את הפוסט הקודם סיימתי תחת גשם ושמיים אפורים וקודרים ברדתנו מהמעבורת בוויטייר, מזג אוויר הגורם לנו להמשיך הלאה בדרך מבלי להתעכב בעיר.
יום שישי 28.6.13 - שטים אל קרחון פורטג' וממשיכים אל סוארד
מיד אחרי היציאה מהעיר, אנחנו נעמדים בטור המתאים למעבר במנהרת אנטון אנדרסון הארוכה, המאפשרת נסיעה בנתיב אחד בלבד והמשמשת למעבר כלי רכב ורכבת בשני הכיוונים. הנסיעה במנהרה משנה כיוון בהתאם ללוח זמנים שמפורסם מראש ומתנהלת בהתאם למערכת רמזורים בכניסה מכל כיוון.
הנוף מקסים, למרות העננות הכבדה, עם מפלים שנשפכים בתוך כל הירוק הפסטורלי, נהדר.
תוך כדי המתנה, מגיעה לה רכבת ומגיחה מפתח המנהרה הצר. אנחנו ממתינים שהרכבת תעבור ואז מגיע תורנו להיכנס. המנהרה אמנם מוארת, אבל הנהיגה בה עם הקראוון לא כל כך טריוויאלית (נוסעים למעשה על מסילת הרכבת).
אחרי זמן נסיעה של כמה דקות, אנחנו מתחילים לראות את האור בקצה המנהרה ואחרי עוד דקות ספורות אנחנו מגיחים מצדו השני של ההר, לצד הרכבים הממתינים לתורם לחצות לצד ממנו הגענו (החציה לכיוון וויטייר עולה כסף. חציה בכיוון השני לא).
הנוף ביציאה נפלא. הרים מושלגים (מכוסים עננים), אגם פורטג' וקרחונים מציצים מסביב. אנחנו עוצרים לתצפית בחניה ואני יוצאת לצלם (קרררר!!).
משם אנחנו פונים למצוא את המקום ממנו יוצא השייט בן השעה לקרחון פורטג'. יגענו (מעט) ומצאנו ואחרי שאנחנו רוכשים כרטיסים (גם כאן אפשר להשתמש בקופון אחד בלבד מספר הקופונים) אנחנו ממשיכים אל החניה.
החניון קצת עקום וגבעתי, אז אנחנו בוחרים לחנות בקשת – כשהקראוון לכיוון אחד והרכב לכיוון המדרון השני. לשם הזהירות אנחנו מניחים גם גזעים בתחתית הגלגלים.
אנחנו מנשנשים כריכים לפני ההפלגה, מצטיידים במעילים ובכובעים החמים ועולים לסירה (עם קבוצת בני נוער). ההפלגה לא מלאה, לשמחתנו, מה שמאפשר לנו לנוע בחופשיות בלי להפריע יותר מדי לנוסעים האחרים.
ההפלגה עצמה מלווה בהסברים שניתנים ובהדגמות שמבוצעות על ידי הרינג'רית, מה שמוסיף לה מימד מעשיר. אנחנו רואים, למשל, איך נראית תולעת קרח :-)
הנוף סביב האגם מקסים. הרים גבוהים, שלג, מפלים רבים, קרחונים רחוקים ובסופו של דבר (אחרי כרבע שעה להערכתי) אנחנו מגיעים סמוך לקרחון פורטג'.
במהלך ההפלגה הבנות נהנות מדפי צביעה ואני (זו מבין שנינו שיש לה יותר חימום טבעי על הראש) עולה מדי פעם לסיפון העליון (והפתוח) על מנת לצלם.
באגם עצמו שטים מעט גושי קרח, מה שמאפשר התקרבות יחסית לקרחון. גם הקרחון הזה פעיל יחסית וניתן לפעמים לראות גושי קרח נופלים ממנו. אנחנו לא רואים נפילה כזו, אבל אנחנו רואים היטב את הקרחון ואת הגווונים הכחולים שבעומקו.
אחד העובדים מעלה מים מהאגם בסמוך לקרחון ומאפשר לנו לטבול ידיים במים. הם, כצפוי, קפואים עד כאב.
