22. ארה"ב וקנדה 2013 - מגירדווד, דרך אנקורג', אל דוסון שביוקון, דרך כביש "פסגת העולם"

בסיום הפוסט הקודם הגענו אל מכרה הזהב, crow creek mine והעברנו את הלילה בחניה יבשה ביער הסמוך למכרה ההיסטורי.

יום רביעי 3.7.13 - מחפשים זהב ומגיעים לאנקורג'

הבוקר שלנו מתחיל דווקא מוקדם מהרגיל, אבל מאחר ואנחנו מסדרים את הקראוון ההפוך שלנו (כביסות, צעצועים, ובכלל, בלאגן כמו שאנחנו מייצרים במומחיות שאין שניה לה...), שוב אנחנו מוצאים את עצמנו מתחילים את היום לקראת הצהרים.

מבירור הבוקר עולה שעלות חיפוש הזהב הוא 20$ למשתתף מעל גיל 7, 10$ למשתתף מתחת לגיל זה. זה נשמע לנו קצת יקר (ברור לנו שכנראה לא נמצא זהב), אבל אנחנו מחליטים ללכת על זה בשביל החוויה (הבנות שלנו מאד נהנות מהקונספט).

אנחנו מתיזים על עצמנו (=מרססים בכבדות) את הבושם הלאומי של אלסקה (=ספריי נגד יתושים), לוקחים הרבה אוויר ויוצאים מהקראוון להתמודד עם צבא היתושים שבחוץ.

אנחנו מופתעים מזה שהספריי כנראה עובד (או שמרבית היתושים סביבנו זכרים), כי הם לא מאד מטרידים אותנו.

ניגשים לבוטקה בכניסה למחנה הכורים. הבחור אדיב ונחמד וגובה מאיתנו דמי חיפוש זהב (20$) רק עבור הגדולות, ומאיתנו רק דמי סיור (10$). עבור הצעירה אנחנו לא נדרשים לשלם.

אנחנו מקבלים שלוש שקיות אדמה ואבנים להתנסות (שבהן נאמר לנו שיש בין 3-6 פתיתי זהב), צלחות ל- panning והדרכה על אופן העבודה, לוקחים את חפירה ויוצאים לחפש זהב ליד הנהר.

בדרך אנחנו מתרשמים מהמבנים הישנים (ולא נכנסים בשלב זה) ומהסביבה המטופחת והיפה. הבנות מתרשמות במיוחד מפחיות השתיה, שנחות להתקרר בערוץ הנחל (כשלצדן מונח דלי עם שטרות לתשלום עצמי של 2$ לפחית).

הדרך מאד בוצית ודורשת חציה של שלוליות ויובלים קטנים לרוב (על אבנים/גשרים מאולתרים).

אנחנו בוחרים להמשיך בשביל הלאה (כלומר לא עוצרים בנקודה הראשונה האפשרית). בדרכנו אנחנו עוברים ליד אנשים שמחפשים כאן זהב ברצינות (ונראה שבאופן קבוע)עם מכונות וגלאי מתכות. אנחנו מתמקמים במעלה הנהר ומתחילים לעבוד על שקיות ההתנסות שקיבלנו.

אחרי לא מעט עבודה (הבנות מתיאשות די מהר), נמצא הזהב ומוכנס לבקבוקונים שניתנו לנו. אחר כך אנחנו ממשיכים לחפש זהב (כשלא רחוק מאיתנו זוג מחפשי זהב עובד במרץ). אנחנו חופרים באדמה ומסננים את האבנים ולא מוצאים כלום, אבל מאד נהנים.

אחרי לא מעט עבודה, החצי מצליח לגלות זהב! פתית אחד פצפון, אבל מזהב. ללא ספק החוויה אוטנטית, והתחושה היא של חיפוש מחט בערימה של שחת.

אחרי זמן מה, עובר לידנו אדם שמפנה את תשומת ליבנו לעובדה שהתמקמנו ממש באזור שלא מזמן הייתה בו התמוטטות של אדמה ועצים ושאולי זה לא מקום כל כך בטוח לשבת בו.

די מהר אנחנו מחליטים שהוא כנראה צודק, אוספים את חפצינו ומחפשים מקום חדש. בסופו של דבר אנחנו בוחרים להתמקם מחדש בתחילת המסלול, סמוך למחנה. המקום קצת יותר מרוחק מהנהר השוצף, מה שמאפשר לנו לתת לבנות קצת יותר מרחב וחופש תנועה.

אני והחצי מתחלקים בהשגחה. חלק מהזמן אני משגיחה והחצי משחק בלחפש זהב ובחלק האחר של הזמן אנחנו מתחלפים בתפקידים.

אחרי כשעתיים, כשמתחיל להתקרר (כל הזמן עד עכשיו די מעונן למעשה, אבל לא קר), אנחנו מחליטים לסיים את החיפושים והמשחק במים.

אנחנו נפרדים מהנהר וחוזרים למחנה.

