את הפוסט הקודם, סיימנו בערב נעים באגם פאוול, אחרי ביקור בפייג' ובסביבתה. היום אנחנו ממשיכים בדרכנו.
יום שישי, 19.4.13 - יוצאים אל המוניומנט וואלי
הגדולות מתעוררות ומתיישבות לבצע את המשימות בחוברת הג'וניור ריינג'ר. הצעירה עוד ישנה. תוך כדי, אנחנו אוכלים קצת ואני מחפשת מידע על לינה ללילה הקרוב ועל הדרך לכיוון מואב דרך מוניומנט וואלי.
כשהחוברות מוכנות, הבנות יוצאות עם החצי למרכז המבקרים (אנחנו מחליטים שאין טעם לסחוב איתנו את הצעירה, שרק התעוררה, לשם), אני קצת מסדרת ליציאה ואחרי הרבה זמן, הם חוזרים, בשמחה ובהתרגשות, עם התגים המיוחלים. יש להן כבר ארבעה תגים!
בזמן שאנחנו מסיימים את ההתארגנות ליציאה, הבנות משחקות בחוץ, ולקראת הצהרים אנחנו עוזבים את חניון הקראוונים ויוצאים לדרך.
עצירה ראשונה בתחנת הדלק הקרובה שניתן להיכנס אליה עם הקראוון הגדול שלנו. ממלאים דיזל למיכל מלא. למודי ניסיון, אנחנו לא לוקחים יותר סיכונים 
.
עצירה שניה, בוולמארט, להחזרות ולהשלמות. עשר דקות וממשיכים.
עצירה אחרונה, עם קצת סטייה מהדרך, למילוי גז, למקרה שיהיה קר בהמשך. העצירה הזו לוקחת למעלה מחצי שעה, כך שלדרך ממש, אנחנו יוצאים רק בצהריים.
הדרך למוניומנט וואלי אמורה לקחת כשעתים וחצי ואנחנו נוסעים ונוסעים... מדי פעם מופיעות משאיות ענק (התגעגענו נורא. NOT!) וכמה עקיפות מסוכנות של מכוניות שבאות ממול עושות לנו התקפי לב קטנים (מדובר כאן בכביש של שני נתיבים, אחד לכל כיוון).
אחרי נסיעה של כשעה כולן כבר מתלוננות על משהו – זו רעבה, זו צמאה, ההיא רוצה לצאת ולכולן יש פיפי דחוף 
.
מתלבטים מה להביא לאכול, והצעירה לא מוכנה לשמוע על אוכל מהקראוון. היא רוצה (בצרחות של גיל שנתיים המופלא, כמובן) לאכול במסעדה (באמת לא בסדר שה(אין) היצע בדרך לא תואם את רצונותיה...). אנחנו מסכימים (עוד לפני שלב הצרחות) שאם היא תראה מסעדה שתגיד ונשקול את העניין. היא מחפשת זמן מה ובסוף מתייאשת ומודיעה "אמא. אני לא רואה כאן שום מסעדה. יש כאן רק הרים" ואז היא מוכנה להתפשר על מה שיש.
אנחנו עוצרים בתחנת דלק על הדרך ואני נכנסת לאסוף קצת אוכל מהקראוון (המקרר עומד קצת עקום, כמו הקראוון כולו, וחצי מתכולתו נופלת עלי...). אחרי שכולן מבקרות בשירותים (אני נכנסת בינתיים לחנות שבתחנת הדלק כדי לגלות שזו חנות גדולה מאד עם הרבה כלום), והאוכל מחולק לכל דורש(ת), אנחנו ממשיכים בדרך (יש קצת פחות קיטורים עכשיו, אבל אנחנו לא דואגים. ברור לנו שזה זמני 
).
אחרי עוד כשעה אנחנו מגיעים אל קייטנה, עיירה קטנה וסמוכה (יחסית) למוניומנט וואלי. הבנות מבקשות ברגר קינג. מחוץ למסעדה יש תצוגה של מבנים אינדיאנים (וגם חנות מזכרות) ובשטח המסעדה מוצגים פריטים ממלחמת העולם השנייה (בה השתמשו בשפת הנבאהו, המורכבת והקשה לפיענוח, להעברת מסרים מוצפנים).
