מסע להודו 10 - עם גיל וחגית והצמות

פרק 10 – עם גיל וחגית והצמות

בוקר יום שישי, ואני תוהה איפה אהיה הערב. שישי בערב היה תמיד משהו מיוחד בשבילי, מאז שהייתי ילד, וגם היום השעות של יום שישי לפנות ערב הן השעות הקסומות ביותר בעיני. כעת אנחנו מתלבטים לאן להמשיך; טוב לנו יחד, אז בואו נמצה את זה עוד קצת, זה מה שכולנו מרגישים, ומחליטים בסופו של דבר לנסוע שלושתנו לקאסול. אני רציתי למאניקאראן, מקום קדוש להינדים ולסיקים, משם אפשר לטייל ברגל לקאסול (5-4 ק"מ לכל צד), אבל חגית אומרת ששמעה שמאניקאראן מקום משעמם, וחוץ ממעיינות חמים אין שם מה לעשות, ולעומת זה קאסול מקום נחמד. אני לא שמעתי יותר מדי ומוכן להתחיל בקאסול, ואם לא יהיה טוב, נמשיך הלאה. בינתיים גיל הולך להתגלח במספרה מקומית, בהשגחת חגית, להוריד זקן בן שבוע או משהו, ואני יוצא לטייל ולספוג עוד מעט מאווירת הכפר של ג'ארי. המקום קטן, ודי מהר אתה מתחיל להכיר חלק מהמקומיים, כמו המבשלת שאתמול בישלה לנו מרק נודל'ס, ועכשיו עברה לידי וחייכה לשלום, מין חיוך של מישהי שיש לה אתך איזה סוד משותף. מוכרת הפירות שאתמול קניתי אצלה כמה פירות, בעל מסעדת 'דיפאק', שלשאלתי מסביר שאתמול בערב נאלץ לסגור מוקדם מהרגיל, סינג, נהג המונית, ושניים מחבריו, ועוד כמה. שתי הבחורות היווניות עזבו אתמול, וכעת רק מרקו, האיטלקי מבולזאנו, ואנחנו, מייצגים את התיירות כאן, ועוד מעט גם אנחנו נעזוב. ככה זה, באים, מתחילים להכיר, להתיידד, להתרגל, לאהוב את המקום ואנשיו, ואז, ביי-ביי, מעמיסים את ה'בית' על הגב, ויאללה לתחנה הבאה…

נהר פארוואטי בדרך לקאסול / צילום: איציק גונן

כשמגיע האוטובוס המקומי אנחנו נדחקים פנימה עם כל התרמילים. אני מפנה לעצמי מקום על ספסל בן שלושה מושבים, בין הודי צעיר, היושב כשעיניו עצומות, נשען על החלון, ובין בחורה הודית צעירה ונאה, שלא השארתי לה הרבה מקום בצד של המעבר והיא, ככה בעדינות, דוחקת אותי פנימה ולא מהססת להישען עלי בכל סיבוב (ויש כאלה המון), בטבעיות כזאת, בלי שום כוונות, או שאני טועה?... אנחנו ממש מאחורי הנהג, הודי צעיר לבוש יפה ומסורק בקפידה, שקישט מבפנים את כל קידמת האוטובוס. הכל מלא קישוטים קטנים שתלויים מעל החלון הקדמי, תמונות והמון פרחים מלאכותיים, והכל בגוונים של ירוק וורוד. באמצע, על הקו המפריד בין שתי השמשות יש מין קופסה מאורכת שעליה כמה תמונות של אלים הודים (גאנש בעל ראש הפיל, שיווה, ועוד כמה), ונוריות קטנות, בצבעים של אדום וירוק, שנדלקות ונכבות כל הזמן, כאילו אנו בעיצומה של מסיבה. הרדיו, שנשמר בתוך קופסת מתכת, דולק בשיא הווליום, והמוזיקה ההודית מציפה את חלל האוטובוס העמוס ודוחסת אותו עוד יותר. גם הקופסה של הרדיו מקושטת, ועל מכסה הצד שלה, ממש מולי, מודבקת רצועה שנגזרה מעיתון, וממנה ניבט אלי זוג עיניים יפות. של מי העיניים האלה, אני מנסה לנחש? ברור שזו אשה, אבל מי? אני עוצם עיניים, מנסה להתרכז, ובסוף מסכם לעצמי שאלה העיניים של סינדי קרופורד, או אולי של סופיה לורן בכלל... באמת מעניין של מי זוג העיניים האלה, עם הגבות המעוצבות מעליהן, שמביטות בי, מסקרנות אותי, מפתות אותי, ומלוות אותי עכשיו בדרך, של מי?

