מסע להודו 11 - עגיליה של פארוואטי

פרק 11 – עגיליה של פארוואטי

ארוחת הבוקר אצל מאמא לא היתה משהו, מה ששכנע אותי סופית, שבאים אליה לא בגלל טיב האוכל, או המחיר, אלא בגלל היחס, האווירה, הדאגה האימהית, ומבחר המאכלים הישראלים המזכירים את הבית, כולל החמין בשבתות. אחרי האוכל אני אורז את ה'בית', משלם לפְרים, מנהל הגסט-האוס, עבור שני לילות, ולוקח אוטובוס למאניקאראן, משהו כמו רבע שעה נסיעה, אולי אפילו פחות. מתחנת האוטובוס אני צועד לגסט-האוס, אותו בדקתי בביקורנו כאן אתמול (מתוחכם, הא?), ולוקח חדר בקומה העליונה, עם מרפסת הצופה לנהר פארוואטי ולמעיינות החמים. כמה דקות אחרי שאני מתמקם לי על כורסת נצרים במרפסת החדר, צופה בנהר הגועש ובתימרות העשן העולות מן המעיינות, מתחיל לטפטף גשם, גשם ראשון שלי מאז שאני בהודו. הגשם הזה, יחד עם השמים האפורים ומזג האוויר הסגרירי, מוסיף לאווירת העצבות והדִכדוך שירדה עלי לאחר הפרידה מגיל וחגית. כן, שוב אני לבד, כמו בהתחלה, ואין עם מי לדבר ולהתחלק (הייתי יורד עכשיו על איזו טבלת שוקולד...). אבל אני מכיר את עצמי, זה יעבור, וזה מה שיפה, גם אם עצוב לפעמים. כי כל פעם אתה פוגש אנשים חדשים שאתה פנוי אליהם ומחפש אותם, כי אתה לבד, ואין לך בת-זוג או קבוצה שאתה עסוק אִתם בדיבורים ובלהיות ביחד, כל החבר'ה, אתם יודעים. אתה מחפש אנשים מעניינים לדבר אִתם, לעשות אִתם איזה טרק או שניים, ללמוד מהם משהו, ואז שוב להיפרד, ושוב להכיר אנשים חדשים... רגשית זה לא קל, הפרידות האלה כל הזמן, לי במיוחד, אבל אחרי שאתה מתאושש אתה נמלא התלהבות לקראת מה שמצפה לך, סקרן וחסר סבלנות לגבי האנשים שתפגוש, המקומות החדשים שתראה, וכל מה שמחכה לך. כמובן חשוב שיהיו לך אתך, בכוננות, קצת צ'ופרים, אתם יודעים, סניקרס, טוויקס, וופלים, מסטיק, וכל זה, שיוכלו להמתיק לך את רגעי העצב והדכדוך, וְאֵלֶה, יחד עם צ'אי חם, ואם אפשר גם מרק נודל'ס, כבר יוציאו אותך לדרך חדשה.

אדי המעיינות החמים עולים למעלה במאניקאראן / צילום: איציק גונן

עכשיו המראה ממרפסת החדר מאוד מיוחד: העננים ירדו נמוך ומכסים את צמרות העצים הגדלים על הרכסים המקיפים את העיר, הגשם מטפטף מלמעלה, ממלא את הנהר השוצף, ואדי המעיינות החמים עולים מלמטה, מתערבבים עם העננים, ויוצרים תמונה שמזכירה לי את בריאת העולם כפי שאני זוכר מספר תמונות ישן עם ציורים מהתנ"ך בו אהבתי להביט פעם ועוד פעם כשהייתי ילד קטן.

