עפתי לתרמילאים

נמיביה - רק חול וחול, אבל איזה חול...

נמיביה היא אולי לא המדינה הכי קלה לטיול, אבל היא ללא ספק שווה את המאמץ. גיל עורך בה טיול של שבועיים, ויש לו רק מילים טובות. על כל המקומות והחוויות בכתבה שלפניכם
גיל חן
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: נמיביה - רק חול וחול, אבל איזה חול...
tiagofernandez/Dollarphotoclub ©

מפגש ראשון עם נמיביה

אז כן, אחרי 10 ימים בקייפטאון מצאתי את עצמי על האוטובוס לווינדהוק, בירת נמיביה. הזכרתי כבר שקייפטאון השכיחה ממני שאני עדיין באפריקה, ולכן שמחתי (טוב, זו קצת הגזמה...) לגלות שאני עדיין שם. זה נעשה בסיועו האדיב של האוטובוס שלקחתי (של חברת Intercape המוצלחת בדרך כלל. 80$ לכיוון אחד), שחמש שעות לתוך הנסיעה, שתוכננה להיות 20 שעות, נתקע. כמובן שזה לא היה סיפור כל כך מוצלח אם האוטובוס היה עושה את זה חצי שעה קודם או אחרי, שכן שם כבר יש קליטה בסלולרי. במקום זה נתקענו בלב המדבר של הקייפ הצפוני לקראת חשיכה, מנסים לארגן לנהג שלנו טרמפ למקום עם קליטה. כך מצאנו את עצמנו יושבים 4 שעות לצד הדרך, בהתלבטות אם יש טעם להוציא את השק"שים מהאוטובוס. אחרי שאירגנו לנו טרמפ לעיר הסמוכה, הצלחנו לקנח את האירוע הזה בארוחת המבורגרים (על חשבון החברה!), ושינה של חמש שעות על רצפת המסעדה, עד שיגיע אוטובוס חלופי מקייפטאון. מיותר לציין שעד שכבר הגענו לווינדהוק הייתי עייף ותשוש כאילו הייתי בדרך איזה 30 שעות.

 נמיביה, כך סיפרו לי, היא מדינה שלא קל לטייל בה, משום שיחסית לגודלה יש בה מעט מאוד אנשים (כמיליון וחצי במדינה שגודלה פי 10 בערך מישראל). המשמעות של זה היא שיש לה בעיה רצינית בתשתיות: אין די אוטובוסים או רכבות, מה שמקשה מאוד על ההתניידות. כלומר, יש שתי דרכים לטייל שם למי שמוגבל בזמן (וסבלנות): לשכור רכב, או לקחת טיול מאורגן. מאחר ואני טיילתי לבד, וההשכרה לא זולה כלל, בעצם כל מה שנותר לי זה לבחור את החברה. וזה בדיוק מה שעשיתי: נרשמתי לטיול עם חברת קמיליון, חברה נמיבית קטנה שמציעה מגוון מסלולים וטיולים. היא גם מפעילה את האכסניה המאוד מומלצת בווינדהוק, שנושאת את אותו שם. אני בחרתי את הסיור שלהם שנקרא Namibian Highlights ונמשך 12 יום. כבר בהתחלה אני חייב להגיד שנמיביה, והטיול שלקחתי, הפתיעו אותי מאוד: המדינה מדהימה והטיול היה פשוט מעולה. המסלול, שבהתאם לשמו כולל את רוב האטרקציות התיירותיות של המדינה, היה מעגלי- התחיל ונגמר בווינדהוק.