צריף משרד התיירות בקאסול / צילום: איציק גונן 

כבר בכניסה לקאסול ברור לנו שהגענו למושבה ישראלית. בכל מקום שלטים בעברית על גסט-האוסים, מסעדות עם פרוט כל המאכלים שיש בהן בדגש על אוכל ישראלי, כביסה, דברי שבח לספר מקומי, והודעות על תקשורת אינטרנט. אנחנו יורדים מהאוטובוס, ומיד פוגשים בחור ישראלי, דור, שנמצא כאן כבר חודש, ומתנדב להראות לנו את הגסט-האוס שאנחנו מחפשים, 'ירפא'ס גסט-האוס', שהלונלי פלנט כותב עליו שהוא הטוב ביותר בכפר, ועל זה מגיעה להם סטירה, לא פחות!. אנחנו נכנסים ולא ממש מתלהבים. החדרים בגודל בסדר, אבל נראים די ממורטטים, השטיח האדום הדק והשחוק על רצפת החדרים כבר מזמן שכח שהיה שטיח, ובכל מקום שאריות של נרות שהודלקו כאן, אם לאווירה ואם בגלל הפסקות חשמל. אין שירותים בחדרים, וזה חסרון, אבל יש מקלחת חמה (משותפת), וזה יתרון. את המסעדה על הגג הם כבר סגרו עקב בוא החורף והתמעטות התיירים, וכך גם את חדר הסנוקר והטלוויזיה. אנחנו מתלבטים, ובסוף מחליטים לקחת חדרים תמורת 100 רופי לחדר ללילה, מתוך הנחה שנשהה כאן איזה שני לילות, לא יותר, במיוחד גיל וחגית שמתכננים לרדת לרישיקש עוד יומיים. נראה הלילה, אם יהיה ממש גרוע נחליף מחר. טוב, אנחנו משאירים את הציוד בחדרים, ויוצאים להסתובב קצת, לראות מה זה כאן בכלל. הכפר עצמו מחולק לקאסול העתיקה (בה נמצא הגסט-האוס שלנו) וקאסול החדשה, באמצעות ערוץ נחל המגיע מדרום ונשפך לנהר פארוואטי, ועליו גשר ישן למכוניות והולכי רגל.

גשר צדדי להולכי רגל על נהר פארוואטי / צילום: איציק גונן

אני מיד מרגיש כאן נוח, קשה לי להסביר אפילו למה, מין הרגשה כזאת, אתם יודעים. "המקום הזה מוצא חן בעיני", אני אומר לגיל, "נראה לי שיש כאן פעילות, מקום עם אקשן". חגית אומרת שנראה שכולם כאן ישראלים, וגיל מעיר שקודם הוא ראה שניים בלונדינים שנראו הולנדים... באחת המודעות אני רואה שבקומה השנייה של 'מלון שיווה' יש עדיין חיבור לאינטרנט, שייסגר בעוד 5 ימים (לא שווה להם לחדש לעוד חודש, "בגלל מיעוט התיירים", הם עונים לשאלתי מאוחר יותר), ומחליט להיכנס ולשלוח כמה מיילים. מהר מאוד אני שוקע באינטרנט, קורא ושולח, ואפילו מקבל מגלי, שבדיוק יושבת עכשיו מול המחשב, תשובה מידית על מייל שזה עתה שלחתי לה, ושולח מיד תגובה... עכשיו אני בכלל בְהַיי ויוצא שמח וטוב-לב להמשיך את ההסתובבות בכפר. בדיוק כשאני מתלבט אם להיכנס ולשתות או לאכול משהו, אני פוגש את גיל וחגית, והם מספרים לי בהתלהבות על מקום יפה שגילו, בהמשך הנהר, ומסבירים לי גם איך להגיע אליו. לא רחוק מאתנו יש את מסעדת 'אוורגריין' (ירוק-עד), ומשהו באווירה סביבה אומר שכאן קורים דברים, ממש אפשר להרגיש את זה באוויר. אני מציע שניכנס לאכול משהו, גיל מתלהב, חגית אומרת בסדר, ושלושתנו נכנסים ומתיישבים.