בערב עדיין יורד גשם, ואין לי חשק לצאת, והאמת שגם אין כל-כך לאן. דווקא ניסיתי קודם, אבל כאן איפה שהגסט-האוס שלי, בלב הבאזאר, חוץ מהגשם שיורד מהשמים יש גם זרמי מים שיורדים מסככות החנויות הקטנות, וכשאתה הולך בשביל הצר של הבאזאר אתה פשוט נרטב כמו כלב שאין לו מלונה, ולא חשוב מה תעשה. עכשיו גם מתאים התיאור של מאניקאראן המופיע בלונלי-פלנט, ש"כשהשמש נוטשת את העמק (בשעות אחר הצהריים המוקדמות), הופך המקום לקריר וקודר". מסעדת המלון כמעט ריקה, ואני מתיישב ומעיין בתפריט, מתלבט על מה ללכת. בטלוויזיה שבפינה רואים ערוץ דיסקברי עם דיבוב הודי, משהו שנראה ונשמע מצחיק לאללה, ובשולחן לידי יושבת אִשה שווייצרית, נראית משהו בין 50 ל-60, שיער שחור חלק, עם מעט שֵיבה, ותווי פנים חדים, ושותה כוס אחר כוס של תה לימון. בחור צעיר, שווייצרי גם הוא, עטוף בצעיף צמר עבה, מצטרף אלי לשולחן, ומספר שהיה היום בפוּלגה, לא רחוק מכאן, ועלה לקהיריגאנגה, שזה קרוב ל-3000 מטר, למעיינות החמים. "לשבת שם בבריכת מים חמים, כשמסביב קור אימים זה משהו", הוא אומר, ונושף על שתי כפות ידיו כדי להתחמם. כשחזר לפולגה התחיל לרדת קצת שלג, ועכשיו הוא מתלבט אם להמשיך לטרק של מלאנה, שבטח גם הוא כבר מושלג, או לנסוע ישר למנאלי. אמנם שלג לא מבהיל אותו, הוא אומר, בתור שווייצרי שרגיל לזה, אבל הבעיה שהוא לא הביא אתו לכאן שום ציוד לשלג. אני מספר לו על הטרק למלאנה, ואומר שאני מתכוון מחר לנסוע לפולגה ולעלות לקהיריגאנגה, כמובן אם מזג האוויר יהיה סביר. אם לא, ולא יהיה שיפור במזג, אני מתכנן לצאת למנאלי כבר מחר, או מחרתיים. רֶנצי, הבחור השוויצרי, מעיין בתפריט, ובינתיים מצטרף אלינו עוד שוויצרי אחד, וכולנו מזמינים בסוף תאלי הודי. האוכל ככה-ככה, ורק התה נענע, שהזמנתי הפעם לשם שינוי, טעים. אחרי האוכל אנחנו מתרווחים מול הטלוויזיה, ומתילד, האשה השווייצרית, שעברה מִתֵה לימון לעישון, מעבירה בין ארבעתנו סיגריה שגִלגל לה פקיד הקבלה, היושב בפינת המסעדה ("זה לא צ'אראס", היא אומרת לי בחיוך הממזרה השווייצרית הזאת, שנראה שהיא לא מהאו”ם ועוד לא נס ליחה), ועוד סיגריה, ועוד אחת, שנרגיש טוב. בחוץ גשם וקר, בפנים אין חימום, אז לפחות נעלה עשן ונתחמם קצת.

כשאני הולך לישון אני נכנס עם כל הבגדים לציפה, מתחת לשמיכות, ואפילו מעיל הפליס עלי, סגור עד למעלה, ועדיין קר, קור אימים! רעש הנהר הזורם מתחת לגסט-האוס נשמע כמו גשם מטורף, וכל פעם שאני מתעורר בגלל הקור (הלילה זה השיא!), אני שומע את שאון הנהר ובטוח שהמבול הגיע למאניקאראן…

