כזכור, הגענו בסיום הפוסט הקודם אל באנף שבהרי הרוקיז. על החלק הראשון של ביקורנו בהרי הרוקיז (ג'ספר וכביש הקרחונים) אפשר לקרוא כאן, ועל החלק השני של הביקור (שמורת יוהו, רוולסטוק), תוכל/י לקרוא פה.
יום חמישי 1.8.13 - יום חורפי בבאנף.
בבוקר, על אף הנסיונות, אנחנו מתקשים ליצור קשר עם סבא וסבתא. הנייד של החצי יצא מכלל שימוש (ואי אפשר לטעון את הסוללה שלו) והאינטרנט לא עובד כל כך טוב, כך שגם סקייפ לא עוזר לנו. לכן, בסביבות 11, אנחנו יוצאים לחפש אותם בכיוון העיר.
במלון אנחנו מוצאים הודעה אצל הפקידים בקבלה שסבא וסבתא מסתובבים בעיירה.
אנחנו מספיקים להתקדם קצת במזג אויר לא ברור (ספק גשום, ספק לא) ומוצאים את סבא ממתין מחוץ לאחת החנויות. בעוד אנחנו מתלבטים אם לחנות ולטייל איתם בעיר, הגשם מתחיל לרדת ומכריע נגד החוויה הרטובה.
בגשם שבא והולך אנחנו מחליטים שלא מתאים לעלות לרכבל וגם שלא מתאים טיול רגלי ואנחנו מחליטים לנסוע לסיבוב רכוב באזור האגמים.
מתחילים באגם מינוואקה, היפה למרות העננות.
ממנו אנחנו ממשיכים לעוד אגמים קטנים בסביבה (חלק גדול מהכבישים ומהמסלולים סגור למבקרים, בגלל חשש לאגרסיביות ודפנסיביות של הדובים בסביבה (עקב המזון החריג, שהשטפונות בתחילת העונה הביאו לאזור המחיה שלהם)).
ליד אחד האגמים הללו נפתחות ארובות השמים ומבול של ממש מתחיל לרדת. מבול שבקושי יש כמותו בחודש ינואר בישראל. להזכיר, הראשון לאוגוסט כאן, כן?
בשלב זה אנחנו מחליטים לחזור לקראוון לארוחת צהרים. ממילא אין הרבה מה לעשות במזג האוויר הסגרירי הזה.
בקראוון קצת משחקים, קצת אוכלים, קצת נרדמים, ומחכים ומקווים שמזג האויר יתבהר.
זה לא קורה, ובמזג אויר מעאפן, אנחנו מחליטים לצאת לסופר, להצטייד לימים הבאים (מאחר והמלאי שנרכש לפני כשבוע בפרינס רופרט הולך ואוזל).
אחרי הקניות ואחרי ביקור לא מאד מוצלח בבית קפה (היה צפוי. הטמפרמנט של הבנות בשלב זה של היום לא התאים כל כך לביקור בבית קפה), אנחנו נפרדים אחרי תשע, מסבא ומסבתא שממשיכים להסתובב ברחוב ולצעוד ברגל למלונם הסמוך. אנחנו קובעים למחר בבוקר אצלנו בקראוון. אחרי ארוחת הבוקר ובהתאם למזג האוויר נראה לאן ממשיכים. אגב נסיעה חזרה, אנחנו נתקלים באיילות צעירות שמציצות אלינו מצד הדרך.
אנחנו מקווים שמחר יהיה יום יפה יותר. אם לא, נתרחק לכיוון שמורת קוטנאי ונטייל שם.
יום שישי 2.8.13 - שמורת קוטנאי
גם היום השמים אפורים ומעוננים בכבדות. אנחנו מחליטים לא להעביר סתם עוד יום בקראוון ובוחרים לצאת לדרך לכיוון שמורת קוטנאי ולטייל בה, בתקווה ששם מזג האויר יאיר לנו פנים יותר.
סבא וסבתא מגיעים ואנחנו אוכלים יחד ארוחת בוקר טעימה של וופל בלגי בליווי רטבים, סלט פירות וקצפת מעולה.
אנחנו מחליטים לנסוע ברכב אחד. מאחר ואנחנו צריכים למלא דלק וסבא צריך לקחת איתו בגד ים, למקרה ונגיע למעיינות החמים שבראדיום, אנחנו מורידים את סבא ואת סבתא במלון להתארגן ואנחנו נוסעים לנסות ולמלא דלק.