מסעדת אוורגרין / צילום: גיל

בתוך המסעדה מלא אווירה, חשוך, עם נרות על השולחנות, ומנורות קטנות עם אהילים סוככים בשולחנות הצדדיים. ברקע מוזיקת טכנו-אלקטרונית, שתמשיך ותנגן ללא הפסקה במשך כל חמש השעות שנשב שם. גיל וחגית מזמינים ספגטי, ואני אורז מטוגן עם עוף, וצ'אי כמובן. המנות טובות, ויותר מאוחר גם נקרא המלצה של ג. יפית על אחד הקירות... מה תגידו?!? השולחנות מסביב שעוד היו ריקים מתמלאים די מהר, שלושה-ארבעה, וגם שישה סביב כל שולחן, חלקם הגדול חבר'ה ישראלים, ותוך זמן קצר גם נשלפים הצ'ילומים, מוטענים בגראס, פיסת בד בצד אחד, אש בצד השני, והצ'ילום עובר מיד ליד, סיבוב ועוד סיבוב, לפני האוכל, ואחריו, וגם תוך כדי... אנחנו מסתפקים בסיגריות ה'גולד פלייק' ההודיות, עשר סיגריות בקופסה מזהב עם מכסה אדום, ועד מהרה מגלים שהשולחן שלנו ועוד שולחן לידנו, עם זוג אוהבים שמצלמים כל הזמן אחד את השנייה, הם היחידים שאינם שותפים לסבבי הצ'ילום האינטנסיביים. המסעדה מתמלאת עשן, ריחות קטורת ומוזיקה, וכשאתה הולך לשירותים אתה ממש חותר בים העשן ומגשש את דרכך. אין ספק, המקום הזה הוא מאורת סמים אמיתית, עם ארומה ישראלית, ונראה שבלי לדעת אפילו ובלי המלצות הגענו לאקשן המרכזי כאן בכפר.

בינתיים חגית קמה לצאת, לפגישה שקבעה עם הספַּר המומלץ, ומבטיחה לחזור עם צמות. אני מבקש מגיל שיספר לי מה עושה עורך סאונד, ואנחנו מפליגים בשיחה על סרטי טלוויזיה וכל מה שמסביב, פרסומות, במאים וגם עשיית מוזיקה אלקטרונית, משהו שגיל התנסה בו, ואולי יום אחד עוד יחזור לזה. החבר'ה בשולחנות מסביב מתחלפים בינתיים, ורק אנחנו מתמידים, עם תגבורים של צ'אי ו'גולד פלייק'. חגית חוזרת אחרי שעתיים בערך, עם ים של צמות בלונדיניות דקות על כל הראש וחיוך רחב, יפה לה! מסתבר שזה עולה 400 רופי, ולה היו רק 250, אז היא אמרה לספר שיעשה לה רק חצי, אבל תוך כדי הם התחילו לדבר, ונוצר קשר, והוא כבר עשה את כל הראש... נחמד מצידו, מה יש להגיד. טוב, אחרי יותר מחמש שעות ב'אברגרין', ועוד סיבוב צ'אי על חשבון הבית, לקראת הסגירה, אנחנו אוספים את עצמנו ויוצאים אל הלילה הקר, בדרך לגסט-האוס שלנו, שקודם היינו בו רק 5 דקות, ועכשיו יהיה לנו יותר זמן להכיר אותו.

הגסט-האוס שלנו במרכז התמונה / צילום: איציק גונן

...קשה למצוא בקסול מסעדה פתוחה לארוחת בוקר בתשע, ואפילו אחרי. "היתה כאן מסעדה שהייתי אוכל בה ארוחת בוקר מוקדם, והיו עוד כמה, אבל כולם סגרו ועברו לגואה", אומר לי בריטי מבוגר, בטח מעל 65, אולי אפילו 70, חבוש כובע טיבטי ישן, אליו אני מצטרף לכוס צ'אי בקפה קטן מעבר לגשר. הוא נמצא כאן כבר יותר מחודש, וְעֶד להתרוקנות המקום בחודש האחרון מהתיירים הרבים, "בעיקר ישראלים", הוא אומר, בלי לזהות שגם אני ישראלי, "שעושים הרבה רעש סביבם". הוא לוגם מהצ'אי שלו ומביט בי, "הכל כאן זה עונתי", הוא מוסיף, "מגיעה העונה, מגיעים המוני תיירים, כל העסקים נפתחים. נגמרת העונה, הכל נסגר". הוא לוקח עוד לגימה, לאט ובזהירות, ומביט קדימה, למרחקים. במראהו הוא מזכיר לי קצין בריטי שפרש לגמלאות, עם שפם גזוז ומטופח כמו של קפטן פיקוק (ועכשיו חסרה כאן רק מיסיס סלוקומב בשערה הסגול), שבא להתרפק על זיכרונות האימפריה, ששלטה כאן 300 שנה...

