מרגיש בבית באואגדוגו
20.7.01 - חזרתי ל-Waga הבירה. אני מרגיש פה באכסניה כמו בבית. כל כך נחמדים. חוץ מזה, כשנכנסתי, Sherifa, הילדה הקטנה, רצה אלי בידיים פתוחות וצעקה Mon Ami (אהובי). זהו, אני שבוי.
21.7.01 - יצאנו אתמול בלילה לבאר שמנגן מוזיקה אפריקאית ורגאי. Gabriel האוסטרי, Yoko היפנית ועוד כמה שממש לא חשובים. אחרי 2 בירות לא הפסקתי לרקוד עד שגררו אותי משם ב 2 לפנות בוקר. חזרתי כרגע מתחנת האוטובוס שם היה אמור לצאת מחר אוטובוס ל בנין. לא דובים ולא אוטובוס. מתברר שישנו אוטובוס פעם בשבוע, מחר, מעיר שנמצאת 5 שעות נסיעה מכאן. מאחר ואני כבר מוכן נפשית ללכת לבריכה היום עם Gabriel לא ניראה לי שאסע. האמת, וזה קשור גם לקטע לעיל של האוטובוס, אולי ישמע מפתיע, אבל מתחיל להימאס לי לטייל בצורה הנוכחית.
לא זוכר אם סיפרתי לכם כבר על Gabriel, אוסטרי שמטייל כבר 5 שנים, וגם אין לי חשק לדפדף אחורה לבדוק אם כתבתי עליו או לא, אבל הוא ואני מצאנו שפה משותפת מהרגע הראשון שנפגשנו לפני כשבוע. מדהים איך ששנינו עברנו את אותם החוויות במהלך שנות הטיולים ויותר מכך, גם הגענו לאותם המסקנות מחוויות אלו. לפני כמה ימים הוא ביטא במילים את מה שאני מרגיש כבר הרבה זמן, שאחרי כל כך הרבה שנות טיולים כבר נהפך דיי שגרתי כל החוויות והאנשים שפוגשים בדרך. ההתלהבות פוחתת. (אני בטוח שאם קראתם את מה שכתבתי על גאנה ואת ההתלהבות שהבעתי אתם מרימים גבה עכשיו אבל כן, תוך שבוע חזרה השגרה). איך שאמר את הדברים, בום, נדלקה לי הנורה בראש. אכן זה בדיוק מה שאני מרגיש. אחרי כמעט 7 שנות נדודים הגיע הזמן לשנות את דרך הטיול. (לא חס וחלילה להפסיק לטייל. עדיף למות). שנינו החלטנו שמעכשיו והלאה מתאים לנו יותר, למשל, לארגן קבוצת חברים, לשכור רכב 4X4 ולצאת למסעות עם נושא מוגדר. ניסיון להגיע לאיזה שבט נידח, מסע חוצה רוסיה עד סיביר וכו`. רעיונות לא חסרים. בטח ייקח לנו שנה שנתיים עד שהרעיון יבשיל אבל ניראה לי שזה מה שיקרה בסופו של דבר.
הדרך לבנין
22.7.01 - ישנן מדינות שבהם יש כל מיני משפטים מוזרים ששגורים אצל כולם. בתאילנד למשל, שם הכל Same same but different. גם לבורקינה יש אחד. פה כששואלים מישהו אם הוא דובר אנגלית התשובה היא Small small. לפני כשעה נפרדתי מ-Gabriel וגם מ-Yoko. בתחנת אוטובוס עכשיו, עם 3 שעות "לשרוף" עד שיגיע. עצוב קצת כי אני אוהב את שניהם, כל אחד וסיבותיו הוא. שניהם נסעו לגאנה וכמעט חזרתי אתם לשם. אני חושב על זה עכשיו שהחיים שלי ב 7 השנים האחרונות מורכבים מרצף פרידות מאנשים שאני אוהב. זו גם זווית, פחות נעימה, שאפשר להסתכל על דרך חיים של טיולים. חבל שאי אפשר לקחת את כולם איתי.