אזור המשחקים מקסים, גדול ומרווח, אבל חם שם מאד. אנחנו מבקשים מהאחראית להגביר את המזגן והיא, משום מה (ובאמת שלא ברור לנו למה), חושבת שאנחנו מבקשים לחמם...
אחרי קצת אוכל והרבה משחק, אנחנו עושים סיבוב בין המוצגים השונים, לומדים קצת על חיי האינדיאנים וממשיכים בדרך. עכשיו אני נוהגת והשמש הנמוכה מסנוורת אותי ומציקה.
לא הרבה אחרי היציאה מקייטנה, מתגלה המוניומנט וואלי לפנינו והמראה, במיוחד בשעת בין הערביים, קסום ומופלא. אנחנו קצת מתברברים בדרך ובסופו של דבר מגיעים מאוחר (מדי, כך זה נראה) לכניסה לשמורה.
אנחנו מבינים שעל אף שתיכף סוגרים להיום, לא נוכל לבקר גם מחר עם התשלום מהערב, וגם שאי אפשר, למרות האמור במדריך הלונלי פלאנט, לישון בתשלום בחנית המלון, ואנחנו בוחרים להסתובב ולהגיע לביקור מחר בבוקר.
אנחנו חוזרים לקראוון פארק שב”עיר” הסמוכה ואחרי התלבטות, מחליטים להישאר (המחיר יחסית גבוה והשעה מאוחרת, אבל חבל לנו לוותר על סיור במוניומנט וואלי). בדיעבד, לא ברור לי מה הייתה האלטרנטיבה. הדרך למואב ארוכה מכדי לצאת אליה בשעה זו וגם לא זכור לי שנתקלנו יום אחר כך באפשרויות רבות אחרות ללינה על הדרך הזו.
החניה היחידה שפנויה בחניון היא חניה ברוורס, מיומנות שטרם רכשנו עם הקראוון (חנית נגרר שונה מחנית רכב, גדול ככל שיהיה). אנחנו מנסים לחנות היכן שמראים לנו. שוב ושוב ושוב ושוב. מן הצד הזה ומן הצד האחר, שוב קדימה ושוב רוורס וזה פשוט לא קורה. ככה במשך שעה(!)
בשלב מסוים אנחנו מתייאשים, ועל אף הפדיחה, אנחנו מבקשים עזרה בקבלה. נשלחים שניים לעזרתנו. הראשון מנסה לכוון את החצי, ללא הצלחה (גם המיומנות שלו לא משהו כנראה. לפחות בהדרכה...). השני שואל אם אנחנו רוצים שהוא יחנה עבורנו את הקראוון ואנחנו שמחים להעביר לו את ההגה.
תוך שלוש דקות וחצי ושני רוורסים הקראוון חונה פיקס בחניה. הללויה.
החצי מוריד את הג'קים יחד עם הבכורה ואחר כך הבנות משתוללות להן על ערימת החול שהפריעה לנו לחנות (נו, הסיפור הרגיל, רקדן, במה עקומה...).
אחרי שמחשיך אנחנו נכנסים פנימה. הקראוון עקום לגמרי, אבל לא אכפת לנו. אנחנו עייפים מדי.
ארוחת ערב זריזה, התארגנות לשינה ואנחנו סוגרים את היום. לא עשינו בו הרבה, אבל יש גם ימים כאלה וזה בסדר :-)
יום שבת 20.4.13 מבקרים במוניומנט וואלי וממשיכים אל מואב
בבוקר, אנחנו מבקשים להשאיר את הקראוון בחניה עד שנחזור מהביקור בשמורה. מאשרים לנו להישאר בסייט עד אחת, אבל קצת אחר כך, שולחים אלינו את העובדת לומר לנו שהתחרטו ושאנחנו צריכים להעביר את הקראוון לשטח שמצוי לפני משרד הקבלה. מזל שהחצי לא הספיק לנתק את האוטו.
אנחנו מעבירים את הבוקר בשלווה ובשקט עם קצת מוזיקה ומנוחה ורק לקראת 11, השעה בה אנחנו חייבים לפנות את הסייט, אנחנו עוזבים, חונים את הקראוון בחניון העפר הגדול והריק ויוצאים לכיוון המוניומנט וואלי. בכניסה לשמורה אנחנו משלמים 10$ עבור שני מבוגרים (ילדים בני 9 ומטה פטורים מתשלום), מקבלים מפה ונכנסים.
