את הפוסט הקודם סיימנו בהגעה בלילה אל חניון הקראוונים שבספרינגדייל, נקודת המוצא שלנו לטיול בשמורות ציון וברייס.
יום ראשון 14.4.13 - שמורת ציון
אנחנו מתעוררים לבוקר מקסים של שמים כחולים וחפים מעננים ונחשפים לנוף המקסים של הצוקים הגבוהים של הקניון. צבעי הירוק והאדום על רקע השמים נפלאים.
אנחנו מתארגנים לאט. אוכלים ארוחת בוקר נינוחה, מארגנים אוכל ומים לדרך ויוצאים אל עבר הכניסה לשמורה (שנמצאת כצומת אחת מהחניון בו אנחנו ישנים). בכניסה אנחנו נתקעים בתור שלא זז, אבל בסופו של דבר, אחרי ההמתנה, נכנסים.
את הרכב אנחנו חונים ליד מרכז המבקרים ונכנסים לבקש חוברות ג'וניור ריינג'ר לשלוש הגדולות. החוברת זהה לכולן, אבל המשימות שכל אחת נדרשת לבצע בחוברת שונות.
אנחנו מתייעצים עם הריינג'ר אילו מסלולים מתאימים להרכב שלנו והוא מסמן לנו את המסלולים על המפה ומסביר לנו על כל מסלול את דרגת הקושי והאורך.
אנחנו מחליטים לנסוע עם השאטל עד התחנה האחרונה בשמורה ולהתחיל במסלול הנינוח לאורך הנחל (riverside walk).
הדרך עם השאטל יפהפיה ומלווה בהסברים מעניינים על המקום, תצורות הנוף, ההיסטוריה ובעלי החיים.
בדרך אנחנו רואים חבורת מטיילים (שנראים קטנים כנמלים) באמצע טיפוס על אחד המצוקים (מפחיד).
בתחנה האחרונה, רגע לפני היציאה לדרך, כשהצעירה במנשא וכשאנחנו מחכים רגע לחצי, כמות מכובדת ומלחיצה של דבורים וצרעות מסביבנו גורמת לי לנסות ולעבור מקום (שלא לומר לברוח) לבד עם כל הבנות והציוד כולל הצעירה שבמנשא. בניסיון ההימלטות הזה הצעירה מתהפכת אחורה עם המנשא. למזלנו לא קורה לה כלום (החלק האחורי של המנשא גבוה, כך שהיא מוגנת בתוכו), אבל היא נבהלת מאד (וכן, גם אני).
יוצאים לדרך ומתחילים לפגוש סנאים בזה אחר זה. הם מקסימים (ואחר כך נגלה שהם גם די חצופים). אנחנו רואים גם עכבישים ומעיינות נובעים (גם לצד הדרך, וגם מהסלעים עצמם שחלקם רטובים לחלוטין ונוטפים) ואזורים ביצתיים. הדרך היפה מתפתלת צבעונית, מנוקדת בפרחים, ומרהיבה לאורך הנהר, ואנחנו איתה.
בסופו של המסלול אנחנו מגיעים לנקודה ממנה אפשר להמשיך רק במים (הקפואים) למסלול ה- narrows ואנחנו מסתובבים חזרה, לנקודה מוצלת וריקה ממטיילים אחרים, שזיהינו לאורך הדרך. עוצרים לפיקניק והצעירה (שבינתיים ישנה במנשא בעקמומיות חיננית) מתעוררת. הבנות חולצות נעלים, מורידות גרביים וטובלות רגלים במים הקפואים (ומחזיקות מעמד רק כמה שניות בכל פעם).
בינתיים הסנאים מריחים את האוכל ומתעקשים לקבל ממנו. גם שכשאנחנו מסרבים ומרחיקים את המזון או את עצמנו מהם, הם לא מוותרים. כשאנחנו לא מצליחים לגרש אותם, אנחנו מחליטים לאסוף את האוכל ולחזור. את הדרך חזרה הצעירה עושה ברגל ואנחנו פוגשים משפחה ישראלית אחרת שממשיכה כבר מחר חזרה לוגאס עם בן החמש וחצי שלה. אנחנו מקשקשים קצת ונפרדים בתחנת השאטל.
עם השאטל אנחנו חוזרים לתחנת הלודג', למסלול נוסף שהומלץ לנו – בריכות האמרלד.
אמנם אנחנו מתכננים להגיע רק לבריכה הקרובה, התחתונה, אבל המסלול מקסים והבנות מתלהבות ומבקשות להמשיך ואנחנו נענים.
אנחנו עושים את הדרך כולה עד לבריכה העליונה. חלק מהדרך חשוף (יחסית) על מצוק והצעירה נאלצת להעביר את המסלול במנשא. גם בת הרבע לחמש לא מקבלת הרבה חופש בקטע ההליכה הזה.
בדרך אנחנו נתקלים במפלים מהסלעים שמרטיבים אותנו לצהלת הגדולות (ולמורת רוחה של הצעירה) ורואים כמה עופרים בכל מיני נקודות על הדרך. את האחרונים אנחנו רואים ממש בסוף המסלול והם הקרובים אלינו ביותר.