הבנות מבקשות ומקבלות פחיות שתיה והן שמחות מאד לדלות את הפחיות מהמקרר הטבעי שלהן.

עכשיו אנחנו פונים לתור את הבקתות והמבנים ההסטוריים שבמחנה, אבל הבנות כבר חסרות סבלנות ולא ממש מתעניינות במבנים הללו. אנחנו מסיירים בכל זאת בין המבנים בהרכבים משתנים עם מי שכן מתעניינת ומתרשמים מהפונקציונליות של המבנים והחפצים שבהם. לחלק מהבקתות ניתן להיכנס ולחלקן רק להציץ.

עיקר ההתפעלות של הבנות מופנה לברווזונים הקטנים שמתרוצצים ושוחים להם באגם הקטן. אני והחצי אהבנו מאד את המקום הפסטורלי והיפה, שמשמר פיסת הסטוריה אלסקנית. חוויה הרבה יותר מוצלחת ואמיתית (ומעבירה באופן מוצלח יותר את החוויה של חיפוש זהב) מאשר זו שבפיירבנקס.

לקראת השעה שלוש אנחנו חוזרים לקראוון להתארגנות.

על הביקור בשמורת חיות הבר אנחנו מוותרים. גם על עצירה לגלידה. בנסיעה אנחנו חולפים על יד אזור הנופש אליושקה (משמש כאתר סקי/רכבל לפסגה סמוכה/מלון/בית ספר לסקי) ומחליטים שבמזג האויר הנוכחי הרכבל כאן לא עושה לנו את זה ואנחנו מוותרים גם על עצירה כאן. יש לנו קצת תחושה של רוויה בימים האחרונים. נראה לנו די טבעי האמת, אחרי כמעט 4 חודשים בדרכים.

הדרך לכיוון אנ קורג' מקסימה. הנסיעה היא לצד המפרצון (turnagain arm), כשברקע ההרים הנישאים. מראה השמש החודרת מבעד לפתח קטן בענננים, כשהיא מאירה את פני הים בצורה מיוחדת נפלא.

את תופעת הגאות המיוחדת כאן (הגאות כאן מתרחשת בגל אחד ששוטף בבת אחת את כל המפרץ) אנחנו לא מצליחים לראות (צריך להיות מאד מתוזמנים או מאד ברי מזל, כי צריך להיות במקום התצפית בדיוק שעתים אחרי שיא השפל. אנחנו מגיעים לכאן לקראת שיא הגאות). גם לויתני בלוגה או דובים אנחנו לא מצליחים לראות, אבל הדרך, כאמור, יפה ונעימה (לא שיש כאן כל כך הרבה דרך. אנחנו בסה"כ כ- 60 מייל מאנקורג').

אנחנו מתקרבים לעיר הגדולה באלסקה וזה ניכר היטב בכבישים ההולכים ומתרחבים ככל שמתקדמים בדרך. אחרי נסיעה גם בתוך העיר, אנחנו מגיעים לחניון הקראוונים. הוא לא מרשים אותנו במיוחד... הוא בעיקר צפוף.

הנסיון לחנות ברוורס לא ממש מצליח (כאמור, מאד צפוף) ולבסוף (אחרי שני נסיונות כושלים יחסית), בהתאם לעצתו של שכננו, אנחנו עושים הקפה ונכנסים בנסיעה קדימה לחניה, מנתקים את הרכב ונכנסים פנימה כדי לאכול ובכדי לשקול את המשך הערב.

בירור מהיר באינטרנט מעלה שחגיגות ה- 4 ביולי, יום העצמאות האמריקאי, מתחילות הערב, בפארק בעיר.

אנחנו מחליטים בשלב ראשון לנסוע, אבל אחרי בירור נוסף (בחסות הג'יפיאס) מסתבר שהארוע מתרחש כחצי שעה מהעיר, בפרבר אחר ומתחילה התלבטות.

השעה כבר אחרי תשע ואנחנו תוהים אם הנסיעה תהיה שווה את זה (כדי לראות ממש זיקוקים צריך לחכות עד אחרי חצות וגם אז עוד לא ממש חשוך) ואם הבנות יצליחו בכלל להחזיק מעמד (כנראה שכן) ו/או לקום מחר בבוקר למצעד שאנחנו רוצים לראות באחת עשרה (כנראה שלא).

בסופו של דבר אנחנו מחליטים שלא להחליט ויוצאים למלא דלק. עם מיכל דלק מלא אנחנו מחליטים לחזור חזרה לחניון הקראוונים ולוותר על הזיקוקים הערב, ולבקשת הבנות, אנחנו ממשיכים לגינת המשחקים הסמוכה.

הגינה, הממוקמת ממש מעבר לכביש, נחמדה (וריקה), אבל מאד מלוכלכת. אותי זה מפתיע. הבנות משחקות שם כחצי שעה, עד שמתחיל לטפטף ואנחנו חוזרים לקראוון.

