יום רביעי 19.6.13 - אל דנאלי

אחרי אתנחתא עירונית בפיירבנקס, אנחנו יוצאים לבקר בשמורת דנאלי, המרוחקת כשעתיים וחצי נסיעה דרומה ממיקומנו. מאחר ובקמפים של השמורה אין מקום פנוי ליומיים שאנחנו מתכננים באזור, אנחנו בוחרים ללון בפארק קראוונים בהילי (המרוחקת כ- 8 מיילים מהשמורה) ולפני שאנחנו יוצאים לדרך. אנחנו מבררים ומוודאים שאין בעיה של מקום בפארק הנבחר.

בבוקר החצי נוסע לשלל סידורים ואחרי התארגנות בוקר איטית ונינוחה, אנחנו אורזים את הקראוון ויוצאים לדרך לקראת הצהרים, לא לפני שעוצרים להצטיידות נוספת בסופר והמומים (שוב) ממחירי העגבניות הגבוהים (המחיר הזול ביותר בחנות הוא 3.5$ לפאונד, לפני מס).

הדרך שלפנינו היום לא ארוכה מדי, כ- 110 מייל עד להילי. אנחנו לא מאד ממהרים, אבל רוצים בכל זאת להספיק ולבקר במרכז המבקרים של שמורת דנאלי, ולנסות ולהבין מה האפשרויות שלנו לטייל בשמורה (הסיורים המאורגנים קצת יקרים מדי לטעמנו, כשסיור כזה אמור לעלות לנו כ- 600$).

הדרך חולפת ברובה במהירות (אנחנו לא עוצרים הרבה. הדרך בכלל די מונוטונית בתחילתה והופכת יפה במיוחד עם ההתקרבות אל הילי), כשלקראת ההגעה להילי אנחנו מתעכבים בגלל עבודות בכביש. עוצרים ומחכים הרבה מאד זמן עם השיירה עד שהרכב המוביל מגיע מהכיוון הנגדי ומוביל אותנו בקטע הדרך הזה. הנסיעה ארוכה למדי בדרך עפר בשלבי סלילה, אבל לפחות אין בורות משמעותיים.

אנחנו מגיעים להילי, חולפים על פני פארק הקראוונים וממשיכים לכיוון דנאלי והנוף הופך דרמטי יותר ויותר. אנחנו חולפים מעל נהר גועש, ליד גושי קרח שלא נמסים ולצד הרים נישאים. מהמם.

בחמש וקצת אנחנו מגיעים למרכז המבקרים (יש שם חניה בשפע לקראוונים), שם מסייע לנו בחביבות רבה הרינג'ר פיט. הוא נותן לנו חוברות ג'וניור ריינג'ר עבור הבנות ומפרט לגבי האפשרויות שלנו לטייל בשאטלים של השמורה.

בעיקרון מהשאטלים הללו אפשר לעלות ולרדת כל מקום בשמורה (בין מרכז המבקרים לתחנה שמשלמים הגעה אליה), אבל אנחנו לא יכולים לנצל את האופציה הזו משתי סיבות עיקריות:

האחת, היא כי אנחנו צריכים כיסאות בטיחות לצעירות (לא רק בגלל שאנחנו רוצים, אלא כי זו הדרישה. בלי התקן בטיחות מתאים הם לא מעלים ילדים לאוטובוסים) ומאד מסורבל להוריד ולטייל ולהיסחב גם עם הכיסאות, והשנייה היא כי אנחנו שישה ויש סיכוי טוב שיהיה קשה למצוא מקום לכולנו באוטובוס מאוחר (יש מקום שמור למטיילים רק באוטובוס שיוצא ממרכז המבקרים. מרגע שיורדים מהאוטובוס, העליה על אוטובוס אחר היא על בסיס מקום פנוי).

בכל מקרה, אנחנו מחליטים לצאת עם אחד האוטובוסים ולנסוע עד לאמצע השמורה בערך (המסלול המלא לוקח כ-12 שעות, הרבה מדי להרכב שלנו) ולחזור עם אותו השאטל חזרה. סיבוב קצר יחסית של כ- 6.5 שעות. מאחר וילדים נוסעים בשאטלים חינם, הטיול הזה יעלה סביב 50$ לכולנו.