הדרך בתוך השמורה לא סלולה, קופצנית, מטלטלת את האוטו ואותנו איתו, ומעיפה אבק וחול לכל עבר (אחר כך נראה את הרכבים הפתוחים בהם עושים את הסיורים המודרכים ונשמח שלא לקחנו כזה).
הסיבוב מקסים ואנחנו עוצרים מדי פעם לצלם ולהצטלם במרחבים המיוחדים האלה. באחת העצירות אנחנו מצטלבים עם סיור מאורגן של טיול מצרפת ובין בליל המלים הלא ברורות בצרפתית אנחנו מזהים שמות של שחקנים. כנראה שהסיור המאורגן מתובל בפרטי מידע מסרטים (רבים מאד) שצולמו כאן.
הנופים נפלאים, כאמור, והמרחבים בלתי ניתנים להכלה ולתפיסה (והאמת גם לא לצילום מוצלח מספיק, כזה שממש מעביר את החוויה).
אחרי כשעתיים +, קצת אחרי שתיים בצהרים, אנחנו חוזרים לקראוון, מחברים אותו לרכב ויוצאים לכיוון מואב, העיר בה מוזמנות לנו הלינות הבאות.
אחרי זמן נסיעה לא ארוך בדרך הנמשכת לעתים עד האופק, אנחנו מגיעים להצטלבות עם הכביש המוביל אל פארק המדינה goosenecks, בו תכננו הפסקת צהריים. קצת אחרי הפניה מופיע שלט, על פיו הכביש אינו מתאים לנסיעת משאיות, גוררים ועוד...
מאחר ואנחנו לא יודעים מה מצפה בהמשך ולאיזה חלק מהדרך השלט מכוון, אנחנו מתלבטים אם לפנות או לוותר ולהמשיך אל עבר מואב. הנטייה היא להיצמד לתוכנית, ואנחנו מחליטים באופן סופי לפנות אל פארק המדינה, אחרי שקראוון גדול יחסית פונה ללא היסוס לכיוונו וממשיך בדרך.
ההחלטה מתבררת כמבורכת. זו עצירה נפלאה. הנוף מקסים (אבל המצוקים חשופים וקצת מלחיצים ואנחנו לא מאפשרים לבנות לשחק בחופשיות בחוץ. מזל שהקראוון מרווח) וארוחת הצהרים הטעימה, שמלווה במוזיקה טובה, נהדרת. הפסקת צהרים מושלמת בטבע, שמגלמת בתוכה את תמצית הטוב שבטיול עם קראוון.
אחרי ההפסקה הנהדרת, אנחנו יוצאים שבעים ובכוחות מחודשים לדרך. זו בעצם עצירה שבה נופל לנו האסימון על איך כדאי לטייל עם הקראוון ועד כמה עדיפות עצירות כאלה על פני עצירות אוכל מהיר שעשינו עד היום.
הדרך הארוכה אל מואב יפה ונוחה לנהיגה.
החושך מתחיל לרדת ולאחר שמחשיך נעשה די לא נעים לנהוג עם הקראוון, מה גם שה- GPS מתעקש שנצטרך לבצע פנית פרסה כדי להגיע לחניון (אנחנו גוררים קראוון 30 פיט, כן? פנית פרסה בלב העיר היא לא משהו טריוויאלי עבורנו).
בסופו של דבר אנחנו מגיעים ליעדנו (portal RV resort) ומוצאים בקבלה את המכתב עם כל הפרטים לגבי החניה ששמורה לנו. מוצאים את החניה ומצליחים לחנות בניסיון ראשון (טוב, זו חניית pull through. חונים בנסיעה קדימה. לא צריך הרבה מיומנות כדי להצליח...).
אבל גם בחנייה הפשוטה הזו, אנחנו מצליחים לחנות כשהדלת של הקראוון בדיוק (אבל בדיוק!) על המנגל ואנחנו חוזרים ומרחיקים ממנו את הקראוון.
החניה היום היא ללא חיבור לביוב (עם חיבור לחשמל ולמים) ובמחיר של 45$ ללילה, אחרי מסים.
