחיל היער ואנחנו שומעים סיפורים על הדב השחור שגר שם ומבקר בבקרים קיציים במדשאות השכנים.
הביקור מהנה מאד ואנחנו מוצאים אינספור נושאים משותפים לדבר עליהם. אחרי הארוחה הטעימה, אנחנו מנצלים את היום היפה כדי לצאת לאכול קינוח במרפסת (הילדים ואנחנו אוכלים את הגלידה ואת העוגיות הטעימות, והיתושים אוכלים אותנו (מי שרצה נמרח, מי שלא רצה נעקץ).
הזמן עובר מהר, ובסביבות השעה 20:30, אנחנו מתארגנים לתזוזה (התארגנות שלוקחת עוד כמעט שעה, עד שאנחנו מצליחים לאסוף את הבנות ולהפריד בין החברים. היה ממש כיף יחד).
אנחנו נפרדים (ומזמינים אותם לבקר אותנו אם וכאשר יגיעו לישראל) וחוזרים לקראוון.
מאחר והשעה כבר עשר ועוד שעתים עלינו לעזוב, אנחנו מארגנים את כל הציוד לתזוזה, מחברים את הקראוון ועוזבים את הסייט (כבר כמעט חושך לגמרי).
אנחנו עוצרים ליד המשרד ומדוממים מנוע כדי לא להפריע ומשלמים עבור השעות הנוספות (מעבר לשעה 12) שנשארנו בחניון היום. אני מחפשת לנו קראוון פארק בהיינס ואחרי שאנחנו מתבייתים על האפשרויות השונות, אנחנו עוזבים את פארק הקראוונים, ובעצם גם את ג'ונו.
מחר מוקדם בבוקר נעלה על המעבורת האחרונה לקטע זה של הטיול שלנו במעבר הפנימי ואתה נגיע אל היינס, שבצפון המעבר, ועל כך, בפוסט הבא...