את תחנת הדלק שהג'יפיאס שולח אותנו אליה אנחנו לא ממש מוצאים ואחרי סיבוב ארוך, נטולי דלק, אנחנו אוספים את סבא וסבתא שכבר מחכים בחוץ.
משם אנחנו נוסעים לבסוף לתחנה מאד צפופה (קשה להיכנס וקשה לצאת) ואחרי שממלאים מיכל מלא, אנחנו יוצאים לדרך לכיוון נקודות העניין בשמורת קוטנאי. לשמחתנו, מזג האויר הולך ומשתפר ככל שאנחנו מתרחקים מבאנף (זה לא שנעשה קייצי, רק קצת פחות חורפי...).
הנקודה הראשונה שבה אנחנו עוצרים לטיול במסלול של כמייל וחצי היא קניון השיש, marble canyon.
בקניון זה, על פי המידע המפורסם בכניסה למסלול, במשך 40 ימים בשנת 2003 בערה שריפה, שכילתה את היערות בסביבה. אחרי השריפות המסלול היה סגור די הרבה זמן לצורך שיקום הגשרים מעל הקניון.
המסלול עוקב אחרי הקניון על נהר הקוטנאי השקוף והתורכיזי, עם גשרים מעל הקניון העמוק.
המסלול קל (בעליה קלה) ומלא בסנאים שמשעשעים מאד את הבנות.
אפרוריות היום, יחד עם העצים השרופים, מי התורכיז של הנהר והפריחה הסגולה יוצרים מראה מופלא וקסום.
אנחנו מגיעים עד המפל בכניסה לקניון. מקסים לראות את הזרימה החזקה של המים ואת קירות השיש של הקניון.
נקודת העניין הבאה אליה אנחנו נוסעים היא המסלול הקצרצר ל-paint pots. אנחנו מגלים, לצערנו, שהמסלול סגור. אחד הגשרים (או הגשר היחיד?) במסלול נשטף בגשמים שירדו כאן וטרם תוקן. חבל.
אנחנו ממשיכים בדרך היפה (הרים נישאים, פסגות מושלגות) עד לרדיום, שם אנחנו חונים בחניון של המעיינות החמים. ברדיום יש שתי בריכות מודרניות. אחת חמה ואחת קרה (28 מעלות).
אנחנו מגיעים כשהשמש זורחת מעלינו, אבל עם עננים מאיימים באופק הרחוק. התשלום בכניסה סביר ביותר (כ-35$ לכולנו).
הבנות מחליפות לבגדי ים וכך גם החצי וסבא ואנחנו מתמקמים לצד הבריכה הקרה.
הבנות ממהרות למים וגם סבא, שבהתחלה קר לו מדי, מצטרף אליהן. הם מבלים בבריכה, במגלשות ובמקפצה.
כמה מהקופצים מאד מקצועיים, ומבצעים קפיצות מרשימות בלופים ובסלטות שלהן לתוך הבריכה, בעוד שחלק אחר, כך נראה, יוצאים מהבריכה בשן ועין עם קפיצות הבטן המשונות שלהם.
מה שכן, תענוג לראות, כמה יפה כולם עומדים בתור. אף אחד לא נדחף, אף אחד לא עומד על המקפצה או קופץ למים כשלא פנוי, מי שקופץ מפנה את המקום, גם על המגלשה לא מטפסים אם מישהו עומד לגלוש. כיף!
אחרי כשעה במים (כולל גיחות לבריכה החמה), בקושי רב, אנחנו מוציאים את הבנות מהבריכה והולכים להתלבש. בזמן ההתארגנות מתחיל להשתנות מזג האוויר והענן שאיים באופק, מגיע.
אנחנו קונים גלידה נהדרת (אחת הטעימות שאכלנו) בחנות המזכרות ויוצאים, ממש עם פתיחת ארובות השמים, לכיוון האוטו.
לאוטו אנחנו מגיעים כבר בגשם שוטף ממש. סבא ממש מופתע לשמוע שיש לנו נסיעה של מעל 130 ק"מ חזרה. הוא חושב שאנחנו ממש קרובים לבאנף (ככה זה כשישנים חצי מהדרך).
הדרך חזרה עוברת במהירות, כשגשם יורד לפרקים, ודווקא באזור באנף קצת מתבהר.
