מארושה לאירינגה
ג`ון: "... והמלון שנהיה בו בסונגיאה..."
אני: "רגע, איזה מלון?"
ג`ון: "...הוא ממש ליד אצטדיון הכדורגל העירוני..."
אני: "רגע, מי משלם על המלון הזה שנישן בו?"
ג`ון: "...ויש לו לובי ענק ומסעדה..."
אני: "אני משלמת? כמה זה עולה ללילה?"
ג`ון: "...וממש לידו יש את השוק..."
אני: "ג`ון! כמה זה יעלה לי?!"
ג`ון: "שלושה דולר ללילה".
אני: "או! תודה רבה!"
ג`ון: "על מה?"
***
אני: "גלורי, ראיתי שנציבת מחוז Rungwe שלחה לך קנגה יפהפיה במתנה"
גלורי: "נכון"
אני: "איך היא הגיעה לכאן פתאום?"
גלורי: "יכול להיות שהיא הגיעה בדואר"
אני: "היא הגיעה בדואר? מטוקויו (Tukuyou)?"
גלורי: "יכול להיות שמישהו הביא אותה..."
אני: "מה זה יכול להיות? אנחנו משחקים את משחק הניחושים?"
גלורי: "אני לא יודעת איך היא הגיעה, ג`ון פשוט נתן לי אותה- תשאלי אותו"
אני: "או! תודה רבה!".
גלורי: "על מה?"
05:22 בבוקר ועוד חושך מצרים בחוץ. אני, גלורי ושני האחים שלה עומדים על הכביש שיוצא מארושה ומחכים לאוטובוס של חברת Hood LTD שנוסע לאירינגה (Iringa). אתמול הלכתי עם ג`ון, מנהל הפרויקטים של ארגון Miracle Corners of the World (שאיתו אני עובדת כאן) לקנות כרטיסים לאוטובוס לאירינגה, שם ממתין לי הפרויקט של הספריה באוניברסיטה. אנחנו נוסעים לביקור קצר, רק כדי לראות, ובשביל זה נשב באוטובוס 13 שעות. ג`ון מבטיח לי שבאוטובוס יש שירותים, ושבמהלך הנסיעה מחלקים מים בחינם. הוא אומר שהכרטיס לאירינגה עולה 18,000 שילינג ואנחנו משלמים 20,000. אחרי שאני עולה על האוטובוס אני מתיישבת ליד ג`ון (הזמנתי את הכסא ליד החלון, אלא מה?) ומגלה שאנחנו לא נוסעים באוטובוס אלא בטנק. הרכב הזה פשוט עצום! יש בו כסאות כמו במטוס ומעבר כל כך רחב, ששני אנשים יכולים ללכת בו בנוחות יד ביד. כמובן שאין שירותים וגם לא מחלקים מים.
אני עייפה מדי מכדי להכות מנהל פרויקטים מסוים מאוד. קשה לי לתאר את הנסיעה הזאת. עצרנו פה ושם בדרך לאכול ולשירותים, אבל ברוב הפעמים פשוט קניתי מים ואוכל דרך החלון מרוכלים בדרך והתאפקתי. במשך שעות ארוכות פשוט הבטתי מהופנטת בנוף היפה שעבר על פני כמו שקופית מתמשכת, שמישהו מקרין ממקום נסתר. לא הצלחתי להבין את הטנזנים, שהסתכלו להם בשלווה במשך 13 שעות בסרט אחרי סרט, כשבחוץ עברנו על פני קילומטרים של מדבר מטריף ביופיו, ג`ונגלים עבותים, יער, חורש, שיחיה, עשבוניה, סוואנה, נהרות והרים. כשעברנו בשמורת מיקומי (Mikumi) גם הם קצת התרגשו מהפילים ומהג`ירפות, אבל בטח לא כמוני. ראיתי מטעי פאפאיה ושדות של צמחי אגבה קוצניים ויערות של עצי קוקוס. ראיתי נהרות נפלאים שנראו כמו בסרט "צ`רלי ומפעל השוקולדה", והתפתלו להם סמיכים ובוציים על פני הסוואנה היפהפיה (שוב דז`ה-וו ל"מלך האריות"), ובתוכם שחו להם תנינים ענקיים עם חיוך מרוצה של נופשים בבריכה של "הולידי אין".
