את הפוסט האחרון סיימתי בהלנה שבמונטנה, אליה הגענו ללינת לילה, אחרי “הימלטות” ערב מריחות איומים בחניון וולמארט שבגרייט פולס.
יום שבת 10.8.13 - מגיעים לילוסטון. יום הולדת לי 
הבוקר אני מתעוררת אחרי כולם, לקראוון מקושט כמיטב המסורת. שולחן ערוך מקסים, בלונים צבעוניים ואפילו בנות מקושטות בכובעי נייר צבעוניים ומותאמים. איזה כיף!
קיבלתי שפע ברכות בכל מיני צורות, נשיקות וחיבוקים וארוחת פנקיקים מצויינת במיוחד.
את המתכון החצי מצליח להוריד מהרשת, בחסות ברגר קינג שלידנו…
אחרי האוכל ואחרי החלטה על תוואי הדרך (אנחנו שוקלים בהתחלה נסיעה לבילינגס ומעבר מחר לילוסטון דרך הבארטות' פאס (beartooth pass) עם הקראוון, אבל אחרי שאנחנו קוראים עוד קצת על הנסיעה במעבר עם קראוון נגרר, אנחנו מחליטים לוותר על הרעיון), אנחנו סוגרים מה שצריך לסגור ויוצאים, בכוונה להגיע כבר היום לשמורה.
אנחנו מחליטים לעצור בדרך בבוזמן לשייקים במקדונלדס, יותר בכדי לנצל את האינטרנט ולחפש מקום לינה באזור ילוסטון, בזמן שהבנות משתעשעות ופורקות אנרגיה במשחקים של ה- playplace.
לוקח לנו נצח למצוא את הסניף שמתאים לצרכים שלנו. אנחנו עוברים בין כל הסניפים. בחלק אין אינטרנט ובחלק אין מתקנים. רק לקראת השעה 14:00 אנחנו סוף סוף מתמקמים בסניף מתאים.
אחרי שאנחנו קונים מילקשייקים לכולם, אני והחצי מתיישבים עם הנייד לחפש לינה.
בינתים הבנות מתרוצצות במתקן, שלשם שינוי מתאים בדיוק גם לצעירה (שלהערכתי, ניתן היה לשמוע את צהלות השמחה שלה עד מעבר לרחוב).
לשמחתנו (וגם די להפתעתנו... בכל זאת מדובר בשיא העונה), אנחנו מוצאים לינה עם חיבורים מלאים לימים הקרובים בתוך השמורה. המקום מוגדר לקראוון עד גודל 30 פיט. שלנו קצת יותר ארוך (רשמית לא. רשמית הוא 29 פיט) ואנחנו מחליטים לקחת את הסיכון.
המקום מוזמן להיום. המחיר, 158$ לשלושה לילות.
אנחנו שוקלים להזמין לינה גם בג'קסון או בגרנד טטון, אבל המחירים הגבוהים (וחסרי הפרופורציה לטעמנו) ממש מרתיעים אותנו. בחניוני הקמפינג ללא החיבורים, אי אפשר להזמין מקום מראש, ולכן אנחנו מחליטים לנסות את מזלנו ובמידה ולא יהיה מקום במחיר סביר, נוותר על ביקור בשמורה זו בטיול הזה.
אנחנו יוצאים לדרך הארוכה (בשלב זה עוד לא ידענו עד כמה היא תהיה ארוכה) בסביבות חמש וחצי. הדרך לגרדינר עוברת די מהר (כ- 90 מייל) ואנחנו מתדלקים בדרך (מאחר ואנחנו זוכרים מהביקור הקודם שהדלק היה יקר בהרבה בווסט ילוסטון).
בכניסה לשמורה (איזה כיף להגיע שוב לילוסטון!) אנחנו מצטיידים במפות ובעיתון הקיץ של השמורה, אוספים חוברות ג'וניור ריינג'ר במרכז המבקרים בממות' (עוד אחד מהעיכובים שיעלו לנו ביוקר בהמשך).
בהתאם להנחיות הריינג'ר, אנחנו ממשיכים לכיוון נוריס, מספיקים להגיע לאזור החניה של הטרסות ונעצרים.
פקק שרק התחיל (כי אנחנו רואים את תחילתו) הולך וצומח במהירות מאחורינו. כל התקדמות מושגת רק בזכות כאלה שמתיאשים ומסתובבים.
אחרי כמה דקות (הרבה דקות) החצי יוצא לראות מה קרה ומה הצפי לפינוי הפקק (ברור לנו שזו איזו שהיא תאונה בעקבות האמבולנסים שמגיעים למקום). אחרי זמן מה הוא מעדכן אותנו שמדובר בתאונה חזיתית ושמפנים את הפצועים.
