26. ארה"ב וקנדה 2013 - אל הרי הרוקי הקנדיים - חוצים את בריטיש קולומביה ומגיעים אל ג'ספר

בסיום הפוסט הקודם הגענו אל היידר, עיר רפאים מבודדת השייכת לאלסקה. העיר מנותקת משאר המדינה, ובכדי להגיע אליה יש לנסוע דרך קנדה או להשתמש בשירותי המטוס הימי המגיע אליה פעמיים בשבוע והמעביר את הדואר. בעבר פעלה מעבורת של ה- AMHS שחיברה בין היידר לבין קטצ'יקן, אבל הקו בוטל אי שם בשנות התשעים. במדגם מרשם האוכלוסין בשנת 2010, מנתה העיר 87 תושבים.

יום שישי 19.7.13 - היידר

אחרי בוקר רגוע אנחנו יוצאים, לקראת הצהרים, לכיוון קרחון סלמון, המרוחק כ- 20 מייל מהעיר, כשהגישה אליו היא בדרך עפר בוצית. אתמול עוד התלבטנו אם לנסוע, אבל ההמלצה החד משמעית של מי שקיבל אותנו בחניון (הוא דיבר על קרחון גדול שרואים מלמעלה כמו בטיסה ועל כביש שהוא בסדר גמור לנהיגה, הרבה יותר טוב מהדמפסטר), יחד עם התיאורים של המבקרים בטריפאדוויזר משכנעים אותנו לנסוע.

מזג האויר ב”עיר” אפור מאד ואנחנו מתבאסים שלא יצאנו כבר אתמול בערב לקרחון, כשהיה בהיר ומקווים שנצליח לראות משהו בכל זאת.

הדרך רחבה ברובה ומתפתלת לאורך הרכסים כלפי מעלה. ככל שאנחנו מתקדמים בדרך, אנחנו רואים את החור בעננים ההולך וקרב אלינו. איזה יופי! מסתבר שבאזור הקרחון יש מזג אויר טוב.

ההתגלות הראשונה של הקרחון כבר מפעימה את כולנו. מראה נהר הקרח המציץ ממולנו מבעד לעצים מדהים! ואחרי עוד קצת נסיעה אנחנו מגיעים לאזור התצפית.

אין מילים לתאר את יופיו של המראה שלפנינו, של הקרחון העצום, הנשפך לכל עבר ושל כל שדה הקרח שמאחוריו. מראה מקסים ומיוחד, ששווה כל מייל בדרך העפר המובילה אליו. אנחנו לא מאמינים ששקלנו בכלל לוותר על זה.

מצלמים המון (המקום קצת מלחיץ עם הבנות, שמתעקשות לרוץ ולטפס ולא מוכנות לשבת לידינו בשקט). אחרי עוד קצת צילומים מכל מיני זויות, אנחנו מחליטים ללכת לטייל קצת לכיוון מקבצי השלג והקרח שראינו מעבר לכביש.

אנחנו מוצאים מעבר שנוח לטפס ולעבור בו, חוצים יובלים קטנים ומגיעים לקרח ולשלג הנכסף. המשחק כרגיל מהנה מאד. אנחנו מספיק רחוקים מהכביש ומהמצוקים כדי שלבנות יהיה חופש יחסי לשחק. מלחמת שלג מתפתחת במהירות. אני מפספסת בלי סוף וחוטפת לא מעט. גם החצי חוטף וגם הצעירות.

אחרי די הרבה משחק אנחנו מחליטים לחזור. עוברים בדרך ליד עוד תלולית שלג וחוזרים לאוטו.

ליד האוטו אנחנו מצטלמים שוב, הפעם כולם יחד, בחסות מי שחשבנו שהוא עוד תייר מזדמן, אבל מתברר שהוא זה שמוכר גלויות וסרטים מהאוטו שחונה כאן...

מכאן אנחנו ממשיכים עוד קצת הלאה בדרך העפר לעוד קצת צילומים מכל מיני זויות ותקריבים. בין לבין הבנות הרעבות מנשנשות באוטו קרקרים ותפוחים.

גם בדרך חזרה אנחנו ממשיכים בעצירות לצילומים.

למטה, אנחנו נוסעים אל מרפסת התצפית על הדובים. אנחנו נכנסים (כאמור, אנחנו פטורים מתשלום כניסה, מאחר ויש לנו את הכרטיס השנתי לפארקים הלאומיים) ומטיילים על הדקים. אין דגים ואין דובים, אבל מאד יפה כאן.

