את הפוסט הקודם סיימתי בהגעה לג'ספר. כאן אנחנו נבלה בטיול משפחתי מורחב בשלושה דורות ברוקיז הקנדיים.
יום רביעי 24.7.13 - ג'ספר
את הבוקר אנחנו מתחילים בארוחת בוקר משותפת עם סבא וסבתא אצלנו בקראוון ואחרי קפה ועוד קצת (הרבה) דיבורים, אנחנו יוצאים סוף סוף, לקראת הצהרים, לדרך.
מסתבר שהסים שקנינו לסבא, לא מתאים לטלפון הנייד מתקופת האבן שהביא איתו. כדי לאפשר לנו לדבר איתם לפחות כאן, אנחנו מעבירים את אחד הניידים שלנו אליהם.
התכנון היום הוא לנצל את היום הבהיר ולעלות להר אדית' קאוול. סבא נוסע אחרינו ודבר ראשון, בבוטקה של הכניסה לפארק, אנחנו מחליפים את האישור לכניסה לפארקים, שקנו אתמול, למנוי שנתי, שהוא מבחינת עלות שווה יותר עבורם. הבחורה בבוטקה עוזרת לנו בשמחה ואנחנו משדרגים למנוי מבוגרים.
חוץ מזה, סוף סוף נמצא שימוש למכשירי הקשר שקנינו לצורך חנית הקראוון ואנחנו מעבירים אחד לסבא ולסבתא. ככה קל לנו לשמור על קשר גם בלי ניידים. את הקראוון ממילא אנחנו מחנים בתנועות ידיים ובצעקות...
לפני התפצלות הדרך לעליה יש שלט על פיו היא אינה מתאימה לנגררים, מה שמסתדר עם הפיתולים הרבים המתגלים לפנינו בהמשך. אנחנו מתחילים לטפס ומדי פעם אנחנו רואים את הרכסים והנוף המהממים מבצבצים מבין העצים תוך כדי עליה.
אחד מאגמי הטורכיז מאד מושכים את תשומת לבנו ואנחנו חונים לידו ומחפשים את הדרך אליו. אין אליו שביל מסודר ואנחנו יורדים מעט אל תוך היער, רק עד שרואים את האגם מעט יותר בבירור בין העצים.
מכאן, אנחנו חוזרים לאוטו וממשיכים בעליה. למעלה עמוס ולוקח לנו קצת זמן למצוא חניה.
החרקים חוגגים כאן. אנחנו הולכים לכיוון תחילת המסלול לאגמון ולקרחון המלאך (ולפני שאנחנו יוצאים לדרך אנחנו פוגשים סנאי חביב). סבתא מחליטה שלא מתאים לה ללכת בעליה והיא תחכה לנו על הספסל בתחילת המסלול. אנחנו לא בטוחים שזה רעיון טוב, אבל היא מתעקשת ואנחנו ממשיכים עם סבא.
גם הוא פורש קצת אחרי תחילת העליה ומתישב על ספסל אחר.
אנחנו ממשיכים ומגיעים אחרי טיפוסון קצר (אבל תלול) לתצפית טובה יותר על הקרחון ואל האגמון המלא בגושי קרח.
אנחנו יורדים אל האגמון, מרטיבים ידים במים הקפואים ואפילו שולים גוש קרח קטן. לידנו קבוצה של אנשים מתכוננת לשחות באגמון הקפוא. לא להאמין, אבל להשתאותנו הרבה הם באמת עושים את זה (בצרחות מהקור הנוראי). אמיצים? משוגעים? קפואים הם בטוח…
אנחנו מחליטים לחזור אל סבא ואל סבתא המחכים.
קצת אחרי העליה חזרה לשביל הסלול (הירידה לאגמון היא דרך שביל אבנים לא מסומן), אנחנו שומעים שוב קולות רועמים חזקים מהקרחון מעלינו ואנחנו מצליחים לראות (אם כי לא כל כך לצלם) את ההתמוטטות של חלק מהקרחון מטה.
ליד האוטו אני מרססת את כולם נגד החרקים שיש כאן לרוב, אבל ללא הועיל. החרקים ממשיכים להציק ואנחנו בתגובה ממשיכים הלאה.