הדרך זרועה בעצים ובפרחים וזוכה לכינוי "ארץ פלאות" מהבכורה. בבריכה האחרונה אנחנו עושים הפסקה וכאן גם הצעירה זוכה לזמן חופשי להתרוצצות.
בחזרה באזור הלודג' כבר קריר. אנחנו יושבים קצת על הדשא ומזמינים גלידה לבנות. המנות עצומות ולוקח להן הרבה זמן לאכול. בינתיים כבר מתקרר מאד ואנחנו מחליטים לחזור. למרות שאנחנו מכניסים את הגלידות לכוסות (על מנת שנוכל לקחת אותן איתנו), הנהג לא מסכים שנעלה אותן לשאטל והן מוצאות את דרכן לפח, לאכזבת הילדות.
המוזיאון כבר סגור (כבר אחרי 18:00) ואנחנו מחליטים לחזור לקראוון ולשוב לכאן מחר (ממילא תיכננו לחזור להרצאת הריינג'ר (תנאי לקבלת סיכת הג'וניור ריינג'ר).
יוצאים חזרה אל ספרינגדייל וממשיכים לביקור קצר בגן השעשועים של חניון הקראוונים. הגן הקטן (מגלשה אחת,סולם, מגלשת מקבילים וזהו בערך) מתגלה, באופן מפתיע, כמעניין מספיק לכל הבנות.
ליד הקראוון הבנות אוספות זרדים קטנים (אין לנו גזעי עץ) והחצי מעמיד פחמים במנגל. אני נכנסת בינתיים לרחוץ כלים ולהכין תוספות לארוחה.
הנוף הקסום מסביב משתקף גם בחלונות הרכב שלנו:
בשלב הבא המדורונת נדלקת, הבשר נצלה על האש והתוספות מוכנות. אנחנו מחליטים לאכול בחוץ והארוחה מצויינת, טעימה ומהנה בנוף הנעים.
שבעים, אנחנו מכבים את האש וחוזרים פנימה, למקלחות ולהתארגנות לשינה.
יום נפלא במיוחד עבר עלינו :-)
יום שני 15.4.13 - השלמות בפארק ציון
אנחנו (יותר נכון רובנו) קמים בבוקר בסביבות 9:30 ומתחילים לבצע את המשימות שבחוברות הג'וניור ריינג'ר. היום מעונן מאד ואנחנו שמחים על מזג האויר המצויין שזכינו לו אתמול.
המשימות חביבות והבנות עובדות ברצינות (כולל בת הרבע לחמש, שמתעוררת מאוחר יותר ומיד מצטרפת לעבודה).
בינתיים אני משתפת את החצי בתובנה שלי מהלילה, שכדי להמשיך מחר ללייק פאואל, אנחנו צריכים לחזור חלק נכבד מהשעתיים שאותן אנחנו ניסע היום לברייס.
הבנות אוכלות משהו מהיר (כי אנחנו ממהרים להגיע להרצאת הריינג'ר) ואנחנו מחליטים שלא לנסוע עם הקראוון לברייס, אלא להישאר כאן עוד יום, לנסוע שעתיים לשם בבוקר ולחזור שעתיים אחר הצהרים. זה אמנם מוסיף לנו 45 דקות נסיעה בסך הכל, אבל בשלב זה של הטיול הקראוון עוד לא “שקוף למשתמש” עבורנו, כלומר עדיין קל לנו יותר לנסוע בלי לגרור את הקראוון (ובוודאי שיותר מהיר).
בדרך לשמורה (ציון) אנחנו עוצרים במשרדי חניון הקראוונים ומאריכים את השהייה שלנו כאן בשני לילות נוספים.
אנחנו בוחרים לחנות הפעם בחניית המוזיאון ואנחנו מגיעים בדיוק להרצאת הריינג'ר. אני לוקחת את הצעירה (שברור לנו שלא תהיה לה הסבלנות לשבת ולהקשיב בשקט) איתי ואנחנו מעבירות את זמן ההרצאה במשחק ובהתבוננות בנוף (וגם קצת בשיטוט במוזיאון). בינתיים החצי ושלוש הגדולות מבלים בהרצאה ולומדים את הרכב הסלעים (שהריינגרית "מערבבת" בתוך קערה (דינוזאורים, חול, מים ודבק)) ואת ההבדל ביניהם (כמות המים והדבק). הם מסיימים ומציינים שההרצאה הייתה מעניינת ומלמדת. הבנות רואות בהרצאה גם גזע מאובן שנמצא בשמורה ושומעות על שיניים והפרשות של דינוזאורים שנמצאו בה.
בסוף ההרצאה, הילדות מקבלות את החתימה המיוחלת בחוברות ובת ה(כמעט) שמונה משלימה את המשימות הנוגעות להרצאה.