אחרי עוד קצת זמן אנחנו מתעדכנים בכך שמדובר בלפחות שעה המתנה ושכדאי לנו להסתובב ולנסוע דרך טאואר והקניון.
אנחנו מצליחים להסתובב רק בזכות החניה הרחבה שליד הטרסות (אחרת לא היה סיכוי לפרסה עם הקראוון שלנו) ובדרך חזרה לאורך הפקק מעדכנים את מי ששואל מה קרה ומה הצפי.
הנסיעה מהנה בסך הכל (המהירות המותרת די נמוכה מראש, אבל העליה למעבר ההרים עם הקראוון איטית עוד יותר).
העליה מלווה באוטו מעשן בטורים גבוהים, בשיירה צמודה אלינו ובכביש לא סלול בחלקו...(אנחנו לא בדיוק שמחים בשלב זה של הטיול לגלות את קיומו של החלק הלא סלול. כזכור, ההסטוריה שלנו, עם כבישים כאלה ונזקים לקראוון, היא לא משהו...)
בשלב זה אנחנו לא רואים כמעט חיות, למעט אלקים שרק חלקנו רואה (כי לחנות בצד עם ההמונים שמציפים את השמורה, כשהקראוון מאחורינו לא ממש אפשרי).
אחרי כשעה +- אנחנו מגיעים לאזור הקניון. האזור שהיה כולו מכוסה בשלג עמוק לפני כמה חודשים, עכשיו כבר כולו ירוק/צהוב ולשלג, מן הסתם, כבר אין זכר.
עוד לפני עמק היידן אנחנו רואים ביזונים ראשונים (ורכבים חונים בכל פינה). בהתחלה אנחנו לא מאד מתרשמים, כי הביזונים רחוקים מאד, אבל מהר מאד אנחנו מגיעים לאזור מרעה עם עשרות ביזונים. עדר גדול ממש. כזה עוד לא ראינו.
את הביזונים הראשונים אנחנו רואים בצד הנוסע של הרכב. זה גורר בכי מצד הצעירה (למה הביזונים לא בצד שלה...לכי תסבירי לילדה בת שנתים וחצי שאין לך דיבור עם ביזונים).
בתחילת הנסיעה מאזור הקניון, אנחנו אופטימיים. הדרך מהירה יותר (45 מייל לשעה, ללא עליות), אבל השמחה קצרה...כשבעה מייל לפני הפניה לחניון הקמפינג שב”גשר הדיג”, אנחנו נעצרים.
לפנינו שיירה ענקית וארוכה שבקושי רואים את סופה. במרחק רואים פנסים מהבהבים. עוד תאונה???
מסתבר שזה פקק ביזונים. העדר נמצא בחלקו סמוך לכביש ומדי פעם כמה ביזונים חוצים את הכביש במקרה הטוב או חוסמים אותו במקרה הפחות טוב.
בין הביזונים מסתובב הרינג'ר ברכבו ומגרש את הסוררים מהכביש.
קצב הנסיעה בשלב זה הוא 6 מייל לשעה בערך, אבל לפחות אנחנו נהנים ממופע ביזונים מרתק (הם רבים ביניהם, מתגלגלגים בשדות, רצים וקופצים גם אל הכביש, משמיעים את קולם ומתגרדים על גזעי העצים (כל הגזעים מצולקים כאן)).
רק לקראת השעה תשע אנחנו מגיעים, עייפים, סוף סוף לקמפינג.
החצי נכנס להירשם (אנחנו מאריכים כבר עכשיו את השהיה ביום נוסף, כדי לטייל בשמורה שלושה ימים מלאים) וכשאנחנו סוף סוף חונים, כבר חשוך לגמרי. החניה צפופה לאורך הקראוון שלנו, אבל אנחנו מצליחים להידחס פנימה...
אנחנו מחברים את מה שצריך לחבר (את המים אי אפשר לחבר ישירות בגלל לחץ גבוה מדי בצינורות), פותחים את מה שצריך לפתוח והחצי מפנק בארוחת יום הולדת מאד מאד טעימה.
אחרי הפסקה מגיע זמן העוגה (שמלווה בשירי יום הולדת בחסות הצעירה).
מדליקים נרות (בגילי, זה מתחיל להיראות כמו שריפה על העוגה 
), אני מכבה את כולם (בעזרתן האדיבה של הבנות) ובסוף אנחנו חופרים יחד עם כפיות בתוך העוגה. גם כיף וגם טעים!
עוד קצת משחקים, קריאה וכתיבה שמלווים את שגרת הערב ואנחנו סוגרים את היום.
