בפוסט הקודם סיימנו את הביקור באזור מואב בתחושה מעורבת. נהנינו מאד מאד, אבל לא הספקנו כל מה שרצינו, והיינו שמחים לעוד קצת זמן כאן. אמנם הטיול שלנו גמיש יחסית, אבל העיכוב בדאלאס מאלץ אותנו לצמצם יעדים ולא מאפשר להאריך עוד ועוד את השהייה בכל מקום (בכל זאת אנחנו רוצים להגיע בזמן למעבורות המוזמנות לנו...)
יום ראשון 24.4.13 - מבקרים בעמק הגובלינים וממשיכים אל פרייס
כהרגלנו, עד שאנחנו מתניעים, כבר די מאוחר. החצי יוצא עם הבנות למרכז המבקרים לקבל את סיכת הריינג'ר של קניונלנדס. על סיכת הריינג'ר של ארצ'ס אנחנו נאלצים לוותר מחוסר זמן לבצע את המשימות.
הם חוזרים אחרי המון זמן (בזמן הזה אני והצעירה מארגנות קצת את הקראוון (כלומר אני מארגנת קצת כשהיא מאפשרת לי)). מסתבר שהאוטו שוב נתקע בדרך לשם, מה שעיכב אותם דקות ארוכות, אבל הם חוזרים עם התג החמישי והשמחה רבה.
אחרי שגם הצעירה מוכנה ליציאה, ואחרי שהאוטו מכוון לחיבורים לקראוון, אני והבנות יוצאות לכיון מגרש המשחקים המהנה והחצי נשאר למלא מים ולפרק ולהרכיב את כל מה שצריך.
לקראת 12 אנחנו יוצאים לדרך. הכיוון הכללי שלנו הוא ילוסטון וגרנד טטון. אנחנו ממש על סף פתיחת העונה ומקווים להצליח לראות משהו בשמורות היפות האלה.
אחרי קרוב לשעה של נסיעה, אנחנו עוברים ליד גרין ריבר וממשיכים אל עמק הגובלינים, מרחק של כ- 50 מייל משם (סטיה מהדרך שאותה נצטרך לחזור). כבר בבוקר החלטנו שנגיע לעמק בצהרים, עם הקראוון, נטייל, נאכל ארוחת צהרים, ננוח, נטייל עוד קצת ולקראת ערב (בסביבות 18:00) נצא לנסיעה חזרה, ונמשיך צפונה אל עבר העיר פרייס.
כל ההחלטות שנוגעות ליום הזה מתבררות כמעולות והיום מוצלח ביותר.
השמורה מתגלה כמקסימה ביותר. הבנות נהנות מאד (מאד!) להתרוצץ מפטריית סלע אחת לשנייה ולטפס לכל מקום שאליו הן מצליחות להגיע. אנחנו נותנים להן להתרוצץ עוד ועוד ואחרי למעלה משעה, אנחנו עולים חזרה לקראוון להכין ארוחת צהרים.
מאחר ואני אמורה לנהוג בחצי השני של היום וקצת עייפה, אני נחה עד ארוחת הצהרים. הארוחה, סטייקים ופירה, בחסות שף המשפחה, החצי, מצוינת.
אחרי הארוחה אנחנו יורדים לסיבוב קצר נוסף בעמק הגובלינים. מאד מאד קשה לגרד את הבנות משם, אבל ברבע לשש, תחת מחאות רמות יותר ורמות פחות, אנחנו נפרדים ממגרש המשחקים הנהדר של הטבע ועולים חזרה לאוטו.
חולקים קצת מרשמלו לקינוח, ויוצאים בדרכנו חזרה לכיוון גרין ריבר.
הנסיעה של 105 המיילים עד לעיר פרייס עוברת בנינוחות יחסית. הבנות מתלוננות הרבה פחות מהממוצע והדרך נוחה ברובה לנהיגה, עם מיעוט יחסי של משאיות (אל דאגה, פיצינו על כך בנסיעות בימים שאחר כך באזור סולט לייק).
אחרי כשעתיים וחצי, איפה שהוא אחרי השעה 20:00, אנחנו מגיעים ליעד, חניון וולמארט סופרסנטר שבפרייס, מיד אחרי שמוודאים שניתן לישון שם (ניתן, אבל מיידעים אותנו שהחנות נסגרת בחצות), אנחנו מתמקמים ללילה. מאחר וכבר אחרי 21:00, אנחנו מחליטים על ארוחה מהירה של כריכים.
אחרי סיבוב קצר להשלמות בחנות, אנחנו סוגרים את היום.
היה, כאמור, יום מקסים ונעים במיוחד :-)
יום חמישי 25.4.13 אל סולט לייק סיטי.