בדרך לקראוון אנחנו עוברים במכבסה לאסוף ברושורים (ולהתרשם מאפשרויות הכביסה). הצעירה שרה כל הדרך לקראוון והאחרות ממהרות להצטרף. על אף השמחה בשמחתן, אנחנו מרגיעים את הרוחות (כי אמנם זה מרגיש כאילו שבע בערב, אבל למעשה כבר אחרי עשר וחצי) ונכנסים להתארגן לשינה.

בקראוון הבנות משחקות בעוד אנחנו בוחנים את אפשרויות הבילוי בעיר. האפשרויות קצת מוגבלות מבחינתנו. חלק מהאטרקציות שמעניינות אותנו נפסלות בגלל מחירן הגבוה וחלק נפסלות מאחר ובכלל לא מאפשרים לילדים בגילאי הבנות שלנו להשתתף בהן.

בכל אופן, כרגע מה שעומד על הפרק הוא ביקור בגן החיות, ביקור ביריד הארבעה ביולי, קצת קניות (לנצל כראוי סיילים של יום העצמאות האמריקאי), הצטיידות לקראת המעבר לקנדה ואולי טיפוס לאיזו פסגה מקומית (הכל תלוי במזג האויר כמובן).

החצי מופתע מכך שגם בעיר הגדולה יש דובים... וכן, יש כאן (רק שאנחנו לא מצליחים לראות אותם בשום מקום).

מחר אנחנו מקווים לקום בזמן כדי לראות את המצעד בעיר.

מדי פעם נשמעים קולות פיצוצי זיקוקים, אבל האור בחוץ לא ממש מאפשר לראות אותם היטב (מה גם שרובם כנראה רחוקים). בקיצור, זיקוקים אנחנו לא רואים, אבל בהחלט שומעים.

גם את השכנות (המעצבנות, המרעישות והלא מתחשבות בעליל) שלנו אנחנו שומעים. כל הלילה כמעט. גם האינטרנט עובד בקושי. יותר נכון לא עובד. בכלל. כמעט כל הזמן.

בסופו של דבר, הבכורה (שהשכנות לא מפסיקות להרעיש ליד החלון שלה) עוברת לישון על הספה שבסלון ומצליחה להירדם סוף סוף.

יום חמישי 4.7.13 - יום העצמאות האמריקאי - מצעד, יריד וקצת (הרבה) קניות

כצפוי, אחרי שנרדמנו כל כך מאוחר אתמול, אנחנו מוצאים את עצמנו מתעוררים מאד מאוחר (לקראת עשר) ולא בטוחים שנספיק לראות את המצעד. המצעד אמור להתחיל בשעה אחת עשרה ולהקיף את רצועת הפארק שבמרכז העיר.

רק בשעה אחת עשרה אנחנו יוצאים לדרך. הדרך למרכז העיר חולפת באזור לא מאד אטרקטיבי של מוסכים. בסופו של דבר אנחנו מגיעים אחרי תחילת המצעד ואותי מצחיק כשהחצי מחפש מקום חניה ברחובות הצמודים לפארק.

מזג האויר לא מסביר פנים. מעונן ומדי פעם יורד גשם.

בסופו של דבר אנחנו חונים ברחוב צדדי, כחמש דקות מאזור המצעד ובזריזות, מצויידים במטריות, עושים את הדרך (בעליה) לנקודת תצפית.

אני מעריכה שהפסדנו כחצי מהמצעד. הכי מרשימים אותנו רקדני ההיפ הופ והמכוניות העתיקות. השאר לא אומר לנו הרבה.

סה”כ נחמד. בסיום המצעד אנחנו עוברים להסתובב בין הדוכנים השונים (והיקרים). יש ביריד דוכני מזון, מתקנים מתנפחים ומתקני לונה פארק פשוטים ובמות עליהן הופעות של להקות מקומיות/להקות אוניברסיטאיות.

המקום הומה אנשים (חלקם מקושטים בהתאם לרוח החג) ויש תורים בכל מקום ודוכן כמעט, אבל לא צפוף כפי שציפינו. אולי בגלל מזג האויר…

אנחנו צופים בהופעה של כלי נשיפה וההופעה מוצלחת ושמחה. על במה אחרת מקריאים את הכרזת העצמאות של ארה"ב. אחת המנחות מציינת שקצת הפכו מפונקים בעניין מזג האויר, בעוד מזג האויר האופייני הוא יותר מה שיש היום ממה שהיה בשבועות האחרונים.

אנחנו מתרשמים מהתוכן המהותי שניתן לחגיגות העצמאות עם הקראת ההצהרה וציון נקודות מההסטוריה.

קבוצת אנשים, הלבושה בבגדים תקופתיים מושקעים והיושבת לפיקניק ברוח הימים ההם, עם תה ועוגיות, מושכת את תשומת לבנו ולב האחרים במקום.

אחר כך אנחנו מבלים קצת במתקנים שבמקום.

לצעירה אין הרבה אפשרויות, אז היא נכנסת עם החצי לאיזה מבוך למשך פחות מחמש דקות (זה אורך המסלול), תמורת 2.5 דולר.