על אף מזג האוויר האפרורי והקודר, אנחנו מחליטים לעלות על השאטל לסיבוב השלמות בשמורה. עוצרים בתצפית על הפטריארכים אברהם, יצחק ויעקב, וחוזרים למרכז המבקרים, שם הבכורה משלימה את המשימה בחוברת שלה. עץ אחד אנחנו לא מצליחים לזהות ואת המידע לגביו אנחנו מקבלים מהרינג'רית במרכז המבקרים.
שמחות ונרגשות, הבנות מוסרות את חוברות הג'וניור ריינג'ר המלאות והריינג'רית בודקת אותן. היא שואלת (בתיווכנו) את הבנות קצת שאלות (ומחמיאה להן על העבודה בחוברת), מתעניינת בשמורות של ישראל ועוד קצת מרחיבה ומוסיפה לנו מידע ולבסוף חותמת על החוברות המלאות.
אני רק אציין שהמשימה הכי מאתגרת בכל החוברת הייתה לאסוף זבל בשמורה (3 פריטים של אשפה). היה מאד קשה למצוא זבל בכלל. השמורה מאד נקייה. ואם כבר נתקלנו באשפה (פריט או שניים לכל היותר), היא הייתה זרוקה היכן שלא ניתן להגיע אליה (ושנכתב, מן הסתם, במפורש בהנחיות, גם לא לנסות).
הבנות נשבעות את שבועת הריינג'רס - הרינג'רית מקריאה, החצי מתרגם, הבנות חוזרות אחריו, ואני מצלמת. היה מקסים. הבנות מקבלות את סיכת השמורה (סיכה מספר שלוש) ואנחנו חוזרים אל עבר השאטל. הן מבקשות לראות את הסרט במוזיאון ואנחנו נכנסים לצפות בו.
הצעירה קצת בוכה ורוטנת (היא כבר מאד עייפה) ונרדמת אצלי בידיים. הסרט מעניין וערוך יפה וכולנו נהנים ממנו (גם מי שישנה שנת ישרים כל 20 הדקות של הסרט).
בסיום הסרט אנחנו חוזרים אל האוטו. למרות שאנחנו יכולים להספיק להצטרף להרצאת הריינג'ר הבאה על החיות בשמורה, קר לנו ואנחנו רעבים, ומאחר ולא לקחנו איתנו אוכל, הרעב מנצח.
בקראוון החצי מכין ארוחת צהרים מצוינת ובינתיים השמים הולכים ומתבהרים ואת הארוחה אנחנו אוכלים מול הנוף המקסים של צוקי הקניון. נהדר :-)
המשך הערב עובר בנינוחות בקראוון במשחק חופשי/אינטרנט/משחק בנייד עם גיחות לחדר הכביסה.
לארוחת הערב החצי מכין סלט ופשטידת שאריות טעימה שמתקבלת בהתלהבות בהתחלה ובהסתייגות אחר כך. מאחר והבנות לא ממש אוכלות מהפשטידה (אבל משתדלות לפרגן לאבא על הניסיון), אנחנו מכינים גם סיר פסטה עם רוטב אורגני שתמיד מתקבל בשמחה.
ואחרי שגרת ערב, עוד יום מקסים מגיע לסיומו...
יום שלישי 16.4.13 - מבקרים (בערך) בברייס
מתעוררים מאוחר מהמתוכנן. החצי החרוץ כבר הספיק לקפוץ למכולת לקנות לחם וביצים לארוחת הבוקר. אנחנו מחליטים להוציא המבורגרים מהמקפיא, כך שיפשירו במהלך היום, אבל שוכחים להוציא אותם מהמקרר...
אוכלים בזריזות (יחסית), אורזים קצת צידה לדרך, אורזים מעילים וציוד שלג למקרה ונצטרך (תחזית מזג האוויר המעודכנת צופה לנו 3 מעלות צלסיוס בשיא היום ושלג בסבירות של 70%) ויוצאים לכיוון קניון ברייס המרוחק כ- 140 ק"מ משמורת ציון.
כבר בדרך למעלה ובהמתנה למעבר במנהרה אנחנו רואים את פתיתי השלג הראשונים (והם הופכים להיות גדולים ורבים מרגע לרגע) ואת העננות הכבדה, תחילה מעלינו ואחר כך גם באופק, וההבנה שתרחיש הגרנד קניון עומד לחזור על עצמו מחלחלת.
השלג הולך ומתגבר ונעשה צפוף יותר ויותר ואנחנו נוסעים באווירה אירופאית חורפית ולבנה, ביופי לבן הנמשך לעתים למרחק שאין לו קץ. בת הרבע לחמש אומרת שזה נראה כמו חג המולד ואנחנו מסכימים איתה.
בד בבד עם ההתקדמות בדרך היפה (אנחנו, כידוע, ישראלים מתלהבים משלג), ההבנה, שאת הקניון, אליו אנחנו נוסעים קרוב לשעתיים, לא נצליח לראות, מתחדדת ...
מה שכן, מדי פעם אנחנו עוברים בסביבה בה העננים גבוהים יותר במעט (באזור שמורת הקניון האדום) והנוף של הסלעים האדומים והשלג הלבן מהמם.