אחרי עוד זמן מה מול הקרחון, אנחנו חוזרים חזרה (בשלב זה הנערות מהתיכון משתלטות על אזור הצביעה ולבנות לא נותר מקום...) השיט הזה הוא בדיוק באורך המתאים עבורנו ונהננו מאד.
משם אנחנו ממשיכים בדרך לכיוון סוארד, כשאנחנו חולפים על פני שמורת החי בגירדווד, אליה אנחנו מתכננים לחזור בדרכנו אל אנקורג' בעוד כמה ימים.
הדרך שנותרה לנו עד סוארד לא ארוכה במיוחד, כ- 70 מייל, אבל העייפות מתחילה לתת את אותותיה ואני מחליטה שמסוכן מדי שאנהג כך. כ- 50 מייל לפני העיר, אחרי שאנחנו לא מצליחים למצוא מקום יפה לעצור בו, אנחנו עוצרים במפרץ חניה נטול נוף ונכנסים לקראוון.
אני נרדמת מיד לשינה של כשעה והאחרים עוסקים בענייניהם (הבנות משחקות, החצי נח) ובכוחות מחודשים אנחנו גומעים את חמישים המיילים האחרונים אל העיר.
אנחנו מתחילים בבדיקת החניונים הקרובים לנמל ולעיר וכולם מלאים. המקומות הפנויים היחידים הם ללא חיבורים, מה שלא אפשרי מבחינתנו היום, אחרי ארבעה ימים כאלה.
אנחנו ממשיכים הלאה, בדרך שהופכת לדרך עפר וגם בחניון הראשון שאנחנו מגיעים אליו אין חיבורים ובשני (שאפילו לא נראה משהו, אבל לפחות הוא על קו המים) אין מקום.
בשלב זה אנחנו מצלצלים לקראוון פארק היקר יחסית והמרוחק יותר שיש לנו ברשימות. להם יש מקום ואנחנו מסתובבים וחוזרים לשם (החניון ממוקם כשישה מיילים לפני העיר). באוטו כבר מתעורר חוסר סבלנות...
המקום היחיד שפנוי בשבילנו הוא בשורה הקיצונית (הרחק הרחק מקו המים), אבל עם חיבורים מלאים ובמחיר סביר (35$ ללילה אחרי הנחת יוצאי צבא, שהאיש בקבלה הניח שאנחנו נכללים בה, מאחר ואנחנו מישראל).
אנחנו חונים ואת המשך הערב (כבר מאוחר מאד. האור בחוץ גורם לנו לטעות הרבה פעמים בעניין) אנחנו מעבירים בקראוון. קצת משחק, קצת אוכל והרבה מקלחות וזהו, עוד יום מהנה מגיע לסיומו.
אמנם תיכננו לצאת מכאן לשיט במפרץ קינאי, אבל הצצה חוזרת בתיאור השיט גורמת לנו להרהורי חרטה, שכן הוא נשמע מאד (מאד) דומה לשיט שעשינו בוויליאם סאונד. אנחנו מחליטים שאם יהיה מזג אויר יפה, נשקול את השיט בחיוב על אף הדמיון, בגלל הנוף המעט שונה כאן, אבל אם לא, כנראה שנוותר...בנוסף, יש לנו תחושה שהבנות ישתעממו מעוד שיט כזה. במיוחד אחרי שהן מציינות בפנינו שהן יצטרכו לקחת איתן הרבה דברים לעשות בשייט של שבע שעות וחצי.
יום שבת 29.6.13 - סוארד
אנחנו קמים ליום אפור ומעונן כמו קודמו. אנחנו מבינים שזה מזג האויר האופייני לאלסקה ושמה שהיה לנו עד לפני כמה ימים הוא החריג, אבל כנראה שנהיינו מפונקים...
הבוקר מתנהל בעצלתיים ולקראת הצהרים אנחנו מגיעים אל המרכז להצלת החיות הימיות שבמרכז העיר. אנחנו חונים סמוך לכניסה (החניון די צפוף, אבל לשמחתנו לא מלא) ונכנסים פנימה.
אנחנו רוכשים ארבעה כרטיסים (הצעירה פטורה מתשלום וכרטיס אחד ניתן לנו תמורת קופון מהספר) ועולים לקומה העליונה.