מכאן אנחנו בוחרים לעצור בעיירה לקפה וגלידה. בדרך החצי ואני מדסקסים את התוכניות להמשך וברור לנו שגם המסלולים ה"קלים" שבחרתי לנו, לא קלים מספיק ושנצטרך לבצע התאמות לתוכניות הללו.
אנחנו מגיעים למרכז ובהתחשב בכמות האנשים המרובה ברחוב, אפשר לומר שאנחנו מוצאים חניה די בקלות .
נכנסים לתור ארוך ואינסופי בבית הקפה (טים הורטון). בזמן שאנחנו עומדים בתור, סבא שומר לנו מקומות בשולחן ארוך סמוך למזגן. הגלידה כאן, של קולדסטון נעשית לפי טעמים ותוספות לבחירה על לוח קירור במקום. הבנות בוחרות את התוספות והגלידה ומכינים להן את המנה.
אנחנו מתישבים ולוקחים את הזמן (הגלידה, אגב, טעימה מאד).
מבית הקפה, אנחנו יוצאים קודם כל לקניות זריזות (השלמת חוסרים) ומשם אנחנו חוזרים לאוטו ומיד ממשיכים לכיוון אגם אנט, אחד האגמים המזרחיים לעיר. אחרי קצת התברברות בדרך (ככה זה כשקוראים לא נכון את המפה), אנחנו מגיעים לאגם. אזור חניה אחד, שנראה לנו מוצל, מלא, ואנחנו ממשיכים לכיוון חוף אחר.
שם אנחנו מוצאים חניה בקלות ופוגשים קריבו חביב בדרך לחוף. הוא עסוק בענייניו ובאוכל ואנחנו (כמו גם כל השאר) לא מאד מעניינים אותו.
הבנות חולצות מיד נעלים/כפכפים ורצות לתוך המים הרדודים. גם סבתא וסבא מצטרפים.
אנחנו יושבים בחוף הנעים, ליד המים הקרירים (וליד זן של חרקים שזוכה אצלנו לשם החיבה הליקופטרים (=חרקים מעופפים עצומים. מן גרסה של שפירית על סטרואידים)) ומבלים בשלווה ובכיף, עד שעות הערב המאוחרות.
כשאנחנו יוצאים משם, הבנות כבר רטובות לגמרי.
מהאגם, אנחנו ממשיכים לקראוון, שם אנחנו אוכלים בחוץ, על שולחן הפיקניק מתחת לסככת הקראוון, ארוחת ערב משותפת .
מזג האויר מושלם (והרבה יותר נעים בחוץ מאשר בתוך הקראוון) ואפילו החרקים לא כל כך מציקים.
בסיום הארוחה, אנחנו רוצים לראות יחד את הסרט RV, והחצי ניגש להפעיל את הגנרטור. עוד בטרם אנחנו מספיקים לחבר ולהדליק את הטלויזיה, מגיע רינג'ר לאזור ומבקש לכבות את הגנרטור, מאחר ומדובר בשעה בה אין להפעיל גנרטורים בחניון, ואנחנו נאלצים לוותר על הסרט, לאכזבת הבנות.
אחרי קפה בתוך הקראוון באורות הולכים ודועכים, אנחנו נפרדים ללילה.
כפי שגילינו עוד אתמול, יש לנו כנראה בעיה עם הטעינה של החשמל בקראוון. הסוללה התרוקנה לה והערב כשניסינו לשבת עם הקפה בפנים, מצאנו את עצמנו עם צפצופים מחרישי אוזניים מכל הכיוונים...גלאי העשן כשבישלנו (טופל כרגיל בהוצאת הסוללות), גלאי הגז (טופל בתגבור אוורור הקראוון) וכמובן מערכת החשמל (טופל בהורדת פקק אחרי פקק, עד שלא נותרו פקקים להורדה).
את יתרת הערב אנחנו מעבירים בכמעט חושך מוחלט, כשרק נורה אחת נותרת דולקת באור קלוש.
מאחר ומחר אנחנו מתכננים יום טיול בכיוון קניון maligne, אנחנו קובעים שנעבור אצל סבא וסבתא במלון בבוקר ונמשיך לפיקניק של ארוחת בוקר ליד אחד האגמים באזור.