לתחילת הכתבה

ווינדהוק - פיש ריבר - קולמנסקופ

התחלנו בנסיעה דרומה לעבר פיש ריבר קניון, אבל את הלילה העברנו באתר קמפינג ביער מאוד מיוחד שנקרא Quiver Tree Forest. מה שמיוחד שם זה השילוב בין נוף בראשיתי לחלוטין, עצים שלא ראיתי כמותם מעולם, סלעים מסודרים במה שנקרא "גן המשחקים של הענקים", ותנאי קמפינג נוחים למדי (כלומר מים זורמים, ומקלחת שרק צריך להדליק כמה עצים כדי שתהיה חמה. אין חשמל, לעומת זאת). זה אגב היתרון בטיול הזה - אתרי הקמפינג לאורך כל המסלול היו מדהימים, חורגים מהאתרים הרגילים של התיירים ומאפשרים לך להתמזג עם הטבע, שבמדינה מדהימה כמו נמיביה זה פשוט חיוני. לשם ההגינות נציין גם שכמו בכל טיול אחר, מידת האינטרקציה עם אנשים מקומיים פחותה הרבה יותר, ולכן מי שבא לחוות את התרבות המקומית כנראה לא יבוא לידי סיפוק. אבל זה, כאמור, הבעיה בכל טיול מאורגן.

קניון פיש ריבר מרשים במיוחד, למרות שאין סיבה לצפות למשהו בסדר הגודל של הגרנד קניון בארה"ב. אפשר לעשות טרקים לתחתית הקניון, אבל חובה לעשות זאת בליווי של מדריך, לאור מספר ארועים בהם אבדו מטיילים. בין אם אתם יורדים לקרקעית או לא, פרגנו לעצמכם כמה שעות שם של שוטטות לאורך הגדה או ארוחת צהרים. המקום מקסים, וכמות הצבעים הטבעיים שם פשוט מהפנטת.

משם המשכנו לאחד המקומות הביזאריים ביותר שראיתי מימי: עיר הרפאים Kolmanskop. קולמנסקופ היא עיירת כורים לשעבר, שהגיעו לאיזור במסגרת הבהלה ליהלומים, בעיקר מגרמניה. התפוצצות הבועה הזו הביאה לנטישה המונית של העיירה, והבניינים שם נשארו ריקים, לטיפולה המחמיר של אמא טבע, ובעיקר להשתלטות האגרסיבית למדי של החולות. אלה היו פראיים כבר אז, כשפסי הרכבת נזקקו לניקוי מדי בוקר. אבל כעת, ללא השגחה, הם פשוט כבשו כל חלקה טובה. הליכה בעיר הנטושה הזו, שנעשית בסיורים מאורגנים בבקרים (יש גם בגרמנית, למתעניינים), מרגישה כמו הליכה בבית קברות ענק של בניינים, שעבורי יותר מכל הזכירה דבר אחר- את ההליכה בחורבות העיר פומפיי שבאיטליה. אולי החלק הביזארי ביותר שקרה לי בכל הארוע הזה הוא שמתוך העיירה החולית הזו, ניסיתי לעשות את הדבר הכי רחוק מכאן בעולם- להגיש מועמדות לקורס הצוערים של משרד החוץ. מבוסס בחולות ניסיתי לבקש מאחי לשלוח כל מיני פאקסים ולהשיג טפסים והמלצות. אני די בטוח שזה עוד לא קרה שם בעיר הנטושה. שבועיים מאוחר יותר אני אגלה שבגלל זה אני אצטרך להקדים את החזרה שלי לארץ, אבל עוד נגיע לזה.

לתחילת הכתבה

ססריאם - ארץ הדיונות האדומות

היום הבא היה הגשמת הפנטזיות הנמיביות שלי: ההגעה אל לב ארץ הדיונות האדומות, Sesriem. הדיונות הללו הן אולי הדבר הידוע ביותר בנמיביה- ובצדק. הן פשוט מעבר לכל תיאור. קחו את הדיונות של חולון, תכפילו ותצבעו בכתום- ויהיה על מה לדבר. התחלנו את הביקור בדיונות עם טיפוס לעת שקיעה על הדיונה שנקראת אלם. הטיפוס אמנם לא קל, אבל התחושה של הסקי כלפי מעלה על החולות הרכים, הנופים מראש הדיונה, ובעיקר האושר הצרוף בעת ההתגלגלות מטה, הופכים את הטיפוס לשווה כל רגע. הדבר המבאס היחיד היה שבעוד כולנו מתנשפים בדרכנו למעלה, חלפה על פנינו גרדה, חברתנו לקבוצה, גרמניה מאוסטרליה. זה היה בסדר גמור אם היא לא היתה בת יותר מ-70.