אחרי לילה לבן יחסית, בו היה כל כך הרבה רעש מבחוץ (רכבות סמוכות, גנרטורים ורעש אחר לא ברור מאיפה אבל מטרטר זוועה), עד שבקושי הצלחתי לישון, אני מתעוררת עייפה מאד מאד. על שנתם של האחרים נראה שהרעש לא ממש השפיע.
אנחנו יוצאים לדרך מוולמארט בסביבות 11. הדרך צפונה מקסימה. הנוף הולך ונעשה ירוק עם התקדמות המיילים וההרים המושלגים ברקע יפהפיים. מדי פעם אנחנו נתקלים בגושי שלג וקרח שלא הפשירו בצידי הכביש (ולמרות נוכחותם של אלה, ההרגשה בחוץ די נעימה ולא קר מדי).
הדרך עוברת בין ערים ודרכים כפריות ובכניסה לאחת הערים, החצי מגלה חנות לחלפים לקראוונים. אנחנו מחליטים להיכנס.
מפה לשם, אנחנו יוצאים משם אחרי שעה והרבה, ועם 400$ פחות בחשבון הבנק (אבל עם בקר לבלמי הקראוון, כיסוי חדש לפתח של המקרר, מוטות להחזקת הדברים על המדף ובמקרר (די נמאס שהכל נופל עלינו), כיסוי גג חדש, מנעול (כן, מסתבר שיש מנעולים שעדיין אין לנו 
), חומר חיטוי למים, פתחי חימום חדשים, מתקן לשקיות ומתלים למגבות וגם ראש חדש לטוש וצינור לאמבטיה).
הבנות כבר רעבות מאד ומאחר ואנחנו רוצים להספיק לבקר היום במוזיאון הדינוזאורים שבליהיי, אנחנו מחליטים לא להתעכב לארוחת צהריים, לקנות אוכל מוכן ולאכול בדרך. החצי עוצר מול מקדונלדס (בחניה המרווחת של טארגט) ואני נכנסת לקנות שניצלונים וצ'יפס לכולם.
אוכלים תוך כדי נסיעה ואחרי שעה ומשהו, איפה שהוא לקראת שלוש וחצי, אנחנו מגיעים לליהיי ולמוזיאון (שהג'יפיאס לא מצליח בשום אופן להבין היכן הוא נמצא ומתקשה למצוא את הדרך אליו. טוב שיש לי את הנייד ואת גוגל מאפס לגיבוי. רק בעזרתם אנחנו מגיעים ליעד).
חונים בחנית המוזיאון (שהוא חלק מקומפלקס גדול שכולל גם גנים בוטניים) ונכנסים פנימה (עד שהגענו לא ידענו למה לצפות, בעיקר מאחר ולא ראינו שום פרסומות של המקום וחששנו שזה יהיה דומה למוזיאון שראינו (ושכזכור לא נכנסנו אליו) על כביש 66...)
אנחנו ניגשים לשלם ומבררים אם כרטיס אגודת הידידים של המדעטק מקנה כניסה למוזיאון. לשמחתנו, התשובה חיובית.
המוזיאון מתגלה כמושקע מאד ומרתק. לטענת המוזיאון, מדובר כאן במוזיאון הגדול בעולם העוסק בדינוזאורים. אנחנו רואים מאובנים מכל מיני תקופות (בעיקר מתקופת הדינוזאורים, כלומר שגילם בין 66 מליון ל- 150 מליון שנים). רואים שחזורים של שלדי דינוזאורים ממגוון משפחות וממגוון תקופות. מבקרים גם בתצוגות של וקוראים הסברים על אופן העבודה של פליאונטולוגים, ומציצים גם לתצוגה של בקתה בה הם חיים בזמן העבודה (שמתקיימת, באזורים מסוימים, רק חודש ופחות מזה בשנה).
המוזיאון אוצר בתוכו המון מידע, על איך יוצרים העתק של עצמות, טריוויה על דינוזאורים ופעילויות לילדים, כמו ניסיון לזהות מאובנים על ידי מישוש, משימה לקבוע אם חיה מסוימת היא דינוזאור או לא בהתאם לקריטריונים שקובעים מהו דינוזאור, משימה להתאים גולגלות לחיות שונות ועוד.
רמת העניין של כולנו גבוהה מאד. עם זאת, כדאי לציין שהיחס של הבנות לתצוגות נע לסירוגין בין מוקסם למבוהל...השילוב של השלדים הגדולים, הצל והקולות שברקע יחד עם הדמיון העשיר שלהן מלחיץ אותן לרגעים.
אחרי כשעה וקצת, אנחנו מחליטים לחזור ולרכוש כרטיסים לצפייה בסרט על הממותות המוקרן במוזיאון. הסרט מעניין ומלמד (ראוי לציין, שבניגוד לסרט עצמו, הקדימון של סרט הדינוזאורים, אותו לא ראינו, מפחיד את הבנות, אפילו מאד).