יום חמישי 25.7.13 - ג'ספר
אנחנו מתעוררים מאוחר יחסית (אחרי שהחשמל הזועק מעיר אותנו בלילה ולאור פנסים אנחנו נאלצים למצוא פיתרון לבעיה מחרישת האוזנים), מפעילים את הגנרטור לזמן שמותר, מארגנים את סל הפיקניק וגם את ערימת המגבות/בגדי הים, מאחר ואנחנו מתכננים גם שחיה באחד האגמים בדרך, אם יסתדר.
אוספים את סבא וסבתא ונוסעים יחד לאגם פירמיד היפה. אנחנו חונים באחת מנקודות הפיקניק על האגם, הבכורה מאתרת שולחן ממש בקו החוף ואנחנו מתמקמים שם. אוכלים ארוחה טעימה והבנות כמובן אוכלות בהפסקות, כי כל מה שמעניין אותן זה לטבול רגלים במים הצלולים.
המסקנה שלהן אחרי זמן מה שזה אגם נחמד לטבילת רגלים, אבל שלשחיה הוא לא כל כך מתאים בגלל ריבוי האבנים.
אחרי האוכל, אנחנו מקיפים את האגם לצדו השני ועושים טיולון אל האי המחובר בגשר אל היבשת.
הטיול על האי מקסים. הנוף שנשקף מהגשר מהמם וכך גם הנוף להר פירמיד מקצה המסלול על האי הקטן עצמו (שם הבנות לא מתאפקות והולכות שוב לבדוק את המים ואת האבנים והסלעים לחרדתה של סבתא). בעינינו זה אחד המקומות היפים בג'ספר, מה גם שלא היו עליו כמעט אנשים, מה שהוסיף לשקט ולהנאה.
מזג האויר מעולה. בעוד שבשמש די חם, בצל הטמפרטורות צונחות מיד.
אנחנו מצליחים לראות (בנוסף להליקופטרים, הדבורים, זבובי הענק והיתושים) גם פרפרים, אווזים וגם משפחת לונים (הורים ושני גוזלים). ההורים תופסים מזון ומאכילים את הגוזלים. פשוט מקסים לצפות.
החרקים ברוקיז זה עולם מרתק בפני עצמו (או מחריד, תלוי את מי שואלים...). גודלם עצום!
מכאן אנחנו ממשיכים בדרך לכיוון קניון maligne.
בקניון, כצפוי, עמוס. אנחנו מחליטים לצאת למסלולון קצר בין גשרים 1-2 מעל הקניון (אנחנו מתלבטים בדרך אם לעשות את כל המסלול בין ששת הגשרים ומחליטים שזה לא מתאים להרכב שלנו). הטיולון מקסים. הקניון העמוק מרשים, כמו גם המפל באזור גשר 1.
האורך שלו מתאים בדיוק לסבא ולסבתא (לצעירה קצת פחות ובסוף המסלול היא עוברת למנשא, בדיוק לעוד חמש דקות הליכה).
משם אנחנו ממשיכים בכביש לכיוון אגם maligne. לפי המסופר בספרים, זהו כביש מצויין לצפות בו בחיות ובין השאר בדובים. אנחנו נוסעים ללא ציפיות מיוחדות, כי הנסיון העשיר שלנו עד היום מראה שהדובים לא ממש מודעים לזה שהם אמורים להיות בסביבה...
כמה מופתעים אנחנו, כשדי בהתחלה אנחנו נתקלים בשיירה חונה בצד הדרך. על ההר ממול (ולא מאד רחוק) דובה וגור גדול יחסית. כמובן שגם אנחנו מצטרפים לעוצרים, מתלהבים ומצלמים כמו כולם. וכשהדובים ממשיכים בדרכם, גם אנחנו ממשיכים…
עוד קצת אחר כך, עוד שיירה חונה בצד הדרך והפעם דב בוגר מטייל ממש לצד הדרך ביער. הוא נעלם לנו משדה הראיה די מהר, אבל גורר לא פחות התלהבות :-) מבחינתנו, הצלחה כבירה לדרך, בטח בהשוואה ל"קציר" איתור הדובים שלנו עד היום.
אנחנו ממשיכים בדרך. עוצרים לתצפית על אגם medicine. האגם מקסים ומיוחד (למען הדיוק, זה לא בדיוק אגם, אלא יותר משהו, שבזמנים בהם הזרימה בנהר מלין המזין אותו גבוהה, הוא הופך, כמו אמבטיה שקצב המילוי שלה גבוה מקצב הריקון, ונראה כמו אגם.