אנחנו מתלבטים אם לעשות גיחה (עוד כ- 30 ק"מ לכיוון) מהצומת עם כביש 1 לכיוון אגם מורין, אבל מחליטים שזה יהיה ארוך מדי לכולם וחבל לנו לקלקל את היום הנעים עם עומס יתר.
בקראוון אנחנו אוכלים ארוחה טעימה ומקנחים בקפה מצויין, ועוד יום מקסים מסתיים לו...
יום שבת 3.8.13 - באנף, היום האחרון
אחרי ארוחת בוקר לא מוצלחת בקראוון (דג סלמון בתנור שנזרק לפח בגלל ספק בטריותו ומשאיר אחריו רק רביולי לרעבים), סבא וסבתא יוצאים לכיוון המלון, לחנות את הרכב, ואנחנו אחריהם, ויחד אנחנו ממשיכים בנסיעה לרכבל.
אנחנו רוצים לעלות לתצפית, רק שאנחנו מגיעים לפקקים של מליון אנשים ותורי ענק, ואחרי שלוקח לנו די הרבה זמן רק לצלוח את הפקק ולהגיע לחניה, אנחנו מבינים שהתורים כאן ישרפו לנו את כל היום ומחליטים להמשיך הלאה, ולנסות את מזלנו מאוחר יותר.
אנחנו יוצאים מהעיר לכיוון bow parkway, ההרים הנישאים באופק מקסימים. גם כאן השתוללה שריפה גדולה לפני כ-20 שנים ורואים את היער השרוף לצד העצים המתחדשים.
אנחנו עוצרים בנקודת פיקניק נעימה ואחר כך מחליטים לנסות את חלקו הראשון של המסלול בקניון ג'ונסטון. כצפוי (או אפילו מעבר לצפוי), המסלול עמוס בטירוף. אנשים חונים לאורך הכביש הרבה לפני החניון ותחילת המסלול. אנחנו מחליטים לנסות את מזלנו, ואולי למצוא בכל זאת חניה קרובה. בינגו! בדיוק מישהי יוצאת ואנחנו זוכים לחניה מדוגמת.
מתמגנים נגד המון היתושים צמא הדם, ויוצאים לדרך. הצעירה הפעם בעגלה, מאחר וחלקו הראשון של המסלול סלול ונגיש לעגלות.
המסלול עמוס מאד, אבל זה לא גורע מיופיו. חלק מהמסלול עובר ממש מעל הקניון, בגשרים שנבנו על המצוק. מימיו של הנהר שקופים וכחלחלים והאור סביב נפלא. אחרי הליכה לא מאד ארוכה ולא קשה בעליה מתונה ביותר (אם כי לא פשוטה למי שיש לו בעיות ברכיים), מלווים בסנאים חמודים שאנחנו פוגשים לאורך הדרך, אנחנו מגיעים למפלים התחתונים של נהר הג'ונסטון.
בדרך לשם, באחת העצירות, הצעירה מאבדת נעל, כשזו מתעופפת ממצוק הקניון אין יודע לאן...עכשיו אין לה נעלים. מזל שקנינו לה באותה ההזדמנות לפני חודשיים גם סנדלים…
אנחנו ממתינים בתור להיכנס למערה הקרירה והרטובה וזוכים למבט קרוב ורטוב (במקצת) על המפל. המפל יפה, אבל הדרך אליו לא פחות (אולי אפילו יותר) יפה. אנחנו יושבים קצת ומתרשמים מתמונות החורף של המפל הקפוא המוצגות כאן.
חזרה באוטו (בחניה החרקים ממש מטרידים) בת החמש מציעה שאולי ניסע לים ונחכה עד שנמצא את הנעל של הצעירה...הצעה מעניינת, ללא ספק.
אחרי נסיעה קצרה (תמיד, משום מה, הדרך חזרה קצרה יותר), אנחנו מוצאים את עצמנו חזרה בעיירה בפקקים שממש מזמן לא נתקלנו בשכמותם. אנחנו מוצאים מקום חניה. בקושי, אבל מוצאים.
בכלל, לנו, שהתרגלנו לסביבת טבע פראית ונטושה וערים קטנות ודלילות באוכלוסיה בד"כ, די קשה עם העומס האנושי בכל מקום. הכל מרגיש כאן קצת כאוטי ביחס למה שהתרגלנו אליו עד עתה.