התצוגה הראשונה עוסקת בשימור הדייג ובנושא הקיימות. משחק שולחן אלקטרוני מלמד את הילדים את האיזון הנדרש בין הדייג לבין השימור (והצורך לפזר בחוכמה את הדיג על פני המפרץ/הים). לצד המשחק האלקטרוני (בו משחקות בעניין הגדולות וגם החצי מצטרף מדי פעם), הועמד דגם סירה לקטנים שבחבורה והצעירות נהנות לשחק שם.
משם אנחנו ממשיכים לשוטט בין התצוגות.
אנחנו צופים מרחוק בחיות המטופלות במרכז, דרך החלונות הגדולים שפונים אל אזורי הגידול שלהם (יש סיורים מעניינים מאחורי הקלעים, אבל הם מיועדים לבני 12 ומעלה), אנחנו רואים אריה ים ענקי (ועוד אחד קטן יותר), כלבי ים ומגוון ציפורים אופייניות לאזור (ואת האקווריום הגדול שלהן שמשתרע על פני שתי קומות עם אזור תעופה מרושת מעל, ושמאפשר לראות הן את כושר התעופה והן את יכולת הצלילה שלהן), ולומדים על דרכים לשמר את הסביבה ועל אסון המיכלית במפרץ הנסיך וויליאם, ממנו זנים רבים של חיות לא הצליחו להתאושש עדיין.
בנוסף, כיף ומעניין לבנות ללטף מגוון חיות באקווריומים פתוחים.
בקומה התחתונה הבנות מסתכלות ומשתעשעות ממשחק כדור עם כלבי הים הצעירים דרך החלון הגדול של האקווריום.
אחרי סיבוב בחנות המזכרות, שמניב עוד מגנטים לאוסף הגדל והולך, אנחנו עוזבים את המרכז ופונים לשוטט קצת ברחובות העיר.
אנחנו מחליטים לחפש מקום לאכול בו ומוצאים רק מסעדה אחת שבאה בחשבון מבחינתנו. מתלבטים קצת ולבסוף מחליטים להיכנס.
אנחנו נכנסים למסעדה ריקה יחסית, שתוך כדי ההמתנה להזמנה שלנו, מתמלאת עד אפס מקום.
על האוכל אין הרבה מה לומר. הוא אמנם היה טעים, אבל גם היה לגמרי של דוגמיות במחיר מופקע. שילמנו על הארוחה כאן כ- 90$ מבלי שנצא ממנה שבעים (את הטיפ הגבוה הוסיפו לחשבון אוטומטית. ראוי לציין שהשירות היה מצויין, אז זה היה בסדר מבחינתנו). טוב, כאמור, לפחות היה טעים.
ביציאה מהמסעדה, אנחנו שמים לב שהתקרר בחוץ עוד יותר ואנחנו מחליטים שקר לנו מדי מכדי להמשיך ולהסתובב.
אנחנו חוזרים לאוטו (כבר אחרי שש בערב) ונוסעים לקראוון (בדרך אנחנו עוצרים לקנות כמה דברים הכרחיים), ומעבירים את המשך הערב במנוחה ובעוד קצת אוכל. מיותר לציין שהנוף פשוט מקסים.
אנחנו עוד מתלבטים לגבי השיט, אבל נוטים לוותר בשלב זה. מחר בבוקר נחליט אם נשארים כאן עוד יום, או מטיילים בבוקר וממשיכים הלאה אחר הצהרים.
יום ראשון 30.6.13 - סוארד
היום בבוקר (עדיין מעונן. אנחנו מוותרים על השיט. אני מיציתי את מזג האויר האופייני הזה. תוחזר השמש לאלתר!) אנחנו מחליטים להישאר יום נוסף בסוארד.
קיימת קצת תחושת עייפות כללית בקראוון (שלי יותר מאשר של החצי) וגם הבנות, כך נראה, מעדיפות זמן משחק והתעפצות על פני טיול.