אנחנו עייפים מכדי לבשל ומחליטים להזמין פיצה מקומית. מאחר ואנחנו לא יודעים מה הטיפ שנהוג לתת לנהג המשלוחים, אנחנו פונים לעזרת ד”ר גוגל ובודקים מה מקובל. אנחנו מגלים שהנוהג הוא כמו בעניין טיפ במסעדה.
אנחנו נוהגים בהתאם למה שקראנו, אבל אולי זה לא בדיוק הנוהג, כי החצי דיווח שהשליח מאד הופתע ומאד שמח מהטיפ שקיבל. הפיצה מצויינת (!!!) ונעלמת תוך מספר דקות.
סיום נעים ליום מצויין.
יום ראשון 21.4.13 שמורת הסוס המת ושמורת קניונלנדס.
מתעוררים בעצלתיים אחרי תשע.
אנחנו מתארגנים עם מעט האוכל שנשאר לנו, מתלבשים ויוצאים לגינה הסמוכה, שמתבררת כמוצלחת מאד. המתקן אמנם קטן יחסית בשטחו, אבל מלא עניין וכל הבנות מקטנה עד גדולה נהנות לשחק את עשרים הדקות שאנחנו מבלים בה.
אנחנו יוצאים לדרך רק לקראת 12. לפני היציאה אל השמורות, אנחנו נכנסים לעיר. העצירה הראשונה משולבת - החצי ניגש למלא דלק ואני נכנסת לסופר לקנות אוכל למשך היום.
מהסופר המצוין אני יוצאת אחרי הרבה מדי זמן (התורים, והקופונים, והאישה (המתישה) שלפני...) ועם צידה רבה מאד אנחנו סוף סוף יוצאים לדרך (החצי אומר שאסור לשלוח אותי רעבה לסופר. אולי זה נכון, אבל כשחזרנו לקראוון, אחרי שמונה וחצי בערב, לא נשאר כמעט כלום ממה שקניתי וזה אומר משהו, לא?).
הדרך לשמורה הראשונה, dead horse state park, סופר מעיקה, כשהצעירה לא מפסיקה לבכות כמעט כל הדרך(כמעט חצי שעה). יאוש!
בשמורה אנחנו פותחים את הביקור בפיקניק ואחרי האוכל, יוצאים לסיבוב ראשון במסלולון קטן ליד מרכז המבקרים, כדי לצפות במרחבים העצומים הנפרשים מתחתינו ולפנינו.
אחרי הסיבוב הרגלי הקצר אנחנו נכנסים לתוך מרכז המבקרים, שם אנחנו מגלים, לשמחת הבנות, שיש להם תוכנית ג'וניור ריינגר.
בשלב הזה החצי מתיישב עם הגדולות לעבוד בחוברות (השלישית מאבדת עניין מהר) ואני מחלקת את זמני בין הרכבת פזל עם השלישית ל”מרדפים” אחרי הצעירה...
אחרי כחצי שעה הגדולות מסיימות את המשימות המינימליות הדרושות בחוברת והן מחליטות לבצע עוד משימה (גם השלישית בינתיים חוזרת לעבוד ומשלימה עוד משימה או שתיים שחסרות לה).
אנחנו מסיירים יחד במוזיאון הקטן שחוזר ומסביר על היווצרות רמת הקולורדו (משילוב של דחיפת הקרקע (כתוצאה מתזוזה של לוחות טקטוניים) וההתגבשות של החול לסלעים (כתוצאה מלחות ומינרליזציה)), על חציבת הקניונים שאנחנו רואים היום במשך מליוני שנים על ידי הנהר ויובליו, ועל המחזוריות של תנועת החול, שנסחף עם הנהר לאוקינוס ושנערם באזור חולי חדש אי שם, שפעם יעבור תהליכים משל עצמו. אנחנו צופים גם בתמונות של חיות ליליות האופיניות לאזור, ואחרי כל זה פונים לקבל את סיכות הג'וניור ריינג'ר מהריינג'רית.
הריינג'רית בודקת את החוברות, שואלת מה ששואלת ואחר כך משביעה את הבנות ומעניקה להן סיכות בטקס מקסים כתמיד, וסיכה חמישית מצטרפת לאוסף.