בת החמש בוחרת מסלול אחר, קצת יותר מאתגר, ומאחר והיא בגובה בו ניתן להיכנס לבד, לא מאפשרים לנו ללוות אותה (ואנחנו מבקשים מאחר והיא לא דוברת אנגלית) ללא רכישת כרטיס נוסף (נו באמת!) והיא עולה לבד למתקן ומסתדרת מצויין.

הגדולות מחליטות לעלות על קיר הטיפוס. המחיר (5$ לטיפוס אחד) נראה לנו קצת מוגזם, אבל נסבל. אחרי עמידה ממושכת בתור, הן סוף סוף נקשרות לרתמה ולכבל האבטחה ומטפסות להנאתן.

משם, בדרך לאוטו, כולם כבר מאד רעבים, ואנחנו בוחרים לקנות תירס ענק לכל אחת (במחיר גבוה, כצפוי, אבל לפחות זה מאד טעים לכולן).

משם אנחנו ממשיכים בסבב קניות וארוחה בדניס באמצע (ארוחה טעימה, משביעה, עם שירות מעולה ואדיב ובמחיר סביר ביותר. סביב 60$ לכולנו, כולל טיפ).

בשולחן לידינו, שני חברה מנסים את אתגר ההמבורגר של המסעדה. מוגשת להם מנה מפלצתית של המבורגר (עם כל מיני תוספות בגובה מגדל), ים של צ'יפס ומילק שייק גדול, כשמוטל עליהם לסיים הכל תוך 30 דקות, על מנת להיכנס להיכל התהילה (hall of fame) ולא להיכל הבושה (hall of shame). כצפוי, הם מתיאשים באמצע. זה באמת חתיכת אתגר...

כשהמלצרית החביבה שלנו, תוך כדי שיחה על הטיול, שואלת אותנו מה המקום שהכי אהבנו באלסקה, אנחנו מוצאים את ההחלטה קשה (מתפתח דיון על העניין, אבל אנחנו לא מגיעים לתשובה חד משמעית).

אחרי עוד קצת קניות, אנחנו חוזרים היישר לקראוון לסיום היום.

מאחר ואף אחד לא ממש רעב, אנחנו מוותרים על ארוחת ערב וסוגרים את היום. הצעירה בכלל נרדמת עוד בדרך...

הלילה האינטרנט מתעורר לחיים ואני מצליחה לחפש ולבחור קצת ספרי ילדים לבנות מאתרים בארץ (הורי אמורים לפגוש אותנו בעוד כשלושה שבועות ויביאו עימם חלק מהספרים). כמובן שלהשלים את ההזמנה אני לא מצליחה (האינטרנט לא עד כדי כך מתעורר לחיים). השכנות, גם הלילה, ממשיכות להרעיש מתחת לחלונות. לראשונה אנחנו חושבים שממש חבל שלא יורד גשם.

מחר אנחנו מתכננים לגשת ולבקש את הארכת אשרת השהיה (אני תוהה ביני לביני מה יהיה אם לא יאשרו לנו ונצטרך לקצר את השהות בשלושה שבועות...) ואחר כך לבלות בגן החיות שבעיר.

יום שישי 5.7.13 - גן החיות של אנקורג'

החצי מתחיל את הבוקר מוקדם, בטיפול שגרתי ברכב.

אמנם התוכנית לבוקר זה היא לגשת ולהסדיר את הארכת השהיה שלנו בארה"ב, אבל מאחר ואין לנו טפסים מתאימים ואין לנו מסמכים כרגע, אנחנו מחליטים להמתין וללמוד את הנושא טוב יותר (כשיהיה לנו חיבור נורמלי לרשת) ואז לפעול לשינוי משך האשרה.

בסופו של דבר אנחנו יוצאים ישר לגן החיות.

מגיעים, חונים, מוציאים את העגלה, פונים לקנות כרטיסים (אנחנו משלמים עבור כרטיס מבוגר אחד בלבד, שוב, בזכות הקופון מהספרון שלנו) ומתחילים בסיבוב.

העצירה הראשונה שלנו היא בבריכות של כלבי ים ושל בונים (בוני נהרות). נחמד לשבת ולהתבונן בחיות החמודות. מכאן אנחנו ממשיכים לכיוון דובי הקוטב. הם יפהפיים. וישנים. מדי פעם הדב מרים את הראש, פוקח עין תורנית וחוזר לישון…

אחרי התבוננות ארוכה למדי בחיות היפות והעצומות האלה (וקצת למידת פרטים חדשים - לא ידענו למשל שהפרווה שלהם שקופה ונראית לבנה רק בשל החזרת קרני האור) ובתצוגות המלוות, אנחנו ממשיכים בסיבוב בגן החיות.

השבילים קצת קשים לנסיעה עם העגלה (הם לא סלולים. אלו שבילי חלוקי נחל).