בחור לידי שוטף את הרצפה בתחנת האוטובוס במרץ. אף פעם לא הבנתי למה הם לא משתמשים במגב, שיש להם, ובמקום זאת שוטפים בכפיפה. גם לטאטא הם משתמשים בחבילת קשים קצרים קשורים ביחד ומתכופפים עד לרצפה. לא יותר פשוט לחבר אותם למקל ולטאטא כמו בן אדם? הגיון אפריקאי שבעיניי המערביות ממש לא הגיוני. מעניין.
קורא את מה שכתבתי הבוקר ומחייך לעצמי. אילו ידעתי מה מצפה לי בהמשך היום אולי הייתי עושה אחורה פנה. 3 לפנות בוקר, אני במיטה ומתפלא שיש לי עוד כוח לכתוב. האוטובוס שלקחתי בבוקר הגיע לעיר Fada N`gourma, משם יש תחבורה לבנין, בשעה אחת. עד כאן הכל בסדר. להפתעתי מצאתי בשעה זו רכב שאמור להגיע עד העיירה הראשונה אחרי מעבר הגבול. התחבורה לבנין מאוד לא סדירה ולוקח המון זמן עד שהרכבים מתמלאים. רק בשעה 16:00 יצאנו לדרכינו. אני הייתי קצת מודאג כי ב-LP כתוב שהגבול נסגר בשעה 18:00 ולא ראיתי שום דרך בעולם שנספיק להגיע בזמן (מתברר שמה שכתוב ב-LP השתנה כנראה כי הגבול פתוח 24 ש` משני צדיו). בתוך רכב מסחרי קטן נדחסנו 25 איש. אני שישבתי מקדימה, כי הייתי הראשון שהגיע לרכב, חשבתי ששם יהיה נוח יחסית לשבת. ישבנו מקדימה 4 אנשים! לא כולל ילדה בת 11 וציוד. מרוב צפיפות נרדמה לי הרגל ולא הייתה מוכנה להתעורר גם בעצירות הבודדות שעשינו. לגבול עצמו הגענו ב 9 בערב. חושך סמיך מסביב חוץ מהאור החלש שבקע ממנורות הנפט של דוכני האוכל מסביב. מאחר ונשארנו רק שניים שרצו להמשיך ל-Benin נהג המסחרית החליט לא להמשיך. הוא מצא לנו רכב אחר, שחיכה בגבול, שנמשיך איתו. עכשיו נאלצנו להמתין עד שגם הוא יתמלא. ב 11 בלילה סוף סוף זה קרה ויצאנו לדרכנו. בצד של גאנה העניינים עברו דיי חלק. למרות שהיו המון אנשים בתור להחתמת הדרכון, הנהג החליף כמה מילים עם השוטר בפנים וזה קרא לי והחתים את הדרכון בלי להסתכל בו בכלל. 10 ק"מ אחר כך, כשהגענו לגבול עם בנין, היה כל כך חשוך שלא ראיתי את המבנה בכלל. הנהג אמר לי שכאן אני צריך לרדת להחתים את הדרכון. "אבל אין פה כלום" עניתי. "איפה בכלל המבנה?". פתאום נדלקו 2 אורות קטנים כ 30 מטר לפני. מתברר שאין חשמל בתחנת הגבול והשוטרים יושבים שם עם פנסים. מצחיק היה לראות אותם בודקים ומחתימים לי את הדרכון לאורו של פנס.
מכאן והלאה דרך עפר מלאה בורות ושלוליות ונהג שנוסע המהירות מטורפת. העדפתי לעצום עניים ולישון. אם אתעורר ואראה מולי מלאכים, לא אתפלא. 3 שעות אחר כך ואנחנו ב Natitingou שם לקחתי מונית טוסטוס למלון שהופיע ב-LP והיה יקר מאוד, אבל ב-2 לפנות בוקר למי יש כוח לחפש מלון זול. דבר ראשון, כוס קפה שחור חזק של עלית, להירגע מהדרך, ומקלחת. עכשיו אתם מבינים למה אני מתפלא שיש לי עוד כוח לכתוב? איזה יום מחורבן. תמיד ישנו לפחות יום אחד כזה כשמטיילים. מקווה שלפחות עם הסטטיסטיקה אני גמרתי.