מאחר ונדמה שאנחנו פותחים פערים בלימודים של הבנות ואנחנו כבר במחציתו השניה של הטיול, כך שסופו כבר נראה יותר בבירור באופק, אנחנו מנצלים את היום בקראוון לקצת לימודים. הבנות לא ששות לשתף פעולה, אבל אנחנו לא מוותרים והן משלימות בכבוד את המשימות שמוטלות עליהן.
רק אחר הצהרים, בלחץ כבד של החצי (וטוב שכך), אנחנו יוצאים מהקראוון ונוסעים לראות את קרחון אקסיט.
הנסיעה לקרחון קצרה וחולפת על נופים יפים שאנחנו מצליחים לראות באופן חלקי. בנקודה מסוימת של הכביש מתגלה הקרחון מעבר לנהר והמראה קסום. אנחנו עוצרים לצלם וממשיכים למרכז המבקרים.
כולם מתעטפים בשכבות לבוש מחממות ואנחנו יוצאים מהאוטו (בתקווה שלא יתחיל לרדת פתאום גשם).
יש במרכז תוכנית ג'וניור ריינג'ר והבנות שמחות לשמוע על כך, במיוחד לאור העובדה שאחרי השלמת החוברת הספציפית הזו הן תוכלנה לקבל את התג המיוחד של “אלסקה אקספלורר”.
בינתיים, בזמן שהן והחצי בפנים, אני בודקת את המסלולים המוצעים באזור ומאד מתרשמת מההנחיות לפעולה במקרה התקלות בדב (ובמיוחד מהמשפט המסכם…)
“if it starts to eat you fight back”?? קצת טריוויאלי, לא?
בינתיים החבורה חוזרת עם חוברות עבודה, דף לפעילות במסלולים ועפרונות ואנחנו יוצאים קודם לתצפית על הקרחון. תוך כדי הדרך (הסלולה היטב והעבירה לעגלות) הבנות מסמנות ומציירות דברים שאנחנו רואים ושומעים (פרחים/עצים/ציפורים/הנהר). אנחנו מגיעים לתצפית על הקרחון הגדול והיפה ומתצפתים עליו גם מהמשקפות שסביב. במקום תנועה ערה יחסית של אנשים.
אנחנו מחליטים להמשיך במסלול המגיע ממש סמוך לקרחון. הוא לא מאד ארוך, ונראה לנו מתאים להרכב שלנו. בדרך אליו אנחנו נתקלים בעצים מגוונים, שמאפיינים יער צעיר, ועלים מלאי חורים מאיזה חרק מצוי שאנחנו תוהים מהו. רינג'רית שעוברת לידנו מסייעת ומסבירה לנו שמדובר במרבה רגלים ומראה לנו את העלה המגולגל בו הוא מתמקם (הוא טווה רשת קורים שמגלגלת את העלה סביבו).
בנקודה מסוימת הדרך הופכת לא מתאימה לעגלה ואנחנו מחליטים לחנות את העגלה בצד הדרך ולהמשיך עם הצעירה ברגל.
באופן מפתיע, היא עושה את הדרך בקלילות (התלונות מתחילות רק בדרך חזרה וגם זה רגע לפני הסוף). אנחנו עולים ומטפסים מעל לקו היער והמראה שנגלה יפהפה. גם כאן נרשמת תנועה ערה של מטיילים, על אף השעה המאוחרת. שוב, מיתרונותיו של היום הארוך.
אנחנו מגיעים לקרחון ומתישבים ממש סמוך אליו. הקרחון עצום, נושבת ממנו רוח קרה והמראה מקסים (גם אם הקרחון קצת יותר מלוכלך מהקרחונים שראינו בים/אגם). אפשר אפילו לשמוע מדי פעם את ההתפצחויות של הקרח הנמס. סביב הקרחון וממנו זורמים זרמים קטנים של מים.
אחרי זמן מה של ישיבה, התבוננות וצילומים, אנחנו מתחילים לחזור (הסלעים באזור מאד מעניינים בטקסטורה ובצבע המוזהב שלהם). הדרך חזרה עוברת בתוואי שונה במעט וכאמור רק סמוך לסוף המסלול הצעירה מתחילה להתלונן, אבל משתכנעת להמשיך עד העגלה.