אנחנו מחליטים לחכות קצת, אולי יופיע איזה דב לבדוק את הסביבה. הבנות קצת מתקשות לשמור על השקט. הבכורה לא מפסיקה להתלונן (בעיקר בגלל הדבורים סביב) ואחותה כבר מאד רעבה, אבל לא רוצה לוותר על האפשרות לצפות בדובים. בסופו של דבר, אחרי די הרבה זמן, אנחנו מוותרים (לפחות ראינו מרבה רגלים נחמד וכמה חורפנים חביבים).

אנחנו חוזרים חזרה לעיירה, וממשיכים הלאה לחפש את הדובים המובטחים במזבלה.

החיפוש מסתיים בהצלחה. שני דובים נצפים. אחד רחוק בדשא ועוד אחד קרוב יותר שמגיע אחרינו להר הזבל, מטפס עליו ויושב ממש סמוך אלינו. אנחנו מוקסמים לראות את הדב כל כך מקרוב, ומתעלמים מהנוף המאד לא פסטורלי.

אחרי שלדב נמאס לחפש אוכל, הוא חוצה את הכביש מולנו וחוזר אל משטחי הדשא.

אנחנו חוזרים בשמחה חזרה ובדרך מצלמים את הבתים והעסקים הנטושים.

אני מחליטים לבדוק את מסעדת הדגים בעיירה - האוטובוס. המקום נראה מאד נחמד (ותיירותי) ואנחנו מחליטים לנסות.

המחירים גבוהים יחסית ואנחנו מזמינים מגוון מנות, שמתבררות כקטנות יחסית ולא מאד משביעות, אבל הן לפחות טעימות למדי. הבנות מתלהבות מזה שהאוטובוס הוא המסעדה, כלומר המטבח, וניגשות להציץ. הן מקבלות קעקועים נחמדים של דובים, לשמחתן הרבה.

מכאן אנחנו חוזרים לקראוון מוכה החרקים (אבל הממש מוכה חרקים!) ושוב אנחנו נאלצים להפעיל את המזגן כדי להקל על העניין (זה ועוד המון משחת פניסטיל להקלה על הגירוד. ותודה לשק התרופות שסחבנו מהארץ).

אנחנו מסיימים עם הכביסות ומוכנים להמשך תזוזה מחר.

מחר בבוקר נצא לבדוק שוב את נוכחות הדובים, אולי בכל זאת יהיה שם משהו.

יום שבת 20.7.13 - ממשיכים בדרך ומגיעים לסמית'רס

על חלקו הראשון של היום אין הרבה מה לספר...

הבוקר מתחיל בעננות כבדה ובחוץ די קריר. בהתאם, אנחנו לובשים את מיטב אפנת הסתיו.

אנחנו מתנהלים בעצלתיים, מארגנים את הקראוון לתנועה (כלומר עושים הכל חוץ מלחבר את האוטו. הכביסה הממתינה לקיפול זוכה להתעלמות אלגנטית), אוכלים, ויוצאים שוב לנסות למצוא לנו איזה דב לצפות עליו .

לא מצאנו (והצעירה (~שנתים וחצי) מציינת בחוכמה בפני בזמן שאנחנו מטיילים על הדקים שנבנו לתצפית ש"הדגים מסוף האוקינוס חוזרים עד לפה" וש"אין עכשיו שום דג ושום דב" ).

אנחנו שבים לקראוון לקראת השעה שתים (יש לנו אישור להישאר עד שלוש), מחברים אותו, נפרדים מהיידר (וגם מאלסקה הנהדרת) ויוצאים לדרך, כ- 370 ק"מ עד לסמית'רס, בה אנחנו מחליטים להישאר שוב, במידה ויהיה מקום עבורינו, בקמפינג בו היינו לפני כמעט חודשיים.

להתראות אלסקה, נעמת לנו מאד.

אמנם עם היציאה אנחנו מתכננים לעצור לארוחת צהרים מאוחרת, אבל בסופו של דבר אנחנו מסתפקים בעצירות שירותים ובקצת נשנושים בדרך, ובשעות שלפנות ערב, אנחנו מגיעים לסמית'רס, לקמפינג החביב.

מזג האויר הולך ומתבהר עם התקדמות הדרך, ואל סמית'רס אנחנו מגיעים כשהשמים כחולים והשמש זורחת.

הקמפינג מתגלה כחביב אפילו עוד יותר ממה שזכרנו, כשבינתיים הוסיפו מתקנים לשמחת הבנות (אם כי, אחר כך אנחנו מגלים שהם ממש לא מתאימים לגיל של בת החמש למשל. החלק של המגלשה מאד גבוה והיא מתקשה לטפס למעלה על מה שיש שם במקום סולם).