מספרים בו על ממותה שהתגלתה קבורה בשלג משומרת להפליא (עם כל האיברים הפנימיים), על התחממות כדור הארץ, על אזורים שהביאו למותן/ם של ממותות רבות בביצות טובעניות ועל היכחדותה של הממותה לבסוף, אחרי שגם האדם החל לצוד אותה (במקביל ובנוסף לשינוי האקלים שהביא לקשיי הישרדות).
אחרי הסרט אנחנו חוזרים לתצוגות. באזור מסוים של המוזיאון העמידו לטובת המבקרים הצעירים שולחנות פעילות ענקיים (עם גישה גם לילדים נמוכים) ובהם מים זורמים, חול, עצים ודינוזאורים מפלסטיק, למשחק חופשי (ומסביב תלויים רעיונות לפעילות – כמו לקבור דינוזואורים בחול ולתת למים לחשוף אותם, לבנות סכר ולתת למים לפרק אותו, לבנות הר ולאפשר למים להרחיב חריץ ליצירת קניון ועוד). פינה מקסימה וכיפית. אנחנו מתעכבים כאן והבנות נהנות לשחק בחול ובמים (הפינה מאובזרת בסינרים לילדים להגנה מהמים, ובברזי מים וסבון לרחיצת הידיים בסוף הפעילות).
משם אנחנו עוברים לתצוגה אחרונה שכוללת יצורים נוספים שנכחדו (בכלל וכולל במאה השנים האחרונות) ובעלי חים נדירים על סף הכחדה (כמו דובי פנדה, שמהם נותרו בעולם כ- 1000 פרטים אחרונים).
אחרי כל התצוגות, אנחנו יוצאים לאזור חולי (עדיין בתוך המוזיאון), שבו הילדים יכולים להתנסות בחפירה ובמהלכה לגלות "מאובנים" שחבויים בסלע.
מהמוזיאון אנחנו יוצאים אחרי שבע, ממש קרוב לסגירה (ולא פוסחים ביציאה על ביקור בחנות המוזיאון הנחמדה) ומשם, אחרי נסיעה קצרה, מתמקמים שוב, בוולמארט הקרוב, ללינה.
אחרי הנוהל הרגיל של קבלת אישור, הורדת ג'קים ופתיחת סלייד, אנחנו יוצאים לסיבוב בהום דיפו הצמוד.
לשמחתנו, אנחנו מוצאים הפעם עגלת סופר מיוחדת בצורת רכב עם מקום ישיבה לשתי הצעירות וסוף סוף שתיהן יושבות יפה בעגלה בסיבוב הקניות. הן נהנות מאד ל"נווט" את העגלה, ומתפקעות מצחוק כשהיא נעה (בעזרתנו, כמובן 
) לכל עבר. אנחנו מצליחים למצוא חלק מהדברים שברשימת הקניות שלנו ואנחנו חוזרים לקראוון אחרי הרבה מדי זמן, עם ארבע ילדות עייפות.
בקראוון אנחנו אוכלים ארוחת שאריות לצד דגים בתנור וסוף סוף שוכבים לישון.
יום שישי, 26.4.13 סולט לייק סיטי
התכניות לבוקר זה הן לצאת, אחרי קצת סידורים בקראוון וקצת קניות לקראת ימי ההולדת הקרבים, לכיוון הפארק ההיסטורי "this is the place”, שבו משחזרים את חיי המתיישבים הראשונים בסולט לייק סיטי.
השעה המאוחרת (סביב 13:00 כשהתיישבנו באוטו) גורמת לנו לשקול מחדש את התוכנית (סוגרים את הפארק בחמש) ולדחות את הביקור בפארק הזה למחר.
אנחנו בודקים חלופות לפעילות היום. אחת שנשקלת היא עליה לאתר סקי. המחיר שמופיע באתר גבוה לטעמנו (כ- 60$ לאדם) ומאחר וגם לא ברור לנו מהכתוב אם מעלים תיירים רק לתצפית או לא, אנחנו מחליטים לוותר ובכל מקרה, לנסוע קודם כל להתמקם בפארק הקראוונים.
הנסיעה לא ארוכה (כ-25 מייל על כביש 15), אבל די קשה ודורשת ריכוז על הכביש המהיר והעמוס מכוניות, משאיות ומה לא...
אנחנו מגיעים, נרשמים (בקבלה נחמדים מאד ואומרים לנו שאנחנו יכולים להישאר מאוחר יותר ביום העזיבה, אם נצטרך (וברור שנצטרך...)), משלמים, חונים, מכינים כריכים, ויוצאים לכיוון מרכז העיר.