עוד מיוחד בסיפור שלו הוא, שלא ידעו להיכן המים המתנקזים ממנו זורמים (לא נצפה שום נהר מוצא סמוך למדיסין, אבל ראו בבירור את המים מתרוקנים) ורק אחרי שבשנות השבעים צבעו את המים, גילו שהם מחלחלים בסלעים שבתחתית האגם, ויוצאים, דרך מערכת תת קרקעית נרחבת, ומופיעים במקורות מים רבים במרחק של קילומטרים רבים משם. עד אז התנקזות המים מהקרקעית הייתה תעלומה.
בסופו של דבר אנחנו מגיעים לאגם maligne, ולמרות שהכביש ממשיך למפלים נוספים, אנחנו מחליטים להסתובב. אנחנו שוקלים לצאת לסיבוב של כ- 2.5 ק"מ סביב האגם, אבל נראה שאין באוטו התלהבות מהעניין ואנחנו מחליטים לא ללחוץ ובמקום זה לחזור לאגם אנט, לשחיה ולהפסקת אבטיח.
בדרך לשם אנחנו זוכים לעוד חוויות דובים. בתחילה מדובר בפקק קטן כשדובה שחורה ושלושה גורים חוצים את הכביש (אנחנו קצת מאחור, אבל מצליחים (כלומר מי שיושב בקדמת האוטו) לראות אותם היטב). לא הרבה אחרי כן, הבכורה מזהה דובה על הסלעים. אנחנו עוצרים ראשונים ומיד אחרינו נעצר טור ארוך. כולם צופים בדובים בהתרגשות. מאחר והדובה לא ממש מתרגשת מנוכחות האנשים הרבה, אנחנו מספיקים להוציא את הבנות ואת סבתא לצפות יחסית מקרוב בדובה ובגור שמסתתר מאחוריה.
הפקק הופך להיות מטורף כשמכוניות משני כיווני הנסיעה עוצרים לא רק בצד הדרך, אלא על הדרך עצמה. את אחד הנהגים שכנראה לא ממש מתעניין בצפיה בדובים זה ממש מעצבן והוא לא מסתיר את זה מכולנו…
אחרי שגם הדובה הזו והדובון ממשיכים בדרכם (לשמחתנו זה לכיוון האוטו שלנו, מה שנותן לנו עוד קצת זמן התבוננות), גם אנחנו מצליחים בקושי להשתחל החוצה מהפקק וממשיכים בדרך. ההתרגשות באוטו גדולה בעקבות תצפיות הדובים הרבות והמוצלחות.
אנחנו עוצרים שוב באגם אנט ומי שרוצה מחליף/ה לבגד ים, ומצויידים גם באבטיח אנחנו צועדים (שלא לומר רצים) לחוף.
מתמקמים באזור מוצל יחסית והבנות מתרוצצות בחוף ובמים.
גם האבטיח נכנס למים. החצי חופר לו בור קטן במים הרדודים והוא מונח שם בתקווה שיתקרר.
אחרי שחיה ומשחק במים ובחול ואכילת האבטיח הקר (היה טעים מאד), כשנעשה כבר קריר,אנחנו מתקפלים לכיוון האוטו (מבחינת הבנות, כולל בת החמש הרועדת, היה אפשר להישאר עוד).
(אל דאגה, כל הזבל נאסף ונלקח איתנו)
אנחנו ממשיכים למקלחת חמה ומעולה אצל סבא וסבתא בחדר (איזה פינוק. מים חמים ללא הגבלה, לעומת המקלחת הספרטנית בקראוון ללא חיבורים).
נקיים ורחוצים, אנחנו חוזרים לקראוון לארוחת ערב (בדרך שני קריבו חוצים להם בנחת את הכביש בין האוטו שלנו לזה של סבא וסבתא).
בקראוון אין חשמל בכלל ואי אפשר להדליק את הגנרטור בשעה בה אנחנו מגיעים (ניתן להפעיל גנרטורים רק כשעתים בבוקר, בין שמונה לעשר בערך ובערב בין שש לשבע וחצי).