כצפוי, אחרי סאגת הפקקים והחניה, אנחנו מגיעים לתורים ענקיים גם בגלידרית cows, אליה רצינו ללכת. למרות התור הארוך, אנחנו מחכים בסבלנות וקונים לכולנו גלידה מעולה.
עם הגלידה (אחרי שאנחנו משתעשעים מהפוסטרים שבחנות) אנחנו ממשיכים לטייל ברחוב. מציצים בחלונות הראווה וקופצים גם לסופר לעוד השלמות קלות.
אחרי שממצים, אנחנו נוסעים שוב לכיוון הרכבל. עדיין עמוס, אבל לא פקוק ואנחנו מוצאים חניה די בקלות למרות העומס. התורים מאד ארוכים. למרות שהיינו אופטימיים בחניה, בקופה מסתבר שזמן ההמתנה לעליה הוא כשעה וגם למעלה ממתינים כדי לרדת. חישוב מהיר (השעה כבר שש+) מראה שרק בתשע נוכל לחזור. אנחנו מתלבטים ומתקשים להכריע (=מתקשים לוותר) ובסוף סבתא מכריעה נגד.
אנחנו נוסעים חזרה לעיירה, מסתובבים קצת באזור מגרשי הגולף לחפש חיות (לא מוצאים) וחוזרים וחונים ליד המפלים של נהר bow, יושבים לנו בנחת על גדר האבן ודי מצליחים להתעלם מהמוני האנשים סביבנו. הבנות חולצות נעלים (כלומר מי שעוד יש לה נעלים בשלב זה של היום 
), וטובלות רגלים במים הקרים.
אחרי הפסקה נעימה ועוד קצת צילומים אנחנו חוזרים לקראוון בכביש עוקף (שפתוח רק בקיץ) וזוכים לתצפית קטנה על העיר מלמעלה. מאחר והבנות כבר עייפות, אנחנו ממשיכים לקראוון ומוותרים על מסלולון קצר להודוס. אם נצליח להתארגן בבוקר (או להאריך את השהות כאן), נגיע מחר לסיבוב הזה (ואם לא, עוד משהו יישאר לפעם הבאה).
בכניסה לקמפ אנחנו מבררים אם יש מקום עבורנו לעוד לילה, אבל לצערנו הכל מוזמן ואין אפילו מקום אחד פנוי לרפואה.
אוכלים ארוחת ערב, עושים תצוגת אופנה לסבא ולסבתא עם הבגדים החדשים והשמלות החגיגיות שנרכשו לאורך הטיול, ורגע לפני החושך (כשהבנות כבר בפיג'מה), אנחנו מסיעים את סבתא וסבא חזרה למלון . גם היום אנחנו פוגשים קבוצת איילים חביבה בצד הדרך.
אנחנו חוזרים לקראוון מצפצף קשות בגלל חוסר בחשמל. החצי מנתק את הפיוז ולאורם הקלוש של מנורה אחת ופנס, אנחנו מתארגנים לשינה. מחר אנחנו נפרדים מסבא וסבתא. זה מדהים איך שהימים הללו יחד חלפו מהר...היה כיף!
יום ראשון 4.8.13 – נפרדים מסבא ומסבתא וגם מהרוקיז וממשיכים אל קלגרי
הבוקר מתחיל אצלנו בפרידה מסבא וסבתא. הם מגיעים אלינו לקראוון ושותים איתנו קפה (לפניהם נסיעה ארוכה היום, תוצאה של התכנון הלקוי). אנחנו מצטלמים יחד ומושכים את רגעי הפרידה עוד קצת, ולבסוף הם יוצאים לדרכם הארוכה לכיוון קמלופס.
מאחר וכבר אחרי עשר וגם אנחנו כבר צריכים להתחיל לזוז, הבנות מסתפקות בארוחה מהירה של יוגורטים בזמן שאנחנו ממשיכים לארגן את הקראוון לתזוזה.
אנחנו מחברים את האוטו חלקית. את הברזלים אנחנו מחברים רק אחרי שאנחנו יוצאים מהחניה (כי הזוית העקומה והבור בו עמדנו לא מאפשרים את החיבורים בתוך הסייט).