על גדת נהר ה- Wami הקימו הטנזנים מפעל לטיהור מי שתיה ואנחנו עברנו על הגשר שבנו כמעט מעליו. הבנין ענקי ומכל עבר בצבצו ממנו צינורות ומשאבות אל תוך הנהר. תהיתי פתאום מה קורה אם שואבים בטעות קרוקודיל לתוך מפעל להתפלת מים- האם הוא יכול לטעון שנטפלים אליו? אבל לא היה לי זמן להתעמק בסוגיה המשפטית המענינת הזו, כי טסנו במהירות של 100 קמ"ש על פני מחוזות שלמים של גבעות ולאורך 300 ומשהו ק"מ של רכסי הרים מלאים בעצים ענקיים ("האם זהו הבאובב הידוע לשמצה?" תהיתי בקול רם. ג`ון לא שמע מימיו על באובב וחזר לצפות בסרט הסווהילי).
אחר כך נסענו על פני מרחבים מלאים עצי מטריה משעשעים ("שיטה?", חשבתי לעצמי בשקט) ואחר כך שעות של עצים מדהימים ביופיים עם גזע ירוק חיוור או לבן לגמרי, שנראו שייכים ליער של פיות ("מה אלה לעזאזל?!") ואז, אחרי 10 שעות נסיעה, הגענו לגבעות נישאות וזרועות בסלעים ענקיים, והתחלנו לאט (רק 60 קמ"ש) לטפס מעלה מעלה בתוך יער עבות בסללום אינסופי, אל תוך העיר אירינגה. ברגע שירדנו מהאוטובוס בתחנה התנפלו עלי עשרות נהגי מוניות, וצעקו לי "טקסי! טקסי!" במקהלה מחרישת אוזניים. ברגע שמישהו אחז בידי בזמן שהוצאתי את התיק מתא המטען וניסה למשוך אותי (רק אלוהים יודע לאיפה), הסתובבתי ונתתי לכל הקהל שהתאסף כזאת מין נביחה עצבנית של "Live me alone! Now!!", עד שכולם לקחו שלושה צעדים אחורה. אחרי 13 שעות של להיות תקועה באוטובוס, החביבות ממני והלאה- אז אל תבואו לבקש ממני אסימון.
אבל אני חייבת לציין שזאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהטרידו אותי באירינגה (הנביחה?). שאר השהיה, מהבחינה הזאת, היתה חלום רטוב. אירינגה שורדת לבנים שמסתובבים בשקט ושלווה ומתרועעים ברוגע עם האוכלוסיה המקומית. היה תענוג אמיתי למצוא שמתייחסים אלי כמו אל בן אדם ולא כמו אל שייח מלא כסף. בארושה, הלבנים נוסעים אל ומהשמורות בג`יפים ומסתכלים החוצה על השחורים מהחלון כאילו הם עדיין בספארי. זה גם לא מפליא לאור היחס שמקבלים שם ברחוב (גניבות וכל השאר). אירינגה, לעומת זאת, יפהפיה ושקטה, מנומסת ורגועה, חבויה בהרים כמו מין מטוטלת חביבה (אבל נראית יותר כמו תאומה כהה של מג`דל שמס), ושווה ביקור מאוד לצורך קניות ונופש רגוע.
תכנון ההתנדבות באירינגה
לקחו אותנו מתחנת הרכבת למלון של הכנסיה הקתולית והושיבו אותנו בלובי עד שהחדרים יהיו מוכנים. אז גם הגיע האב קייפס, שהוא האחראי על פרויקט הקמת האוניברסיטה (ויהיה בעתיד הדיקן שלה) והוא גם סגנו של הבישוף. האיש אינטליגנטי להפליא, נחמד ומנומס, ולפני שעזב קבע איתנו פגישה למחרת היום ואמר שיגיע בשמונה בבוקר. החדרים היו פשוט חלום. גדולים ונקיים עם שולחן וכסאות, והלהיט- שירותים של ממש ומקלחת עם מים חמים! בו במקום התאהבתי באירינגה. חבל שאני לא יכולה להמליץ לכולם על המלון הזה (הוא מיועד רק לאורחים של הכנסיה). אני כן יכולה להמליץ על מסעדת Lulu, שנמצאת בפניה קטנה מרחוב Uhuru (יש שלט) ומוכרת אוכל מערבי למופת (וגם גלידה! ג-ל-י-ד-ה!). היא מוכרת גם תיקים וקנגות נורא נחמדות מבדי בטיק מקומיים. קצת פסיכדליות הזברות הסגולות והג`ירפות הפרחוניות, אבל לא יקרות ודי מגניבות.