אחרי כרבע שעה אנחנו חונים בדאון-טאון היפה של העיר (אחרי סיורון קצר ורכוב בין הבתים היפים והקפיטול היפה של יוטה), כשמסביבנו פסגות ההרים המושלגות.
אנחנו יוצאים עם הצעירה בעגלה ועם בת הרבע לחמש על הטרמפ ועולים אל קומת החנויות של המרכז המסחרי.
בקומת הכניסה אנחנו חולפים ליד מזרקות יפות, אחת מהן משפריצה מים מהרצפה. הבנות מבקשות לשחק במים (=, בשפת בני האדם, להירטב עד העצמות) ואנחנו, למרות שנעים בחוץ, לא מסכימים. אנחנו רוצים לטייל ואין לנו בגדים להחלפה, אבל מבטיחים להן שאם לא יהיה קר כשנסיים את הסיבוב, נאפשר להן לשחק מעט במזרקה.
אנחנו ממשיכים ללכת במרכז היפה, בין החנויות, ובשדרה עם מזרקות נוספות (ששוב מושכות את הבנות כמו פרפר לאש) לכיוון ה- temple , המקדש המורמוני היפה (או כלשונה של הצעירה: ה"ארמון").
הגינות יפהפיות, מטופחות ועמוסות פרחים, והמקום מלא חתונות - כלות, חתנים, שושבינים ואורחים מהודרים שבאו להצטלם ו(אולי) להתחתן שם.
אנחנו די מג'ויפים (בבגדי הטיול שלנו) ומרגישים חריגים בנוף (גם אלה שלא באו לחתונה כלשהי לבושים כאילו יצאו הרגע מאיזה קטלוג) ולכן מעדיפים להסתובב בגנים שסובבים את המקדש ולא להיכנס לשטחו.
אנחנו מטיילים בין הגינות המושקעות והמטופחות (לבכורה לוקח זמן להאמין שאלה פרחים אמיתיים. הכל פורח בצבעים עזים והיום שמשי ומקסים) ובין פסלים, בריכות נוי ומזרקות. בדרך אנחנו כמעט ונדרסים על ידי צלמת ואי אילו בעלי אירוע שמצלמים הליכה קבוצתית מבוימת (ברגע האחרון כמעט, אנחנו מספיקים לחתוך הצידה מהשביל).
אחרי הסיבוב המהנה, אנחנו מחליטים לחזור לכיוון המרכז המסחרי לשוטט בו עוד קצת ולחפש גלידה.
באופן מפתיע מאד, היה מאתגר למצוא גלידה. הגלידה היחידה שאנחנו מוצאים במרכז הקניות היא גלידת מקדונלדס, ואנחנו לא מצליחים למצוא גלידריה ברחוב (גם ההליכה בכיוון בו בחרנו ללכת הולכת והופכת פחות נעימה). בסופו של דבר אנחנו מצליחים למצוא גלידה באיזו פיצוציה מקומית, קונים וחוזרים על עקבותינו.
עם הגלידה אנחנו מתיישבים ליד המזרקה, נהנים מהמים הזורמים, מהגלידה ומהמוזיקה המתנגנת.
בשלב מסוים הבנות מתחילות לזלוג לכיוון המזרקה. הראשונה שנרטבת היא בת הרבע לחמש ואחריה הגדולות. הצעירה מתרוצצת בעיקר מסביב (ובסוף גם קצת באמצע), להנאתה (ולהנאתם של היושבים סביב...).
מדי פעם מצטרפים אליהן גם ילדים אחרים לחגיגה הרטובה .
אחרי זמן מה אנחנו חוזרים לרכב, לא לפני שעוברים בשירותים (שהצעירה מכנה “מלון”, על שום העיצוב והכורסאות שבחדר המשפחה שבהם ומבקשת לישון שם) ומחליפים בגדים לזו שהכי רטובה (לשאר לא היו בגדים להחלפה. מזל שהקראוון קרוב ושלא קר).
משלמים על החניה (המעולה, ממש מול הכניסה למעלית) ונכנסים לאוטו (שם כל הבנות חולצות נעלים וגרבים ספוגות ממים).
בקראוון אנחנו מחליפים בגדים רטובים, מתקלחים (עם הרבה (!!!) כעס וטרוניות, כל אחת בתורה ומסיבותיה (המים חמים/המים קרים/אין זרם/כואב לי הסירוק/לא רוצה להתקלח/קפוא לי/תביאו לי מגבת...מזל שלא שלחו אלינו איזה עובד סוציאלי...), אוכלים ארוחת ערב וסוגרים את היום הארוך.