אנחנו חוזרים לקראוון ושם הבנות עובדות על חוברות הג'וניור ריינג'ר ומשלימות את המשימות. אין מנוס כבר מלעשות כביסות וגם הן נכנסות ללו"ז, כאמור, באין ברירה אחרת...
ארוחת ערב ( כמו גם שאר שגרת הערב) ועוד קצת משחק הם הסיום השגרתי ליום נעים נוסף.
יום שני, 1.7.13 - סוארד ונסיעה לקינאי.
התכנון לבוקר זה הוא להתחיל במרכז המבקרים כדי לקבל את סיכות הג'וניור ריינג'ר המיוחלות, למלא דלק ולהמשיך לכיוון הומר לביקור של יום אחד. הומר מרוחקת מאיתנו כ- 170 מיילים ומזג האויר הגשום גורר מחשבה שניה לגבי התוכנית.
אנחנו מחליטים שלא להחליט עד אחרי שנשלים את תוכניות הבוקר.
מבקשים ומקבלים הארכה לשעת העזיבה ואנחנו אוכלים בזריזות (יחסית, כן?), מארגנים את הקראוון ליציאה ויוצאים בגשם שוטף לכיוון מרכז המבקרים. אנחנו בשלב זה שמחים מאד שלא דחינו את הטיול לקרחון אקסיט להיום, כי סביר מאד שפשוט שלא היינו עושים אותו.
ליד מרכז המבקרים אני מורידה את החצי ואת הגדולות, ונשארת להקיף את החניה עם הצעירה באוטו. זה לוקח להם הרבה זמן (הרינג'ר הפעם יסודי ורציני) ולבסוף הם חוזרים עם הסיכות המיוחלות.
משם אנחנו ממשיכים בנסיעה לתחנת הדלק הקרובה (אנחנו מעדיפים לאחר קצת בשעת היציאה ולא לנסוע למלא דלק עם הקראוון מחובר) וחוזרים אל הקראוון באיחור קל. הגשם לא מפסיק לרדת.
מתחברים לקראוון, מפנים את הסייט, ורגע לפני שאנחנו נוסעים משם, אנחנו עוצרים רגע בצד, ושוקלים את המשך דרכנו להיום.
על אף הקושי של חלקינו לוותר על הדרך להומר, יש הבנה ברורה שמזג אוויר גשום לא יאפשר לנו לראות דבר מהנוף ושזו תהיה נסיעה לשם הנסיעה. אנחנו מחליטים להתחיל בדרך ולהחליט אחר כך. יש לנו מיילים רבים לנסוע עד הנקודה בה נצטרך להחליט.
הדרך יפה ואפשר לראות את הפוטנציאל שלה.
בסופו של דבר אנחנו מחליטים לוותר על נסיעה להומר. הגשם שבא והולך והעננות הכבדה, כמו גם תחזית מזג האויר הפסימית להמשך, מכריעים את הכף נגד ואנחנו ממשיכים לכיוון קינאי.
הכביש עצמו עד לאזור קופר לנדינג משובש בחלקו ועם המון עבודות בכביש שמאטות את התנועה. כל המקום מלא בסירות דייג ובשירותים לדיג המצוי (כולל מעבורת שמעבירה דיגים לצדו השני של הנהר).
הדרך לכיוון העיר קינאי יפה מאד ועוברת לאורך נהר הקינאי. צבע המים מהמם בגווני טורכיז מקסימים. לעומת ההתלהבות שלנו, הבנות מתעניינות בקושי.
אנחנו עוצרים בסולדטנה לקניות.
אני נכנסת לסיבוב ראשון וחוזרת עם כמה פרודוקטים לארוחת הצהרים. כשאני חוזרת, ומאחר ואין לנו מקום מוצלח וקרוב לפיקניק וכולם כבר רעבים, אנחנו מחליטים לאכול בחניון הסופר. הסלייד נפתח ובזמן ששף הבית עומל על הכנת שניצלים ואורז, אני חוזרת לעוד סיבוב קניות בסופר (כי מסתבר שכשהחצי אומר שחסרים "רק שניצלים ואורז" הוא מתכוון גם לגבינות, ביצים, ירקות ופירות...)
אני חוזרת לקראוון כשהארוחה בעיצומה ומצטרפת לאוכלים.