בבוקר אני וג`ון מחכים בלובי של המלון לאב קייפס. "אתה בטוח שלא כדאי לי להתלבש יותר יפה?" אני שואלת את ג`ון, ומסדרת בפעם האלף את החולצה המכופתרת והמגוהצת שלי- האחרונה שיש לי. "ג`ינס זה בסדר" מרגיע אותי ג`ון, ומסביר לי שעל פי כללי הפרוטוקול אם באים לבקר אותם בביתך (המלון) סימן שהפגישה היא "מחוץ לפרוטוקול", אבל אם היינו הולכים אליו למשרד היינו צריכים להגיע בחליפות (כלומר "בפרוטוקול"). אני מבינה שבמוקדם או במאוחר אני אדרש לפרוטוקול ואזדקק לחליפה. אפילו מספיק בגדים כדי להחליף אין לי, ואני משאירה סל מלא בגדים בחדרי כדי שהנזירות (כנסיה, זוכרים?) יוכלו לכבס לי.
אנחנו מחכים ומחכים והאיש לא מגיע. במקום לדאוג ולהתעצבן אני מסגלת לי מנהג אפריקאי ומציעה לג`ון לצאת לטיול קצר, ועד שנחזור הוא בטח יגיע או יתקשר. אנחנו הולכים לברר כמה יעלה לתפור לי חליפה (באירינגה יש שפע של תופרים, בדים לחליפות בכל הצבעים וטונות של דוגמאות לבחור מהן). כמה עולה חליפה לבחורה קטנטונת כמוני? 100 שקל. לצערנו, אין לנו זמן לחכות יומיים עד שהיא תהיה מוכנה. אנחנו צריכים להמשיך לפרויקט נוסף של הארגון בסונגיאה (עוד 6 שעות של נסיעה). אנחנו חוזרים למלון כדי לגלות שהאב קייפס התקשר לברר למה לא הגענו למשרד. אופס! כשהוא אמר שהוא יגיע בשמונה הוא דווקא לא התכוון למלון, והפגישה היא בפרוטוקול מלא. כמו איילות בג`ינס אנחנו רצים למשרד שלו באוניברסיטה המתהווה ומתנצלים מעומק הלב. הוא צוחק ומבין מה מקור הטעות. למרבה הפלא הוא גם מתנצל.
אנחנו יושבים לדיונים ומסתבר שלהקים אוניברסיטה זה הרבה יותר מענין ממה שזה נשמע. להקים את הספריה זה צעד אחד מני רבים, ואני והוא שוקעים לדיונים ארוכים בנושאי תכניות חינוך, חוגים, פקולטות ותכניות לחילופי סטודנטים. הוא גם מראה לי איפה אני עתידה ללמוד לכשאצטרף לצוות, וגם את הכיתות ואת הקפיטריה. המקום מקסים ומפואר. פעם, האוניברסיטה היתה מכללה להכשרת בנקאים ממשלתיים. אחר כך הם הופרטו והמקום נמכר לכנסיה, כדי להפוך לאוניברסיטת סנט אוגוסטין. אני מצטערת שלא אוכל להתחיל מיד בעבודה שם, אבל למחרת אני וג`ון אמורים לעזוב לפרויקט אחר.
אנחנו חוזרים למלון כדי לגלות שלא עשו לי את הכביסה. זה לא נשמע לכם משבר גדול, אבל כשיש מספר מוגבל מאוד של פריטים, זה נהיה קריטי. ג`ון מנסה להרגיע אותי (ללא הצלחה), ואחר כך מנסה להרגע בעצמו כשאני מודיעה לו רשמית (בפרוטוקול מלא) שממחר אני מתחילה להסתובב באפריקה בלי תחתונים. הוא רץ כאילו רודפים אחריו נמרי פרא כדי למצוא בחורה שתכבס לי. הפרוטה אינה מצויה בכיסי והכובסת יקרנית, אז אני נותנת לה בעיקר הלבשה תחתונה ושתי חולצות, ומחליטה להתאפק עם הג`ינסים. אני שמחה וטובת לב כשאני וג`ון יוצאים את המלון לסידורים, כי השמש גבוהה בשמיים והכביסה תוכל להתייבש מהר לפני שאנחנו נוסעים למחרת בשש בבוקר. כמובן שרבע שעה אחרי זה מתחיל לרדת גשם זלעפות ואני נוסעת למחרת לסונגיאה עם שק של תחתונים רטובים.
מאירינגה לסונגיאה, ופגישה עם הנציב
הדרך לסונגיאה עוברת בנוף מרתק של גבעות הנקראות Lukumbulu, וזה בדיוק מה שזה נשמע... אם אתם סובלים כמוני מבחילה בנסיעות ואתם לא רוצים להרגיש בבטן Lukumbulu שלם, כדאי מאוד שתקחו כמות יפה של פרמין גם אתכם וגם לפני הנסיעה, פן תגלו איך לא עוצרים באפריקה למי שמקיא. הנוף מלא מטעי עצים לכריתה ומפעלים לקורות ולפחמים, הרבה מייז (תירס לבן) והדובדבן האמיתי לצלמים: קילומטרים על קילומטרים של חמניות.