מאחר ואי אפשר ממש לבשל, אנחנו מאלתרים ארוחה של צ'יפס, נקניקיות וסלט תפוחי אדמה (וגם קצת לחם) ולקינוח מחסלים (לשמחת הבנות) את שאריות הגלידה מהפריזר המפשיר. אנחנו נפרדים מסבא ומסבתא מוקדם (יחסית ליומיים האחרונים) בגלל היעדר התאורה ובאחת עשרה וחצי, בחושך כמעט מוחלט בקראוון, אנחנו מתארגנים, לאור הפנסים לשינה .
יום שישי 26.7.13 - ג'ספר
אנחנו מתעוררים מאוחר יחסית ומחכים לסבא ולסבתא שיגיעו.
הם מגיעים אחרי 11 ובזמן שארוחת הבוקר מתבשלת, החצי קורא לנו פתאום מבחוץ. חבורה של קריבו מסתובבת ליד הקראוונים ובשטח הפתוח שצמוד אלינו. אנחנו מתבוננים ומצלמים בהתלהבות :-) ומגלים לאט לאט עוד ועוד כאלה (כולל צעירים חמודים ביותר). אחת מהן אפילו חולפת ליד הקראוון שלנו וממשיכה בארוחת העלים שלה ממש מאחוריו. ממש ספארי של בוקר :-)
אחר כך מגיע זמן ארוחת הבוקר המאוחרת והארוכה. אחד הקריבו הצעירים חולף ליד הקראוון בשעת הארוחה ואנחנו צופים בו מבעד לחלון. המשך מעולה לספארי שהתחיל ממש קודם.
מאוחר יחסית, לקראת השעה אחת בצהרים, אנחנו מתארגנים ויוצאים לכיוון הרכבל. אנחנו קונים כרטיסים (יש מקום עבורנו רק לקראת השעה שתים) ועוברים להמתין לתורנו.
אחרי כעשרים דקות, מגיע המועד שלנו לעלות ואנחנו עולים עם עוד רבים אחרים (בגלל שיש די הרבה ילדים ברכבל הצפיפות היחסית לא נוראית כפי שזה נראה מבחוץ).
למעלה הנוף מקסים. הראות נהדרת ורואים עד האופק.
הנוף המקסים עושה לנו חשק לצאת לטיול רגלי ולטפס בשביל שמתפתל לפסגה. סבתא וסבא מסכימים לחכות והבכורה, שלא רוצה לעלות איתנו, נשארת איתם. העליה שנראית תמימה, מתבררת כארוכה למדי, אבל היא מפתה אותנו להמשיך ולטפס למרות הקושי היחסי (אנחנו עוצרים כל כמה זמן למנוחה ולהסדרת נשימה בטיפוס).
די בתחילת הטיפוס, אנחנו (אני והגדולות) מתפצלות מהחצי ומהצעירה. הצעירה לא כל כך מעוניינת להמשיך וללכת והחצי בוחר להיות מי שיתעכב איתה, בעוד אנחנו ממשיכות בטיפוס הארוך.
הנוף בדרך נפלא, גם הפרחים שאנחנו נתקלות בהם (החרקים, לעומת זאת, לא!). התחושה היא של להיות על גג העולם. ומדי פעם אנחנו מצלמות ומצטלמות. אנחנו גם רואות את החצי איפהשהוא מתחתינו, סוחב את הצעירה על הכתפים (ואחר כך בידים) ותוהות אם יצליח לעשות את כל הטיפוס ככה.
בסופו של דבר, אחרי עוד כמה עליות (חלקן מתונות וחלקן פחות) אנחנו מגיעות לפסגה (כולל משחק קצרצר בשלג שאנחנו מוצאות ממש סמוך לפסגה).
המראות מלמעלה קסומים. אנחנו רואים את כל הפסגות שסביב, כולל זו של הר רובסון, הגבוה מבין הרי הרוקיס, נחלים, נהרות ואגמים (ואת העמדה הרחוקה של הרכבל ממנה יצאנו). האנשים נראים קטנטנים ורחוקים וזה מאד מרשים את הבנות.
הבנות מלאות בתחושת הישג על ההגעה לפסגה. אני מצלמת אותן, את הנוף סביב ומבקשת ממטייל לצלם אותנו. הרוח בפסגה חזקה מאד לעתים, ואחרי סדרת צילומים אנחנו פונות לחזור (בכל זאת סבא וסבתא מתיבשים למטה עם הבכורה).