פיט מסביר לנו גם על פעילות הריינג'ר על כלבי המזחלת (אליה ניתן להגיע בבוקר, שוב, באמצעות שאטל מהמרכז), מנחה אותנו היכן מזמינים את השאטל, אילו טיולים רגליים יש ואיזה הרצאות.

מכאן (עוד נחזור לסיור במרכז המעניין בהמשך) אנחנו יוצאים אל מרכז ההזמנות כדי להזמין את השאטל ומקווים שיהיה עליו מקום עבורנו למחר.

לשמחתנו, יש מקום (בניגוד לקמפים המלאים בכל הימים הקרובים), ואנחנו מזמינים מקום על השאטל שנוסע עד Toklat לשעה שלוש. אנחנו מבררים לגבי האפשרות להזמין מקום גם על שאטל חזרה לשעה מאוחרת יותר ונאמר לנו שזה לא אפשרי. הריינג'רית מסכימה שיש סיכוי טוב שלא נצליח למצוא שישה מקומות בשאטלים האחרים ובעקבות השיחה, אנחנו מחליטים סופית לא לרדת מהשאטל במהלך הנסיעה (למעט, כמובן, בנקודות העצירה הקצרות המתוכננות לאורך הכביש).

משם, עם הכרטיסים,אנחנו חוזרים לאוטו ולקראוון ונוסעים לחניון. שם, אנחנו מקבלים תחילה סייט קטן יחסית ואחרי ניסיון אחד להיכנס אליו, הבעלים מוביל אותנו לסייט אחר ולשם אנחנו נכנסים בקלות ברוורס אחד זריז ומקבלים מחמאות מהבעלים על החניה המדוגמת.

בקראוון אנחנו מתארגנים ללילה, בעוד הבנות מתחילות לעבוד בחוברות הג'וניור ריינג'ר שקיבלו. כבר אחרי חצות ואמנם פחות מואר כאן מאשר בפיירבנקס, אבל השמש לא באמת שוקעת גם כאן והלילה נראה כמו שקיעה אחת ארוכה, שנתקעה רגע לפני שהיא מסתיימת. כך עד הזריחה.

המראה של השקיעה כל כך יפה, עד שאני מסיטה את הווילון בחדר, כדי לראותו מהחלון כל הזמן.

יום חמישי 20.6.13 - יום טיול בדנאלי

כצפוי, ובהתאם לשעת ההירדמות המאוחרת של כולנו אתמול, אנחנו מתעוררים בעצלתיים ואת הבוקר מעבירים במנוחה, סרט, ואוכל, בין לבין.

על ביקור לצפיה בכלבי המזחלת אנחנו מוותרים לבוקר זה. מצפה לנו סיור ארוך באוטובוס והוספת אטרקציות נוספות עלולה להיות קצת יותר מדי…

לקראת השעה שתיים, אנחנו מתלבשים בבגדי קיץ חלקיים (גם היום חם יחסית, אבל אנחנו לובשים מכנס ארוך, כי מזג האוויר בשמורה קריר ומשתנה וכי אנחנו צפויים לעלות בגובה), אורזים תיק עמוס באוכל והמון מים ותיק נוסף עם מצלמות/משקפת/בגדים להחלפה, ספריי נגד יתושים וגם סווטשרטים ולוקחים איתנו את התיק של הג'וניור ריינג'ר (וגם את החוברות, כדי להחתים את הנהג בסוף הסיור).

חונים בחניון שליד מרכז המבקרים, מנתקים כסא ובוסטר לצעירות, מעמיסים על עצמנו את שלל התיקים והפליזים ויוצאים להמתין לשאטל שלנו .

האוטובוס מגיע בזמן, קצת לפני שלוש. אנחנו עולים ומתמקמים במרכז האוטובוס. חוגרים את הכיסאות ואת עצמנו וממתינים שכל שאר הנוסעים יעלו ושנתחיל לנסוע.