אנחנו רואים מגוון חיות שקיימות באלסקה (וגם חיות שלא שייכות לאזור, אבל שחיות גם הן באזורים קרים). אנחנו רואים שועלים, מוסים, קריבו, מגוון ינשופים, דובים שחורים (הכי חמודים!), דובי גריזלי, עיזים, במבי, נמר ו- musk ox, סוג של שור שמזכיר במראהו ממותה. זה נקרא שראינו דובים באלסקה ?

הצעירה, שמתרוצצת חלק מהסיבוב ויושבת בעגלה בחלק אחר שלו, מתעייפת ופורשת בשיא.

סה"כ סיבוב נחמד (גן החיות לא גדול במיוחד ואין איזה אפקט וואו כשמסתובבים בו). אנחנו מקנחים אותו בהצצה נוספת על דובי הקוטב, שלא זזו הרבה ממקומם בשעתיים בהן הסתובבנו בגן.

בסיום הסיבוב כולם כבר רעבים. מאחר ומתוכננות קניות הצטיידות לימים בהמשך, אנחנו מחליטים לא לחזור לקראוון לארוחה, אלא לעצור להמבורגר מהיר בברגר קינג. הנייד מכוון למטרה ואנחנו יוצאים לדרך.

מהיר זה לא היה, כי ישבנו בנחת ואכלנו לאט (ובסוף עוד הוספנו גלידה לקינוח), אבל היה טעים (אפילו שזה אוכל זבל) והיה נעים :-)

משם, אחרי עצירה לבדוק מה המצאי בנוגע לגנרטור שאנחנו שוקלים לקנות, אנחנו ממשיכים לסיבוב קניות, שכולל את הסניף המקומי של ג'ואן ואת קוסטקו.

לקוסטקו אנחנו מגיעים חצי שעה לפני הסגירה, מה שמאלץ סיבוב מהיר ביותר. מסתבר שגם כשאין לנו זמן, אנחנו מצליחים למלא עגלה ב- 200$. בחנות אנחנו רואים גנרטור שקט (הכל יחסי. זה גנרטור מסוג אינוורטר שהוא שקט הרבה יותר מגנרטורים רגילים), שמחירו קצת יותר מ- 600$. אנחנו מתלבטים בנוגע לקניה ומחליטים בשלב זה לחכות ולראות מה עוד יש לחנויות באזור להציע. אנחנו מתקרבים לחודשי הקיץ (האמיתיים, לא אלה של אלסקה) ונראה לנו שללא גנרטור לא נוכל לישון במקומות בלי חיבורים בלי מזגן...

אנחנו מסיימים את הקניות אחרי הסגירה וחוזרים עמוסי קניות בגשם לקראוון. אנחנו פורקים את הקניות (והצעירה מצליחה למעוד על קופסת הקרטון של הקורנפלקס ולחטוף שריטה יפה בצוואר), מכינים ארוחת ערב ובעוד אני מתקוטטת עם האינטרנט (הלילה ידי על התחתונה), הבנות עוסקות (לשם שינוי, ביוזמתן המלאה) בסידור נלהב של הפיצ'יפקס בקופסאות החדשות שקניתי להן.

יום שבת 6.7.13 - אנקורג' - קצת שוק, קצת קניות ושיחה עם שכן נחמד

היום היינו אמורים לעזוב את אנקורג' ולהתחיל בנסיעה לכיוון קנדה. בבוקר, אחרי התלבטות קלה, אנחנו מחליטים להישאר יום נוסף בעיר.

אחד המקומות בהם אנחנו רוצים לבקר הוא שוק סוף השבוע שמתקיים כל שבוע בקיץ. הפרסומים נראים מבטיחים ולכן, אחרי ארוחת הבוקר, אנחנו מכוונים את הג'יפיאס לכתובת המתאימה ויוצאים לדרך.

השוק עצמו מתברר כקטן למדי ואנחנו ממצים אותו די מהר (אנחנו משלמים מראש על שעתיים חניה ולא מנצלים אותן במלואן). מבחינת היצע בשוק - יש בו הרבה מזכרות ומוצרים שמזכירים את בנגקוק (אבל במחירים של אלסקה), אבל גם מוצרי אומנות יפים, כמו שרשראות מעוצבות ותליוני זכוכית וגם כלי זכוכית עדינים ויפים (מאד!).

בגזרת האוכל אנחנו נתקלים שוב בדוכנים משלשום ובוחרים תירס ופירושקי לנשנוש/ארוחה קלה.

מכאן אנחנו ממשיכים בסבב סידורים. ג'ואן (לקופסאות איכסון נוספות, מה שגורר, על הדרך, קניה של לא מעט מוצרי קראפט נוספים במחירים מעולים), סירס (מחפשים גנרטור וקונים שמלה ) וסייפווי (לקצת השלמות של מוצרים שאנחנו לא צורכים באריזות ענק) וחוזרים לקראוון (השעה כבר מאוחרת למדי) לארוחת ערב.