יום ראשון 11.8.13 - ילוסטון, השלמות בטבעת הדרומית
היום אנחנו מעבירים יום מקסים ושטוף שמש (ברובו), מלא בגייזרים מתפרצים, באגם ילוסטון ובטבעת הדרומית.
את היום אנחנו מתחילים, כמו כל יום כמעט בחמישה החודשים האחרונים, בארוחת בוקר בקראוון ויוצאים לכיוון אגם ילוסטון.
בביקור הקודם שלנו כאן האגם היה קפוא והכל היה מושלג סביב. עכשיו הכל ירוק והאגם כחול כחול. השקט של הקרח הקפוא התחלף ברעש הגלים הנשברים על חוף האבנים.
להפתעתנו די ריק בחוף שבו אנחנו בוחרים לבקר. אנחנו יושבים לנו על החוף, ברוח הנעימה ובשמש המלטפת (פוטנציאל ההישרפות גבוה) והבנות ממהרות, כמיטב המסורת בטיול זה, יחפות, לטבול רגלים במים.
ותזכורת קלה לגבי האגם, אי שם בראשית חודש מאי השנה:
אחרי זמן מה באגם, אנחנו ממשיכים הלאה. אם יהיה עוד יום יפה וישאר לנו זמן פנוי, נחזור לפיקניק ולביקור ארוך יותר.
אנחנו ממשיכים בנסיעה לאורך האגם ועוצרים לטייל ב- west thumb, אזור שהיה סגור בביקורנו בראשית העונה. הסיבוב מקסים. המקום עשיר במעיינות במגוון גוונים של כתום, כחול, שחור וחום, צלולים ומבעבעים (מעניינת הבריכה הנקראת הבריכה השחורה למרות צבעה הכחול הצלול. מסתבר שלפני כמה שנים טמפרטורת המים עלתה לפתע והשינוי הרג את החיידקים שנתנו לה את צבעם השחור).
גם בחלק משטח האגם הנושק לחלק זה של השמורה ניתן למצוא אזורים מבעבעים ורותחים.
אנחנו מתרשמים מאד מהאלמנטים הגעשיים (יש אזור שבו דייגים נהגו לדוג ומיד לאחר מכן לבשל את הדגים באזורים הרותחים) ובדיוק כשנחיל אנשים מאוטובוס תיירים מציף את המסלול,אנחנו שבים לאוטו.
משם אנחנו ממשיכים בנסיעה, עם עצירות קלות לצילומים של מפלי kepler cascade ושל אגמים אחרים, לאזור הגייזרים סביב הזקן הנאמן.
החניה שזכרנו ריקה ונטושה עמוסה עכשיו לעייפה ואנחנו לא מצליחים למצוא מקום לחנות בו. את ההתפרצות של הגייזר אנחנו רואים אמנם היטב, אבל התצפית היא מחלון הרכב בחניה (מאחר וזו הפעם השלישית שאנחנו צופים בו, זה בסדר מבחינתנו). נחיל אנשים מתחיל לזרום לחניה אחרי ההתפרצות, וממש לידנו, צמוד למרכז המבקרים, מתפנה מקום.
הבנות מאד רוצות לבקר שוב בתצוגות של המרכז ואנחנו נכנסים פנימה.
בתוך מרכז המבקרים, אנחנו רואים שאחד הגייזרים היפים בפארק, riverside, אמור להתפרץ תוך כעשרים דקות. הגייזר ממוקם כ-2 ק"מ ממרכז המבקרים והרינג'ר ממליץ מאד על הביקור בו.
מיד אנחנו אוספים את הבנות ויוצאים לדרך, כשאנחנו עושים אותה כמעט בריצה.
אנחנו מגיעים, מתנשפים ומתנשמים מהריצה, ממש להתפרצות של הגייזר. התפרצות מרשימה שבזכות השמש הזורחת, מלווה גם בקשת יפהפיה. היה שווה את המאמץ (אם כי לא בעיני הבכורה שכבר מתחילה לסגל התנהגויות של מתבגרת מצוייה).
משם אנחנו ממשיכים במסלול בין גייזרים ובין מעיינות. אחד הגייזרים שמתפרץ מולנו בעת שאנחנו בדרך הוא הגרנד גייזר. התפרצות מרשימה לא פחות, עם קיטור מתפרץ מהצד. כשאנחנו מגיעים ממש לידו, זה כבר סיומה של ההתפרצות.
אנחנו ממשיכים בדרך חזרה (ונרטבים מגייזר אחר שמתפרץ לו כל כמה רגעים) לכיוון הזקן הנאמן. את ההתפרצות שלו אנחנו לא מצליחים לראות הפעם, כי כשהוא מתפרץ, אנחנו בדיוק בשביל שמאחוריו, אבל בהחלט מרגישים אותה, כשאנחנו נרטבים כתוצאה ממנה.