בריכת מים חמים ציבורית לגברים / צילום: איציק גונן

... אני יושב עכשיו וכותב אחרי רחצה ארוכה בבריכת מים חמים הנובעים כאן מהאדמה, אל תשאלו איזה כיף, פשוט פנטסטי! הפעם המים ממש שרפו, לא כמו שלשום, והייתי צריך להוסיף הרבה מים קרים, במשך כמה דקות טובות, כדי שאוכל להתחיל להכניס את כפות הרגליים, ולאט-לאט, בזהירות, את כל הגוף. ההרגשה במים נהדרת, רק אני כאן, לבד, הכל מלא אדים וחם, ודרך הפתח שבחדר הרחצה, לכיוון הנהר, אפשר לראות את הגשם יורד, ואת אדי המעיינות החמים עולים, וכל זה, עם רעש הנהר הזורם, נראה לי משהו סוריאליסטי לגמרי... אני שרוע לי במים, לא חושב על כלום, ועכשיו שהגוף שלי התרגל למים הרותחים, אפשר להמשיך ולהכניס לבריכה מים חמים. תכף אני אהיה כמו בסיפור על הצפרדע, שאם תכניס אותה למים רותחים היא מיד תקפוץ החוצה, אבל אם היא תהיה בתוך מים שהולכים ומתחממים, היא לא תרגיש איך היא מתבשלת, עד שיהיה מאוחר... כשאני חושב על זה, זה בעצם נכון גם לגבינו. ההשתנות האיטית של עצמנו ושל מה שקורה לנו בעקבות כך, של יחסינו עם בנות או בני זוגנו ועם אחרים, ואולי בכל דבר בחיינו, גורמת לכך שלא נהיה מסוגלים להבחין בשינוי, וכשאנו כבר מצליחים להבחין בו זה הרבה פעמים מאוחר מדי. פרוסט כתב על זה, כבר בכרך הראשון של 'בעקבות הזמן האבוד', כי האיטיות שבה מתרחשים הדברים בעולמנו האמיתי (בשונה מזה הנפרש לפנינו בספר, וחושף את מחשבותיהם ורגשותיהם של הגיבורים), אינה מאפשרת לנו לתפוס אותם. כך משתנה ליבנו במהלך החיים, מבלי שנצליח להבחין בעצם תחושת ההשתנות, וזה הנורא שבמכאובים. טוב, פרוסט הוא חצי אלוהים בשבילי, אפילו ביקרתי אותו בקברו בפר-לאשז בפריס, (אבל זה סיפור לפעם אחרת), ועכשיו אני תוהה איך הוא היה מרגיש בבריכה הלוהטת הזאת. הראש שלי מזיע כולו, ואני מתלבט אם לטבול גם אותו במים. לך תדע מי עוד התרחץ כאן בברכה, ואם רק התרחץ, אתם יודעים. בסוף אני מחליט יאללה, יהיה מה שיהיה, וצולל פנימה... אך, איזה כיף, אני נזהר לא לשתות מהמים, זה לא, אבל בודק כמה זמן אני יכול לצלול בלי להוציא את הראש החוצה. כשאני מרגיש שאני מתחיל להיות מסטול מהחום והאדים, ולפני הבישול הסופי (מוֹתר האדם מהצפרדע), אני יוצא החוצה, מתנגב, מתלבש, ויוצא אל הגשם בחוץ.

שלג יורד על עמק פארוואטי / צילום: איציק גונן

זהו, היה כיף, אבל הרחצה בבריכת המים החמים באה לי אחרי השלג, כן, כן, שלג, ואם אתם רוצים את הסיפור המלא אז הריהו לפניכם: כשקמתי בבוקר פתחתי את הוילון לראות מה קורה בחוץ, כדי להחליט אם אני נשאר כאן עוד יום או חותך למנאלי. השמיים היו מעוננים, אבל לא ירד גשם, מה שעודד אותי לנסות בכל זאת להגיע לפולגה ולקהיריגאנגה. התארגנתי עם מקלחת, שקיוויתי שקצת תחמם אותי אחרי הלילה המקפיא הזה, אבל המים היו פושרים ומטה, בררר... אתמול אחר-הצהריים גם נאלצתי להחליף חדר, כי מי הגשם החלו לטפטף מהתקרה, ועכשיו אני אומר לעצמי: I'm fed up with Padha (Padha הוא שם הגסט-האוס המשפחתי בו אני נמצא). זה שהראה לי את החדר אתמול התחייב למים חמים ("תפתח את הברז ותחכה דקה, ותראה שיבואו המים החמים"), אמר לי, אחרי שפתחתי ויצאו רק פושרים; עכשיו אחרי שבאתי אליו הבוקר ואמרתי שחיכיתי 10 דקות ואין מים חמים, הוא חשב רגע ואמר "אני רק אפתח משהו וזה יהיה בסדר", אבל בסדר, כמו שאתם משערים, זה לא היה. אכלתי בוקר ויצאתי החוצה, ואז החל לטפטף, עדיין טפטוף דק ולא מאיים, אבל קבוע כזה, שלא נפסק. הלכתי לתחנת האוטובוס, חוכך בדעתי מה לעשות, ודבר ראשון נכנסתי למשרד נסיעות וקניתי כרטיס לאוטובוס הדה-לוקס היומי למנאלי, מחר אחר הצהריים. לגבי היום, החלטתי לקחת את האוטובוס שמגיע כמעט עד פולגה (12 רופי), ואז לראות.