המנהל של הפארק (שמצליח לזכור אותנו) שמח לראות אותנו שוב וממקם אותנו מצויין, ממש מול המתקנים, ועם שטח גדול ורחב מאד בצמוד לקראוון .

בזמן שהחצי מחבר ופותח את הקראוון, אני מבלה עם הבנות בגינה. למרות שהמתקן העיקרי מתאים בעיקר לגדולות, גם הצעירות מוצאות עניין שם.

אנחנו יוצאים לסיבוב קצר על שפת הנהר. בדרך אנחנו רואים שיחים של פטל (כנראה) והבנות מבקשות לקטוף ולטעום. אנחנו מבטיחים לשאול לגבי זה.

חזרה בקראוון, מכינים נקניקיות (שלא זכו להצלחה בניסיון הקודם בדוסון) על שיפודים ומעמידים מדורה כדי לצלות תפוחי אדמה. חם לבנות והן ניגשות להחליף לבגדים קצרים.

הפורמט החדש של הנקניקיות (יחד עם העובדה שהן מלוות ברוטב הקסם קטשופ) מוצלח וכולן אוכלות בכיף.

בזמן שאנחנו מחכים לתפוחי האדמה שייצלו במדורה, אנחנו משחקים בדשא במגוון משחקים (כמו פלונטר, כדורים, קפיצה בחבל ואיזה משחק דמיוני שהבנות ממציאות להן) וגם סתם רובצים להנאתנו. פשוט נעים ונפלא.

תפוחי האדמה מעולים וזוכים להצלחה כבירה (על המרשמלו אנחנו מוותרים לערב זה מפאת השעה המאוחרת). אחרי עוד סיבוב אחרון במתקנים, איסוף המשחקים והחפצים הפזורים בדשא וקצת לפני שמחשיך, אנחנו נכנסים לקראוון.

היה יום נפלא ואנחנו שמחים שהחלטנו להישאר כאן עוד יום ולנוח, להצטייד ולטייל בעיר.

יום ראשון 21.7.13 - מנוחה וקניות בסמית'רס

היום לא קורה שום דבר מעניין במיוחד...

הבוקר נמרח בעצלתיים (אינטרנט, משחקים, אוכל, קפה). רק בצהרים אנחנו יוצאים מהקראוון.

אנחנו מתכננים לטייל קצת בעיירה, אבל אנחנו מוצאים אותה סגורה וחתומה, למעט סניף של the source, שפתוח ובו החצי מבלה שעה בנסיון לקנות זמן לסים (בזמן שאנחנו מבלות באוטו ומאבדות את הסבלנות).

בסופו של דבר, חוץ מקניות אנחנו לא עושים דבר…

החוויה המוצלחת של היום היא גיחה קצרה של החצי עם הבנות לקטוף פטל ביער. כל המשך היום מתנהל בעיקר בתוך הקראוון (מקלחות, אוכל, משחק וגם מריבות...).

סה”כ יום די מבאס, אולי בגלל שדווקא היו לנו ציפיות ליום נעים במיוחד. אני מניחה שימים כאלה הם לגיטימיים בטיול ארוך, בדיוק כפי שהם לגיטימיים בחיים בכלל.

מחר יום חדש ואנחנו ממשיכים הלאה :-)

יום שני 22.7.13 - מגיעים לפרינס ג'ורג'

היום אנחנו מעבירים בדרך יום מוצלח ונעים כשפנינו לפגוש את סבא וסבתא מחר בג'ספר. ככל שמתקרב מועד המפגש ההתרגשות במגמת עליה, והמוטיבציה לשבת באוטו ולגמוע קילומטרים גבוהה מאד.

את הבוקר אנחנו מתחילים במחשבה לרחוץ את האוטו ואת הקראוון באחד ממרכזי השטיפה באזור. אנחנו נוסעים לאחד מהם ומגלים, להפתעתנו, שלא מדובר ברחיצה אוטומטית, אלא בתשלום על לחץ מים כדי לרחוץ את האוטו והקראוון עצמאית...

אנחנו מוותרים על התענוג. לא מתאים לנו לרחוץ את האוטו והקראוון הבוקר. ניאלץ לעת עתה (וכך גם סבא וסבתא) לסבול אותו כפי שהוא.

אנחנו ממשיכים מזרחה בדרך היפה (היום יום בהיר ומקסים, בניגוד ללפני חודשים, ואנחנו יכולים להתרשם מהנופים היפים סביב ומהאגמים (יש כאן אגם לכל תושב, כך נדמה)).