יום שבת 27.4.13 - סולט לייק סיטי
עוד בלילה אנחנו מחליטים להישאר כאן בפארק הקראוונים לילה נוסף, ולעשות נסיעה ארוכה ארוכה לגרנד טטון (לעיר ג'קסון) למחרת. בבוקר החצי מסדיר את הרישום ואת התשלום ללילה נוסף ולפני שאנחנו יוצאים לכיוון "זה המקום", אנחנו עוצרים למשחק קצר בגן השעשועים המושקע (אך הלא מוצל) שבפארק הקראוונים.
לפני היציאה אנחנו מעבירים את הבוקר בפעילות יצירתית של הכנת המעקות למיטות של הבנות. החצי מתחיל ראשון בספונטניות לשייף לקראת צביעה את הקרשים (שנרכשו עוד בפלאגסטף). לאט לאט הבנות מתעוררות וגם אני מצטרפת לעבודה, מוציאה את ספריי הצבע ומתחילה לצבוע את הקרשים ואת זויות המתכת.
מניחים ליבוש ואחרי כשעה צובעים את הצד השני.
בינתיים, גם הנעלים ממשיכות להתייבש.
לקראת הצהרים, הכל צבוע ויבש למגע. אנחנו מניחים את הכל בקראון להמשך יבוש, ואחרי עוד ביקורון, כאמור, בגינת המשחקים של החניון, יוצאים לדרך.
הנסיעה ל"זה המקום" (this is the place heritage park) אורכת כרבע שעה. אנחנו מגיעים וחונים עם רבים אחרים (במזל, מצאנו חניה קרובה), עומדים בתור לרכישת הכרטיסים וקצת אחרי 13:00 נכנסים לפארק (בדרך פנימה אנחנו טועמים salt water taffy. מעניין).
הפארק תיירותי, אך מקסים. מתחילים בפינת ליטוף החיות ונהנים מליטוף אפרוחים, גדיים, ארנבונים (הבנות נרתעות מהאווז) והבנות עולות לרכיבה על סוסי פוני. לנו יש רגשות מעורבים בכל האינטרקציות הללו עם בעלי חיים. הבנות שלנו עדינות, אבל לתחושתנו במקומות האלה אין פיקוח מספיק ששומר על החיות...
אחר כך אנחנו עוברים אצל המפרזל שעומד ומפעיל את המפוח ומשם יוצאים לראות את בתי המתיישבים הראשונים. את חלקם של הבתים הללו העבירו ממקומם המקורי לפארק ואת האחרים שיחזרו. הבתים קטנים (רובים עשויים שילוב של עץ ואבנים) ומסתבר שחיו בהם משפחות עם 7 ילדים ויותר. הבנות מתרשמות מהגודל הקטן ולא מבינות איך הצליחו לחיות בבית כזה קטן כל כך הרבה ילדים.
משפחה אחת מבקשת מהחצי לצלם אותם ליד אחד מהבתים הללו. מסתבר אחר כך, שהבית שייך לסבתא רבא של הסבתא, שמטיילת כאן היום עם נכדיה.
משם אנחנו ממשיכים לטייל לאורך אחד הרחובות. מתרשמים מבית אחוזה של אחד מעשירי המתיישבים (לא ניתן להיכנס פנימה, ההתרשמות היא דרך החלונות) ועוצרים במבנה משוחזר של מלון דרכים, אחד הראשונים ומהמפוארים שבהם. שם, מלבד האפשרות להתרשם מתצוגת החדרים, נמכרת, לשמחת הבנות, גלידה בטעם וניל שבשוליה מוזרק סירופ בטעמים. אנחנו בוחרים איש את גלידתו ונהנים מהפסקה טעימה ומרעננת (גם אם מצקצקי העולם יטענו שלא מדובר בגלידת גורמה).
עם היציאה מהמלון, עוצרת הרכבת, שמסיעה מבקרים בפארק מאזור עניין אחד לאחר, בתחנה הסמוכה, ולבקשת הבנות, אנחנו עולים עליה לסיבוב. נוסעים מסביב לכל הפארק ומקבלים הסבר על הבתים והמבנים השונים. בסיום הסיבוב, אנחנו יורדים באותה תחנה בה עלינו וממשיכים בסיור.
אנחנו נכנסים לחנות שמוכרת כל מיני (מממתקים ועד לצעצועים, די כמו פעם) ושמעוצבת בסגנון מיושן (פינת המשחק של הילדים הייתה מודרנית למשעי עם עגלות סופר, לוח וגירים, סלים לקניות, ירקות ופירות ומטבחונים). הבנות זוכות לאתנחתא של משחק, בעוד אני משוטטת ומצלמת, בעיקר את צנצנות הממתקים על הדלפק ואני מתרשמת, שוב, כמו עם הגלידה שתומחרה בכ- 2.5$ לגביע ענק, מחוסר הפקעת המחירים במקום תיירותי שכזה.
משם אנחנו ממשיכים לחנות/בעל מלאכה שעוסק בעורות, שם הבנות מתנסות בריקוע דוגמאות על פיסת עור, כל אחת ויצירתיותה.