בשלב זה, הג'ק הקדמי מחליט להחזיר את נשמתו לבורא, מה שמאריך באופן משמעותי את השלב האחרון של החיבורים (החלק הזה מתארך עד כדי כך, שמישהו בא לראות אם הכל בסדר ומפה לשם מתפתחת ביננו שיחה נעימה על הטיול, כביש הדמפסטר המפורסם ועל הנזקים שספגנו).
אחרי שסוף סוף הכל מחובר, אנחנו יכולים לצאת לדרך.
ביציאה אנחנו מוסרים את מספר הסייט ומאחר ואנחנו מתכננים לישון הלילה עם חיבורים, אנחנו מוותרים על ביקור בדמפ סטיישן ועל מילוי מים.
הדרך לקלגרי עוברת מהר למדי (מאד מרשים אותנו שביל האופנים הסלול לצד הכביש ושמוביל מבאנף ועד לקנמור, 25 ק"מ משם).
מזג האויר מתעתע לגמרי - רגעים של שמים כחולים ואחרי זמן מה שבר ענן אפור שמוריד עלינו גשם שלא היה מבייש יום חורף ממוצע…
בכניסה לקלגרי אנחנו דוגמים את חניון הקראוונים הראשון שאנחנו רואים (ובאמצעות האינטרנט שם בודקים את הביקורות עליו ועל האחרים). אחרי קריאה מהירה והבנה שאין מי יודע מה היצע מוצלח בקלגרי מבחינת חניוני קראוונים, אנחנו מחליטים להישאר כאן.
המחיר גבוה יחסית (כ- 50$ ללילה). אנחנו משלמים מראש עבור שני לילות ומתמקמים בסייט הצפוף.
אין לנו כאן קליטה של רשת אינטרנט של החניון (הרשת עובדת רק ליד המשרדים) ואנחנו משתמשים ב-3G שלנו ובטלפון הנייד כ- hot spot. מאחר וכולם עייפים למדי, וגם קצת רעבים, אנחנו אוכלים ארוחת צהרים ונחים קצת ורק לפנות ערב יוצאים לסיבוב חנויות, קצת להצטיידות וקצת לסתם שיטוטים.
אנחנו מחליטים כרגע לא לקנות מוצרים טריים עד לאחר שנצלח את מעבר הגבול המתוכנן לארה"ב מחרתיים (כן, גם אחרי כל המעברים עד עתה, אנחנו לא באמת יודעים מה מותר ומה אסור להעביר).
עם הקניות, עייפים מלא לעשות כלום, אנחנו חוזרים לקראוון. מחר אנחנו רוצים לנסות לעלות ללוג (Luge) שבפארק האולימפי הסמוך, מאחר וחווית הביקור אצל אחיו הגדול, בקווינסטאון, ניו זילנד לפני כשש שנים, זכורה לנו כמהנה ביותר.
את יתרת הערב אני מעבירה באינטרנט, בונה תוכנית לשבועות הקרובים, עד למילווקי, אליה אנחנו אמורים להגיע עוד כשלושה שבועות. התוכנית הגרנדיוזית (והלגמרי לא ריאלית, בינינו...) כוללת קרוב ל- 5000 ק"מ של נסיעה דרך גליישר-ילוסטון-הקניון השחור של הגניסון בקולורדו- אספן- קולורדו ספרינגס- דנוור ופארק הרי הרוקיס-הר רשמור- מילווקי.
מאחר והתוכנית עמוסה במוקדי עניין, בקילומטרים רבים ובשעות נהיגה רבות, אנחנו נוטים לקצץ אותה בכחצי.
יום שני 5.8.13 - קלגרי
אנחנו מתעוררים ליום אפור ומטפטף, לאכזבת הבנות, שמקוות עדיין לבלות קצת בבריכה של חניון הקראוונים. גם ה- Luge בשלב זה של היום לא ממש בא בחשבון (נדמה שעוד רגע ויורד מבול).
אז אחרי ארוחת בוקר ועוד קצת התארגנות, אנחנו יוצאים לקנות את החלק הדרוש לנו לג'ק הקדמי. החנות נמצאת בחלק האחר של העיר והדרך גוזלת די הרבה זמן (לפחות הדרך יפה עם תצפית נחמדה על אזור הדאונטאון של העיר). מזג האויר ממשיך לתעתע. רגע מתבהר ורגע יורד גשם.
החצי נכנס לקנות את החלק החסר ואנחנו מתרשמות בינתיים מהקראוונים החדישים והיפים החונים אצל הדילר.