למחרת המשכנו את ההתפלשות החולית, כשלעת זריחה עלינו על דיונת Sossusvlei, אחת הגבוהות באיזור ומקום אידיאלי לראות ממנו את הזריחה, או לאכול עליו ארוחת בוקר. או להרדם בו. או להתחתן. או לחיות את כל החיים ולא לזוז משם לרגע. הכתום הזה, ובלי שום קונוטציה פוליטית, פשוט שובה לב. בשיא הצהריים כבר מצאנו את עצמנו מנסים לחצות את כר המלח הענק שנקרא Dead Vlei, שבו ישנם מספר גזעי עצים מתים שמוגנים מגורמי הטבע וכך שומרים על המראה הראשוני שלהם. לשבת ולבהות. או ללכת ולבהות. או להשתטח על הרצפה ולבהות. האחרונה, אגב, הייתה האופציה שבחרתי אני.

לתחילת הכתבה

סוואקופמונד ואטושה

ממש לא הרגשתי שאני מוכן להיפרד מהדיונות, וביני, המדריכה המקסימה של הטיול, הבינה שלא תצליח להזיז אותי משם עד שלא תבטיח שיש עוד. אז זה מה שהיא עשתה. ואכן התחנה הבאה, העיר Swakoppmund, שידועה כבירת התיירות של נמיביה, היתה קרובה מאוד לדיונות נוספות, הפעם צהובות. אבל לפני זה עוד התענגתי קצת על העיר: זו עיר מתוקה מאוד, גרמנית יותר מחלקים מסויימים בגרמניה, ויש בה שירותם רבים לתיירים. היא גם מרכז פעילויות האקסטרים, באוויר או ביבשה, ברובן סביב הדיונות. אני בחרתי את הקוודביקינג, שמאפשר שיטוט מהיר על גבעות הדיונות, ויותר מכך דהירה מהירה במורדותיהן. כיף אדיר. זה קצת פחות כיף ביומיים שאחר כך, כשמרגישים כל סנטימטר מהתחת, אבל, כמו שביני הסבירה, זו הזדמנות להתוודע אליו מחדש.

בסווקופמונד התפצלה הקבוצה ונוסף אלינו עוד זוג, ומשם התחלנו את המסע צפונה לעבר הפארק הלאומי אטושה. לפני זה עוד ביקרנו ב- Twyfelfontein, אתר מורשת מדהים, שגולת הכותרת שלו היא ציורים וחריטות של הבושמאנים מלפני 5000 שנה. זה אמנם נראה קצת ציורי גנון, אם רוצים להתייחס לזה ככה, אבל אם עומדים שם ומנסים לחשוב על החיים במקום הזה עצמו לפני 500 שנה, אפשר להתרגש עד דמעות.

 הפארק הלאומי אטושה הוא גולת הכותרת של נמיביה מבחינת בעלי החיים. הוא ענק, אבל למי שביקר קודם במזרח אפריקה הוא צפוי להיות קצת מאכזב. יש בו אמנם גיוון מרשים של בעלי חיים, ואתרי קמפינג עם בריכות שתיה שמושכות אליהם את כל סוגי בעלי החיים, אבל ההגבלה לשבילים המסומנים הופכת אותו לקצת יותר מדי "גן חיות", וקצת פחות "ספארי". ובכל זאת, למי שזו החשיפה שלו אל הטבע האפריקני ואין לו הזדמנות להגיע מזרחה, ניתן בהחלט להרגיש שם את הדבר האמיתי.

הטיול המופלא הסתיים בניחוח רומנטי במיוחד כשהזוג האמריקני שהצטרף אלינו בסווקופמונד הלך לאיבוד באיזה יער, כשכולנו הכנו את ארוחת הערב האחרונה שלנו יחד. הם חזרו מאוחר יותר עם מבט מתנצל ואמרו "שהיו עסוקים". תוך שתי דקות הסתבר שזה לא היה מה שחשבתי, אלא שהם התארסו. ככה יצא, שאת הערב המשותף האחרון חגגנו עם שמפניה...

נמיביה היתה חוויה מדהימה. לפנטז זה נחמד, אבל כשהפנטזיות מתגשמות זה כבר תענוג שאין כמוהו. עכשיו הלאה למפלי ויקטוריה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על נמיביה