התחנה הבאה שלנו היא הסנדלריה (בה אנחנו חוטפים התקף לב קל כשהצעירה נעלמת לנו ליותר מדי רגעים) ובית המרקחת, ומשם אנחנו ממשיכים בהליכה בין בתים שונים, עגלות ששימשו את המשפחות בנדודים (כאלה שנגררו על ידי בני אדם. לא על ידי חיות) ומגיעים אל אגם מלאכותי עם רכבת מיניאטורית שהבנות שמחות לעלות עליה. בעוד החצי נאלץ לעלות עליה כמלווה, אני שמחה להמתין להם ולצלם...
משם אנחנו ממשיכים לחפש “זהב” בנהר. הבנות מחפשות ומוצאות אבנים מנצנצות וזהובות, שלשמחתן, ניתן לקחת אותן הביתה.
השעה כבר שעת סגירה כמעט. בלי להרגיש עברו להן 4 שעות מהנות. אנחנו מספיקים עוד לטייל קצת (בשלב זה התחילו לנעול את המבנים) ולשחק קצת באזור המשחקים לילדים שבו דגמים מוקטנים ומקסימים של בתים מהתקופה של המתיישבים הראשונים.
מרוצים מהבילוי ואחרי עוד הצצה בחנות המזכרות (לא שיש ברירה, היציאה היא דרכה), אנחנו יוצאים אל הרכב.
בשלב זה הצעירה קצת בוכה. היא לא רוצה לעזוב...
מתיישבים באוטו ומחליטים לצאת להשלמת קניות, מכוונים את הג'יפיאס לקוסטקו הסמוך ומגלים שהגענו עשר דקות לפני הסגירה.
מחליטים לוותר ולנסוע לוולמארט. אני נכנסת וחוזרת מהר יחסית עם משהו לאכול. הבנות אוכלות ומסתובבות באוטו בזמן שאני עושה קניות של דברים שצריך דחוף. יום שבת היום, החנות עמוסה ויש תורים בקופות.
אנחנו חוזרים לקראוון פארק לאורה של השמש השוקעת בצבעים מרהיבים, ומספיקים לעצור לכמה דקות בגינת המשחקים. הצעירה, שמסרבת לגלוש במגלשה עוד מהבוקר (אחרי גלישה לא כל כך מוצלחת במגלשה במואב), מתרצה וגולשת לבסוף ונזכרת כמה זה כיף (ואז קשה לשכנע אותה להפסיק כשכבר חושך וקר).
כולן נהנות ואנחנו מסיימים את היום עם ארוחת ערב קלה בקראוון.
בלילה, אחרי שכולם ישנים, אני מתלבטת האם כדאי לנו לנסוע לג'קסון כמתוכנן או לוותר. הנסיבות (יום נסיעה ארוך, רק יום אחד שמוקדש לטיול בשמורה, העובדה שרוב הכביש העובר בשמורה סגור עדיין, המחירים הגבוהים של הלינה בג'קסון מול הביקורות הגרועות והכי חשוב- מזג האוויר שצפוי להיות חורפי וגשום ביומיים הבאים ומושלג לאחר מכן) משכנעות אותי לוותר. נותר לי לחכות לבוקר לראות מה תהיה עמדתו של החצי בעניין.
יום ראשון - 28.4.13 בדרך לילוסטון ישנים בפוקטלו
בבוקר אני משתפת את החצי בהתלבטות שלי. מסתבר שגם הוא חושב וחשב כמוני. אנחנו מחליטים לוותר על ביקור בגרנד טטון ולצאת מאוחר מהמתוכנן לנסיעה לכיוון ילוסטון. אנחנו מחליטים להקדיש לדרך יומיים,על מנת לא להעמיס נסיעה של שש שעות ביום אחד.
מאחר ואנחנו לא ממהרים הבוקר, החצי מציע שנרכיב את המעקות שצבענו אתמול. מפה לשם, ההרכבה, שאמורה הייתה לקחת 20 דקות, הופכת לסידור מלא של החדר ושל הקראוון.
אנחנו מרכיבים את המעקות, מקשטים במדבקות קיר (שנקנו עוד בטקסס) את המעקות ואת הקירות, מחליפים מצעים, מנקים קצת ומסדרים ומקפלים את מה שהיה עד עתה המיטה של אחת הגדולות ועכשיו יחזור להיות הספה שלנו (= ספה של המלון, בלשון הצעירה).
יצא מקסים, לשמחת כולנו, ואנחנו מצלמים בהתלהבות את הקראוון מכל הכיוונים.
בין לבין, אוכלים גם ארוחת בוקר ובסופו של דבר אנחנו יוצאים לדרך רק בשעות הצהרים...