באותה ההזדמנות, אנחנו קונים ספר מפות דרכים של ארה"ב וקנדה, ומגנט של השמורה לאוסף המגנטים המתהווה.
ביציאה ממרכז המבקרים, אנחנו עושים הפסקת גלידה אל מול הנוף המקסים במרפסת, וזו מתבררת כמצויינת וכחיונית.
מכאן אנחנו ממשיכים ל- dead horse point, שם אנחנו מתבוננים בנקודות התצפית והבנות נהנות לשחק קצת.
השעה כמעט ארבע כשאנחנו יוצאים לכיוון שמורת קניונלנדס, אל החלק המכונה "האי שבשמיים" בשל היותו מורם מעל הקניונים שמסביבו.
לצערי, עקב תיכנון לוקה בחסר, הסתבר לנו בבוקר, שהחלק השני של השמורה, נידלס, מרוחק כשלוש שעות נסיעה (בקצב הנסיעה שלנו) ממואב ושהיינו צריכים לעצור בו בדרך הנה. חבל, אבל עכשיו יש לנו סיבה נוספת לחזור הנה בעתיד :-)
קרוב למרכז המבקרים, אליו יוצא רק החצי, על מנת לברר, איך לא, על תוכנית הג'וניור ריינג'רס, הצעירה נרדמת ואחרי שהחצי חוזר עם חוברות (אותן ניתן להחזיר גם בארצ'ס וגם במרכז המבקרים במואב), אנחנו נוסעים אל נקודת התצפית הראשונה. מדובר במסלולון (160 מטר בערך) אל מצוק הצופה על הקניון. המצוק חשוף לחלוטין ואנחנו מחליטים שרק אני ארד.
הדרך קלילה וקצרצרה והנוף הנשקף מהצוק נפלא, אבל ללא ספק, זה לא מקום ללכת אליו עם הילדות שלנו. לפחות לא בהרכב מלא.
אני חוזרת לאוטו ואנחנו ממשיכים לנסוע בין נקודות תצפית על הקניון ומרחבי האינסוף מרחיבים את הלב.
בחלק מנקודות התצפית אנחנו יורדים כולם, בחלק רק אני והחצי, לסירוגין, ולפעמים עם נציגות של הבנות.
מסלול אחד קצר (באורך של כחצי מייל) אל קשת האבן שבפארק, שאנחנו עושים יחד, מתגלה כשובה לב במיוחד (וקצת מסוכן). המסלול עצמו ברור, נוח להליכה ובטוח, אבל הקשת זה כבר סיפור אחר. היא גבוהה ותלויה מעל כלום ושום דבר. אין מעקה כמובן וילד שרץ, בקלות, יכול לעוף לתהום.
אנחנו מרחיקים את הבנות מהקצה (וצריכים ממש לכעוס על הבכורה, דווקא, שעושה שטויות מסקרנות. רק אחרי שאני לוקחת אותה איתי לראות מקרוב את פוטנציאל הנפילה, היא מבינה (קצת נבהלת אולי) ונרגעת). מצטלמים בעוד צילום במרחק בטוח מהקצה, ואנחנו חוזרים חזרה. מסלול מומלץ!
אנחנו עוברים בין נקודות תצפית אחרונות (ומוותרים על מסלולים בשלב זה, מאחר וכבר מחשיך ונראה שכל מסלול שיש לשמורה להציע יסתיים כבר בחושך ואנחנו לא ערוכים לכך) ויוצאים חזרה אל עבר העיר, כשבדרך אנחנו נהנים מצבעי השקיעה היפים שצובעים את קירות הקניונים באדום.
בדרך חזרה למואב אנחנו מתכננים לעצור ולראות את השקיעה בשמורת דד הורס. כבר בדרך אנחנו מבינים שנגיע אחרי שהשמש תרד ושלא נספיק לראות את השקיעה, אבל אנחנו עוברים שם בכל מקרה. אני יוצאת לצלם (יותר נכון לנסות לצלם) במרכז המבקרים הריק והנטוש, ללא הצלחה מיוחדת.
את המשך הדרך חזרה אנחנו כבר עושים בחושך מוחלט. הכביש בקושי נראה, מדי פעם חולפת על פנינו מכונית בודדת (שלא ברור להיכן היא נוסעת) ובאופן כללי, הנהיגה בתנאים אלה לא כל כך סימפטית.