נהרות של אנשים עומדים בסביבות ספסלי העץ הזכורים לנו גם הם, כמו החניה, כנטושים כמעט. ואני מצלמת את העומס האנושי (בשלב זה הוא מעניין עבורנו לא פחות מהגייזר).
וככה זה היה נראה לפני כמה חודשים:
יחד עם ההמונים, אנחנו זורמים לכיוון הלודג' והקפיטריה.
קונים גלידה לכולנו ויוצאים החוצה למצוא איזו פינה מוצלת. אנחנו בוחרים לאכול ליד מרכז המבקרים ואחרי בירור עם הרינג'רים מה מסלולי ההליכה שנדרשים לצורך קבלת מעמד הג'וניור ריינג'ר ואחרי עוד ביקור בתצוגות (הפעם דגם הגייזר באזור הילדים כן עובד ואנחנו מצליחים לראות את הדגמת התפרצות שלו), אנחנו יוצאים חזרה. מאחר וכבר ראינו את ההתפרצות של הזקן הנאמן, אנחנו לא מחכים להתפרצות הבאה.
העצירה הבאה שלנו היא באזור הגיאותרמי של החולות השחורים. הסיבוב נחמד וחם, ובמהלכו אנחנו רואים שהמסלול הוסט הצידה אחרי שבורות מבעבעים נפערו מתחת לתוואי המסלול הקודם.
בהמשך אנחנו מחליטים לדחות ליום אחר את המסלול לתצפית על הגרנד פריזמטיק ספרינג (בעיקר בגלל השעה המתאחרת).
את הדרך לכיוון נוריס אנחנו עושים עם סטיה לדרך צדדית ויפה שאינה עבירה לקראוונים ומוגבלת למשקל 6 טון.
בדרך אנחנו רואים עוד בריכות ואדמה מעשנת ועוצרים ליד הגייזר white cone, שמתפרץ כל חצי שעה לערך.
אנחנו מתלבטים אם לחכות עד ההתפרצות. העישון המוגבר, כמו גם נתזים קלים מהפתח גורמים לנו לחשוב שההתפרצות קרובה, אבל אנשים רבים שעוברים במקום וממשיכים בדרכם מערערים לנו קצת את הביטחון.
כמה טוב שאנחנו מחליטים להיצמד לתחושות הפנימיות ומתעכבים עוד כמה דקות אחרי שהאחרים עוזבים. ככה אנחנו זוכים לראות עוד גייזר יפה מתפרץ.
אנחנו עוצרים גם ליד ה- firehole, אגם גדול ומבעבע ומצטרפים חזרה לדרך הראשית לכיוון נוריס ומדיסון קצת אחר כך.
בכניסה לכביש הראשי, מתחיל לרדת גשם משבר ענן מעלינו. מאחר ושאר איזורי הפארק מוארים בשמש, קשת יפהפיה מופיעה לה בשמים.
המשך הדרך, דרך נוריס, הקניון ועד לחניון הקראוונים בגשר הדייג, עוברת ללא עצירות (למעט עצירה אחת בפקק ביזונים צנוע). הנסיעה האיטית, יחד עם הפקק האמור, מביאה אותנו לקראוון בגשם קליל, בחושך.
בדרך הצעירה מתלוננת על כאב בטן ומתנהגת רוב הערב בקראוון כמו ילדה שמפתחת משהו .
בקראוון ארוחת ערב ושגרת התארגנות לשינה סוגרים את היום הנפלא. מחר אנחנו מתכננים נסיעה ל- beartooth pass. השמורה הזו לא מאכזבת גם בביקור חוזר.
יום שני 12.8.13 - ילוסטון
היום אנחנו מעבירים יום שלם בקראוון עם צעירה אחת חולה ומסכנה (עם איזה וירוס במערכת העיכול שעושה בה שמות).
הגדולות מעבירות את היום בעבודה על חוברות הג'וניור ריינג'ר של השמורה. הפעם הן באמת רוצות לקבל את התגים ומוכנות להשקיע את העבודה לשם כך.
לקראת הערב אנחנו שוקלים לצאת עם הבנות להרצאת רינג'ר על שריפות,שאמורה להתקיים ליד מדורה בתשע בערב, רק שהצעירה מתעוררת שוב עם חום. שוב תרופה להורדת חום (הפעם מגוונים עם אקמולי).
מאחר ופספסנו יום טיול שתוכנן בשמורה, אנחנו שוקלים ברצינות להישאר כאן עוד לילה. נחליט מחר בהתאם להרגשה של הצעירה. אנחנו מקווים שהמצב ישתפר ושלא נצטרך להתחיל לחפש רופאים...