לפני הארוחה, מתפתחת שיחה נעימה ומעניינת עם השכן הנחמד בקראוון ליד (הם גרו בעבר באלסקה ובאו לכל הקיץ מטקסס וכאן הם יפגשו כל המשפחה (4 בנות ו-11 נכדים) לבילוי של כמה שבועות). אחרי שיחה ארוכה, אנחנו מבטיחים לשלוח להם מייל עם עדכון לגבי מצב הכביש בין צ'יקן לדוסון (בו אנחנו אמורים לעבור בימים הקרובים) ונפרדים איש לקראוונו.

מחר אנחנו מתחילים בנסיעה לכיוון הגבול עם קנדה, אל עבר דוסון שביוקון. בדיעבד, כנראה שהיה נכון יותר להשקיע זמן בדרום אלסקה (אזור הומר) ופחות ימים באנקורג'...

יום ראשון 7.7.13 - עוד יום שאמור להיות יום נסיעה והופך, שלא מרצוננו, ליום רביצה

הבוקר מתחיל בהתארגנות לתזוזה. אנחנו מנתקים את מה שצריך לנתק, מחברים את מה שצריך לחבר ועומדים להיכנס לאוטו כשפתאום (ועד עכשיו לא ברור איך...) הצעירה צונחת מהמושב באוטו הגבוה ישר אל הרצפה מלאת האבנים.

עוברות רק כמה שניות עד שהבלוטה מתחילה להתנפח. אחרי די הרבה קרח ולא מעט צרחות הצמיחה נעצרת.

המכה משמעותית ומאותו רגע ברור לנו כבר שאנחנו לא נעזוב את אזור אנקורג' ב-24 השעות הקרובות.

מאחר וממילא תיכננו לעבור ולקנות את האינוורטר בקוסטקו שמול חניון הקראוונים, ומאחר ואנחנו לא רוצים שהצעירה תירדם בשעות הקרובות (מה שעלול לקרות גם בגלל השעה וגם בגלל הבכי הממושך והסטרס אחרי המכה), אנחנו מחליטים שאני אלך איתה ברגל והשאר יגיעו עם הקראוון.

מהסיבה הנ”ל אנחנו גם יוצאים כולנו לסיבוב לא מתוכנן בחנות שנמשך לא מעט זמן. הבנות מאד נהנות לטעום ממה שמציעים לטעימות בדוכנים. במימדים ובקיבולת האוכל של הצעירות זה כמעט מחליף ארוחת צהרים... (או כמו שאומרת בת החמש: "אני אוהבת ארוחת צהרים בסופר”. מזל שלא מבינים כאן עברית ...).

אנחנו מחליטים להישאר בסביבת העיר ולוותר על טיול או טיפוס בטבע וממשיכים לעקוב אחרי המצב של הצעירה. אחרי עוד הפסקה בקראוון, אנחנו ממשיכים ללינת לילה בוולמארט, מחוץ לעיר.

אנחנו מבררים בנימוס ולהפתעתנו (כל החניה מלאה בקראוונים עם סליידים פתוחים שברור שהגיעו להשתקע), נאמר לנו שהם לא מאפשרים לישון בחניה ושכולם יגורשו בסביבות 23:00.

אנחנו נשלחים לחניון של פרד מאייר, מקבלים אישור ללינה בחניה ומתמקמים. אוכלים ארוחת ערב טובה, החצי מטפל בגנרטור ומפעיל אותו (המזגן עובד איתו יופי. אמנם קר בחוץ וקשה להעריך את הקירור מהמזגן, אבל נראה שהגנרטור עומד בעומס).

הקראוונים מוולמארט לא מופיעים בשום שלב, כך שלא ברור לנו אם הם אכן גורשו כפי שנאמר לנו שיקרה. הצעירה מתנהגת כרגיל ונראה שמחר נוכל לצאת לדרך, בשאיפה להגיע כמה שיותר קרוב לטוק.

יום שני 8.7.13 - מאנקורג' לטוק

היום היה יום נסיעה ארוך מאד שהתחיל בשעות הצהרים המוקדמות סמוך לאנקורג' והסתיים קצת אחרי אחת עשרה בלילה ליד המסעדה של אדי המהיר (מול המוסך הזכור מיום הגעתנו לחלק זה של אלסקה) בטוק.

אנחנו יוצאים לדרך באחת בצהרים לערך, לא לפני שמילאנו את מיכל הדלק ואת מיכל הגז (21$, 6 גלון).

הדרך על כביש גלן אפורה היום ומעוננת בכבדות. אנחנו מאד שמחים שיצא לנו לראות את הדרך היפה והמרשימה הזו לפני כשלושה שבועות ביום בהיר .

מדי פעם נפער חור בעננים וההרים המושלגים מבצבצים להם.

קרחון מתנושקה, באופן שהפתיע אותנו, נראה מרשים ובוהק יותר דווקא במזג האוויר האפרורי, מה שלא מצליח לבוא לידי ביטוי בתמונות... אנחנו עוצרים לצלם גם היום, אבל מעבר לעצירות לביקור בשירותים ולצילומים, אנחנו ממשיכים בנסיעה רצופה עד קצת אחרי גלנלן (העיר שנמצאת סמוך לצומת שבין הכבישים גלן וריצ'רדסון).