בדיוק כשאנחנו עומדות להתחיל בירידה, החצי מגיע עם הצעירה. אנחנו שמחות מאד על מפגש הפסגה הזה, מתעכבים יחד עוד קצת לצילומים ואז אנחנו חוזרים מטה (סה”כ זמן עליה וירידה עם הבנות כשעה וחצי) ומוצאים את סבא וסבתא והבכורה משועממים.
בת החמש אוספת אבנים יפות מהפסגה להראות לסבא ולסבתא ובכניסה לרכבל אנחנו מתבקשים למסור את האבנים לרינג'רית, מאחר וחל איסור לקחת אבנים או כל דבר אחר מפארק לאומי (ממילא לא התכוונו לקחת אותן. רק להראות לסבא ולסבתא שחיכו כל כך הרבה זמן בסבלנות).
אנחנו יורדים חזרה, אחרי המתנה של כרבע שעה בתור, וליד האוטו אנחנו מנשנשים להנאתנו תפוצ'יפס, חטיפי אנרגיה, ענבים, ביגלה ושותים המון מים.
משם אנחנו נוסעים חזרה לעיירה.
אנחנו חונים ויוצאים לסיבוב קצר ברחובות העיירה הנחמדים. הצעירה נרדמת די מהר אחרי שהיא מתישבת בעגלה. תוך כדי שיטוט אנחנו נכנסים לחנות אחת של כל מיני. אנחנו מוצאים כמה דברים נחמדים, כולל מגנטים לאוסף שלנו, וממשיכים הלאה לשוטט ברחובות.
אני זוכרת המלצה על בית קפה מסוים (bear paw bakery) ומנסה לאתר אותו (בסוף אני נעזרת באינטרנט למצוא את המיקום שלו) וכשאנחנו מוצאים אותו סוף סוף הוא סגור.
הבנות מבקשות גלידה ולכן אנחנו צועדים לכיוון הגלידריה מלפני יומיים, תוך שאנחנו עוברים ליד עמוד טוטם (חדש, משנת 2011, אחרי שהטוטם שהיה שם קודם, הוחזר לשבט ממנו נלקח) וליד תחנת הרכבת וליד הקטר הישן.
בגלידריה אנחנו מזמינים קפה לגדולים וגלידה לצעירות ובינתיים מסייעים לצעירה להתעורר וגם היא בוחרת גלידה. אנחנו אוכלים בחוץ, מזג האויר הולך ומתענן (וגם קצת מטפטף. רמז לבאות?).
אנחנו משכנעים את סבא וסבתא לבוא לאכול איתנו ארוחת ערב בקראוון ואנחנו ממשיכים לכיוון האוטו.
אחרי שבדרך אנחנו ממלאים דיזל באוטו ודלק משובח (בטעות) לגנרטור שלנו ומשלמים את המחיר הזול ביותר ששילמנו עד היום בקנדה לליטר, אנחנו מגיעים לקראוון (טוב שאנחנו בוחרים למלא דלק היום ולא מחר עם הקראוון. התחנה די צפופה...)
בקראוון אנחנו שמחים לגלות שהחשמל הלילה עובד (וכנראה הפעלת המקרר יום שלם אתמול היא זו ששתתה למצבר את החשמל).
אנחנו אוכלים בפנים המבורגרים טעימים (די חם בפנים, בעוד שבחוץ מעונן וקריר) ונפרדים יחסית מוקדם. קובעים למחר בשעה 11 מחוץ לחניון.
בשלב זה כבר מתחילה מיני סערה בחוץ. אנחנו מלווים את סבא וסבתא לאוטו עם המטריה הגדולה שלנו ואחרי שהם עוזבים מתחילה הסערה האמיתית. רוחות חזקות (האוהל של השכנים מתעופף מהרוח החזקה), גשם (גשם? מבול!), רעמים וברקים. לא להאמין שהיה חם בבוקר (ושאני והבנות אפילו זכינו לכוויות מהשמש) ושאנחנו בסוף יולי...
אנחנו מקפלים במהירות את הסככה שלא תעוף לנו ברוח, אוספים את שאריות הארוחה, ואחרי עוד קצת זמן משחק של הבנות, מתארגנים לשינה.
מחר אנחנו עוזבים את שמורת ג'ספר היפה ויוצאים לכיוון פילד ורוולסטוק. אנחנו מקווים שמזג האויר הסוער יחלוף בלילה ויאפשר לנו לטייל מחר כמתוכנן ...