האוטובוס של חברת Super Feo שיצא מאירינגה לסונגיאה עמוס בטירוף בחבילות וצר להרגיז. לעומת האוטובוס המרווח והיפה של חברת Hood, החבר`ה פה לא מצטיינים אבל כשמתחילים לחלק חינם סודה בטעמים וביסקוויטים, אני מתרצה ומוכנה לזרוק להם איזו מחמאה. אם אתם נוסעים איתם ורוצים חלק בשפע הזה, כדאי לכם במהלך הזמנת הכרטיסים (יום מראש בבקשה) לבחור מקומות מקדימה. לא תוכלו במעבר הצר לדלג קדימה מעל עשרות מזוודות ואשכולות בננה כדי לקחת סודה, ובטח לא כדי לחזור. מה עוד, שחוק מרפי קובע שעד שתעשו את הדרך הלוך ושוב (8 מטר=25 דקות), תגלו ששכחתם לקחת את הפותחן מעוזר הנהג, שיושב מקדימה.
הדרך מתפתלת, עולה ויורדת במשך שעות על גבי שעות. כולם חייבים לשירותים (גם אני), וכשמראים סימני עצירה אנשים מסתערים החוצה מהאוטובוס, פושטים מכנסיים, מפשילים חצאית, פותחים חנות ו - כן, ידידיי - עומדים בשורה ומשתינים. העסק לא בשבילי, ואני מתאפקת. חבל שלא צילמתי אבל, איך לומר, התמונה תהיה חקוקה במוחי לנצח...
כשמגיעים לסונגיאה אני וג`ון מותשים אחרי ימים שלמים של נסיעות, אבל רעבים כמו נמרים. על הגג של המלון יש חבלי כביסה ובמהירות אני תולה שם שורה של מיטב קולקציית "גיבור סברינה" ואנחנו מסתלקים בלי להחליף בגדים. אפילו לשתות כוס תה קטנה בבית הקפה שבפינה. כשאנחנו חוזרים התצוגה על הגג כבר יבשה (שמש אפריקנית) ואני מורידה את כולה לתוך שק הכביסה. אנחנו מתיישבים בכורסאות של הלובי רק לרגע כדי לתאם מה עושים ומתי, וג`ו מצלצל לשניה לנציב מחוז סונגיאה כדי להודיע שהגענו והיינו רוצים להפגש איתו לפרוטוקול בשם הארגונים מהם הגענו: ג`ון בשם MCW ואני בשם טופז.
כבוד נציב המחוז עבדי מונימסה מודיע לנו חגיגית שהוא בדיוק פנוי לזמן קצרצר והוא קופץ להגיד שלום: "חכו בלובי, אני בא עוד 5 דקות" הוא מודיע. ג`ון מרגיע אותי שוב ושוב שאם באים אליך אתה לא צריך להתלבש יפה, ומונע ממני להחליף את הבגדים שאיתם הגעתי באוטובוס מאירינגה. "סבלנות!", הוא אומר לי, "הוא יהיה כאן 5 דקות ואז נתקלח ונחליף". נשמע שיש הגיון בדבריו, ולכן אני נשענת בבגדי המסריחים על שק הכביסה ומחכה 2 דקות. כשנציב המחוז מגיע הוא מעיף בנו מבט אחד ואומר לג`ון בהלם "לא צחקת כשאמרת שרק הגעתם! אכלתם בכלל?". נאלצנו להודות שלא אכלנו, ובן רגע מסלק אותנו מר מונימסה הנכבד לתוך הרכב הממשלתי השחור (אותי, את ג`ון ואת שק הכביסה...). אני פרועה, מסריחה, לבושה בחולצת כדורגל ומסתובבת עם שק מלא תחתונים, כך שהמאמצים שלי להרשים צריכים להיות יצירתיים במיוחד.
כשמדווחים ברדיו על כך שאתמול הנציב מונימסה העניק את הפרסים למנצחים באליפות הכדוריד, הוא מגחך כמו חתול ואני מצייצת מהמושב האחורי "מי ניצח?". "הקבוצה מטוקויו", עונה ג`ון. "הגברת מנדה בטח הלכה לישון עם חיוך גדול!" אני מעירה בקריצה, וסוחטת צחוק גדול מהנציב. הידע שלי בפוליטיקה מקומית מרשים אותו מאוד, שהרי הגברת ברתה מנדה היא נציבת מחוז Rungwe, שבירתו טוקויו... הא הא! אחד-אפס לטובת ארגון טופז. תמיד טוב לשמור בשרוול כמה פירורים של ידע כללי.