קווין הנהג מציג את עצמו ואת המסלול המתוכנן. מבטיח להסביר דברים בדרך (כפי שמוסבר לנו, הנהגים של השאטלים לא מחויבים להסביר, אלא רק להסיע, וההחלטה אם לשתף במידע היא החלטה של הנהג), ומתדרך אותנו לגבי נוהל העצירה כשמזהים חיות (“STOP” ושעה (כיוון) בה נצפתה החיה). אנחנו מתבקשים לשבת חגורים ולשמור על שקט בעת שצופים בחיות ולאכול רק בתוך האוטובוס.

כמונו, כל היושבים באוטובוס הגיעו כדי לראות את השמורה בנסיעה ולא מתכננים לרדת בדרך ולעלות על שאטל אחר.

אחרי כל זה אנחנו יוצאים לדרך. מתוכננות לנו כמה עצירות, חלקן לתצפיות ורובן להפסקות שירותים, עצירה כל כשעה וחצי לערך. חם והשמש זורחת בעוז ואני מקווה שלא יסגרו לנו את החלונות באוטובוס (הלא ממוזג, שלא יהיה ספק) ושלא נתבשל. לשמחתי, אף אחד לא סוגר חלונות ואנחנו יושבים סמוך לחלון פתוח.

הנסיעה עצמה מעניינת והפארק נפלא. האופק מלא בהרים נישאים, אנחנו עוקבים אחרי העמק וחולפים מעל ערוצי נחלים, שיחד מצטרפים לנהר החוצה את הפארק לאורכו והנשפך בסופו של דבר לים ברינג.

קווין משתף אותנו בהרבה פרטים על הפארק ועל בעלי החים שבו.

ככה אנחנו צופים ולומדים על תופעת “היער השיכור”, תופעה של עצים שגדלים עקום, כל אחד לכיוון אחר. התופעה נוצרת משינויים עונתיים בפרמפרוסט (=שכבת אדמה קפואה, שמפשירה בקיץ וגורמת להשתחררות שורשי העצים ושקופאת שוב בחורף), בשילוב עם גשמים/שלגים/סופות רוח (שגורמות להטיה של העצים בעלי השורשים המוחלשים). כשהאדמה קופאת מחדש עם בוא החורף, העצים הללו ממשיכים לצמוח, עקום…

אמנם אנחנו לא רואים את צפרדע החורש שמתגוררת בשמורה, אבל לומדים שכמו הסנאי, גם היא מורידה את טמפרטורת הגוף לקיפאון בזמן החורף (ממש הופכת לקוביית קרח. היא מחליפה נוזלים במערכות בגלוקוז ועושה את התהליך ההפוך אחר כך, בקיץ) . מסתבר שהסנאים מאבדים 10% מהמוח שלהם בתהליך. תהליך הרגנרציה שהמוח שלהם עובר לאחר מכן, מרתק את עולם המדע ונחקר באוניברסיטת אלסקה בפיירבנקס.

השמורה עצומה בגודלה. שלישית בגודל בכל מערכת השמורות הלאומיות, ורוב השנה מכוסה בשלג ובקרח, כשהחורף הוא העונה הארוכה ביותר...

הטמפרטורה הגבוהה יחסית והשמש הזורחת, שמצוינות לתצפיות על הנוף המופלא, קצת פחות טובות לתצפיות על בעלי החיים, מאחר והם מסתתרים וקשה לאתר אותם. למרות זאת אנחנו מצליחים לראות מוס. אנחנו עוצרים ומסתכלים בשקט (יחסי, בכל זאת קשה לבנות להיות ממש שקטות (ואולי זה רק אני, אבל התחושה הכללית שלי היא שזה לא מתקבל בהבנה אצל הנהג...קצת לא לעניין כשמדובר בבת שנתיים+. הרי, אם זו באמת בעיה, מן הראוי שלא יאפשרו מראש לתינוקות ולפעוטות להצטרף לסיורים הללו)).