אחרי האוכל אנחנו ממשיכים בדרך ומחליטים לבדוק את אחד הכבישים היוצאים מקינאי. הדרך יפה במעט החלקים שניתן לראות ממנה, מאחר ורובה עובר בין עצים צפופים, בלי הרבה נוף (אבל מה שמעיב ומקשה על הנהיגה הוא כל מיני נהגי משאיות מלחיצים שעבורם כללי התנועה הם בגדר המלצה בלבד...)
אנחנו מגיעים לאזור הפארק ששקלנו לישון בו ומבינים שהוא לא כל כך אטרקטיבי בעינינו, ושאולי שווה לישון בחניה של פרד מאייר (הסופר מהצהרים), אבל הצורך באינטרנט לתכנון ההמשך ולהזמנת מקום לינה באנקורג' (אנחנו מתכננים להגיע לשם לחגיגות הרביעי ביולי וחוששים שלא יהיה מקום), גורם לנו להתכוונן לחניון קראוונים מסודר.
לכן, אנחנו מחליטים לחזור לקינאי ועוצרים בקראוון פארק באזור הישן של העיר. מוצעות לנו שתי אפשרויות לינה – האחת בכ-40$, ללא נוף והאחרת יקרה ב- 10$ לסייט עם נוף ומקום להדלקת מדורה.
אנחנו בוחרים תחילה בסייט היקר, אבל אחרי שאנחנו מגיעים אליו ומבינים שלא נוכל לראות את הנוף מהקראוון בגלל הזוית של החניה, אנחנו חוזרים ומבקשים להחליף לסייט הזול יותר.
הכניסה לסייט לוקחת לנו, באופן מפתיע, הרבה זמן (יותר מאשר חניה ברוורס) אבל סוף סוף אנחנו מצליחים להתמקם ונכנסים פנימה לקראוון.
אנחנו בוחנים את האפשרויות לטיול באזור והרעיון לבקר בגירדווד, באזור בו יש מחנה כורים משומר מזמן הבהלה לזהב, מאד מוצא חן בעינינו ואנחנו מחליטים לעצור שם בדרכנו לאנקורג'.
יום שלישי 2.7.13 - בוקר בקינאי ונסיעה אל גירדווד
אחרי ארוחת בוקר (מסתבר שבעניין תזונת ילדים, הכל זה עניין של מיתוג. מרגע שהירקות הפכו להיות משהו יקר שקונים בכמות מצומצמת מהרגיל בישראל (או במדינות האחרות בארה”ב), הם הופכים למשהו מבוקש ביותר בקרב הבנות ונשאבים כאן מיד עם הופעתם), אנחנו מזמינים מקום בחניון קראוונים באנקורג' למחר וליומיים שאחר כך (בוחרים במה שנקרא מהביקורות כרע במיעוטו). בסיום המנהלות, אנחנו יוצאים לטיול בוקר מאוחר באזור הקראוון.
קר מאד בחוץ ואנחנו מתלבשים בהתאם.
אנחנו מתמקדים באזור ההיסטורי הקטן של העירה, שנמצא סמוך לחניון, עוברים ליד הכנסיה הרוסית היפה מסוף המאה ה-19 (המבנה היפה סובל מליקויים שעלולים להביא להתמוטטותו ונעשים מאמצים לשמר אותו), ליד צריף רעוע שכבר התמוטט ומציצים לחלונותיו של בית תפילה ריק מתחילת המאה ה-20.
אנחנו נתקלים גם בבית קפה בצריף עץ ישן, שמושך את תשומת לבנו. אם לא היינו ממש אחרי ארוחת בוקר ואחרי קפה, יש סיכוי טוב שהיינו נכנסים. הנוף מקסים עם הים ושפך הנהר. מדי פעם השמש מבצבצת מבעד לעננים וכל צבעי האפור/כחול/ירוק הופכים מודגשים יותר.
אנחנו עוברים ברגל דרך החניון וממשיכים לתצפית על שפך הנהר המושפע מאד משינויי הגאות והשפל (מי ים מלוחים יכולים להגיע כ- 12 מייל לתוך הנהר בזמן הגאות). אנחנו קצת קוראים על האזור, קצת מסתכלים מבעד למשקפות והבנות משחקות בדשא. כיף!