אנחנו הולכים למסעדת Heritage Cotage, הכי יוקרתית בסונגיאה. למרבה ההפתעה אני חוזרת לעצמי בגדול למרות הנסיעה המתישה ומנהלת שיחה ארוכה באנגלית וסווהילי עם הנציב, צוחקת בחיוך קולגייט מכל הבדיחות שלו ומקשיבה לכל ההסברים על הבחירות לנשיאות ההולכות וקרבות. הנציב משבח אותי ואת ג`ון על זה שאנחנו כל כך עליזים ועירנים אחרי הנסיעה המתישה. הוא כמובן לא יודע, שפרצי הצחוק הבלתי פוסקים נובעים מזה שלארוחה מתלווה אלינו שק התחתונים. עד סוף הערב אני ונציב המחוז הופכים להיות כמו שני חיילי גולני שאכלו מאותו המסטינג... אנחנו מוזמנים למחרת לפגישה "לפרוטוקול" ואני מתחילה להבין שסונגיאה זה פרוייקט ע-נ-ק ופוליטיקה של ארגונים זה ממש לא משחק. אם בארושה מצאתי את עצמי בטלנובלה מקסיקנית, הרי שכאן נחתתי ממש לתוך פרק של "השגריר".
הפרוטוקול מחייב
יש לי כל כך הרבה הזדמנויות להרוס מה שבנו כאן בעמל רב, והבנה בכללי נימוס טנזני פשוט אין לי... אמנם הלכתי עם ג`ון להזמין חליפה אבל היא לא תהיה מוכנה לפגישה בבוקר, שהיא כאמור רשמית לחלוטין. מה עושים? מתחכמים... אני נופלת אחרי קצת חשיבה על הברקה של ממש. בתור "אירופאית" מצפים ממני להגיע בחליפה, אבל אם הייתי אפריקאית הייתי צריכה להופיע בשמלה או חצאית עד מעבר לברך עם שרוול קצר ובדוגמה אחידה. במקרה (יש אלוהים!) קניתי לי בארושה שמלה אפריקאית טבין ותקילין...
כשאני מופיעה בבוקר במשרדו של הנציב בלבוש אפריקאי מלא פלוס כיסוי ראש תואם (הוא בא עם השמלה, בחיים לא חשבתי שאלבש אותו), אני מכה אותו בהלם. שתיים-אפס לטובת ארגון טופז... ג`ון, לעומת זאת, מגלה בעצב ששכח לארוז עניבה ומופיע בלי לכל הפגישות, מה שמביא לכמה הרמות גבה. בגלל כללי הפרוטוקול, כל העליצות והחביבות של אמש חלפה ועברה ואנחנו מתבקשים בנימוס לשבת לשולחן הדיונים ולחתום בספר האורחים.
אני וג`ון נפגשים בסרט נע עם כל בכירי המחוז. חוץ מהנציב אנחנו פוגשים גם את המזכיר האדמיניסטרטיבי של המחוז מר שמקובה, ואחר כך לדיון על תקציבים עם רואה החשבון המחוזי מר סולהה, ואז לדיונים על פיצויים לחקלאים שעל אדמתם נבנה הפרויקט עם ראש העיר של סונגיאה, מר קיהואלה. בהמשך מגיעים גם רשם הקרקעות מר מסיגלה, ושוב מר שמקופה מהפגישה בבוקר ומקנחים בפגישה עם רואה החשבון העירוני מר סמטה והעוזרת שלו, העלמה שירה. חתמתי בכל כך הרבה ספרי אורחים, עד שהחתימה שלי יצאה עקומה וחייכתי כל כך בלבביות עד שהתחיל לכאוב לי האף.
התנדבות הלכה למעשה - מפשילים שרוולים
למחרת אני נשארת באתר הבניה של הפרויקט, שעתיד להיות חווה חקלאית, מרכז קהילתי ובית-ספר, וקורעת את ה- Wowowo: צובעת את הדלתות בכחול וירוק, ואחר כך כשעושים את הרצפה עוברת לאטום את החריצים בין הלבנים החיצוניות במלט. יד ימין שפכטל, יד שמאל מגש עם עיסת מלט. הבחורים עושים את כל המקומות הגבוהים, אני כורעת ומתכופפת לעשות את המטר של מטה. אני מבשלת לבנאים צהרים, ואחרי עוד שעה של אטימה מתחיל גשם שוטף, כאילו פתחו בשמים צינור גינה. אנחנו עומדים בחוץ כמו כלבים כדי לא להרוס את הרצפה החדשה...