אנחנו עוצרים להפסקת צהרים מול נוף מקסים, כשבמרחק מבעד לעננים מבליחות מדי פעם הפסגות הבוהקות של הרי וורנגל-סנט אליאס.

השמש והגשם מנהלים איזה טיים שרינג ביניהם. מדי פעם יוצאת השמש ומדי פעם יורד גשם ולפעמים שניהם יחד, מה שיוצר קשת יפהפיה וענקית בשמים, קישוט נפלא לארוחת צהרים קסומה ורגועה באמצע שום מקום. מנפלאות החיים בקראוון :-)

אחרי ארוחה טעימה, הרבה משחק וקצת מנוחה ושנ”צ, כדי שנוכל להשלים את 120 המיילים האחרונים לטוק, אנחנו יוצאים, בסביבות שמונה וחצי בערב, להמשך הדרך (ללא ספק, ושוב, זה עוד אחד מיתרונותיו הבולטים של היום המאד מאד ארוך כאן בקיץ).

הגשם והשמש ממשיכים ללוות אותנו לסירוגין (ההרים ברקע בולטים עכשיו עוד יותר, מה שגורר תיקתוקי מצלמה רבים והתפעלות רבה מהנוכחים) והקשת היפה ממשיכה ללוות אותנו במיילים הראשונים של הדרך.

הדרך היפה מתפתלת בין ההרים, השמש מלווה אותנו מערבית וגבוהה (לרגעים יש צורך אמיתי במשקפי שמש. להזכיר - מדובר על אחרי עשר בלילה) ובסופה אנחנו מגיעים לטוק.

תחנת הדלק, שהתכווננו אליה סגורה, אז אנחנו מסתפקים בצילום של הכאילו שקיעה המתחילה (עדיין אור יום מלא. כמעט 11 בלילה. כן, גם אחרי כל כך הרבה זמן, אני ממשיכה להתלהב מהתופעה הצפונית הזו).

בתחנה הבאה, שפתוחה לשמחתנו, אנחנו ממלאים מיכל מלא (31 גלון. 150$ כמעט). אנחנו מקבלים אישור לישון מאחורי התחנה, ולפני התמקמות, אנחנו נוסעים לקנות פיצה במסעדה שאהבנו בביקור (הכפוי) הקודם.

אנחנו חונים ליד המסעדה ורוצים להיכנס לאכול. השעה קצת אחרי אחת עשרה בלילה. בחוץ אור וכולן עירניות לחלוטין (אפילו לאיזה שבריר שניה אנחנו שוקלים המשך נסיעה), אבל, לאכזבתנו, המסעדה נסגרה כמה דקות קודם, באחת עשרה...

אנחנו מסתפקים בלינה מול המסעדה (מאשרים לנו לחנות ללילה), כשלישון אנחנו שוכבים מאוחר מאד, הרבה הרבה אחרי חצות, אחרי ארוחת ערב קלה (סלט מצויין עם גבינה בולגרית) ואחרי משחק מהנה של הבנות, שקשה מאד לקטוע.

יום שלישי 9.7.13 - נפרדים מאלסקה ומגיעים לדוסון

היום נפרדנו לעת עתה (צפויה לנו עוד גיחה קצרה להיידר בהמשך הדרך) מאלסקה היפה (ולסיכום הביקור ולמרות האיומים בכל מקום - אפס דובים נצפו עד כה במחוזותיה) ועברנו את הגבול לקנדה.

את הבוקר אנחנו מתחילים מאוחר, לקראת 11. מתעוררים בסביבות 10 למזג אויר עוד יותר אפור ורטוב מזה של אתמול בבוקר. ממש מזג אוויר גשום וחורפי.

מאחר והנסיעה המתוכננת להיום היא בכביש המכונה פסגת העולם (top of the world highway), אנחנו קצת מתבאסים מהאפשרות שלא נראה כלום מלבד עננים.

קר פה מאד הבוקר ואנחנו אפילו שוקלים להדליק חימום...

מאחר ואנחנו עדיין עם הקרייבינג מאתמול לפיצה, אנחנו מחכים עד 11 כדי להזמין את הפיצה מהמסעדה. בינתיים אנחנו מספיקים לדבר עם המשפחה ומעדכנים אותם שלא יהיה לנו טלפון בימים הקרובים (עד שנקנה סים קנדי).

אחרי האוכל, אנחנו מרימים ג'קים ויוצאים לדרך. אמנם מבחינת מרחק יש לנו לעבור רק כ- 160 מייל עד לעיר דוסון שביוקון, קנדה, אבל מאחר ומדובר בדרך לא סלולה בחלק ניכר ממנה, היא צפויה לקחת לנו (בטח שעם הפסקת צהרים קצרה ומעבר הגבול) יום שלם.