משם אנחנו חוזרים לקראוון, מארגנים אותו ליציאה ולקראת שתים וחצי בצהרים, אנחנו יוצאים לדרך.
העננות הכבדה של הימים האחרונים ממשיכה להתפזר והשמים הופכים כחולים יותר ויותר. זה כמובן לא מפריע לגשם להמשיך לרדת מדי פעם, אבל זה רק בקטנה ולא באמת מפריע ליהנות מהדרך היפה (צבע הטורכיז של נהר הקינאי נראה לא אמיתי בכלל...ההרים המושלגים ברקע גם הם תורמים את שלהם. נפלא!).
אחרי קצת קריאה ממוקדת במייל פוסט, אנחנו מתכווננים לעצירה ליד אגם קינאי.
המקום ליד שולחנות הפיקניק קטן מדי לקראוון שלנו ואנחנו מסתפקים בחניה בחניון ליד אזור הורדת הסירות לאגם. אנחנו חונים על שלוש חניות וקצת, פותחים את הסלייד, פותחים תריסים אל האגם היפה וההרים המושלגים וממתינים לארוחה שמכין לנו שף הבית (עוף בתנור וברוקולי). ריחות האוכל נישאים מהתנור, בחוץ קר ובפנים חמים ונעים.
במהלך הארוחה מזג האוויר שב ומאפיר. על הביקור בהופ אנחנו מחליטים לוותר ואנחנו מתכווננים אל גירדווד, כשבדרך אנחנו חולפים על פני שמורת חיות הבר שתכננו לבקר בה.
השמורה ממוקמת 10 מייל מגירדווד, כך שכדי לבקר בה מחר, נצטרך לחזור.
אנחנו עוצרים לעוד קצת צילומים וחיפוש בעלי חיים שלא מניב הרבה מעבר לשחפים…
אנחנו פונים לכיוון העיר ועוקבים אחרי הוראות הדרך לכיוון המכרה ההסטורי, שם אנחנו בוחרים לישון הלילה ולבקר מחר בבוקר. המכרה נמצא לצד נהר והמבנים ששימשו את הכורים בעבר עדיין עומדים וניתן לבקר בהם. ניתן גם לחפש זהב בנהר (מקבלים את הציוד) ואפשר לישון ליד המכרה, בעלות של 10$ ללילה (ללא חיבורים).
הדרך, 3 מייל, היא דרך לא סלולה, בחלקה מלאה בבורות ובמהמורות, ואנחנו מקווים לא לאבד איזה גלגל בדרך. למודי נסיון, אנחנו נוסעים לאט ומקווים לטוב (ובמילים אחרות, מקווים או לא לאבד גלגל, או למצוא מחר מספיק זהב בכדי לשלם עבור גלגל חדש 
).
אחרי נסיעה ארוכה במעבה היער, אנחנו מגיעים למכרה. המקום סגור (השעה כבר אחרי 20:00, ואת המכרה סוגרים בשש). החצי ניגש לברר את עניין הלינה עם שני אנשים שעוד נמצאים שם. אין להם תשובה עבורנו (הם עסוקים בסינון אדמה מהמכרה ובחיפוש זהב) ולפיכך אנחנו מחליטים להתמקם היכן שנמצא מקום.
אנחנו חונים בקלות ולמראה מליוני היתושים, אנחנו פותחים את הדלת ורצים פנימה לקראוון, טורקים מאחורינו את הדלתות בפני ההמון צמא הדם. הנוף מסביבנו נהדר וירוק (ואנחנו מתאמצים ומצליחים להתעלם מהיתושים המעיקים ומהגנרטור הרועש של האוטובוס החונה לצדנו).
אנחנו מעבירים ערב (אחרי 21:00 אצלנו זה ערב, בהתחשב בכך ש- 11 זה בוקר) נעים בקראוון ושוכבים לישון די מאוחר.
מחר אנחנו מקווים לבקר במכרה (נהיה יותר חכמים בבוקר, כשיהיה עם מי לדבר כאן) ומכאן נמשיך לאנקורג'.
ועל כך, בפוסט הבא...