כשהגשם נחלש אנחנו עובדים בגשם. אחרי שנמאס לי מהלכלוך והמלט אני הולכת לנטוע עצים ליד הגדר. באמצע שדות של תירס לבן אני חופרת עשרות בורות לעצי קוקוס. פתאום שוטפת אותי תחושה פלאית שיש כמותה רק בגיל ארבע, אחרי שבונים מקוביות מגדל גבוה או מציירים ציור ממש יפה. בא לי נואשות לרוץ לאמא שלי ולצעוק "אמא! אמא! תראי איזה בית יפה אני והחבר`ה שלי בנינו! תראי איזה שדה גדול עדרתי! תראי כמה בורות חפרתי!". לא יכולה שלא לזמזם את השיר ההוא, "ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת"... והנה אני באמצע טנזניה (או טכנית בקצה), ליד העיר סונגיאה שאף אחד בארץ לא שמע עליה, מחוץ לכפר Ruvuma שאף אחד לא רוצה לנסוע אליו, בשדות של חווה חקלאית שעוד לא בנו אותה, ואני חופרת! לבד! וזאת אפילו לא המדינה שלי...
אנחנו ממשיכים לעבוד במרץ. באפריקה כמו באפריקה, קודם השמש שורפת אותך עד חורמה ואחר כך יורד גשם זלעפות ואתה מגיע הביתה שרוף ורטוב. כמובן שמאתר הבניה הנידח אין דלה-דלה ואנחנו נאלצים ללכת ברגל. אני מחמיצה פנים ומתלוננת. לעבוד קשה לא אכפת לי, אבל אחר כך גם ללכת ברגל? כשעוברים על פנינו 2 אופנומוניות, ג`ון מיד מנופף להם. לצערנו אנחנו שלושה והם שניים. ג`ון נותן לי מבט מהצד ואומר "את נורא קטנה...". אני נותנת לג`ון לשבת מאחורי, לא מאוד נוח אבל הנסיעה עברה בנעימים (הייתי דחוסה בין ג`ון לנהג, אז לא הייתי צריכה להחזיק בשום דבר ופשוט שלפתי שקית פופקורן, אכלתי ונהניתי מהנוף). אחרי שנגמר הפופקורן שלפתי קנה סוכר מהתיק וקילפתי אותו בשיניים תוך כדי הנסיעה. יופי של ארוחת ערב. מיותר לציין, שכל מי שעברנו על פניו נחנק מצחוק מהמוזונגואית שנוסעת על אופנוע בין שני גברים שחורים ואוכלת לה בשלווה. אבל הייתי רעבה והאפריקאים עניינו אותי כקליפת השום.
שוב באתר. עובדים, חופרים, השמש מכה והגשם מרטיב. נמאס לי מזה כל כך שאני מציעה לילד שמסתובב באתר תשלום כדי שיחזיק מעלי מטריה. כל הבנאים צוחקים עלי (חוכמולוגים! הם לא נשרפים אף פעם), אבל אני עודרת לי בכיף, ג`ון מצלם אותי ומודיע שישלח את זה ליוניס"ף כי זה עבודת ילדים (Child Labor) והילד אמור להיות בבית הספר. "אני בונה לו אחד ואתה מפריע לי!" אני מנפנפת אותו מעלי. כשחזרתי מההפסקה מצאתי את הילד עודר במעדר שלי, ואת ג`ון יושב על התחת ואוכל ארוחת צהריים. "הבטחתי לו עוד 200 שילינג אם יעדור גם את החלק שלי", הוא מודה. אותך ליוניס"ף!
בעקבות העידור, הנמלים שהחרבתי להן את הקן לא מעריכות את המאמצים שלי להפריח את השממה ועוקצות אותי ללא רחמים. הכאב משכנע אותי, שלצרוח זו לא בושה. מסתבר שגם לדחוף את הג`ינס לגרביים זה לא נורא כמו שזה נשמע. כולם צוחקים עלי שאני טורקיה, אז אני מאחלת להם טיפול בשעווה חמה וממשיכה לעדור.
כשפים ומושלים במחוז הדרומי של טנזניה
בסוף היום אנחנו אוכלים בבית קפה ומדסקסים עבודה (פגישות, טפסים, לוחות זמנים). "למה יש כל כך הרבה נכים בסונגיאה" אני חייבת לשאול, אחרי שהפיסח העשירי זוחל ברחוב מול בית הקפה. "בורות בענייני רפואה" עונה ג`ון, "הם לא מטפלים בדברים האלה בזמן וגם באזור יש המון כשפים, את יודעת". "לא, אני לא. מה זאת אומרת כשפים?". "יש פה רופאי אליל, ו... נו, את לא תביני". "תסביר, תסביר. חשבתי שאתה נוצרי, אז מה? אתה מאמין ברופאי אליל?". אני מקבלת הסבר מאלף של רבע שעה על מכשפים מרושעים ורופאי אליל ורוקחי לחשים, ועל האנשים ששוכרים אותם כדי לקלל מישהו שהם לא אוהבים כדי שאשתו תלד ילד בלי רגליים. אם הכישוף אכזרי במיוחד, אישה יכולה ללדת חמור או חתול, או ילד עם זנב של לטאה. מול פרצי הצחוק הרמים שלי (אתם הייתם מתאפקים?), ג`ון נשבע שהוא לא היה מאמין במשהו כזה, אבל היה עד ללידות כאלה 3 פעמים וגם דיווחו עליהן בטלוויזיה. אני עושה קולות של מסכימה וממשיכה לאכול, אבל בכל פעם שקצת עצוב לי אני נזכרת בג`ון מצטלב ונשבע שראה אישה יולדת חתול. זה מצחיק אותי כל כך עד שהעצב נשכח.