אנחנו רואים כבשת דאל (רחוק מאד על ההרים (וטוב שיש משקפת)) וכמה קריבו (אייל הצפון), סנאי ומליון חרקים...אבל דובים לא…

הכביש עצמו צר ומתפתל ועובר ממש סמוך לתהום באי אילו מקומות. אנחנו מופתעים לשמוע שיש אנשים (שאינם עובדים של רשות שמורות הטבע) שגרים כאן. ההתנהלות והמעבר ממקום למקום בשמורה בחורף (בעיקר של הרינג'רים) היא עם כלבי מזחלת ואנחנו מקווים להצליח לבקר במכלאות הכלבים מחר.

אנחנו יורדים מהאוטובוס בכל עצירת שירותים לחילוץ עצמות קל (ודואגים שכולם יבקרו בשירותים, כדי למנוע תקלות ועניינים בהמשך).

עצירה יפה במיוחד היא אל מול הנוף העוצר נשימה ב- polychrome overlook, בה אנחנו עולים על הגבעה הסמוכה לכביש (הפארק פורח עכשיו והכל ממש קסום ביום הבהיר הזה). אנחנו רואים את פסגת המקינלי באופק, בהתחלה כמעט את כולה ואחר כך, כשמתענן קלות, חלקים ממנה (וככה, כפי שמספר קווין, אנחנו מצטרפים למועדון ה-15...כ- 30% מהמבקרים מצליחים לראות חלק מההר. לראות את כולו מצליחים אולי חצי מזה).

סה"כ הבנות מתנהגות יפה מאד בשש השעות ואלה חולפות מאד מהר. הן לפעמים מתלוננות שמשעמם להן וכשמתחילים ניצני מריבות, אנחנו שמחים על כך שהאוטובוס לא מלא, מה שמאפשר הפרדת כוחות.

בתחנה האחרונה של סיורנו, TOKLAT, אנחנו יורדים אל הנהרות הזורמים, אל החלק הרדוד והרגוע יחסית ומאפשרים לבנות לבחון את טמפרטורת המים (גם של הערוץ הרגיל וגם של הערוץ שמוזן מקרחון). הן מדלגות מעל הבוץ והאבנים ומשחקות קצת במים בכיף (הצעירה, למען האמת, קצת פחות מדלגת וקצת יותר שוקעת...).

אחר כך הן מתרשמות ממשקלן הגבוה של קרני האיילים (מוס וקריבו), שמונחות בחוץ לשם כך ומצטלמות איתן.

החזרה גם היא עוברת בנחת (מה גם שאלה שישבו לפנינו מחליטים להישאר ולטייל קצת ולתפוס שאטל מאוחר יותר, מה שאפשר לנו להתרווח על מושב נוסף), בין תצפית על חיה זו או אחרת, כשאת החיה החמודה ביותר אנחנו רואים ממש סמוך למרכז המבקרים, באזור שמותר גם לנסיעה ברכב פרטי. מדובר במוס(ה) ומוסון צעיר (מאד).

בסיכום הדברים, היה סיור מקסים ומלמד. לנו היה מאד מעניין, לחלק מהבנות קצת פחות.

אנחנו כמובן לא שוכחים להחתים את הנהג שלנו על חוברות הג'וניור ריינג'ר, אורזים את כל חפצינו ויורדים מהאוטובוס (מה שנראה קצת כמו יציאת מצרים blush).

חוזרים לקראוון והשעה כבר אחרי 22:00 (ושוב, אנחנו שמים לב עד כמה האזור המסחרי שמחוץ לשמורה, העמוס בנותני שירותים לתייר הממוצע ובחנויות מזכרות, נראה תלוש לחלוטין מהנוף ומהישובים בסביבה) . עוד קצת עבודה על החוברות, ומתארגנים לשינה (אנחנו משתדלים להשכיב את כולן כמה שיותר מוקדם, כי מחר צפוי לנו יום ארוך שגם מתחיל מוקדם מאד עבורנו).

יום שישי 21.6.13 - מבקרים להשלמות בדנאלי ויוצאים לכיוון ואלדיז

היום יום הנישואים שלנו, אבל הלו"ז צפוף למדי, כך שהחגיגות יידחו להמשך...