כשמגיע האוטובוס אני עולה ומתיישב בספסל האחורי, ליד בחור שנראה ישראלי, שראיתי בארוחת הערב אצל 'מאמא שיווה' בקאסול, אבל לא דיברנו. מסתבר שקוראים לו אִמרי, הוא בן 24, ועכשיו נוסע לקלגה, שזה ליד פולגה, להיפרד מחברים. הוא היה שם חודש ("היה כיף, סוף העולם, שקט"), ועכשיו הוא מביא אתו גם בקבוק ויסקי מתנה להודים המארחים, ומחזיר מצלמה דיגיטלית שמישהי הילוותה לו. הגשם עושה לו טוב, הוא אומר, הוא אוהב גשם, "מתאים לי". לאט-לאט, ככל שהאוטובוס מטפס למעלה (פולגה זה איזה 2500 מטר), הגשם שיורד בחוץ הופך לשלג, שלג שיורד בכמויות ומלבין את העצים וההרים שמסביב.

שלג בדרך לפולגה / צילום: איציק גונן

אמרי מבסוט, "יופי", הוא אומר לי, "אני אוהב שלג". "אמנם הנעליים שלי כבר קרועות", הוא ממשיך, ומביט בנעליו, "אבל לא נורא", ואילו אני מרגיש שהשלג הזה, שכל-כך יפה לראות אותו יורד, גם מוריד לי את קהיריגאנגה מהתכניות, ואולי גם את פולגה. קר באוטובוס, למרות שלבשתי את כל מה שהיה לי (סווטשרט ומעיל פליס), והאמת שגם אני לא באתי מצויד לקור ולשלג, וכל הזמן אמרתי למי ששאל אותי, שאם יהיה קר בצפון נרד דרומה, וזהו, אבל בינתיים קר ואני עדיין כאן, כמו הציפור על פסלו של 'הנסיך המאושר'. בינתיים אנחנו נוסעים בתוך ענן נמוך, מסביב השלג יורד במרץ, והראות מוגבלת לאיזה 50 מטר מקסימום, אפילו פחות. בבארשאיני תחנה סופית, כולם יורדים וישר רצים לתפוס מחסה מתחת לגגות שורת חנויות קטנות ומסעדה שנמצאים במקום. אמרי שולף מטריה, ויוצא לקלגה, לא לפני שהוא מנסה להראות לי, בתוך מסך השלג והענן את פולגה, שנמצאת מעבר לערוץ. אני מאחל לו הצלחה בדרך, ומחליט להמתין עד שהשלג ייחלש קצת. הנעליים שלי כבר רטובות, ואם אני יוצא עכשיו אפשר יהיה להתחיל לסחוט אותי עוד 5 דקות. בינתיים אני פוגש בחור צרפתי, שמספר לי שמאז אתמול אחר-הצהריים יורד כאן שלג, ועכשיו הוא מחפש איך לרדת מכאן למאניקאראן. אף מונית לא רוצה לנסוע, הנהגים חוששים מהשלג, והוא החליט לחכות לאוטובוס איתו באתי, ושכעת ממתין כאן כחצי שעה, לפני שירד חזרה, בתקווה שלא יסגרו בינתיים את הכביש. האמת שגם לי אין חשק להיתקע כאן בלי ציוד, בקור הזה, ואני מחליט לעשות מסלול מהיר לפולגה המושלגת ולחזור מייד, ואולי אפילו לתפוס את האוטובוס הזה. מעבר לערוץ רואים אך בקושי את בתי פולגה, מכוסים לבן, והשלג רק הולך ומתחזק. בראש אני חושב לעצמי שאולי אמצא שם איזה מקום פתוח, שאפשר לשבת ולשתות צ'אי, להתחמם קצת, ואז לחזור, ופתאום אני תופס את עצמי, רגע, מה הסיפור, מה כל-כך חשוב לך בפולגה? הלא מראש חשבת לוותר עליה אם ירד גשם היום, אז הנה, יש אפילו שלג, אז תוותר עכשיו, די. רצית פולגה, רצית קהיריגאנגה, יופי, אבל יורד שלג חזק ואין לך אפילו מעיל נורמלי, או מטריה, הנעליים שלך כבר רטובות ומלאות שלג, די, מספיק עם הטמטום הזה, מה זה, יעד שצריך לכבוש? שב כאן בקפה, שתה צ'אי ותתחמם, תהנה מהשלג היורד, ותחזור לְמטה באוטובוס הבא, לא צריך ללכת עם הראש בקיר... איזה רבע שעה אני מתלבט ביני לבין עצמי, ובסוף מחליט לוותר, קצת מאוכזב, אבל באמת שלא יותר מדי. אני מתיישב במסעדה הקטנה, מזמין צ'אי ומנסה קצת להתחמם, עכשיו אני גם יכול באמת ליהנות מהשלג, שלא מפסיק לרדת, ולא רק לחשוב איך אני צולח אותו בלי לשקוע, ובלי לקפוא מקור.