הבנות מתאכזבות לשמוע שלא נוכל בתנאי מזג האוויר הנ"ל להשלים את משימות הג'וניור ריינג'ר (שדורשות איסוף לכלוך בפארק והשתתפות בפעילות רינג'ר של הליכה מודרכת סביב שפת הקניון).
אחרי שעתיים לערך אנחנו מגיעים לברייס (מיותר לציין שהקניון שרוי בתוך ענן ומושלג כולו). אנחנו נוסעים (כמעט לבד) לנקודת התצפית הראשונה. מאחר והצעירה נרדמה, אני מציעה לצאת בעצמי לבחון אם המראה מצדיק את ההשכמה ואת החשיפה לקור.
השלג הולך ומתגבר וראות כמעט ואין. אז אמנם כל השלג הלבן הזה מקסים ומפצה במידת מה על חוסר הראות, אבל אנחנו מחליטים לא להוציא את הבנות לקור הזה. החצי מתבונן בתמונות המעורפלות במצלמה ובמראה הכה לבן שלי, ומחליט גם הוא שלא לצאת. לצערן של הבנות השלג לא מפסיק לרדת כל זמן שהותנו שם (זמן לא ארוך במיוחד, כולל זמן הנשנוש באוטו, שכן די מהר אנחנו מתייאשים מהשלג ומהקור) ולאכזבתן הן לא משחקות הפעם בשלג.
אנחנו יוצאים חזרה. השלג הולך ונחלש ומפסיק עם הירידה בגובה ובחלקים מסוימים של הדרך לא נשאר זכר לשלג שנערם כאן בבוקר.
אנחנו מגיעים אל mount Carmel, ומחפשים את המסעדה/בית קפה שראינו שלוש שעות קודם בדרכנו הלוך. מחפשים ומחפשים ללא הצלחה.
בסופו של דבר, אחרי שאנחנו נוסעים הלוך וחזור לאורך הרחוב כמה פעמים, אנחנו מוותרים ופונים לכיוון הקראוון שמחכה לנו בספרינגדייל. הדרך מתפתלת, ואיתה ועם העליה הקלה בגובה, חוזר השלג . הוא הולך ומתגבר עד שכמעט ולא רואים קדימה.
בשער הכניסה לפארק, אנחנו מציגים את הפס השנתי ונכנסים.
במנהרה, בניגוד לבוקר, התנועה זורמת לשני הכיוונים, מה שקצת מלחיץ בחושך המוחלט (פנסי הרכב שלנו, מתברר, לא משהו) ובדרך הצרה. נוסעים לאט את המייל החצוב בסלע ויוצאים מן הצד השני, שבו אין זכר לשלג. גשם לעומת זאת, יש.
בירידה אנחנו מצליחים לראות את הקשת הטבעית של השמורה, אנחנו מגיעים לספרינדייל ומחליטים לחפש מקום לאכול בו צהרים.
אחרי חיפוש מהיר באינטרנט, אנחנו בוחרים בבית הקפה cafe soleil ונוסעים לשם (בית הקפה ממוקם כמה בלוקים לכיוון הפארק ממיקומנו). לבית הקפה החמים מראה מזמין ונעים. הוא מקושט בכל מיני יצירות אומנות למכירה (והאתגר שלנו הוא למנוע ממי מהבנות לגעת בהן).
אנחנו מזמינים, מתיישבים, והאוכל מגיע מספיק מהר, כך שהסבלנות של הבנות נשמרת (בבית הקפה הזה יודעים מה טוב בשבילם כנראה 
...).
הכל טעים לכולם (ולשם שינוי, לא נשארות אחרינו שאריות לארוז (ולזרוק יומיים אחר כך)). אנחנו מסיימים לאכול וחוזרים לקראוון.
בקראוון אנחנו נכנסים לשוונג של סידור וארגון הבלאגן שהצטבר: קיפול כל הכביסה מאתמול וסידור בארונות, סידור ארון המטבח, סידור חדר השינה של הבנות, סידור חדר השינה שלנו, רחיצת כלים, טאטוא ומיון ניירות, שקיות ובלאגן אחר שהצטבר. וכך בשיתוף פעולה פורה, תוך קצת יותר מחצי שעה הקראוון מסודר ונעים.
אחרי קצת יצירה/למידה/משחק/מקלחות, ארוחת ערב סוגרת את היום.
מחר אנחנו מתכננים לצאת לדרך מוקדם יחסית, כדי להספיק משהו באגם פאוול, היעד הבא שלנו.
יום רביעי, 17.4.13 - אל אגם פאוול
עובר עלינו לילה מעייף עם סימני מחלה אצל הצעירה. היא לא ישנה טוב ואנחנו מודדים חום. 38.5. מקסים. אנחנו מבינים שאנחנו עלולים להתעכב בהמשך הדרך אם זו לא אפיזודה חולפת.