כמאה ק"מ מפרינס ג'ורג' (בה אנחנו מחליטים לעצור ללינה בוולמארט) אנחנו עוצרים להפסקת צהרים ארוכה על שפת אגם ב- beaumont provincial park (אנחנו בוחרים ממגוון האגמים שבדרך אגם שיש אליו נגישות נוחה).

חונים בצל, פותחים את הסלייד, ונהנים מארוחת צהרים וממנוחה.

לקראת אחר הצהרים (אחרי שאני גם שונ”צת קצת לקראת המשך הנהיגה) אנחנו מחליטים שזה זמן טוב לשחות באגם. אנחנו לובשים בגדי ים, מצטיידים במגבות וצועדים לכיוון האגם הכחול והמקסים.

האגם מתברר כרדוד מאד (מעולה לצעירות. פחות מעולה לגדולות. השמש בשלב זה מאד מערבית ומסנוורת, כך שאנחנו ממש לא יכולים לראות את מי שבמרחק, מה שמאלץ את כולן להישאר קרוב ובאזור יחסית רדוד).

אנחנו מבלים זמן מה באגם במשחק כיפי במים ובבוץ וכשהיתושים מתחילים להפגין נוכחות (וגם מתחיל להתקרר, אבל לא באופן משמעותי שמפריע להמשיך להשתכשך במים, אלמלא היתושים), אנחנו מתקפלים החוצה.

בקראוון אנחנו מתארגנים במהירות ויוצאים להמשך הדרך.

חונים בוולמארט ומשלימים קצת קניות. מחר אנחנו מתכננים ביקור הצטיידות משמעותי בקוסטקו, לקראת השבוע + בשמורות הרי הרוקי.

הבלאגן בקראוון חוגג, אבל כולם כבר עייפים. מחר אנחנו נצטרך למצוא זמן גם כדי לעשות קצת סדר במהפכה הזו...

ארוחת ערב קלה ואנחנו שוכבים לישון...

יום שלישי 23.7.13 - מגיעים לג'ספר ונפגשים עם סבא וסבתא

אחרי שגרת בוקר (שכוללת גם סיבוב שלי בחנויות שסביב בזמן שכולם אוכלים את ארוחת הבוקר), אנחנו נוסעים היישר לקוסטקו, להצטיידות ל(כמעט) עשרת הימים הקרובים.

הקניות בקוסטקו גוזלות די הרבה זמן וכשאנחנו מגיעים לקופה, אנחנו מגלים שאין לנו איך לשלם את ה- 200$ של הקניות... החנות לא מקבלת כרטיסי אשראי והדביט האמריקאי שלנו לא עובר. החצי יוצא למשוך כסף בכספומט הסמוך, בעוד אנחנו מחכים בקופה ומקווים שלא נצטרך לבטל את כל הקניה...

בסופו של דבר הוא מצליח למשוך את הסכום עם המאסטרכרד. אנחנו משלמים, מעמיסים את הכל בבלאגן בקראוון ויוצאים להמשך הדרך.

הג'יפיאס מוביל אותנו דרך העיר בדרך לא ברורה חזרה אל הכביש המהיר לכיוון ג'ספר, כך שאנחנו לא עוברים בשום תחנת דלק (שוודאי שיש ביציאה מהעיר). בהמשך הדרך אנחנו לא רואים שום תחנה באופק וגם הג'יפיאס, ירום הודו, לא מוצא שום תחנה על תוואי הדרך שלנו, עד לג'ספר.

המתח מתחיל להיבנות עם הירידה של מחוג הדלק...

ברור לנו לחלוטין, שאם אכן אין תחנה, לא נצליח להגיע לג'ספר, גם אם אפשר היה לנסוע על אדים של דלק (והגלגלים במוח מתחילים בשלב זה להסתובב במחשבות מה לעשות)...

למזלנו הרב מאד (איך אומרים, לפעמים יש יותר מזל משכל?), המציאות יותר אופטימית מתחזיות הג'יפיאס ועם שאריות אחרונות של דלק אנחנו מצליחים להגיע לתחנה בעיר על הדרך. את אנחת הרווחה שלנו שמעו לדעתי עד ישראל...

ממלאים דלק ומצטיידים בכוסות ברד ענקיות ומרעננות.

הברד מעולה ועושה את העבודה הנדרשת של להחזיק אותנו עוד קצת בלי אוכל.