פורים מגיע בסינכרוניות מרגיזה עם חג הפסחא, ואני מחלקת ממתקים באתר הבניה ומשתדלת להרבות בשמחה. זה די קשה, לאור העובדה שרגל שמאל שלי כואבת מהעקיצות, יד ימין כואבת מלעדור, יד שמאל כואבת מלהחזיק את המגש עם המלט, ורגל ימין כואבת כי השתמשתי בה. אך אל יאוש- אני מחליטה לחגוג את פורים כראוי והולכת להביא משלוח מנות למושל המחוז. כך אני הולכת לי, בחג נוצרי, לבקר איש מוסלמי כדי לקיים מנהג יהודי... מר מונימסה דווקא מתרגש מהמחווה ואנחנו פותחים בשיחה מענינת על דתות ותרבויות, ארגוני סיוע ומתנדבים, ופיתוח אזורי ספר. הטלפון של ג`ון מצלצל ואני נותנת לו מבט רצחני (אף על פי שהפגישה לא בפרוטוקול). כשמתברר שזאת אמא שלי שרוצה לאחל לי פורים שמח, זו דווקא אני שצריכה להתנצל מעומק הלב. איזו פדיחה, גול עצמי...
המושל מבטיח לנו שיבוא למחרת לאתר כדי לנטוע עץ, אז בבוקר אנחנו בטירוף של הכנות לכבודו. הבנאים עובדים בחריצות שלא נראתה כמותה- בחיי שהיינו צריכים להגיד להם שהוא בא כל יום... לפני שהוא מגיע, אנחנו רצים לקנות תרנגולות כדי שהמקום יראה קצת כמו חווה. את כל הכפר עברנו כדי להשיג 4 ציפורים, כי לפעמים כל מה שיש לאנשים זה 4 ואי אפשר לבקש ממישהו לקנות את כולן... אנחנו מטלטלים את המסכנות 40 דקות לכל כיוון. כשאנחנו חוזרים לחווה, ערימת הנוצות המתנשפות נראות כאילו הן עלולות לשבוק חיים ואני ממהרת להתיר אותן ולפרוס מעליהן את המטריה שלי, ולתת להן אורז ומים.
האיש הגדול מגיע, מעיף מבט, נוטע את העץ ומסתלק תוך 5 דקות. הוא מעמיס אותי ואת ג`ון על הרכב. "חשבתי שתרצו לנסוע לפרמיחו (Peremcho), הוא אומר תוך כדי הנסיעה, וכך מתברר לנו בהפתעה שהוא לא מקפיץ אותנו למלון. האמת שפרמיחו מקום מקסים ומטופח, שאפשר לטייל בו ויש אליו גם דלה-דלה מסונגיאה. הכפר מושפע מאוד מהכנסיה הקתולית שהתנחלה בו והוא מלא מבנים שלה, בית חולים ענק, סיוע לעניים וליתומים וכדומה. יש בו גם את הכנסיה הכי גדולה בטנזניה, ואני מנסה להבין בשביל מה לבנות משהו כל כך גדול במקום כל כך קטן. אחר כך אנחנו הולכים לבקר במתפרה שלהם, שמפורסמת גם מחוץ לטנזניה בתפירה עילית של חליפות לפי מידה. גם מלמדים שם חייטות עילית, ומגיעים תלמידים מכל רחבי המדינה. ממש עושה חשק להזמין חליפה- זה המקום. בכלל לא משתלם להביא אחת מהארץ.