נראה שהכבשים לא ממש מתרגשות מהשלג / צילום: איציק גונן

האוטובוס חזרה למטה מלא וגדוש. אני עומד במרכזו, נדחף מכל כיוון, כולם רוצים לרדת אתו, ואף אחד לא בטוח שהכביש לא ייסגר בגלל השלג. הכרטיסן מצליח אך בקושי לפלס דרכו בין הנוסעים, ורק לאחר שגבה כסף מרובם ונתן להם את הכרטיסים, לאחר שניקבם, הוא שורק לנהג, וזה יוצא לדרך. השלג ממשיך לרדת, ואני מת להשתין, מה עושים... הנהג נוסע לאט ובזהירות, וחרף זאת בסיבוב אחד, שהוא מנסה לקחת בפעמיים, הוא לא מצליח לנסוע אחורה, מחליק ונעצר. הכרטיסן יורד לכוון אותו, ואחרי מאמצים רבים הוא מצליח להשלים את הסיבוב, וכך, דרך של 16 ק"מ לוקחת לנו שעה תמימה! לקראת מאניקאראן פוסק השלג ועובר לגשם, כאן אם כן עובר קו השלג, בשילוב שבין גשם לקור, וגם על הרכסים המקיפים את מאניקאראן אפשר לראות את הקו הזה. כשאנחנו מגיעים סוף-סוף למאניקאראן, אני מחלץ את עצמי במהירות מהאוטובוס, והולך יחד עם עוד כמה גברים הודים לחוצים לרוקן את שלפוחית השתן בצד הדרך... אך, איזה כיף! אני כבר מרגיש ממש הודי. עכשיו אני יכול להיכנס בנחת לצריף שבו מסעדה טיבטית, זכר לימי מקלוד גאנג', ולהסתער על צלחת טוקפה, מרק חם עם אטריות דקות, והפעם גם קצת חתיכות בשר כבש, ולקנח בצ'אי חם, כדי להפשיר מעט את הקור; את שאר ההפשרה כבר תעשה הרחצה בבריכת המים החמים…