בסופו של דבר שלוש הגדולות והחצי יוצאים להרצאת הרינג'רית על השריפות בשמורת ילוסטון, בעוד שאני נשארתי עם הצעירה ש(אולי בהשפעת האקמולי) מתאוששת קצת בינתיים, משחקת, אוכלת ושותה. אני מקווה כמובן שזה לא רק עניין האקמולי, אלא איזו שהיא מגמת שיפור אמיתית.
כשהם חוזרים מההרצאה, אנחנו יושבים לראות יחד את סוף הסרט מכוניות 2 בטלויזיה.
אני שואלת על ההרצאה ומקבלת תקציר, ממנו נשמע שההרצאה הייתה מעניינת. היא התרכזה בשריפה הגדולה שפרצה בילוסטון בשנת 1988. השריפה נמשכה למעלה מחודש, כבתה חודש אחרי שהתחיל לרדת שלג בשמורה וכילתה למעלה מ-30% מהיער בה. עיקר השריפות נגרמו מסופות ברקים (כשאחת מה- 12 פרצה מבדל סיגריה ואחת אחרת מפרסה של סוס שעפה ויצרה ניצוץ), אחרי חודשים יבשים רבים בפארק, ויצאה משליטה בגלל הרוחות (המצב כל כך יצא משליטה, עד שנשלחה בקשה לעזרה מהקנדים, אשר שלחו סיוע למאבק בשריפה).
מבחינת הבנות, אני מבינה שהיה לא פשוט עם חוסר הסבלנות והשאלות באמצע, הנובעות, מן הסתם, משילוב של התעניינות ושל קשיי השפה.
בניגוד לערבים אחרים, בהן המקלחת לא תמיד הכרחית, היום היא הכרחית ביותר. הבנות חוזרות אפופות עשן בטירוף מהמדורה…
אנחנו מקווים שמגמת השיפור בהרגשה של הצעירה תמשיך.
יום שלישי 13.8.13 - ילוסטון - ביירטות' פאס
בבוקר הצעירה מתעוררת מאוחר, אחרי שינה טובה (נטולת חום או תרופות), בריאה וחדשה כאילו לא היה כלום, לשמחתנו ולרווחתנו. אנחנו אוכלים ארוחת בוקר (שקצת נמרחת), מצטיידים באוכל קל לדרך ויוצאים, לקראת הצהרים, לכיוון מעבר ההרים “שן הדב”. המעבר הגבוה (כ-3300 מטרים) פתוח רק חודשים ספורים בשנה והנוף ממנו אמור להיות מקסים במיוחד.
לפני היציאה, אנחנו בודקים את הלו"ז לקראת הטיסה לניו יורק ומחליטים להישאר כאן לילה נוסף. אנחנו שמחים לגלות שזה אפשרי מבלי לעבור סייט. אנחנו משלמים 50$ עבור הלילה הנוסף, הפתק על הקראוון מוחלף והענין מוסדר.
השמש זורחת והיום מתחיל חמים.
אם לא הספקנו ללמוד עד עכשיו, נלמד היום, ש- hundred miles goes a long way..., בטח במובנים של מזג אויר באזור הרים קלאסי, אבל נחזור לזה אחר כך.
הנסיעה דרך הקניון מלווה כמובן בפקק ביזונים קלאסי בעמק היידן (לשמחתה הרבה של הצעירה) ואחר כך גם בעצירה עם חצי עולם ואשתו סמוך לאחת מהתצפיות על קניון הילוסטון, לצפיה מקרוב בשני אלקים מרשימים ויפים.
אחרי נסיעה בנוף נפלא (עם פקקים כמובן, הפעם כאלה שאינם נוגעים לחיות כלל, אלא פקקים של עבודות בכביש...) , אנחנו מגיעים לאזור טאוור ומיד ממשיכים את 30 המיילים לכיוון קוק סיטי שביציאה הצפון מזרחית של הפארק, דרך עמק למאר.
הדרך מאד יפה בעמק הירוק ואנחנו נתקלים בהמוני ביזונים, גם בצדי הדרך. אנשים יש כאן מעט מאד. מזג האויר הולך ונעשה סגרירי ככל שאנחנו מתקרבים ליציאה, ומחוג הדלק הולך ומתקרב לקו הרבע...
אנחנו לא עוצרים הרבה בדרך. קצת לצילומים, קצת לביזונים וקצת לשירותים.
רק בשעות אחר הצהרים, אנחנו מגיעים לקוק סיטי ועוצרים ליד מרכז המבקרים, בין היתר, כדי לאסוף קצת מידע על הדרך.