אחרי הצ'אי אני יוצא לטייל מעט לאורך נהר פארוואטי. אמנם קר בחוץ, אבל השמיים כחולים, וכיף לטייל באוויר הצונן, וכשאני חוצה את הנהר על גשר עץ מתנדנד, אני מגלה קבוצה גדולה של הודים שרוחצים בנהר, מסתבנים, מתגלחים, מצחצחים שיניים חצי ערומים, בקיצור, לא נראה לי שמישהו סובל כאן מהקור. בחזרה בגסט-האוס אני פוגש את גיל וחגית, שקבענו ללכת היום למאניקאראן, ויחד אנחנו הולכים לאכול ארוחת בוקר. עכשיו כבר יש איזה מסעדה או שתיים פתוחות, ואנחנו נכנסים לג'רמן בייקרי 'מון דאנס', ליד הגשר, יחד עם בחור אנגלי נחמד, ג'ייסון, בן 27, שתוך כדי ההמתנה לאוכל מספר לנו (בעיקר לחגית) את קורותיו. חוץ מטיוליו בעולם, הוא מספר על אהבתו הלא ממומשת למישהי, אותה הכיר בתיכון לפני 10 שנים. "התאהבתי בה בגלל שהיתה כל-כך יפה, וגם בגלל שהתעניינה באותם דברים שאני התעניינתי, אפילו ביוגה", הוא אומר, ועיניו מבריקות. "בינתיים", הוא ממשיך, "הספקתי להתחתן עם מישהי אחרת, ולהתגרש אחרי 4 שנים, אולי בגלל שכל הזמן חשבתי עליה". הוא משתהה קצת, ומוסיף שלא מזמן שמע שאותה בחורה שאהב נפרדה מהחבר שלה, והיא נמצאת ביפן, מלמדת יוגה. הוא השיג את כתובתה באינטרנט, ומקווה מאוד שיוכל לפגוש אותה... "תזהר שלא תתאכזב", אומר לו מישהו מאתנו, "בכל זאת, עברו כבר כמה שנים מאז ואולי היא כבר לא יפה כשהיתה...". "כן", הוא אומר לעצמו ולנו, "אבל אני חייב לפגוש אותה!". אח, אני חושב לעצמי, כל-כך רומנטי, ותמים...

בריכת מים חמים לגברים במאניקאראן / צילומים: גיל ואיציק גונן

למאניקאראן אנחנו מגיעים בהליכה לאורך הכביש המלווה את נהר פארוואטי הגועש בפיתוליו הרבים. מרחוק כבר אפשר לראות את עשן המעיינות החמים העולה מכל מקום, ומאניקאראן הרי ידועה במעיינות החמים שלה. אנחנו חוצים את הבזאר המקומי ויורדים מתחת למקדש הסיקי הגדול אל ברכות הרחצה. המים כאן רותחים, הכל מלא אדים, ולוקח לנו קצת זמן להבחין באנשים, העומדים על שפת הברכות הגדולות, גברים ונשים בנפרד, ומתיזים על עצמם מים. לפי השלטים יש גם מרחצאות חמים פרטיים כמעט בכל גסט-האוס, ואנחנו מתכוונים למצוא אחד כזה ולהתרחץ בו, אפילו ששם צריך לשלם קצת (מפונקים הא?). אנחנו חוזרים לטייל במיין-בזאר הצבעוני שמצפון לנהר, שבו נמכרות הרבה מזכרות דתיות לעולי הרגל ההינדים והסיקים שמגיעם לכאן, ועוד כל הדברים הרגילים שמוכרים כאן בבזארים, עוברים את מלון פארוואטי שהתמוטט לפני כמה שנים ונשאר במצבו הממוטט, חוצים את האזור הריק של מרכז העיירה, נכנסים לסמטאות, ומתבייתים על גסט-האוס עם חדר רחצה של מי מעיינות חמים. "תבואו עוד חצי שעה" אומר לנו הבחור, שמציג עצמו כמנהל המקום, וגר עם משפחתו בקומה העליונה של הגסט-האוס, "כדי שאספיק להפעיל את המשאבה ולהכניס לבריכה מים חמים". אחרי כוס צ'אי בצדו הדרומי של הנהר, ליד תחנת האוטובוס, אנחנו חוזרים אליו, לובשים בגדי ים (אני בתחתונים, כי לא הבאתי אתי כלום), ונכנסים לבריכת מים קטנה. מה אני אגיד לכם, לא מים חמים ולא נעליים, בקושי פושרים... איזו אכזבה, אלה מעיינות חמים אלה??? הצינור פולט מים חמים לתוך הבריכה, ואנחנו מעבירים אותו מאחד לשני, כמו איזה צ'ילום, לפחות שנרגיש קצת חום. אחרי איזה 20 דקות ("רופי לדקה במים לכל אחד") אנחנו יוצאים ומתנגבים (אני במגבת של גיל), מתלבשים, ומשלמים לו רק 30 רופי יחד, "כי המים לא היו חמים"; הוא מבין את זה, מחייך, ואפילו לא מתווכח.