אוכלים במסעדה הטיבטית על אם הדרך / צילום: איציק גונן

אתמול בערב חוויתי בפעם הראשונה מאז שאני בהודו הפסקת חשמל, איזה שעתיים או משהו. דווקא הכינו אותי בארץ, ובאמת באתי מצויד עם נרות, וכל זה, ובכל זאת. האמת היא שזה די רומנטי לשבת בחדר לאור נר, מה גם שאין כאן מכשירי חימום, כך שה'אין חשמל' לא משפיע על הקור, רק שחסרה לי כאן מישהי כדי לממש את הרומנטיקה הזאת, והמישהי הזאת נמצאת עכשיו רחוק, רחוק, באמריקה... בדיוק התכוונתי לצאת לאכול משהו, ובבת אחת כל העיירה הזאת הוחשכה, וזהו, נגמר. גם לא ראיתי אורות שהודלקו על-ידי גנרטורים או משהו, לא מסעדות, לא גסט-האוסים לא חנויות, כלום, עיירה שלמה בחושך, מחכה יותר משעתיים שמישהו ידליק את האור. ומאניקאראן, שתבינו, זה לא סתם עוד מקום, זה מקום עם חשיבות דתית גם להינדים וגם לסיקים, שעולים אליו לרגל מכל רחבי הודו, ויש בו מעיינות חמים שאמורים לרפא כל מחלה. כן, כן, מקום מאוד נחשב. אגב, משמעות השם 'מאניקאראן' בסנסקריט היא "אבן חן מהאוזן", ואם אתם מנסים להבין מאיפה זה בא, אז האגדה מספרת שכאן, במקום בו נמצאת העיירה, רחצה בנהר יום אחד פארוואטי בת זוגו של שיווא (שבגלגולה הקודם נודעה כסָטי, בתו של דקשה, ולאחר מכן נולדה מחדש כבתם השלישית והצעירה של הימלאיה ומֶנא, וידועה גם כקָאלי 'השחורה'). לפתע הופיע במקום נחש ענק ולקח את עגיליה של פארוואטי היפהפייה, שגוון עיניה כלוטוס הכחול, ואז נשף אותם דרך אפו ויצר את המקומות מהם נובעים כאן המעיינות החמים. כן, שתדעו. כשאתה בהודו אתה חייב להקשיב ולשמוע את כל האגדות והסיפורים שיש כאן, כי האנשים פשוט מאמינים בהם וחיים לפיהם. במשך היום אתה רואה כאן מסתובבים הרבה עולי רגל הודים, לא פעם משפחות שלמות, ובעיקר קבוצות של נשים ונערות, שכנראה באות לכאן לקבל ברכות מיוחדות לנישואים וללידה. מעניין, הנשים האלה מסתובבות כאן בסנדלים, למרות הקור, ובמסעדה הטיבטית שאכלתי אתמול, וישבו שם גם כמה נשים, הם ביקשו מהבחור שעובד שם (זה שמבשל, ומגיש, ומנקה), שירתיח להן מים, ואז הן יצאו החוצה עם קומקום המים הרותחים, והחלו לשפוך על רגליהן, בתוך הסנדלים, והיו מה זה מבסוטות... לא תגידו מוזר? מים רותחים על הרגליים!

לקראת שמונה וחצי חזר האור והחלטתי בכל זאת לצאת לאכול, למרות שבזמן הפסקת החשמל הספקתי לחסל כמה פירות, וופלים, סוכריות טופי, גרעינים, ומה לא... כשיצאתי החוצה הגשם עשה הפוגה, ואני חציתי במהירות את המיין באזאר שרחובותיו צרים, חשוכים, ונוטפי מים, ואפילו קצת מפחידים, עד למסעדה שראיתי הבוקר, מסעדת 'זה הולי פאלאס' (המקדש הקדוש). המנה שהזמנתי, אורז מטוגן עם ירקות, יחד עם כוס תה לימון, היתה מצוינת, פשוט מעולה! וחוץ מזה המסעדה היתה מחוממת! מקום ראשון מחומם שאני פוגש כאן בעיירה הזאת, וממש לא רציתי לעזוב. טוב, בסוף נשארתי אחרון, וחיכו רק לי לסגור, אז כבר לא היה לי נעים וקמתי. כשחזרתי לחדר שלי הרגשתי כמו שנכנסים לחדר קירור, ואני לא מגזים, ושמחתי שזה לילה אחרון שלי כאן. לא יודע מה יהיה במנאלי, שהיא יותר צפונית, ויותר גבוהה, אבל מישהו סיפר לי שיש שם תנורי חימום בחדרים, כי באים לשם רבים בחורף לעשות סקי, וגם זוגות בירח דבש, אז אני בונה על זה…