בבוקר, אולי בהשפעת הנורופן מהלילה, החום נשאר נמוך ואנחנו קמים ומתארגנים ויוצאים לדרך לקראת 11. הבוקר בהיר ואין זכר למזג האוויר החורפי מאתמול.
עוברים בעמדת הכניסה ומשלמים עבור פאס לקראוון במנהרה (המנהרה צרה ועל מנת לאפשר מעבר לרכבים רחבים כמו הקראוון שלנו, עוצרים את התנועה בכיוון הנגדי ומאפשרים נסיעה בכיוון אחד בלבד).
אנחנו עולים באיטיות ובזהירות בכביש המתפתל מעלה. הנוף מקסים (אתמול לא ראינו כלום בעליה) ואנחנו עוצרים מדי פעם לצלם.
בכניסה למנהרה הריינג'ר בודק את האישור ומבשר לנו שבקרוב נוכל לחצות (בעוד כ- 7-8 דקות המתנה). הוא מזכיר לנו לנסוע לאט ולא לעצור באמצע הדרך.
כמה דקות חולפות ומגיע רכב עם סמן (מן מוט כזה של ריצת שליחים), שמסמן לריינג'ר שהוא האחרון בשיירה בכיוון הנגדי, והדרך נפתחת עבורנו.
המנהרה ארוכה ובצדדיה היא בדיוק בגובה הקראוון כך שאנחנו נוסעים במרכז ואחרי כמה דקות נסיעה (כאמור, המנהרה באורך 1.1 מייל) אנחנו מגיחים מצדה השני, שם התנועה ממתינה שנעבור.
הדרך נמשכת והיא יפהפיה. הנוף מקסים, השמים כחולים והקראוון נגרר מעולה (אחרי השבוע השני בטקסס והנסיעה על כביש 40 בניו מקסיקו, זה עוד מפתיע אותנו, אבל המיומנות שלנו בגרירת הקראוון משתפרת וגם האוטו נוסע טוב יותר ויותר).
אחרי כשעתיים של נסיעה (וכמה נקודות עומס של עבודות בכביש) אנחנו מגיעים לאזור האגם (האגם עצמו די חמקמק ואנחנו לא רואים אותו כמעט בכלל עד שאנחנו נכנסים ממש למרינה. מפתיע בהתחשב בעובדה, שאורכו הוא כ- 300 קילומטרים).
מגיעים לחניון הקראוונים הראשון, היקר יחסית, עם נוף לאגם (whaweap marina). אמנם האגם לא מרשים את החצי בשלב זה והוא מבחינתו היה שוקל לחפש מקום זול יותר בקרבת העיר, אבל כדי לא לבזבז זמן על חיפושים (חוץ מזה שאני נוטה להישאר מול הנוף), אנחנו מחליטים להישאר.
אנחנו מקבלים חניה מרווחת ונוחה עם נוף מקסים לאגם. חונים, מתנתקים ויוצאים לחפש משהו לאכול.
בוחרים לאכול ארוחה מהירה בברגר קינג. אוכלים (בערך) ובעיקר משחקים במשחקים של הפלייפלייס. בין לבין, אנחנו מחליטים להוריד את הקצב בטיול מבחינת מילאג' כללי. מעדיפים לכסות פחות מקומות, אבל לטייל באופן נינוח ונעים (הימים בפארק ציון חידדו לנו עוד את ההבנה הזו).
מאחר ואנחנו מגלים ששוב חזרנו שעה אחורה בזמן במעבר לאריזונה, אנחנו מחליטים לנסות ולהספיק ביקור במרכז המבקרים של סכר גלן. במרכז המבקרים החניה, לשמחתנו, כמעט ריקה. שלא כמו במרכז המבקרים של ההובר דאם, החניה כאן היא ממש בפתח. אנחנו יורדים ובכניסה, לשמחת הבנות, מגלים שמדובר במרכז שהוא פארק "אומה" (או איך שלא מתרגמים national) ושיש להם תוכנית ג'וניור ריינג'ר.
מאחר ויש תור ארוך בעמדת המידע, אנחנו עושים סיבוב במרכז המבקרים וצופים מהחלון הגדול על הסכר העצום ועל הגשר. בינתיים התור מתפנה ואנחנו מבקשים חומר על הפארק וחוברות עבודה.
מאחר והסיור האחרון להיום אל תחנת הכוח יצא לפני כחצי שעה, אנחנו מזמינים סיור למחר (מתפעלים מהמחיר הזול (15$ לעומת כ- 90$ שהיינו צפויים לשלם בהובר דאם)) ומבינים שאי אפשר יהיה להכניס תיקים לסיור. אנחנו מבקשים לדעת מה הדין לגבי הלפטופ ונשלחים לברר בעמדת הביטחון, שם נאמר לנו שאין אפשרות להכניס אותו איתנו ושהוראות הבטחון לא נתונות לשיקול דעתם. נאמר לנו שהחניון מאובטח ומצולם כל הזמן, כך שזו אולי לא הבטחה לכך שכלום לא יקרה, אבל עשוי להרגיע.