בדרך חזרה המושל במצב רוח טוב, ומתחיל לספר בדיחות על הכבישים הטנזניים, למשל: מי הנהג השיכור בטנזניה? זה שנוסע בקו ישר, כי אם הוא היה פיכח הוא היה מנסה להתחמק מהבורות. פתאום שיחת טלפון, והמושל מודיע לנו שהבוס שלו, מושל הנפה, הולך להיות נוכח היום במשחק פתיחת העונה של ליגת העל הטנזנית בכדורגל, ושהפרוטוקול מחייב שגם הוא יהיה נוכח. אנו טסים לבית שלו כדי שיוכל להחליף לחליפה (מפרמיחו, כמובן). ג`ון ואני מתפלצים כשמתברר שאנחנו נוסעים לאסוף את מושל הנפה מהבית. "אל תציג אותנו!" אנחנו מתחננים בפני מר מונימסה, לבושים בבגדים מאתר הבניה, מלאים בוץ אדום ומריחים כמו תרנגולות.
במגרש הכדורגל, תוך כדי שאנחנו מנתחים את הפגמים בפריסה של קבוצת מג`ימג`י המקומית לעומת הטקטיקה המוקפצת של Prison, הקבוצה של שירות בתי הסוהר הטנזני, אני מדסקסת עבודה. אני גורסת בוטנים, ארטיקים וגלידה ומגיעה למסקנה, שבמחצית אנחנו צריכים לעשות מעשה- לרוץ כמו שדים למלון ולהחליף לחליפות על פי כל הפרוטוקול. אז נתעקש, נדחף ונתחנף, עד שמישהו יציג אותנו בפני מושל הנפה. כדי שתבינו עד כמה הפוץ הזה חשוב, צריך להדגיש שהוא שולט על איזור ועל אוכלוסיה שמביישים את אריאל שרון. רצנו כמו על אמפטמינים, ותוך 10 דקות הפכתי מנערת הסמרטוטים הגוצית ללימור לבנת הצעירה. אפילו את הנעליים צחצחתי.
בסוף המשחק (קבוצת מג`ימג`י ניצחה אחת-אפס, למרות משחק איום ונורא) נסענו ברכב של מושל המחוז כדי לאסוף אותו ממושבי המכובדים. ג`ון קופץ החוצה כדי לצלם את הקהל החוגג, ואני קופצת החוצה כדי לאתר את הפוץ ולהידחף עד שאחד מעשרים הבכירים שפגשתי יזהה את הפרצוף החיוור שלי בקהל ויציג אותי בפני מושל הנפה כ"מיס כך וכך מארגון זה וזה", ואז אוכל להחמיא לו על הנצחון. הקפיצה והחליפה השתלמו (וגם הפרצוף החיוור), ומושל המחוז מאתר אותי בזווית העין ורומז לי ולג`ון להתקרב, לפני שמושל הנפה יכנס למכונית. "ג`ון!" אני צועקת בקהל המשתולל. "רגע, יש לי תמונה טובה!". "זוז כבר אידיוט!" אני אומרת, ודוחפת אותו דרך הקהל המופתע. לפני שהוא מספיק להסתובב ולהחטיף לי אחת שמגיעה לי בזכות, תופס אותו מושל המחוז ומציג אותו בפני הבוס.
אחר כך אני עוטה חיוך קולגייט מאוזן לאוזן "איזו קבוצה נהדרת יש לכם כאן!", אני משקרת בלי בושה (כל כך גרועה היתה הקבוצה, שפלא שלא חטפו 5 גולים). האפריקאים ממילא לא מעריכים כנות והמושל מודה לי מאוד ולוחץ לי את היד בלבביות (מזויפת, כמובן). הוא מסתלק למכונית וגם אנחנו. בדרך למסעדה, המזכיר האדמיניסטרטיבי, מר שמקופה, מחייך אלי במכונית, זורח כמו שמש שחורה ושמנה. "מה את אומרת על הבחור שלנו?", הוא מנסה להפיל אותי בפח (מנהג אפריקאי). "לדעתי ארסנל צריכה לקנות את סטיב מפונדה", אני מכניסה לו בקור רוח. ככה משחקים בדיפלומטיה טנזנית! הקם להביכך השכם להתחנף אליו. במסעדה, מר מונימסה מבדר את כולנו בסיפורים אפריקאיים מסורתיים על אמונות טפלות ורופאי אליל, על אגמים שנגנבו על ידי רוחות רעות ועל נחשי מים עם ארבעה ראשים. ג`ון פתאום שותק עם סיפורי ה"אישה שילדה חמור" שלו, בעיקר כי הנציב לועג לכפריים שמאמינים בטמטום הזה. אני ממש מרחמת על ג`ון, שיושב שם עם פרצוף של ברבוניה כעוסה.
אני שמחה להסתלק מסונגיאה באוטובוס של 7 בבוקר. אני מותשת מהעבודה והפרוטוקול כבר יצא לי מהאף. בארבע וחצי אני וג`ון מגיעים למחוז Kungwe, ועל כל הדברים המפליאים שעשיתי ועל כל האנשים המוזרים שפגשתי- בכתבה הבאה. לילה טוב!