אנחנו מתחילים את הבוקר מוקדם מהרגיל (אצלנו), בסביבות 7:30. אנחנו רוצים לבקר במכלאות כלבי המזחלת וההדגמה מתקיימת הבוקר בעשר. יש הדגמות נוספות בשתיים עשרה ובשתיים, אבל הן לא מתאימות לתכניות שלנו להמשך היום ובעיקר לא לשעה שבה אנחנו צריכים לעזוב את חניון הקראוונים.

קשה מאד להעיר את הבנות, אבל אנחנו נחושים ומצליחים במשימה. אחרי מקלחת, אנחנו יוצאים לדרך באיחור של כ- 10 דקות מהמתוכנן ומקווים להספיק בכל זאת.

לשמחתנו, הדרך מהירה ואנחנו מוצאים חניה בקלות ליד מרכז המבקרים. לוקחים את כיסאות הבטיחות, מבררים מאיפה יוצא השאטל ומגיעים אליו בריצה, כמעט ברגע האחרון.

יש לנו נהגת חמודה (שהייתה עד לפני כמה שנים נהגת משאית בטון) ואחרי שהיא מסבירה לנו על לוח הזמנים הצפוי (הסבר שמתחיל שלוש פעמים, כי כל פעם מגיע מישהו חדש של "הרגע האחרון" והיא מתחילה מחדש), אנחנו יוצאים לדרך.

נסיעה קצרצרה ואנחנו שם.

לפני שאנחנו יורדים מהאוטובוס עולה פיט, הריינג'ר ששלשום הסביר לנו על האפשרויות השונות שלנו לטיל בשמורה, ומסביר לנו על הכלבים (אל מי אפשר לגשת מיד ואצל מי צריך להמתין עד שייגש אלינו) ועל ההדגמה.

אנחנו יורדים ולשמחתנו אנחנו יכולים להשאיר את הכיסא ואת הבוסטר ליד האוטובוס ולא להיסחב איתם.

אנחנו ניגשים אל הכלבים. רובם נחים/מנמנמים. חלקם באים לקבל ליטוף. וכמו תמיד, הגורים (שלושה) היפהפיים גונבים את כל ההצגה.

אחרי מעט זמן במקום, מתחילה ההדגמה. הריינג'ר מספר על הכלבים המשמשים את הריינג'רים בפארק בחורף (אמצעי התחבורה, כאמור, הוא מזחלות כלבים) על כך שהכלבים האלה אוהבים לרוץ (כל כלב רץ כ- 3000 מייל בחורף אחד), שהם חסכוניים ב”דלק” (להאכיל אותם עולה כ- 2.5$ ליום) ואינטליגנטים (שלא כמו מכונית, שלא תעצור מעצמה רגע לפני שאתה נופל לתוך בור בקרח, כלבי המזחלת יעצרו) ושהם לא מתקלקלים...

כשהכלבים מגיעים לגיל 8-9 וכבר לא כל כך נהנים מהריצה, הם מועברים לבתים אחרים, כאלה שיכולים לאפשר להם לרוץ (בשלב זה הם עדיין זקוקים לכמייל ריצה ליום) ושנמצאים באזורים קרים יחסית.

אחר כך אנחנו רואים הדגמה איך שיירת הכלבים (5) סוחבת במהירות את ה"מזחלת" הקיצית (מזחלת עם גלגלים) של פיט סביב אזור ההדגמה, ומחכים בתור כדי שהבנות יצטלמו ליד המזחלת עם שירת הכלבים (שבינתיים מתיישבת לה לנוח).

משם (אחרי שאנחנו כמובן לא שוכחים להחתים את פיט על חוברות הג'וניור ריינג'ר) אנחנו חוזרים באוטובס האחרון אל מרכז המבקרים.

אחרי שאנחנו מחזירים את הכיסאות לאוטו, אנחנו מסיירים בין התצוגות במרכז המבקרים המושקע, שחוזר (ומוסיף) על הרבה מהמידע שקווין הנהג חלק איתנו אתמול.

בסיום הסיבוב, הבנות מתיישבות להשלים קצת דברים אחרונים בחוברות ואנחנו ניגשים לקבל את הסיכה המיוחלת.

הרינג'רית בודקת את החוברות, שואלת על פעילות הרינג'ר שהשתתפנו בה, וחותמת.