בחניון הקראוונים, אליו אנחנו מגיעים אחרי עוד כחצי שעה, אנחנו אוכלים משהו, שולחים אימיילים לשירות הדואר שלנו בטקסס (ומבקשים שישלחו לנו את הדואר לכאן) ולאלסקה מארין היווי, חברת המעבורות באלסקה, עם מימדי הקראוון שלנו (לעדכון ההזמנה), מתקלחים, ועם גלישה ליום המחר, אנחנו סוגרים עוד יום מקסים.
יום שני 22.4.13 - קצת ארצ'ס והרבה בריכה ומנוחה בפארק הקראוונים
מתעוררים מאוחר מאד ומעבירים את הקראוון לסייט עם חיבור ביוב ללילה הקרוב (בזמן שהחצי מפרק את כל החיבורים, אני לוקחת את הבנות לגינה).
לכיוון ארצ'ס אנחנו יוצאים רק בסביבות 12:00...
אנחנו יוצאים מחניון הקראוונים, פונים שמאלה לכיוון שמורת ארצ'ס ותוך כמה רגעים האוטו מתחיל להשתעל קשות (הפעם ברור שזה לא עניין של דלק). החצי מספיק לרדת לשוליים והמנוע כבה. נפלא...
אחרי הרבה מדי זמן האוטו ניעור לחיים. אנחנו מחכים שיתחמם ומחליטים לנסוע לסיבוב בעיר, למקרה והוא ישבוק שוב.
הסיבוב עובר בשלום (וכולל עצירה נוספת בסופר לקנות אוכל להמשך היום) ואנחנו ממשיכים אל ארצ'ס.
עצירה ראשונה במרכז המבקרים. לוקחים חוברות ג'וניור ריינג'ר ויוצאים אל נקודת מסלול ה"חלונות", שבה באחת וחצי אמור להתחיל סיור ריינג'ר מודרך.
אנחנו מקדימים ומגיעים לפני מועד הסיור המתוכנן ומנצלים את הזמן בכדי להימרח נגד קרינת השמש היוקדת במלוא העוז.
השעה היעודה מגיעה וחולפת ואין זכר לרינג'ר או לסיור המודרך... אנחנו מחכים ומחכים ואחרי למעלה מעשר דקות אנחנו מתייאשים ויוצאים למסלול לבד (אין לנו אפשרות להתקשר למרכז המבקרים ולברר, מאחר ואין קליטה סלולרית בשמורה).
המסלול קל, נוח להליכה ומקסים. הקשתות יפות וענקיות ואנחנו נהנים לטייל ביניהן ולשבת בצלן.
בסוף המסלול אנחנו נזכרים ששכחנו את הדרכונים ועוד משהו בקראוון ואנחנו מחליטים לחזור.
בחזרה בחניון הקראוונים, השמש הזורחת, יחד עם סימן השאלה לגבי מתי יגיע הדואר מטקסס, מובילים להחלטה שנשאר כאן יום נוסף, ובמקום לחזור היום לשמורה, אנחנו מחליטים לבלות בנחת את אחר הצהרים באגם המלאכותי כאן בחניון.
הבנות שמחות מאד לרעיון ורצות ללבוש בגדי ים.
מאותו רגע ועד שמתקרר, אנחנו מבלים בכיף באגם. הבנות שוחות, מתרוצצות סביב ומשחקות בחול עם הדליים והכפות שקנינו. אנחנו לוקחים לשייט את הסירה הקטנה שמוצבת באגם לשימוש האורחים ואפילו מצליחים להתהפך פעם…
המים קפואים לטעמי, אבל לרוב הבנות זה לא מפריע.
את הבילוי אנחנו חותמים באכילת תותים ליד המים. בחזרה בקראוון כולם רטובים ומתחיל להיות קר. המים בדוד מתחממים במהירות יחסית, וכולן עושות מקלחות חמות.
ארוחת הערב טעימה מאד ויום מצוין ומהנה במיוחד מגיע לקיצו. מחר נמשיך את הביקור בארצ'ס.
יום שלישי 23.4.13 חוזרים אל שמורת ארצ'ס
אחרי ארוחת הבוקר (הדואר מגיע ואיתו אישור העברת הבעלות ברכב), אנחנו יוצאים שוב אל שמורת ארצ'ס.