תחילת הדרך, עד מיילים ספורים לפני העיירה צ'יקן סלולה ובמצב טוב (עם מעט מהמורות) והופכת לדרך עפר בוצית קצת לפניה (צ'יקן היא עיירה שנשארה זכר מתקופת הבהלה לזהב. היום היא נראית מהצד כמו מלכודת תיירים מצויה. עם זאת, מכונת הדרג'ינג (אניית מחפר ששימשה לחפירה ולסינון זהב) שבה מרשימה. אנחנו רואים אותה רק מהדרך, גם כי אנחנו מעדיפים לא להיכנס עם הקראוון לעירה וגם מאחר שאנחנו חוששים לא להספיק את מעבר הגבול, שפעיל רק בשעות מסוימות של היום.

הדרך עולה ומטפסת בהרים ולמעשה כמעט כולה, למעט חלקים מסוימים בה, חולפת בתוך היער הדליל, ועוברת על צלע ההר, מול נופים מדהימים של הרים ונהרות.

הדרך עצמה בוצית ברובה (קטע מסוים כל כך בוצי עד שאנחנו מתחילים לחשוש שנתחפר בבוץ העמוק) וצרה מאד בחלקים שלה (אנחנו וקראוון אחר, חולפים אחד על פני השני על חוט השערה, כשמצדו של הקראוון האחר פעורה תהום), אבל הנוף הנפלא שווה כל פיסת בוץ וכל מהמורה (שלא חסר מהן בנקודות מסוימות). בסה"כ, בהתחשב בכך שמדובר על כ- 50 מיילים של דרך לא סלולה, אנחנו מוצאים אותה ברמה טובה יחסית (לטעמנו, אין מה להשוות לזוועה של האלסקה היווי, בדרך לטוק מהיינס (בחלקה הקנדי)).

מאחר והדרך לא מאד עמוסה, אנחנו מרשים לעצמנו לעצור מדי פעם לצילומים באזורים בהם הראות לשני הכיוונים טובה, כך שאנחנו יכולים לצפות את הגעת הרכבים.

את 50 המיילים הללו אנחנו גומעים בכשעתיים (ממוצע נסיעה של פחות מ- 30 מייל לשעה) ולקראת חמש אנחנו מגיעים לגבול הקנדי.

אחרי סדרת שאלות (הארוכה והמפורטת ביותר שהייתה לנו עד היום) ואחרי שאנחנו מחזירים את פתקי ההגירה (בתקווה שיתנו לנו במעבר הגבול הבא אשרה חדשה, שתכסה את מועד החזרה שלנו לארץ), אנחנו ממשיכים בדרכנו ומזיזים את השעון שעה קדימה, בהתאם לשעון החוף המערבי.

אחרי הגבול אנחנו ממשיכים בדרך היפה, אך המעוננת.

לאחר כ- 10 מייל אנחנו עוצרים בצד הדרך לארוחה מהירה ומגלים שהקראוון והאוטו מצופים שכבה נאה מאד (ועבה מאד) של בוץ ואבנים שנדבקו אליו.

זה אולי לא כל כך מקסים, אבל הנוף בהחלט כן…

אחרי הארוחה אנחנו גומעים את 70 הק"מ האחרונים עד למעבורת על נהר היוקון (העיר דוסון נמצאת בצדו השני של הנהר והכביש מסתיים ממש לפני המעבורת וממשיך בצד השני). אל הכניסה למעבורת אנחנו מגיעים בדיוק בשעה שמונה בערב וממתינים כמה דקות למעבורת שבדיוק עושה את דרכה לכיוון העיר. המעבורת חוזרת ואנחנו עולים עליה, מדוממים מנוע ומפליגים עם עוד שלוש מכוניות אל עבר העיר.

בצדו האחר של הנהר, אנחנו יורדים אל העיר שכל כבישיה לא סלולים. בוץ ובוץ בכל מקום. רק המדרכות סלולות. את הכבישים לא סוללים בגלל בעית הפרמפרוסט (כפי שכתבתי בעבר, מדובר בשכבת אדמה הקופאת בחורף והמפשירה בקיץ, תופעה המביאה לשקיעה של הכביש).

בחניון הקראוונים הראשון (היחיד בתחומי ה”דאונטאון”) מלא ואנחנו ממשיכים הלאה. בחניון השני אין משרד פתוח. נראה שיש מקום, אבל אין שילוט ולא רישום, אז אנחנו עוברים לחניון הסמוך.

שם, אחרי בירור, אנחנו חונים ללילה אחד ללא חיבורים (כלומר רק עם חשמל) ומחר נעבור מקום. האינטרנט כאן (הפתעה!) זוועה. ממש.

ואנחנו מצליחים למצוא עוד לכלוך ובוץ (במקומות שאפילו הקראוון לא יודע שיש לו)

שוב, הרבה אחרי חצות, אנחנו סוגרים את היום הארוך. מבחינת שעות אור, בגלל הפרשי השעות מחשיך כאן עוד יותר מאוחר מאשר באלסקה…

ועל ביקורנו בדוסון, בפוסט הבא...