במרכז המבקרים, אנחנו מבינים שיצאנו לדרך מאוחר מדי. השעה כבר ארבע ורבע, לקח לנו כמעט שלוש שעות להגיע עד כאן ולפי מרכז המבקרים, 68 המיילים מכאן עד רד לודג' לוקחים שעתים וחצי (!) לכל כיוון, כלומר נוכל להגיע רק עד הפאס ונצטרך לחזור...
אנחנו ממלאים דלק, מחשבים את הזמן, מגיעים למסקנה שאנחנו צריכים להסתובב חזרה עוד שעה וחצי ויוצאים לדרך. לאן שנגיע, נגיע.
הדרך לביירטות' פאס יפהפיה, אבל מאד מעוננת. בתחילתה אנחנו מצליחים להתרשם מהנוף, אבל ככל שאנחנו עולים יותר, אנחנו רואים פחות. בסופו של דבר, אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך ענן כבד, משתרכים אחרי שיירה איטית במיוחד של מכוניות .
בכל פעם שרואים משהו מבעד לעננים אנחנו ממהרים לצלם. הפוטנציאל ברור. חבל שאנחנו לא יכולים למצות אותו. החיות היחידות שאנחנו רואים בשלב זה הן פרות רבות בצדי הדרך, ממש כפי שהשילוט מזהיר (הוא מזהיר גם מדובים. אותם בשלב זה אנחנו לא רואים).
אל הפאס עצמו (אחרי עיכוב של כמה דקות בגלל עבודות בכביש) אנחנו מגיעים לקראת חמש וחצי (למעשה, בעננות הכבדה, אנחנו מפספסים אותו, ומתחילים בירידה לכיוון רד לודג'. רק בנקודת התצפית שאחרי הפאס אנחנו עוצרים לצילום של מה שאפשר ומסתובבים. בדרך חזרה, ממש רגעים לפני שעלינו להסתובב חזרה, אנחנו עוצרים בפאס עצמו ונכנסים לכביש הצדדי הלא משולט (או שהשלט היה בתוך הענן ולכן לא ראינו אותו?).
שם, למרות הגשם (טיפות ענק ורוח מטורפת), אני יוצאת לצלם את שבבי הנוף המרשים. גם החצי אמיץ ויוצא להתרשם. אחר כך שוב הכל נקבר תחת מעטה העננים ואנחנו מתחילים בירידה (ומנצלים את זה שאין איש על הכביש מאחורינו כדי לעצור ולצלם מה שכן רואים).
קר למעלה מאד מאד. הרוח מורידה עוד את הטמפרטורות. מדהים כמה קר יכול להיות בחודש אוגוסט... הידים שלי ממש כואבות מהקור כשאני יוצאת לצלם.
בדרך חזרה, אנחנו נתקלים בשתי מרמיטות יפות על הסלעים בצד הדרך. אנחנו אוכלים בדרך כריכים מתוקים (נוטלה) ושלווה... כמות סוכר לא מבוטלת זורמת לעורקים...
והנה, קצת אחרי הירידה מתחת לקו העננים, ואחרי שאנחנו מפספסים בשניה ורבע את מעבר המכוניות בכיוון שלנו באזור העבודות שבכביש, ונאלצים לחכות רבע שעה+ עד שמגיע שוב תורנו לעבור, ואחרי שאנחנו עוברים גם את החלק הזה, באחד הפיתולים אנחנו רואים מכוניות עומדות לצד הדרך.
אנחנו מבינים שהאנשים שם צופים על משהו (ולא נוף...) ועוצרים לצדם. והנה, ממש מתחת לכביש עומד גריזלי שחור וגדול שעסוק מאד בארוחה שלו (משהו שאחר כך מתברר כפגר של איזו שהיא חיה גדולה (זה די ברור כשהוא הופך אותו מצד לצד)). נשיונל ג'יאוגרפיק במיטבו. אנחנו עומדים וצופים זמן ארוך, למרות הקור העז (אחת הבנות לובשת פליז, האחרת מתעטפת בשמיכה, הצעירות ממצות מהר וחוזרות לשחק באוטו). מכוניות מצטרפות לשיירה החונה משני הצדדים וכולם צופים בשקט ובעניין.
הגריזלי מבחינתו, לא ממש מופרע מההתעניינות בו. הוא עסוק בנבירה בפגר ומדי פעם מרים את המבט לכיווננו. מרתק.
בסופו של דבר (בין האחרונים) אנחנו עוזבים את התצפית וממשיכים בדרך.