מכרה הנחושת שרצינו לבקר בו (Kennecott Canyon Mine) סגור למבקרים (כבר מסוף העונה שעברה) ובכלל (ופעיל באופן מוגבל כרגע) לאחר התמוטטות של אחד הקירות לפני כשבוע, אז אנחנו משאירים (עוד) משהו גם לפעם הבאה.
הנסיעה מתחילה בנוחות (החצי נוהג ואני מנקרת) ואנחנו עוצרים רק לתדלוק מהיר (ובזול – 3.63$ לגלון לתשלום במזומן). הנסיעה בכביש 15 מסתברת כנעימה יחסית לזו מלפני יומיים (יש הרבה פחות תנועה, מאחר והיום יום ראשון).
כ- 40 מיילים לפני העיר פוקאטלו, בה יש סניף של הבנק בו מתנהל החשבון האמריקאי שלנו, ואשר בה אנחנו מחליטים לעצור ללילה, הרוחות מתחילות לסעור. מכות רוח חזקות מוציאות את הקראוון מאיפוס וכשהחצי מתעייף, אנחנו מתחלפים בנהיגה (השילוב של רוחות חזקות, גשרים ומעקות, ומשאיות עוקפות הוא, איך לומר, (בכלל וממש לא) נפלא, במיוחד בגרירת קראוון...).
אנחנו מחליטים לישון הלילה בוולמארט. מכוונים את הג'יפיאס ליעד ומגיעים למה שנראה כחניה צפופה שלא מאפשרת לקראוונים ולמשאיות לשהות שם. חוץ מתחושת הצפיפות, יש בחניון גם שלטים חד משמעיים שאוסרים על חנית משאיות.
אחרי בירור עם שירות הלקוחות, אנחנו מקבלים הנחיות איפה אפשר לחנות ללילה ועוברים לשם, מתמקמים ונכנסים לקראוון. הרוח סוערת ומטלטלת את הקראוון מאד (רק שלא נעוף הרחק הרחק להיכן שהוא בלילה. מזמן לא הייתה לנו רוח כזאת).
בסיום ארוחת הצהריים, השעה מוקדמת (יחסית), שש וחצי, ואני מעדיפה ללכת להסתובב. החצי מעדיף להישאר ואנחנו מתפצלים. אני יוצאת למגרש חניה כמעט נטוש ומגלה שחוץ מוולמארט, יש גם TJ Maxx פתוח בסביבה.
בסיבוב שלי אני מצליחה למצוא קצת מתנות יום הולדת במחירים מצויינים, עוצרת ליד האוטו והקראוון ומחביאה את השקיות באוטו. כשהבנות ישנו, נעביר את המתנות לתאי האיחסון של הקראוון.
משם אני ממשיכה לוולמארט. ונתקעת שם הרבה זמן.
בשובי לקראוון, אנחנו אוכלים יחד את הקינוח שכולם מחכים לו מארוחת הצהרים – עוגת הגלידה המצוינת - ומתקפלים לישון. הרוח החזקה ממשיכה. לפעמים מורגשת יותר ולפעמים פחות. אני גולשת באינטרנט עד שהסוללה של הלפטופ נגמרת ואחר כך מכלה במשחקים גם את הסוללה של הנייד...
יום שני 29.4.13 מגיעים לווסט ילוסטון
בבוקר, אחרי שאנחנו שותים קפה בשקט, הבנות מתעוררות לאט לאט. הגדולה ממשיכה בקריאת הספר החדש מאתמול, האחרות מתפנקות להן במיטה, ובזמן שהן יושבות לארוחת בוקר,אני יוצאת לסיבוב חנויות של בוקר (=ג'ואן, ממלכת חומרי היצירה שלי). כשאני חוזרת לקראוון לקראת 11, משתפים אותי בתגלית שאזלו לנו המים במיכל.
אנחנו מסיימים להתארגן ויוצאים לדרך.
היעד הראשון שלנו הוא הסניף המקומי של הבנק (Bank of America). בו (אחרי סיבוב ארוך בכבישים כדי להגיע לרחוב ממש קרוב) אנחנו נכנסים ל- ATM ומפעילים את כרטיס הדביט הקבוע שלנו, שהגיע עם הדואר למואב (הכרטיס משמש אותנו למשיכת כספים מהחשבון ולתשלום בחנויות (הכסף יורד מיד מיתרת העו”ש)).
משם אנחנו יוצאים לדרך ועולים על כביש 15 לכיוון איידהו פולס. שם אנחנו מתכננים הפסקת צהרים ארוכה בחניה של טויס אר אס (כן. ההצטיידות לימי ההולדת הקרבים נמשכת), ארוחה קלה והזמנת מקום ללינה בהמשך בווסט ילוסטון.