יום שבת 27.7.13 - כביש הקרחונים
אנחנו קמים ליום מעונן וקריר ומחזירים את הבנות ללבוש חורפי.
הבוקר אנחנו נפגשים עם סבא וסבתא מחוץ לשערי הקמפגראונד, אחרי שאנחנו עוברים בדמפ סטיישן לריקון ביוב ולמילוי מים.
יש שם תור ארוך של קראוונים ומזל שיש הרבה עמדות.
אנחנו ממלאים רק קצת מים (עד שהביוב מתרוקן) ויוצאים לדרך. גם ביציאה- פקק ושיירה ארוכה של קראוונים בכיוון הכניסה ועוד יותר בכיוון היציאה.
אנחנו מחזירים את אישור השהייה לתיבה ליד ויוצאים לדרכנו.
אני מקבלת הסבר היכן נמצאים מפלי אתבסקה (כ- 25 ק"מ ממקומנו על הכביש), נקודת העצירה הראשונה שלנו עליו.
אנחנו חונים את הקראוון, יורדים מהאוטו ועושים מסלולון קצר וקליל בין נקודות תצפית שונות על המפל המרשים והיפה (בתחילת הדרך מתחיל משהו שמזכיר גשם. סבתא מתעקשת ללכת עם מטריה והחצי יוצא להביא אחת גם לבנות, מה שמסתבר כמיותר. במונחים מקומיים זה אפילו לא טפטוף, מה גם שהמפל מרטיב יותר...:-)).
מדי פעם מבצבצת לה השמש, ואנחנו זוכים לקשת יפהפיה על המפל.
אחרי סדרת צילומים כדת וכדין, אנחנו חוזרים לרכב ומחליטים לעצור לארוחת בוקר במקום אחר. לאכזבתנו, ובניגוד למה שהתרגלנו אליו עד כה, אנחנו מתקשים למצוא כאן חניוני יום עם נוף יפה מהקראון. החניונים עצמם מבודדים מהנופים היפים. קצת מבאס לאכול במגרש אספלט, כשפוטנציאל הנוף מסביב כל כך עצום.
אז אחרי כ- 25 ק"מ נוספים, לקראת הצהרים, אנחנו חונים בחניה עמוסה יחסית (ודלה במקום לקראוונים) ליד נקודת היציאה למסלול (קליל, 2.5 ק"מ). אוכלים ארוחת בוקר שמתמשכת ומתמשכת ומאחר ולא היה עניין לצאת לטיול הרגלי, אנחנו ממשיכים בדרך (סבא וסבתא מציעים לנו לצאת לבד, אבל אם אנחנו צריכים להשאיר אותם לחכות לנו בקראוון, לפחות שזה יהיה בשביל מסלול שהם באמת לא יכולים ללכת ושאנחנו ממש רוצים לעשות, כמו זה של אתמול).
אנחנו ממשיכים הלאה לכיוון מרכז המבקרים של שדות הקרח קולומביה. הדרך מטפסת ומתפתלת בין נופים קסומים של קרחונים, הרים מושלגים ומים זורמים. מאחר ואנחנו עוצרים הרבה בדרך (לרוב לצילומים ופעם אחת בגלל עבודות בכביש), אנחנו מגיעים אל מרכז המבקרים רק אחר הצהרים.
החצי ניגש לקנות כרטיסים לכולם לאוטובוס שעולה על הקרחון ואנחנו מחכות בסבלנות (או לא כל כך בסבלנות) באוטו (החניה של הקראוונים רחוקה ממרכז המבקרים ולוקח זמן ללכת ולחזור). זו אמנם אטרקציה תיירותית נטו, אבל היא נראית לנו חוויה מיוחדת ומאחר ולא הצלחנו למצוא טיול הליכה על קרחון שמתאים להרכב שלנו, אנחנו בוחרים בה.
אחרי שהכרטיסים בידינו (50$ למבוגר, 25$ לילד מגיל 6, חינם לילדים בני חמש ומטה), אנחנו חוזרים פנימה ונעמדים בתור לאוטובוס (ומתעצבנים כשמשפחה סינית/קוריאנית עוקפת אותנו בגסות. עוד לא נתקלנו בנימוס קלוקל כמו שלהם... אלה היו שלושים שניות של שיפוטיות ישראלית גאה).