משם אנחנו ממשיכים, אחרי סיור קצר בחוץ, לסיבוב קניות בוולמארט. אנחנו רוצים להעמיד מדורה בבור הייעודי שיש לנו ליד הקראוון ולשם כך צריך להצטייד בכמה דברים... משם אנחנו יוצאים לשקיעה (נהדרת במיוחד בשמים המעוננים) ולשלג קל.
הדרך חזרה לקראוון מהממת. האגם והסלעים שמקיפים אותו נראים כמו ציור באור הדמדומים שמאיר אותם (חבל שאי אפשר היה לצלם תמונות טובות תוך כדי נסיעה) וכשאנחנו מגיעים לקראוון כבר חשוך.
אנחנו מחליטים שחשוך מכדי לצאת החוצה עם הבנות (החשיכה בסביבה מוחלטת. רק חסר שמישהי תיעלם לנו. יש לנו בקושי פנס ראש מסכן) והמדורה נדחית למחר.
עם החשיכה גם הטמפרטורה צונחת ואנחנו מדליקים את החימום. לשמחתנו, וכפי שהיה כל היום, הצעירה מרגישה מצוין ואין זכר לאפיזודת החום מהלילה.
בינתיים החצי מכין את האש לצליית המבורגרים וגם את התוספות וכשהקציצות מוכנות אנחנו מכינים המבורגרים כדת וכדין, כל אחת ואחד עם התוספות שאוהבים. החצי מכניס פנימה את הכסאות מהבגאז' של הקראוון, כדי שיהיה מקום לכולם לשבת בנוח. אני מתיישבת וקופצת מיד לצחוק הבנות. הכסאות קפואים!
את הארוחה הטעימה אנחנו מקנחים בשיפודי מרשמלו ענק שהחצי מכין על האש (רק הצעירה מבקשת “אחד בלי אש” ומקבלת). המרשמלו טעים ולא מתוק מדי (וגם אין לו את הטעם הקמחי המעצבן שיש למרשמלו לפעמים).
סוגרים את הערב שבעים ומרוצים ומרגישים ברי מזל :-)
יום חמישי 18.4.13 - קניון אנטילופ ועוד...
בוקר נעים ובהיר עולה עלינו ועל אגם פאוול היפה.
ואנחנו מגלים אורח נחמד שבא לבקר...
קמים בעצלתיים, אוכלים ארוחת בוקר בנחת, קצת משחקים בחוץ, מאריכים את השהות בלילה נוסף ובסביבות 11 יוצאים לדרך לכיוון קניון אנטילופ.
מהסתכלות באתרים השונים, אנחנו מגבשים דעה שהסיור בקניון התחתון, זה עם הסולמות (הוא גם הזול יותר), מתאים לנו יותר מהאחרים (גם תקציבית, אבל בעיקר סגנונית) ולשם אנחנו נוסעים.
מחליטים לא למלא דלק בשלב זה. טעות, ש(ספוילר) עוד נשלם עליה...
מגיעים לקניון (מלמעלה ממש אי אפשר לראות את הכניסה אליו מרוב שזו צרה) ונרשמים לסיור הקרוב (שיצא ב- 11:45, בעוד כחצי שעה של המתנה). משלמים 88$ עבור שני מבוגרים ושני ילדים (הצעירות פטורות מתשלום) ומעבירים את הזמן בחניה, רוב הזמן בשמש הנעימה, תוך שאנחנו עוקבים בעניין אחרי לטאות חביבות בחולות סביב.
כשמגיע זמן הסיור, חברי הקבוצה והמדריך נאלצים להמתין לנו בסבלנות עד שנכניס ונחגור את הצעירה במנשא שלה ואחרי תדרוך קל של כללי הסיור, אנחנו יוצאים לדרך.
כאמור, את הכניסה לקניון קשה לראות וכשמתקרבים אליה, היא נראית בלתי אפשרית למעבר בצרותה, אבל אחד אחרי השני אנחנו נעלמים בסדק הצר לתוך בטן האדמה.
הדרך הולכת ויורדת בקניון היפהפה והעמוק. אנחנו יורדים בסולמות באורכים שונים והבנות (וכמובן גם אנחנו) נהנות מאד מהחוויה. הקניון נהדר והאור המגיע מלמעלה יוצר משחקי אור וצל נפלאים על קירות הקניון.
ההליכה נינוחה ולא מאיצים בנו (כפי שחששנו קצת מסיפורים וביקורות שקראנו על הביקור בשמורה הזו). המדריך מציע מדי פעם נקודות צילום מעניינות וזוויות מוצלחות ומסביר לנו לפני קטעי הליכה מסוימים מה צפוי (מבחינת תלילות הירידה, אורך הסולם, צרות המעבר וכדומה).
אחרי כשעה מהנה אנחנו מגיעים לסוף החלק שבו מתקיים הסיור, עולים חזרה בסולם ארוך (כאן בת הרבע לחמש מאבדת קצת את ההקשבה ורצה קדימה, לחרדתנו הקלה... בכל זאת הקניון פתוח מלמעלה ואפשר ליפול למטה אם מתקרבים לשוליו).