מאחר וכבר מאוחר, למעט עצירות שירותים, ועוד עצירה לצילום מפל, אנחנו לא עוצרים כל הדרך חזרה עד לקראוון. כמובן שאנחנו מגיעים בחושך מוחלט, כמו ביומיים האחרים בהם נסענו בפקק.
גם היום אנחנו לא פוסחים על פקק הביזונים של שעות הערב, אלא שהפעם הוא צנוע בהרבה מזה של היום הראשון, מאחר והביזונים עומדים בעיקר בצדי הדרך ולא עליה ממש...
ארוחת הערב אמורה להיות של אוכל מקסיכני, מקיט שזכרנו שיש לנו בארון. מה שלא זכרנו כנראה, הוא שלקיט יש תוקף, ושקנינו אותו עוד בדאלאס 
. כצפוי, הקיט כבבר חודשיים לא בתוקף… הוא נשלח היישר לפח ומה שאמור היה להיות מקסיקני, הפך לאיטלקי (סוג של פסטה בולונז)
מחר יום אחרון בשמורה…
יום רביעי 14.8.13 - ילוסטון
היום היום האחרון שלנו בילוסטון והכיוון הכללי שלנו מתוכנן לכיוון ממות'.
בבוקר הבכורה מתעוררת קצת הפוכה עם צוואר כואב. הכאב חולף אחרי קצת זמן ואחרי שאנחנו אוכלים ארוחה יצירתית ממה שנשאר לנו בקראוון, אנחנו יוצאים לדרך.
אנחנו מתלבטים מהיכן להגיע לנקודת היציאה למסלולון שמתוכנן להיום (מסלול לא מסודר לתצפית על ה- grand prismatic spring) וחוסר סינכרון של הקריאה בספר עם המפה, מביא להחלטה השגויה לנסוע דרך הקניון-נוריס-מדיסון. לא רק שמתברר בסוף שהמסלול ממוקם ממש סמוך לאולד פיית'פול, שהדרך אליו קצרה בכמה מיילים טובים מהכיוון ההפוך, אלא גם שהדרך בה בחרנו חולפת בעמק היידן, מקור בלתי נדלה לפקקי ביזונים, שאמנם חביבים עלינו בד"כ, אבל היום מתאימים פחות לתוכנית העמוסה.
בקיצור, שילוב של טעות בשיקול הדעת, התברברות בדרך (אנחנו נכנסים פעמיים למקומות לא נכונים, אחד מהם אזור המידווי בסין העמוס בטירוף, בו לוקח לנו זמן להיכנס, למצוא חניה ולצאת כלעומת שבאנו) וטעויות בקריאת המפה, מביאים אותנו ממש באיחור לתחילת המסלול.
בנוסף, בדרך הארוכה, הבכורה מתלוננת על קור, מה שנראה לנו חשוד מאד... אחר כך היא נרדמת באופן לא אופייני. חשוד עוד יותר. בחניה הראשונה אנחנו בודקים ומגלים שיש לה קצת חום. אנחנו מתלבטים מה לעשות, ומחליטים יחד שננסה לטייל קצת באוויר הנעים.
גם כשאנחנו מגיעים כבר למקום הנכון, אנחנו ממש מתקשים למצוא חניה (החניה ממש ממש קטנה בכניסה למסלול, שהוא בכלל מסלול לכיוון מפלים, וממנו ניתן לסטות במסלול לא מסודר לתצפית הרצויה). אנחנו כמעט ומוותרים, אבל ברגע האחרון מתפנה מקום חניה מעולה!
אנחנו יוצאים להליכה קצרה (כ- 1 מייל במישור). האוויר נעים ונראה שהבכורה מרגישה טוב יותר. אנחנו רואים הרבה ארבה ואת האדים הצבעוניים שעולים באופק מהמעיין עליו אנחנו רוצים לצפות.
מאחר ולבכורה לא מתאים לטפס לתצפית, היא מסתפקת בטיפוס קצר לנקודה הקרובה ויושבת לנוח בעוד אנחנו ממשיכים לעלות. מראה המעין מלמעלה מדהים. צבעוניות עשירה של כתומים מנוגדים לכחול המקסים והצלול של מרכז הבריכה. מראה מהמם ושווה כל שניה של טיפוס וכל רגע של התברברות.
חלקנו עולים כמעט עד לראש הגבעה ואחרי התרשמות מהנוף הקסום, אנחנו מתחילים בירידה. הירידה קצת מורכבת עם בת החמש. הדרך היא דרך מאובקת בירידה תלולה עם אבנים מתדרדרות ועם פוטנציאל החלקה גדול מאד. בעוד שלעלות את הדרך היה די פשוט מבחינה טכנית לאיילות (שלא לומר עיזות ההרים) שאיתי, הירידה איטית יותר, וחלקה ממש דורשת התגלשות.