אנחנו מחליטים לנסוע היישר אל קצה השמורה (בדרך אנחנו עוצרים להביט בסלע התלוי ובאזור בו היו קשתות שהתמוטטו).
שם אנחנו יוצאים (לבושים במיטב המעילים והג'קטים. היה קררר!) למסלול הליכה קצר של כמייל לכל כיוון לשתי קשתות. הדרך קלה למדי ומתוחזקת היטב. כשאנחנו מגיעים לאזור הקשת, אנחנו מגלים לאכזבתנו, שאי אפשר להתקרב אליה, מאחר ולפני אי אילו שנים נפלו ממנה סלעים וקיים חשש לקריסה מוחלטת (שזה סופן של כל הקשתות שבשמורה).
אנחנו מחליטים לנסות להגיע לקשת הכפולה. הדרך לשם פרימיטיבית, כלומר מסומנת בקושי וכוללת טיפוס על סלעים בגדלים ובזויות משונות. אנחנו מתחילים ללכת, אבל באיזה שהוא שלב, איפה שהוא באמצע הדרך, אנחנו מסתובבים (אנחנו חוששים שיהיה מסובך לרדת את העליה עם הבנות, בעיקר עם הצעירות ועוד יותר עם הצעירה במנשא הגב).
הנוף מקסים (ובינתיים גם מזג האוויר קצת מתחמם) ואנחנו חוזרים באותה הדרך חזרה.
לקראת סוף המסלול, אנחנו מאפשרים לבנות לטפס על דיונת חול שבתוך קשת סגורה והן עולות ויורדות שוב ושוב בשמחה ובצהלה, עד שהן מתעייפות (ולנו נעשה קר מדי).
ליד האוטו אנחנו עושים פיקניק שאריות טעים (פוקאצ'ות ותותים). עורב מסתובב סביבנו ונראה שהוא ממתין שנסיים (ואכן, ברגע שאנחנו מסיימים, הוא מגיע לבדוק אם נשאר שלל בסביבה ומתאכזב...).
אנחנו ממשיכים לנקודה הבאה, הקשת העדינה. למרות הרצון ללכת עד אליה, השעה המאוחרת יחסית, יחד עם אורך המסלול (כ- 4 ק"מ) וכאב הגב של החצי, גורמים לנו לוותר בצער על ההליכה ולהסתפק בתצפית על הקשת.
אנחנו הולכים לנקודת התצפית שמתקרבת אל הקשת קצת יותר (אורך המסלולון כחצי מייל בעליה קלה). הקשת יפהפיה ובת הרבע לחמש מבקשת ללכת עד אליה ומצטערת כשהיא מבינה שאי אפשר.
אנחנו מתקדמים עוד קצת במסלול לעבר נקודת תצפית קצת יותר טובה, לפי סימוני אבנים על השביל, כשלא ברור לנו עד הסוף, אם זה אכן מסלול מסומן רשמית או לא.
בכל אופן, ההתקרבות לא באמת משפרת את הראות, כי זה עדיין רחוק. אנחנו שוקלים להגיע מחר מוקדם וללכת את המסלול אל הקשת לפני היציאה הלאה, אם כי בשלב זה היינו כבר אמורים להבין שהקצב שלנו בבוקר לא ממש יאפשר את זה, מה גם שהבנות מעוניינות לקבל סיכות ריינג'ר ויש להן עוד עבודה לעשות בחוברות.
עם טעם של עוד, אנחנו נפרדים מהשמורה היפה וחוזרים אל מואב.
בחזרה במואב, אנחנו עוצרים שוב בסופר המקומי המצויין ואחרי “קצת” השלמת קניות, אנחנו חוזרים לקראוון למקלחות ולארוחת ערב מעולה, של כריכי עוף וירקות ולקינוח כיפי של עוגת גלידה טעימה טעימה.
אחרי הרבה התלבטויות בנוגע להמשך והתייעצויות בפורום צפון אמריקה כאן ב“למטייל”, אנחנו מחליטים להמשיך היישר לכיוון סולט לייק סיטי ולוותר על ביקור ששקלנו בדינוזאור שבקולורדו.
מחר אנחנו ממשיכים הלאה. היה כאן נפלא.