הדרך חזרה כוללת עליה קצרה (וקצת מאומצת) ובסופה אנחנו מגיעים לרכב. הסיור מקסים ומהנה ושווה כל דולר ששילמנו עבורו ולכך יש הסכמה גורפת של כל המשתתפים מטעם המשפחה.
בשלב הבא (כבר אחרי 13:00 ובשלוש וחצי יש לנו סיור מוזמן בסכר גלן), אנחנו מחליטים לחפש משהו מהיר לאכול. מאחר ומתוכננת לנו ארוחה של סטייקים לערב, אנחנו מחליטים למצוא איזו פיצרייה.
חוצים את העיר (שלא מרשימה אותנו במיוחד) ומגיעים בסוף לפיצה האט. החצי נכנס להזמין (זו לא מסעדה שניתן לשבת ולאכול בה) והכנת ההזמנה לוקחת המון זמן (שכרגע, אין לנו). אחרי שאנחנו לא מצליחים למצוא מקום ליד האגם בקרבת הפיצרייה, אנחנו מחליטים לנסוע לאכול ליד הקראוון (ואל מול הנוף המקסים). מזל שכך...
השעה כבר אחרי 14:00 ולפי החישוב שלנו נותר לנו בדיוק זמן כדי לאכול וכדי לחזור בזמן לסיור המוזמן. הצצה במד הדלק והקילומטראז' שהוא מחשב עד למיכל ריק מביאה להחלטה (המאד שגויה כפי שאוטוטו נגלה) לא לבזבז זמן (פחחחח) ולמלא דלק אחר כך.
אנחנו מגיעים לבוטקה של הכניסה למרינה בה אנחנו ישנים. בניגוד ליום האתמול (מזל #1!) הוא מאויש ובניגוד נוסף (מזל #2!) יש תור בכניסה שמעכב אותנו מעט.
אנחנו עומדים בתור והאוטו מתחיל להשתעל ולהשתעל, חזק יותר ויותר, ובשנייה האחרונה אנחנו מבינים שמדובר ב”אין דלק”. אנחנו מחליטים להסתובב ולמהר לתחנה הקרובה. too late...מזל (3#) ששנייה אחרי שסובבנו את ההגה ולא רגע אחד קודם (בו עדיין חסמנו את נתיב הכניסה במלואו) נודם המנוע.
בעיני רוחנו אנחנו רואים איך בגלל עצלות ודחיינות מתאדה לנו הסיור (שהוא גם הסיור האחרון להיום).
בינתיים, תקועים ואובדי עצות, אנחנו מחליטים להתחיל לאכול (לא שהייתה לנו ברירה, נוכח מפלס הקיטורים העולה באוטו)...כך שאפשר לומר שבכל זאת אכלנו אל מול הנוף היפה של האגם 
.
מכוניות עוברות וחולפות לידנו, בוהות בנו וממשיכות בדרכן עם אפס רצון לסייע (כולל כל מי שאנחנו מבקשים ממנו). מנסים להזעיק את הגרר היחיד בעיר, אבל הוא תקוע בתאונה במרחק של כשעה מאיתנו ואין לו מושג מתי יוכל להגיע…
בינתיים, בעוד הזמן חולף והסיכוי להגיע בזמן לסיור הולך ופוחת, הרינג'רית בתחנה מזעיקה רינג'ר נוסף (ועוד אחד, שיהיה) וכולם עומדים חסרי אונים מול רכבנו הגדול והדומם (אין להם רכב שמותר להעביר איתו דלקים...ונהלים אמריקאים- you know...ולכן הם אמנם יכולים לקחת את החצי לתחנת הדלק שבמרינה, אבל לא להחזיר אותו משם עם הדלק...).
בין לבין עוברים לידנו עוד אנשים ולא מוכנים לסייע. מזל שלא נתקענו במקום אחר...כאן הריינג'רים ממש משתדלים למצוא פתרון (אחר כך יסתבר לנו שהמידע על הסיור שהזמנו וקוצר הזמן מועברים בכל רשת הרדיו הפנימית כזרז למציאת פיתרון וסיוע). אנחנו, כנראה, יודעים היכן להיתקע...
אנחנו מסיימים לאכול והריינג'רים מצליחים, לשמחתנו, לגייס סוף סוף טנדר/משאית שיבוא לקחת את החצי להביא דלק מהתחנה הקרובה (שלא יהיה ספק, האווירה באוטו ברגעים אלה עצבנית ומקטרת. ועל כך, הריינג'ר אומר בתגובה לחצי, אחרי שהאחרון משתף אותו, שהילדים משגעים אותי ברכב: ”אז עכשיו אני מבין למה אתה עומד איתי כאן").
כדי שלא נמשיך לעמוד באמצע הכביש, החצי והרינג'רים דוחפים את הרכב לחניה צדדית (וזה קשה. ההגה בלתי ניתן להזזה במצב כבוי. גם כשהחצי מסובב אותו עם כל משקלו, הגלגלים מסתובבים בקושי).