חנויות במרכז מאניקאראן / צילום: איציק גונן

גגות בתים מאבני ציפחה במאניקאראן / צילום: איציק גונן

בארוחת הבוקר אני חוזר למסעדת 'המקדש הקדוש'. ככה זה, כשיש לך משהו טוב ביד, אתה חוזר אליו שוב ושוב ולא רוצה לוותר עליו. המסעדה הזאת היא ברמה, אין מה להגיד, ואחד הסימנים לכך, עוד לפני שטעמת מהאוכל, הוא שמלצר בא אליך שומע מה אתה רוצה, רושם (או זוכר בלי לרשום), ומביא לך. במרבית המקומות האחרים מבקשים ממך שתרשום על פתק מה אתה רוצה, לאחר שעיינת בתפריט, ולפעמים אפילו מבקשים שתוסיף את המחיר ממול (ואני שואל את עצמי כל פעם מתי יתחילו לבקש ממני למלצר בשביל עצמי, ואולי גם לבשל...). גם ארוחת הבוקר כאן מצוינת, וזה כולל קערת יוגורט, סלט שיש בו הכל: עגבניה, מלפפון, גזר, פלפל, חסה, ובצל, וגם טוסט וצ'אי, וכל זה ב-50 רופי, שזה בערך 5 שקלים שלנו, תתארו לכם... זהו, אני אוכל וחושב, היום למנאלי! אני מרגיש שמיציתי את עמק פארוואטי, עם ג'ארי, קאסול, ומאניקאראן, ועכשיו לעמק קוּלוּ, עם בהונטאר, קולו, וכמובן מנאלי.

אבל עד שאגיע למנאלי עדיין מזומנת לי ההרפתקה היומית, שהולכת ומתפתחת לקראת אחר-הצהריים, והסיפור הוא כזה: אתם בטח זוכרים שאתמול קניתי כרטיס לאוטובוס דה-לוקס ממאניקאראן למנאלי, יופי, אז לקראת שלוש אחר-הצהריים אני מגיע למשרד בו קניתי את הכרטיס, שנמצא בדיוק מול תחנת האוטובוס המרכזית, מתוך כוונה להמתין שם עד ליציאה. המשרד פתוח וריק, ואני נכנס ומתיישב. כעבור כמה דקות נכנס מנהל המשרד (והעובד היחיד בו), אומר לי שלום, לוחץ את ידי, מחטט מעט בניירותיו, ושוב יוצא. אני משאיר את ה'בית' על הספסל בפנים, ויוצא לעמוד בחוץ, לראות אם האוטובוס כבר הגיע. כמה דקות אחרֵי המנהל חוזר למשרד, פניו חמורות, ופונה אלי: "בשורות רעות" הוא אומר, "האוטובוס התקלקל בדרכו הנה, קרה משהו לשני הגלגלים האחוריים בצד אחד, ולקחו אותם לתיקון בבהונטאר". "איפה זה קרה?", אני שואל, והוא עונה: בערך 12 ק"מ מכאן". "אז מתי הוא צפוי להגיע לכאן?", אני שואל, ועדיין לא קולט את עומק הבעיה; "הו, אני לא יודע", הוא משיב, "אולי שש, אולי יותר מאוחר...". אני עומד ומעכל את הבשורה, וחושב לעצמי מה עכשיו? כאן, בקור הזה, אני לא נשאר עוד לילה, אני חייב להגיע למנאלי, והוא, כאילו קורא את מחשבותיי, אומר לי "אולי תיקח את האוטובוס הרגיל?". "מתי הוא יוצא?", אני שואל, "בשלוש ורבע, זה האוטובוס האדום ההוא", והוא מראה בידו על אוטובוס שחונה 50 מטר מאתנו; "אתה בטוח שהוא נוסע למנאלי?", אני שואל, "כן", הוא עונה בביטחון שמשכנע גם אותי. "טוב", אני אומר לו, "ומה עם שובר הנסיעה?", הוא מוציא מכיסו 150 רופי, כאילו הכין אותם מראש, ומחזיר לי, ואני לוקח, מחזיר לו את השובר, וצועד לכיוון האוטובוס המקומי, המאסף, שעכשיו הולך לעצור בכל תחנה בדרך. כנראה שמישהו למעלה לא רוצה שאתנסה בנסיעה באוטובוס דה-לוקס. כך היה כשבוטלו הנסיעות שלו מדהראמסלה למנאלי, וכך עכשיו. טוב, אני עולה לאוטובוס, שבחלק ממושביו כבר יושבים אנשים, ושואל אם זה האוטובוס למנאלי. אחד מהנוסעים, שיודע קצת אנגלית, אומר לי "לא, האוטובוס הזה נוסע רק עד קולו". "אתה בטוח?", אני שואל אותו", "כן", הוא עונה, "ככה כתוב על השלט בפנים". אוקי, קולו, אני אומר לעצמי, כשאגיע לשם אקח עוד אוטובוס למנאלי, או שאמצא שם מקום ללון, אם זה כבר יהיה מאוחר, ואמשיך למחרת, אחרי שלושה שבועות בהודו זה לא מה שישבור אותי. אני מתיישב וממתין עם שאר הנוסעים עד שמגיעים הנהג והכרטיסן, מוכנים לצאת לדרך. כשהכרטיסן מגיע אלי, כמה דקות לאחר שהאוטובוס החל בנסיעה, אני מביט בו ואומר/שואל "האוטובוס מגיע לקולו, נכון?", "לא", עונה הכרטיסן, "הוא מגיע רק עד בהונטאר...". הופה, איזה עוד הפתעות מחכות לי? טוב, אין מה לעשות, אני חושב לעצמי, אז בבהונטאר נחליף אוטובוס למנאלי, זה כבר לא משנה הרבה, קולו, בהונטאר, העיקר שנוסעים…