כמאה ק"מ מג'ספר אנחנו עוצרים להפסקה קלה, שעיקרה ארגון הקראוון לקראת המפגש עם סבא וסבתא. סוף סוף יש שוב לכולן מוטיבציה לסדר. אנחנו מחלקים את העבודה בין כולנו, ואחרי כשעה הקראוון נראה לנו אחלה.

אנחנו אוספים לאוטו משהו לנשנש ביתרת הדרך, זורקים את כל הזבל לפחים הגדולים שבחניה, וממשיכים אל ג'ספר.

בדרך אנחנו רואים את הר רובסון, הגבוה בשרשרת הרי הרוקיס. הוא גלוי לעין לשמחתנו הרבה. הנופים, בכלל, ככל שאנחנו הולכים ומתקרבים אל ג'ספר נעשים דרמטיים יותר ויותר. הרים מושלגים ונהרות תורכיזיים ושקופים מלווים אותנו בדרכנו.

בכניסה לשמורה אנחנו רוכשים כרטיס שנתי משפחתי לכל הפארקים בקנדה (עלותו 135$ לערך) וממשיכים לכיוון העיר.

בעיר אנחנו לא מצליחים למצוא מקום עם אינטרנט (חינמי או בכלל) ומאחר והשעה מאוחרת (מאוחרת ממה שציפינו, שכן עברנו היום לאזור זמן הרים, שעה קדימה) ואני חוששת שלא יתנו לנו להיכנס באיחור לקמפינג, אנחנו דוחים את המפגש עם סבא וסבתא, ומתחילים לחפש את חניון הקראוונים המוזמן שלנו.

אנחנו לא זוכרים איפה הזמנו מקום (ואין לנו, כאמור, אינטרנט כדי לבדוק את ההזמנה שלנו), ואנחנו מחליטים להיכנס למקום הראשון שנקרה בדרכנו ולבדוק האם יש לנו מקום מוזמן שם ואיזה יופי זה לגלות שכן. אנחנו מוודאים שאין בעיה לעשות צ'ק אין מאוחר ושאין בעיה להביא מבקרים, נרשמים, מסתובבים וחוזרים לעיר לחפש את המלון של סבא וסבתא.

אנחנו מתקשים מאד למצוא מקום עם וויפיי שיאפשר לנו למצוא את שם המלון באימייל שסבא שלח.

אלו רגעים מעצבנים ומתסכלים ובסופו של דבר אנחנו נעצרים באזור אסור (וקצת מפריעים לתנועה) מול בית הקפה של טים הורטון (שם יש אינטרנט). בזמן שאנחנו מחפשים את כתובת המלון (כי את השם הצלחנו למצוא, אבל לא את הכתובת), מגיעה ניידת משטרה .

אנחנו מתנצלים ומסבירים לשוטר את הבעיה והוא, באדיבות רבה, מיד ניגש לשאול בחנויות את מיקום המלון שאת שמו מסרנו לו. הוא חוזר אלינו עם תשובה ואנחנו נוסעים מיד לכיוון המלון.

אנחנו מוצאים מקום צדדי לחנות בו (לא פשוט) וניגשים לקבלה, ומשם לחדר של סבא וסבתא.

המפגש מאד שמח ומרגש. הצעירה (על אף ההכנות מראש) ממש המומה מהמפגש ולא מוציאה מילה מהפה כל זמן שאנחנו במלון. רק כשאנחנו חוזרים לקראוון היא חוזרת לעצמה.

אנחנו יוצאים יחד לחניון הקראוונים, כשהתחנה ראשונה היא בדאמפ סטיישן. אנחנו מרוקנים ביוב וממלאים מים (החניה שלנו, כזכור, היא ללא חיבורים). בסייט שלנו אנחנו חונים די בקלות והבנות מתרגשות ושמחות להראות לסבתא ולסבא את כל מה שאפשר להראות בקראוון.

את הערב אנחנו ממשיכים בארוחה ובקפה טעימים.

אנחנו שמים לב שהאורות הולכים ונחלשים (אנחנו אחרי לילה ללא חיבורים ומסתבר שהסוללה של הקראוון כבר לא משהו) וקצת אחרי זה מתחיל צפצוף התראה בלתי נסבל בקראוון בגלל ירידה במתח של הסוללה. אנחנו מפעילים את הגנרטור לזמן קצר והוא מספק לנו את החשמל שאנחנו זקוקים לו :-)

מאוחר מאד, אחרי חצות, אנחנו קובעים לאכול כאן מחר יחד ארוחת בוקר ונפרדים ללילה.

על ביקורנו המשפחתי המורחב בשמורת ג'ספר ולאורך כביש הקרחונים אמשיך לפרט בפוסט הבא...