לבסוף, הרכב המתנדב מגיע עם ג'נבה, אינדיאנית חביבה משבט הנבאהו, והיא (שבניגוד לריינג'רים, נענית בשמחה להצעת הפיצה שלנו) והחצי נעלמים במהירות. השעה רבע לשלוש...בינתיים הבנות משחקות עוד קצת באוטו.
תוך כרבע שעה החצי וג'נבה חוזרים עם גלון אחד של דיזל, ותוך כמה ניסיונות הנעה הרכב מתעורר לחיים. אנחנו מודים לה מאד על העזרה, אבל בהתאם להנחיית הריינג'רים לא מציעים טיפ ומסתפקים בפיצה ממקודם...
השעה שלוש. הבנות נחגרות במהירות ואנחנו יוצאים בטיסה אל תחנת הדלק הקרובה ביותר. בדרך אנחנו מקווים שהדיזל שמילאנו יספיק כדי להגיע עד לשם...
בסופו של דבר, סוף טוב הכל טוב. בשעה 15:10 אנחנו אחרי מילוי דיזל בעלות של 100$, אחרי הטמנת המחשב והתיק עם הג'יפיאס עמוק בבאגז' מתחת לערימות הבלאגן והציוד האחר, ואחרי לקחים עמוקים בנוגע להתנהלות שלנו, טסים למרכז המבקרים ומגיעים ברגע (הכי) האחרון שאפשר לבידוק הביטחוני...
הסיור עצמו מעניין ומלמד ולא ארוך מדי, במהלכו יורדים במעלית עד לפני הסכר ומשם במעלית נוספת עד לטורבינות (סה"כ כ-60 קומות מתחת לאדמה). המדריך מספר על פרויקט הסכר ועל מטרתו לשמר ולחלק את מי נהר הקולורדו בין כל המדינות לאורכו. את הסיור מסיימים בסרט מעניין על הקמת הסכר.
אנחנו משוחחים קצת עם המדריך של הסיור, חשמלאי פנסיונר ומתפלאים לשמוע שאוטוטו יחגוג 80. הוא חולק בדיחות חשמל עם החצי ומראה לנו תמונה משפחתית מרשימה בהרכבה של ילדיו (תשעה (!) במספר) ונכדיו מאיחוד משפחתי. רגע לפני שהבנות עלולות להתחיל ולפרק את חנות המזכרות, אנחנו נפרדים.
מכאן אנחנו מחליטים לצאת למסלול הליכה קצרצר לגן התלוי - צמחים שצומחים כלפי מטה מסלעים שרמת הלחות בהם גבוהה.
מסלולון נחמד, אבל לא בגדר חובה...בדרך חזרה אנחנו עושים תחרות, שבסופה מתפתח ויכוח על הכללים ועל האם הניצחון הוגן ובקיצור בלאגן... ניסיון ראשון, אחרון ומיותר לעודד הליכה בדרך זו...
עוברים שוב לסיבוב קצר באתר המאסט , וולמארט, וחוזרים לקראוון. עוד מואר, הבנות מבקשות לטבול רגלים באגם ואנחנו לא מוצאים סיבה לסרב...
בדרכנו אל החוף הרוח הולכת ומתחזקת והשמש ממשיכה ושוקעת. נעשה די קר, אבל לבנות לא אכפת. הן מורידות נעלים וגרביים, מקפלות מכנסים וטובלות את כפות הרגלים (ועוד קצת) במים הקרים. החול טובעני ונראה שאוטוטו מישהי מהן מאבדת שיווי משקל וזוכה בטבילה מלאה...
למעשה, זה הבילוי היחידה של הבנות באגם עצמו. קר עדיין בתקופה זו של השנה ופעילות של שייט עצמאי או מאורגן, גם אם יש פעילות כזו בעונה הנוכחית, לא קורצת לנו.
מתחיל להחשיך ומאחר ואנחנו רוצים להספיק גם מדורה הערב, מתחילים לחזור. ליד הקראוון אנחנו מדליקים מדורה קטנה (מדי). לי קר והבנות רק רוצות את המרשמלו (וממצות את המדורה מהר מאד) וכולנו חוזרים לקראוון.
מאחר ולאף אחד אין חשק לאכול ארוחה כבדה ומלאה, אנחנו דוחים את ארוחת הסטייקים שתכננו ליום אחר. מסתפקים ב...פסטה, ברירת המחדל שלנו 
.
עוד יום נפלא ועמוס מגיע לסיומו :-)
על אתר החובה, פרסת הסוס, אנחנו מוותרים, על אף יופיו המדהים שעולה מהתמונות שראינו. נראה לנו שעם כל הקסם שבו, הסיכון שהוא מגלם (המצוק חשוף ומסוכן, ללא מעקה כלל) להרכב המשפחתי שלנו גדול מדי.
מחר אנחנו ממשיכים בדרך, אל השמורות שבסביבת מואב, דרך המוניומנט וואלי.