לאחר מכן מגיע זמן ההשבעה. היא משביעה את הבנות ואנחנו מתרגמים, כתמיד, ולבסוף, לקול מחיאות הכפיים של המבקרים במרכז, הבנות מקבלות את הסיכה העשירית שלהן בטיול (והשנייה באלסקה) והשמחה, שוב, רבה.

עוד קצת תמונות אחרונות ואנחנו נפרדים מהשמורה ויוצאים לכיוון הקראוון.. השעה כבר אחרי 12:00 ועוד מצפה לנו היום נסיעה ארוכה.

אחרי ארוחת צהריים טעימה במיוחד, אנחנו מסיימים לארגן, לנתק, למלא ולרוקן את כל מה שצריך ויוצאים לדרך.

לפנינו לפחות 200 מייל שברצוננו לגמוע היום (מתוך כ- 450 מייל סה"כ שיש לנו לעבור עד ולדיז). כל הבנות נרדמות די מהר. אני נוהגת בערך 30 מיילים ומרגישה שאני עייפה מכדי להמשיך לנהוג. החצי מחליף אותי ומיד אחרי שאנחנו מתחלפים, אני נרדמת. החצי שורד בנהיגה 17 מיילים נוספים ועוצר לישון גם הוא...

כשאני מרגישה רעננה מספיק, אנחנו יוצאים להמשך הנסיעה. העייפות גורמת לנו להתעמק קצת פחות בנוף, והוא מקסים וירוק ודרמטי, ואולי, אם היינו יותר עירניים (וכמובן, אם היה לנו יותר זמן) היינו מתעכבים בעוד כמה מקומות בדרך.

סמוך לפניה לטוקיטנה אנחנו ממלאים דיזל באוטו (כ-35 גלון) וגלידה בקיבות (18$ לשש גלידות אמריקאיות) וממשיכים הלאה.

כ- 40 מייל לפני אנקורג' (אחרי נסיעה של כחמישה מיילים של כביש בשלבי סלילה, בדרך בוצית ומלכלכת, (=אדמה כבושה שרכב עובר ומרטיב אותה אחרי שעובר המכבש)), אנחנו פונים לגלן הייווי היפהפה (בשלב זה המצלמה מתחילה לעבוד ואנחנו אף עוצרים לצילום קצר).

אנחנו מתלבטים כמה להמשיך היום עוד בדרך, ומחליטים שלא להחליט ופשוט לזרום. בסופו של דבר אנחנו נוסעים רק עוד כ- 30 מייל ומחליטים לעצור באתר הקמפינג Granite Creek Campground ללילה בחניה יבשה לצד הנהר ובעלות של 15$.

הקמפינג קצת מלא, אבל לבסוף אנחנו מוצאים מקום מתאים לקראוון שלנו (ואפילו מקום ארוך מספיק, כך שאנחנו לא צריכים לנתק את האוטו).

כשאנחנו יוצאים מהאוטו, אנחנו מופתעים מכמה קריר כאן. התרגלנו למזג אויר חם...ובכלל נסענו דרומה (מבלי לעלות בגובה) ובכל זאת הרבה יותר קר כאן מאשר באזור דנאלי ובאזור פיירבנקס/טוק.

בשלב זה אנחנו רואים איזו טינופת יצרו חמשת המיילים בכביש הבוצי על האוטו ועל הקראוון. לא נותר זכר לשטיפה מטוק והאוטו נראה גרוע ומטונף מאי פעם, מעוטר שכבת בוץ /אבק רטוב /וואטאבר.

מקום הלינה נעים ושקט. אנחנו שומעים בעיקר את רעש הנהר הזורם בשצף.

מתארגנים לשינה, מאלתרים עוד איזו מנת פסטה לארוחת הערב, ולקראת חצות (די חשוך כאן יחסית למה שהתרגלנו אליו. בכל זאת אנחנו בתוך היער), אנחנו שוכבים לישון...

יום שבת 22.6.13 ממשיכים על כבישי גלן וריצ'רדסון ומגיעים אל ואלדיז

את הבוקר אנחנו מתחילים אחרי 10 ביקיצה עצלה, ארוחת בוקר והתארגנות, שמסתיימת רק בכמה דקות ל- 12, ויוצאים לדרך.