הנסיעה נעה בין רוחות חזקות, לענני ערפל סמיכים ולענני אבק. הרבה מהנוף אנחנו לא רואים ואחרי שעה וקצת אנחנו מגיעים לחניה של טויס אר אס.
נכנסים לקראוון (הרוח איומה במיוחד. בקושי ניתן לפתוח את דלת האוטו ולהחזיק את דלת הקראוון פתוחה מספיק זמן כדי להיכנס).
אנחנו מחפשים קודם כל מקום לישון. שני המקומות הראשונים שמעניינים אותנו עוד לא פתוחים לעונה הקרובה. אנחנו מנסים מקום נוסף והוא פתוח. הביקורות עליו טובות ואנחנו מזמינים 4 לילות ב- 55$ ללילה.
אני נכנסת לחנות הצעצועים (הענקית והמתישה) ויוצאת משם מאוחר מהצפוי עם שק צעצועים (שבינינו, לא באמת צריך, אבל יום הולדת וזה...). מטמינה את הדברים במחסן הקראוון ונכנסת פנימה עם צעצוע אחד – לוח ציור מגנטי – שאנחנו מקווים שיעסיק את הצעירה עוד קצת בנסיעות ויקל אותן עליה. הרוח ממשיכה להתחזק. כמעט בלתי אפשרי לצעוד מהחנות אל המכונית החונה..
החצי חושש (בצדק) מהדרך ברוחות החזקות ואנחנו מחליטים לצאת אליה מיד. יוצאים מהקראוון ונכנסים בריצה לאוטו ברוח המטורפת.
יוצאים לדרך. החצי נוהג את 60 המיילים הראשונים ואחר כך אנחנו מתחלפים. בניגוד לציפיות הדרך על כביש 20 דווקא בסדר. אנחנו הולכים ומטפסים בגובה והשלג הולך ונעשה נוכח בין העצים ובצידי הדרך.
בנסיעה בין העצים הרוח לא מורגשת, אבל בכל יציאה לקרחת יער הרוח מכה ללא רחמים וללא התראה. כתוצאה מכך, חלק מהנסיעה מתנהל במהירות (נכון יותר איטיות) של כ- 45 מיילים לשעה.
הנוף הולך ונעשה ירוק ודרמתי. הרים מושלגים למולנו, העצים גבוהים וצפופים, נהרות מלאים במים גועשים, והכל מנוקד בשלג לבן ובקרח. נפלא.
בגזרת הבנות, הציוד הנוסף לשעשוע עושה את העבודה והן מציירות וצובעות ומחליפות ביניהן את לוחות הציור/הדפים/הטושים רוב הדרך. בין לבין הן משתפות אותנו בהגיגיהן (שלא לומר חופרות) לגבי מתנות שהן היו רוצות לקבל ביום ההולדת.
גם הצעירה מציירת ומעבירה את החלק הראשון של הנסיעה בכיף. לקראת 40 המיילים האחרונים היא נרדמת ומתעוררת ממש לפני שאנחנו מגיעים לווסט ילוסטון.
בעיר הקטנה אנחנו מאתרים את פארק הקראוונים המוזמן. במשרד תלוי שלט שמפנה לחניון אחר, זה שלא התקשרנו אליו בגלל ביקורות לא כל כך טובות. אנחנו מנסים לבדוק באינטרנט מה הביקורות (לא זוכרים בדיוק למה פסלנו את החניון הזה), אבל אין כאן שום סוג של אינטרנט לרפואה. בקושי קליטה בנייד.
אנחנו מתקשרים שוב למשרד ואכן נשלחים לחניון השני.
האנשים בקבלה נחמדים ואנחנו משלמים מראש לשלושה לילות. החניון רק נפתח ורק היום בערב יתקינו את האינטרנט. הסייט שלנו מרווח ולצידו שולחן נחמד וערימת שלג שבינתיים קפאה לקרח. קר מאד. אנחנו חונים בקלילות (החצי מנווט אותי היטב לחניה), מנתקים את הרכב, מורידים ג'קים במהירות, פותחים את הסלייד, ממלאים מים במיכל (שיהיה, למקרה והמים יקפאו בצינורות), מחברים חשמל ומים וזהו, אנחנו מוכנים לשהייה כאן.
החצי ניגש להדליק את הפחמים (הערב אוכלים עוף על האש), הצעירות משחקות בלגו (הגדולות מצטרפות בהמשך) ואני מסכמת את קורות הימים האחרונים ביומן המסע.
אחר כך אוכלים ארוחה טעימה, מלאה בצחוק מתגלגל של ילדות שמדביק את כולם. ממש קר. עוד מעט נדליק חימום ונשכב לישון (עדיין נטולי אינטרנט).
מחר נפתחים הכבישים הראשונים בילוסטון לעונה זו ואנחנו ממש מחכים ומצפים לביקור!