גשר עץ מעל נהר פארוואטי / צילום: איציק גונן

השעה כבר ארבע, ואנחנו יוצאים חזרה לקסול, לא לפני שאני מחליט לעצמי שאני חייב לחזור לכאן לרחצת מים חמים אמיתית. עכשיו אנחנו מנסים שביל מצידו הצפוני, המיוער, של הנהר, ואחרי איזה קילומטר, כשהוא נגמר, אנחנו נאלצים לחצות חזרה לכביש על גשר עץ רעוע, שחלק משלביו חסרים. מתחתינו גועשים מי הפארוואטי, ואנחנו מהמרים בינינו מתי הגשר הזה יקרוס (ואני מיד רואה מול העיניים תמונה מסרט מצויר, כשהחבלים בצד אחד נקרעים וְהגיבורים הטובים מנסים לדלג לצד שעוד מחזיק, ותכף גם יקרע...). "בשנה הבאה הוא כבר לא יהיה כאן", אומר גיל. "אני מהמר שיחזיק יותר, כי בטח לא הולכים עליו הרבה", אני אומר, ואילו חגית לא מתערבת ולא מהמרת, ורק שקועה בדילוגים מעל השלבים החסרים. בינתיים היום החל לערוב, והשקיעה היפה מעוררת בנו כנראה געגועים, כיוון שפתאום אנחנו מוצאים את עצמנו הולכים על הכביש ושרים בהתלהבות שירים ישראלים…

השמש שוקעת לה לאיטה / צילום: איציק גונן

את ארוחת הערב אנחנו מחליטים להקדיש ל'מאמא שיווה', האִמא של הישראלים כאן, שפתחה לפני 14 שנה מסעדה ממש בסמוך לגסט-האוס שלנו. "אז עוד לא היה כאן כלום", היא תספר לנו מאוחר יותר, "וגם הישראלים שהגיעו לכאן היו מעטים". בינתיים העסק התפתח, והמוני הישראלים שהגיעו לימדו אותה להכין את כל המאכלים הישראלים, מחומוס, טחינה ופלאפל, דרך שניצל, כבד, וסלט ישראלי, ועד לזיוה, מלאווח וחמין בשבת, בקיצור הכל!. "אם האוכל לא היה טוב אל תשלם לי", היא אומרת לבחור שנראה הולנדי או גרמני, שסיים זה עתה לאכול והגיע לשולחנה לשלם, אחר-כך מביטה בנו, ישובים על המזרונים סביב השולחנות הנמוכים, ושואלת מאיפה באנו? "מג'ארי", אנחנו עונים. "ג'ארי?", היא תמהה, "אף פעם לא שמעתי שמישהו מגיע מג'ארי...". עד שמגיע האוכל היא מספרת לנו, על רקע שידור משחק קריקט בטלוויזיה בין הודו לניו-זילנד, איזה צרות המשטרה עשתה לה, ואיך הם שתלו אצלה סמים, ואחר-כך הפלילו אותה, וגם חבר'ה שאכלו אצלה, כי רצו שתשלם להם כסף, והיא אמרה שאין לה, ואז לקחו לה את הטלוויזיה ועוד ציוד, ואיך היא דואגת לכל הישראלים שמגיעים לכאן, וכבר מחכה שהעונה תתחדש, ושוב יציפו את המסעדה שלה עד שלא יהיה מקום לשבת, ויעמדו בתור... מאמא שיווה גם נראית כמו מאמא, ולא רק נשמעת כך. היא גדולה, מלאה, שלא לומר שופעת, ושדיה הגדולים מאיימים לקרוע את שמלתה ולפרוץ החוצה לעולם. הא אפרודיטה הגדולה והבלתי נשכחת!... במסעדה מתנהלת מאמא ממקום למקום בהליכת אווז כבדה, מהדסת מצד לצד ומחלקת הוראות, וגם שני ילדיה הקטנים, בני 6 ו-8 כבר בעסק, מגישים לאורחים ניר ועפרון כדי שירשמו את הזמנותיהם ומפטפטים באנגלית. היא מדברת וצוחקת, וגם על צרותיה מספרת בחיוך, צוחקת על עצמה, ואני חושב לעצמי שהיא בעצם דמות האִמא שכל המטיילים הצעירים השאירו מאחור, בבית, ומתגעגעים אליה, גם אם הם לא אומרים את זה. זוהי אִמא טובה, דואגת, ששמחה לתת, נמצאת שם כשאתה צריך אותה, לא מעיקה (איך אתה לבוש, מתי אתה חוזר, למה אתה לא מתקלח, תפסיק עם הסמים האלה כבר, אתה יודע שזה מסוכן...). אִמא כבקשתך המאמצת בשמחה כל מטייל שמגיע אליה ולא חשוב גילו, מינו, דתו, או מאיפה הוא הגיע. היא רואה איך הצ'ילום עובר מסביב לשולחן מאחד לשני ולא מתרגשת, ורק דואגת שהאוכל יהיה טוב וטעים כדי שיחזרו לאכול אצלה, אפילו שהמחירים שלה לא זולים, ושיהיה במסעדה כל מה שהמטיילים, ובמיוחד הישראלים, אוהבים (בנופי כבר אמרתי?), ושתמשיך להיות לה פרנסה כזו שהיא אוהבת, זה הכל…