מאחר ובחנות אין את החלק השבור, אנחנו נאלצים לקנות ג'ק קדמי חדש. אנחנו נפרדים מ -70$ וממשיכים בדרך.
מאחר ומזג האויר ממשיך להיות אפור למדי, אנחנו מחליטים על נסיעה לקניון.
בוחרים באחד אקראי ונוסעים לכיוונו. מסתבר שזה קניון ענק. ממש ענק.
אנחנו דוגמים כמה חנויות (אין לנו הרבה זמן כי כבר אחרי 14:00 ובשש הקניון נסגר), ונתקעים הרבה זמן בחנות הרשת של טארגט.
בדרכנו ליציאה מהקניון נדמה לנו שהשמים כחולים והשמש זורחת ולכן אנחנו מאד מאד מופתעים מהמבול שמחכה לנו מיד ביציאה...
אנחנו רצים לאוטו במהירות, פורקים את העגלה ואת הילדות (ולמרות המהירות אנחנו מצליחים להרטב לא מעט מהטיפות הענקיות שנושרות עלינו בגשם הזה).
ממשיכים לברגר קינג לארוחת צהרים מהירה.
מבחינת מזג האויר, במהלך הנסיעה למסעדה וגם בזמן שאנחנו יושבים לאכול ולשחק, השמש שבה לזרוח (אפילו נעשה חמים), אבל איכשהו (ואנחנו לא ממש מופתעים לגלות את זה) יורד גשם כשאנחנו יוצאים מהמסעדה...
אנחנו מתכווננים חזרה ונוסעים, בלי המון ציפיות, לכיוון ה- Luge. בהגעה מזג האוויר חצי בהיר חצי אפור ודי קריר. לפחות לא יורד גשם.
אנחנו בוחרים בקופה בשתי עליות משפחתיות (ונפרדים מכמה עשרות טובות של דולרים עבור העניין). נאמר לנו שיתכן ויאלצו לסגור את המתקן בגלל מזג האויר ושאם לא נצליח לנצל את הכרטיסים, שנחזור לקבל החזר.
מאחר ואנחנו ממש רוצים לעלות ולעשות את המסלולים, אנחנו ממהרים לחבוש קסדות ולעלות (מרוב המהירות ולמרבה הפדיחה, אני חובשת את הקסדה הפוך 
). העליה למעלה היא בספסל רכבל פתוח כזה, כך שאנחנו עולים מבוגר עם שתי ילדות בספסל.
למעלה, אחרי תור נוסף ואחרי הדרכה זריזה אנחנו מתחילים בירידה במסלול. הצעירה עם החצי, בת החמש איתי והגדולות כל אחת לבד.
הסיבוב נהדר! כיף לכולנו! כיף אפילו יותר מאשר מה שזכרנו מהמסלול בקווינסטאון שבניו זילנד (בחזרה בקראוון, אכן מסתבר שהמסלול כאן כמעט כפול באורכו מאשר אחיו הניו זילנדי). מה שכן, הנוף בקווינסטאון לגמרי לוקח. גם פה הנוף חביב, אבל באספקט הזה אין בכלל תחרות.
הנוף כאן:
וזה הנוף מהאתר הניוזילנדי:
בעליה השניה למעלה, הדרך כבר יותר קרירה והרוח יותר משמעותית, וכל העת אני מקווה שלא יתחיל שוב גשם...
כולנו שועטים למטה בצהלות שמחה ועוזבים את המקום עם טעם של עוד. היה פשוט נפלא.
בקראוון אנחנו מגלים ששכחנו לסגור את פתח האיוורור שמעל המיטה שלנו, מה שהביא לסדינים, מזרון ושמיכה רטובים.
אנחנו נאלצים (=החצי נאלץ...אני המשכתי בתכנונים לשבועות הקרובים, מתקשה לוותר על הביקור בקולורדו) להפעיל כמה וכמה מכונות כביסה.בסופו של דבר הסאגה קצרה יחסית לצפי ולקראת חצות אנחנו שוכבים לישון (בגשם, כמובן. איזה מזג אויר מטורלל. הכי מטורלל שנתקלנו בו EVER).
מחר אנחנו עוזבים את קנדה ועוברים את הגבול חזרה לארצות הברית, בפעם האחרונה למסע זה…
ועל חוויותנו במעבר הגבול ובשמורת גליישר היפהפיה, אפרט בפוסט הבא...