בבוקר אנחנו שומעים היטב מהקראוון את המכוניות שעוברות בכביש הסמוך. בלילה לא שמענו כלום. היתה דממה.

הלילה היה קר מאד (לפנות בוקר אפילו חשבנו שנצטרך להדליק חימום, אבל בסוף התחיל להתחמם) ובגלל הבוקר הקריר, הבנות לובשות בגדים ארוכים. בדרך, כשאנחנו רואים את השמש הזורחת, אנחנו מקווים שלא יהיה להן חם מדי. מזל שתמיד אפשר להחליף בקראוון...

הדרך יפהפיה. אבל אני רואה רק חלקים ממנה (לא כל כך כדאי שאסיט, תוך כדי נהיגה, את המבט מהכביש המתפתל לצד התהום...).

אחרי כ- 30 מייל, אנחנו עוצרים ב- Matanuska Glacier State Recreation Site, שבו נקודת תצפית על קרחון מטנושקה. אנחנו מאד אוהבים לצפות בקרחונים האלה, גדולים ובוהקים באור השמש.

אנחנו יורדים מהאוטו בכפכפים ובקרוקס ומגלים שיש מסלול קצר של כ- 1 מייל בתוך היער המוביל לעוד תצפית על הקרחון. אנחנו מחליטים לצאת אליו, והבנות ניגשות להחליף לנעלים וחוזרות גם עם המנשא של הצעירה.

הצעירה, שממתינה איתי טוענת, למראה המנשא (ואני מצטטת), ש"הגוף שלי אומר לי שהוא לא רוצה לשבת במנשא. הוא רוצה ללכת ולרוץ". דעתה משתנה, כמובן, אחרי קטע קצר מהמסלול והיא עוברת למנשא, אבל ההצהרה שובת לב.

המסלול העובר ביער מעניין (הוא מלמד על היווצרות, התקדמות ונסיגה של קרחונים ועל המערכת האקולוגית באזור), יפה (מלבד הקרחון, היער עצמו פורח בשלל פרחים בסגול, לבן וורוד) וקליל (אבל מלא לעייפה ביתושים ובדבורים שאנחנו עושים ככל שביכולתנו לחמוק מהם).

אנחנו חוזרים לעמדת התצפית ומתעכבים קצת כדי להציץ מבעד למשקפת (25 סנט שמספיקים לכולנו ועוד נשאר זמן) ושבים לאוטו.

אנחנו ממשיכים בדרך היפה. השעה כבר אחרי 14:00, אבל אנחנו לא ממהרים לשום מקום.

בהמשך הדרך (מאחר ולא מוצאים משהו מעניין לעצור עבורו קודם) אנחנו עוצרים רק בכדי למלא דלק, במחיר הגבוה של 4.3$ לגלון.

בגלנלן אנחנו פונים אל כביש ריצ'רדסון ועוצרים קצת אחרי הפניה לביקור במרכז המבקרים של שמורת וורנגל/סט אליאס. אל המרכז אנחנו מגיעים בדיוק כשמתחילה הקרנת הסרט על השמורה.

הסרט מרתק ומקסים (ואנחנו בכלל לא מרגישים את 22 הדקות שחולפות במהלכו) והוא גורם לי (וגם לחצי) להצטער על שלא נצליח, ממגוון סיבות, לטייל בשמורה בטיולנו זה.

אנחנו אוספים חוברות ג'וניור ריינג'ר, שנמלא ושנחזיר כנראה בעוד כשבועיים, מסתובבים מעט במרכז, מקבלים המלצות על נקודת עצירה בהמשך הדרך לפיקניק והרגעה שאין בעיה למצוא מקומות לינה בואלדיז בשלב זה של העונה (לפני הגעת הסלמונים), מציצים אל הנוף המופלא וחוזרים לאוטו.

אחרי נסיעה של 10 מיילים אנחנו עוצרים לחנית צהרים, לצד אגם ווילו המקסים. הנוף הנשקף מחלונות הקראוון (אנחנו מסתובבים כדי שהחלונות שליד שולחן האוכל יפנו אל הנוף היפה) הוא של הרי פארק וורנגל-סנט אליאס הקסומים. היום בהיר ושטוף שמש והנוף נפלא. פשוט תענוג.