החלק הראשון של הנסיעה הוא באוטובוס רגיל שמסיע אותנו ממרכז המבקרים עד לתחנת היציאה לקרחון. בדרך הקצרה אנחנו מקבלים הרבה מידע על שדה הקרח, הקרחון והסביבה ואחרי כמה דקות חונים לצד האוטובוס המיוחד שבדיוק מסיים להוריד את נוסעי הקבוצה הקודמת.
האוטובוס שעולה על הקרחון גבוה במיוחד עם גלגלי ענק והוא מתוכנן לרדת בשיפוע חד מאד אל פני הקרח. הנהג משעשע והדרך מהנה.
אחרי נסיעה קצרה, אנחנו חונים על הקרחון ויורדים לצעוד קצת ולהרגיש את גוש הקרח העצום הזה (שעומקו כ- 300 מטרים בנקודה בה אנחנו עומדים).
הביקור בקרחון מהנה מאד וקר. אנחנו טועמים ממי הקרחון הקרים, הבנות קופצות שוב ושוב על הקרח, הנהג מתנדב לצלם אותנו בכל מיני זויות על הקרח ועל רקע האוטובוס, ואחרי שכולם מרגישים קפואים מספיק, הם עולים לאוטובוס ואני והבכורה נשארנות למטה. הבכורה מבקשת לקחת קצת מים בבקבוק ורצה להביא אחד ריק מהמתחממים בתוך האוטובוס.
אנחנו ממלאות מים קפואים ועולים חזרה. בשלב זה החצי, שהפשיר בינתיים רוצה לרדת לעוד סיבוב. הוא יורד וכמעט שהאוטובוס יוצא בלעדיו (הנהג כבר סוגר את הדלתות...).
בחזרה אנחנו שוב מחליפים אוטובוס והנהג משתף אותנו במידע נוסף ומשעשע על הקרחון ולפני הירידה, הוא מזכיר לקחת את כל החפצים האישיים (ומכריז שבמידה ולא נעשה זאת, נוכל לחפש ולקנות אותם בעוד כשבוע באיביי... :-)).
היה קליל וכיפי ולא ארוך מדי (20 דקות על הקרחון ועוד כשעה למעברים).
הנוף ממרכז המבקרים נפלא. קרחונים מכל עבר, הרים ואויר צלול.
אנחנו מתעכבים עוד קצת במרכז המבקרים בחנות המזכרות ובוחרים מגנטים ובקראוון אנחנו עושים עוד הפסקה קצרה של כריכים ואחרי שכולם שבעים, אנחנו ממשיכים בדרך לכיוון פילד.
לקראת שמונה בערב, אחרי קטע נסיעה ארוך, אנחנו עוצרים ליד התצפית אל אגם פייטו. אנחנו מציעים לצאת למסלול שמוגדר כקל וכעשר דקות הליכה ולשמחתנו, נענים בחיוב.
אנחנו יוצאים לדרך הפורחת והיפה, שלמעשה כמעט כולה בעליה, אבל בשביל נוח להליכה. סבא וסבתא עומדים במשימה בכבוד ומסכימים שהנוף שמתגלה למולנו בסיום העליה (כרבע שעה בהליכה איטית, כמה דקות בהליכה מהירה) שווה כל דקה של מאמץ.
הצעירה מחפשת כל הדרך צמחים ומצלמת ומצלמת (ומאד כועסת כשמנסים להראות לה על איזה כפתור לוחצים כדי לצלם).
אנחנו מתפעלים מאד, מצלמים המון, וחוזרים לאוטו.
את סוף הדרך אל פילד, לצד אגמים קסומים, אנחנו עושים כבר כמעט בחושך.
עוצרים ליד המלון שהוזמן לסבא ולסבתא, הם עושים צ'ק אין וממשיכים אחרינו לחפש לינה עבורנו. החניון הראשון שאנחנו מגיעים אליו מלא ואנחנו מתמקמים במגרש אספלט ממש ליד הכניסה (מתוך הנחה שזה חניון ה- overflow).
אוכלים ארוחת ערב משותפת וטעימה ובחשיכה מוחלטת נפרדים מסבא ומסבתא שחוזרים למלון. מחר בבוקר אנחנו מתכננים לטייל קצת בשמורת יוהו, בה אנחנו ישנים.
על כך ועל ביקורנו ברוולסטוק, בפוסט הבא...