אנחנו חוברים למי שממתין בתחתית הירידה וחוזרים בזריזות לאוטו.
מכאן אנחנו ממשיכים צפונה על הכביש לכיוון מדיסון. ממש סמוך לצומת אנחנו נכנסים לכביש צדדי המוביל לקניון נהר ה- fire hole, שם אנחנו מקווים לשחות קצת. היום חמים ומתאימה לנו הפסקה כזו.
אנחנו עוברים ליד המפל היפה ונוסעים לאורך הקניון, עד לשיירת המכוניות החונה באזור המותר לשחיה. שם, שוב, אנחנו מוצאים יופי של חניה, ממש ליד המדרגות.
אני מציעה לבכורה להישאר איתה באוטו, אם היא מעדיפה, אבל היא מחליטה שהיא מרגישה מספיק טוב ורוצה לשחות.
מחליפים לבגדי ים ויורדים אל הנהר. כמה חבר'ה חסרי אחריות קופצים להם, למרות האזהרות, מהצוקים למים. מזל שזה לא נגמר באיזה אסון.
אנחנו מסתפקים בשחיה קלה. הגדולות נכנסות מיד למים הקרירים (בעומק, מעט חמים יותר). החצי מחליט שקר מדי ושהוא לא נכנס, בת החמש נכנסת למקומות בהם היא עומדת והצעירה מסתפקת בישיבה במים סמוך לחוף.
המקום מלא, אבל לא עמוס מדי. הרוח נעימה והשהייה כיפית.
מכאן, אחרי שאנחנו מתיבשים בשמש ומחליפים באוטו את בגדי הים בבגדים היבשים, אנחנו ממשיכים צפונה. קצת לפני הצומת של נוריס אנחנו פונים לעבר המסלולון של ה - artist paint pots. אנחנו יוצאים לסיבובון קצר ויפה על תופעות גיאותרמיות ועל השמורה בכלל (הנוף הנשקף מנקודת התצפית העליונה יפהפה). בשלב זה הבכורה שוב מרגישה לא טוב ואנחנו מזדרזים לחזור לאוטו, על מנת שתוכל לנוח.
קרובים לאזור ממות', אנחנו ממשיכים בדרך (הכיוון הכללי הוא של חזרה לקראוון). הדרך לשם יפהפיה גם בירוק :-)
בשעה מאוחרת יחסית, אנחנו עוד עוברים לסיבוב תצפית על ה- upper terrace. רוב הסיבוב באוטו, כאשר בשתי נקודות אנחנו עוצרים לצלם (במרחק אנחנו צופים על חבורת אלקיות יפה).
אנחנו מוותרים על הביקור במרכז המבקרים בממות' ודוחים את קבלת סיכות הג'וניור ריינג'ר למחר. השעה כבר מאוחרת, הבנות מאד רוצות גלידה ו(בעיקר) הבכורה לא מרגישה כל כך טוב (אבל כן רוצה גלידה).
בשמונה וחצי, אחרי שאנחנו מסיימים את ענייני הגלידה, ואחרי שאני, במקביל, קונה מגנטים וקצת פרודוקטים לארוחת הבוקר מחר, אנחנו יוצאים לדרך הארוכה חזרה.
אנחנו נוסעים ברצף, כשאת 28 המיילים האחרונים בין נוריס לקראוון אנחנו עושים כבר בחושך מוחלט (ולא עוצרים אפילו כדי לצלם את חבורת האיילות היפה ביער).
לקראוון אנחנו מגיעים רק בעשר כמעט (ותודה לביזונים שלא פקקו את הכביש ולא הסתובבו בצדו בקטע החשוך הזה, כך שנחסך ממני התקף לב פוטנציאלי).
אנחנו אוכלים ארוחת ערב מאוחרת (כולן נרדמו בדרך, אבל התעוררו לאכול). החום של הבכורה, להתבאסותנו, שוב עולה במעט, והיא שוכבת לישון מוקדם (יחסית, כן? הגענו לקראוון רק בעשר). אנחנו ממשיכים לעקוב אחריה בלילה ולשמחתנו הרבה, החום יורד קצת אחר כך ולא עולה שוב.
מחר בבוקר, אחרי השלמת ענייני הג'וניור ריינג'ר, ניפרד (בקושי) משמורת ילוסטון הקסומה והמרתקת, כשאנחנו משאירים (אחרי כמעט נטו של שבוע מצטבר בשני ביקורים) , גם כאן, אי אילו מקומות לבקר בהם פעם בעתיד.
ועל המשך דרכנו מזרחה, דרך קודי, בפוסט הבא...