קצת צילומים של הקראוון המטונף אל מול הנוף היפהפה, משחק (הבנות בונות, בהשראת הימים האחרונים מזחלות שלג לבובות), ארוחת צהריים מצוינת ומנוחה, ובשעה 19:30 אנחנו ממשיכים בדרך. נותרו לנו עוד כ- 90 מייל עד העיר.

המשך הנסיעה קסום במיוחד בדרך יפהפיה שאין לתאר, העוברת לצד הרים ופסגות מושלגות, בין עצים ירוקים ונחלים, שעל פי צבעם העכור אנחנו מנחשים שהם מוזנים מקרחונים נמסים.

בסביבות השעה תשע, כשלושים מייל לפני העיר, אנחנו עוצרים ליד קרחון וורטינגטון (קררר בחוץ... אנחנו מוסיפים עלינו שכבה מחממת) ומתקרבים לתצפית. המראה, תנחשו? מקסים! ומה שמאד מוסיף לאווירה הוא שאנחנו שם לבד לבד בשקט (טוב, לא ניסחף לגמרי עם עניין השקט... אנחנו בכל זאת מלווים בארבע ילדות...). מצלמים ומצטלמים, משחקים קצת (אבל ממש קצת) בשלג שליד הכניסה, וחוזרים לאוטו להמשך הנסיעה בדרך היפה.

הדרך ממשיכה ועוברת במעבר טומפסון, מעבר הרים בגובה 2800 סה”כ, וכשאנחנו מגיעים אליו, המראה עוצר נשימה ממש. קצת הרגשה של על גג העולם, על אף הגובה הלא גבוה במיוחד. אנחנו עוצרים ומצלמים מסביב (והשמש מתחילה בשלב זה להיעלם מאחורי קרחון וורטינגטון). פשוט קסום (הרבה יותר מכפי שאנחנו יכולים להעביר בתמונות).

לקראת 22:00 (אחרי עוד עצירות לצילומים במפלי ההינומה ובמפלים נוספים (חסרי שם) ואחרי נסיעה לאורך הנהר אליו נשפכים כל המפלים הללו), אנחנו מגיעים לעיר ומתחילים לחפש מקום לינה.

מהעיר עצמה, במבט ראשון לפחות, אנחנו לא מתרשמים במיוחד. כולה בנויה חצרות חצץ וכמה כבישים סלולים. גם הקמפים מבאסים למדי. הם בעיקר חניוני חצץ נטולי חן, אבל אם להודות על האמת, וכפי שכבר חווינו בעבר, עם הנוף המרהיב סביב (הרים נישאים בעלי פסגות מושלגות, שעולים ממש מצדי הכבישים,עם הים ממש ליד), לא ממש חשוב כנראה איך נראה הקמפ.

בכל מקרה, במקום הראשון שאנחנו בודקים, ליד המרינה, מאחר ואין אף אחד במשרד (זה אולי לא נראה כך בחוץ, אבל השעה מאוחרת...), הסייטים הפנויים הם ממש על הכביש וממילא אין מהם נוף למים, אנחנו מחליטים לבדוק הלאה.

בפארק השני שנבדק אנחנו מחליטים להישאר. העובדים בדיוק עומדים לעזוב את המשרד. הם נותנים לנו את הפרטים הרלוונטיים ומובילים אותנו לסייט ממש קרוב למקלחות (במרכז החניה, כך שהוא גם לא רועש במיוחד).

היום אנחנו בוחרים להתקלח במקלחות של הקמפ. אנחנו מייצרים תור לא קטן אחרינו במקלחות, ובסופו של דבר, רק בסביבות 23:30 אנחנו מסיימים וחוזרים לקראוון.

ארוחת ערב סוגרת לנו את היום הארוך, המעניין והמקסים!

מחר (שזה כבר בעצם היום) אנחנו מתכננים לצאת בסירה אל קרחון קולומביה שבמפרץ הנסיך וויליאם.