נפרדים ממאניקאראן / צילום: איציק גונן

... זהו, אז שוב הגעתי לאוטובוס המקומי, אבל אני לא מקטר, באמת, כי האוטובוסים המקומיים האלה הם משהו, בהזדמנות תזכירו לי לספר לכם עליהם כמה דברים. בינתיים הדרך לאורכה אנו נוסעים מזכירה לי את השבוע האחרון, וכמובן גם את גיל וחגית. לא כל פעם יש לך הזדמנות לחזור בנסיעה לאורך מקומות בהם ביקרת ולהיזכר מחדש, ואני עושה את זה בשמחה: הנה הגשר המט להיקרע עליו חצינו את נהר פארוואטי, הנה הבטונדה לידה הצטלמנו (ועליה מצאנו חפיסת סיגריות עלים שמישהו שכח, כנראה במיוחד בשבילנו), הנה קאסול, מסעדת 'אברגרין', 'שיווה מאמא' והגסט-האוס שלנו, ומרחוק כבר אפשר לראות את הטרק שעשינו מג'ארי למלאנה, וההרים המושלגים מסביב. והנה ג'ארי, ומסעדת 'דיפאק', והמטבח של המבשלת שלנו, וגסט-האוס 'גולדן רֵייס', הכל מעורר זיכרונות, וגעגועים, וצביטה קטנה בלב. כן, היה שבוע אחלה בעמק פארוואטי, שבוע שנראה לי כמו חודש, ועכשיו אני ממשיך, לעמק קולו, שפעם קראו לו קולאנתאפיתה, שפרושו 'סוף העולם הראוי להתיישבות'...

בבהונטאר הנהג מוריד אותי, ועוד כמה הודים שצריכים צפונה, על הכביש הראשי, בצד הצפוני של העיירה, ככה סתם, בלי איזה תחנה או משהו, ואומר לנו להמתין כאן, "זה בסדר". אני כבר לא מופתע מכלום, ובאמת כעבור איזה רבע שעה מגיח מהחשכה האוטובוס המקומי למנאלי, וגם עוצר לנו, מה תגידו על זה? אני עולה ותופס מקום ישיבה, וכבר מרגיש בכיף, יאללה, קדימה, רק חבל שכבר חושך ולא רואים הרבה מהדרך. בקולו אנחנו עוצרים לרבע שעה, לשירותים, וגם לחטוף משהו לאכול, ומשם ברצף עד מנאלי, עם עצירות של מאסף לאורך הדרך. לקראת הסוף אנחנו נשארים רק שלושה נוסעים באוטובוס, ואחרי כמעט 5 שעות מאז יצאתי ממאניקאראן, אני נכנס לעיר מוארת בשלל אורות, אנשים מסתובבים ברחובות, חנויות ומסעדות פתוחות, מלא פעילות, אקשן, והעיר כולה אומרת הזמנה אחת גדולה, מנאלי!