המסעדה של שיווה מאמא בקאסול / צילום: איציק גונן

...אחרי שמאמא התחייבה שתפתח הבוקר את המסעדה בתשע וחצי, אמרתי לה שאני בא לאכול אצלה ארוחת בוקר, וכך אמנם היה. לפני זה נפרדתי מגיל וחגית, שיצאו באוטובוס לבהונטאר, ומשם לרישיקש. היינו יחד מאז ג'ארי, איזה ארבעה ימים, וזה זמן מספיק כדי להתקשר, להתחיל להתרגל אחד לשני, ולהרגיש עצובים כשנפרדים, אני בכל אופן, ובמיוחד שהשמים היום אפורים ולא מאירי פנים. היה לנו טוב ביחד, לא לוחץ, ומה שאני זוכר עכשיו זה בעיקר את הדברים הקטנים: חטיפי הסניקרס שגיל שלף מהתרמיל וחילק לנו באמצע העלייה למלאנה, הגמד עם הצ'אראס, מרק הנודל'ס בלילה, הצמות של חגית, כמויות הגראס וסבבי הצ'ילום מסביב ואנחנו אומרים לעצמנו 'ניקח', 'לא ניקח', 'ניקח', 'לא ניקח', חגית ואני מתפשטים אחרי הרחצה המאכזבת, כל אחד עם הפנים לקיר, מתנגבים, ואז גיל יוצא ומתנגב במגבת של חגית, הם מצלמים אותי, אני מצלם אותם, כל מיני קטעי שיחות, השירים ששרנו מול השקיעה על הכביש לקאסול... מחר או מחרתיים בטח אפגוש אנשים אחרים, זוגות אחרים, לא יודע מה, אבל עכשיו אני עצוב. אני אפילו לא יכול להזמין אותם לצ'אי של פרידה, כי לגיל שוב יש קלקול קיבה, אחרי הארוחה אתמול אצל מאמא, ובלילה היה צריך לרוץ כמה פעמים לשירותים שנמצאים מחוץ לחדרים, מסכן. "מעכשיו אני לוקח רק חדר עם שירותים צמודים", הוא אומר, ואני מבקש שאם ימצאו גסט-האוס טוב וזול ברישיקש, עם שירותים ומקלחת חמה, שישלחו לי מייל. לצערי לא הספקתי לגמור את 'שלושה סיפורי אהבה' של יעל הדיה, אותו אני קורא בימים האחרונים, ולתת אותו לחגית, כמו שהבטחתי לה (נשארו לי עוד איזה 50 עמודים). אמרתי לה שנראה לי שהיא תהנה מזה כששאלה אותי מה אני קורא ולקחה את הספר ועיינה בו, ועכשיו אני מבטיח לשמור לה את זה ולא להחליף עם אף אחד עד שניפגש שוב, בהודו או בארץ. הממ... בואו נקווה שעוד בהודו!