נופש באי צ'ילואה
"לא קלה היא, לא קלה דרכינו, ועיניך לפעמים כה נוגות, עוד שדות פורחים יש לפנינו, עוד הרים גבוהים וצונני פסגות..."
קיבלנו את החשבון וארבעתנו (עידן, שרון, עמית ואיתי) נותרנו המומים. 8500 פזוס (80 ש"ח) ל-4 סנדביצ`ים קטנים, ועוד במסעדת פועלים קטנה בתחנה המרכזית של אוסרנו?! זאת לא היתה הפעם הראשונה שדופקים לנו מחיר לא קשור רק בגלל שאנחנו תיירים. בירור קצר העלה שהקפיצו לנו את מחירו של הסנדביץ` בשר פי 2 וחצי, רק בגלל שביקשנו שיוסיפו עגבניה וחסה...אבל אנחנו לא פראיירים. יש גבול לכמה שאפשר לגנוב לנו על חתיכת עגבניה וחסה. לכן, פתחנו את הפה הישראלי הגדול שלנו, הם קצת נבהלו (האירופאים כנראה לא מתלוננים על מחירים מופרזים) והחשבון צנח לו בחזרה למימדים נורמליים.
מאוסורנו (Osorno) עלינו על האוטובוס לפוארטו מונט (Puerto Mont), עיר חמודה להפליא על שפת האוקינוס השקט, כ-1000 ק"מ מדרום לסנטיאגו. הגענו בשעות הערב ומייד רצנו לחפש אכסניה כדי להתקלח לראשונה מזה ארבעה ימים (מאז שיצאנו לטרק מהכתבה שעברה). בבוקר שלמחרת גילינו ששוב מדובר ביום בחירות בצ`ילה... הפעם זה היה הסיבוב השני לנשיאות בין האישה לזקן, ועל אף "ההתרגשות" הרבה שאחזה בנו לנוכח הבחירות, אותנו עניין בעיקר שיפתחו את החנויות כדי שנוכל לטייל בעיר. למזלנו, הפעם (בניגוד לסיבוב הראשון שלנו) חלק ניכר מהן נותרו פתוחות, וכך יצאנו בבוקר להכיר מעט את העיר. הלכנו ברגל לאזור Angelmo, שהוא האזור התיירותי. בדרך לשם עברנו על פני עשרות דוכנים המציעים את עבודות היד המקומיות, כל מיני תיקי עור קטנים, כובעים והמון דברי צמר, שנדמה כאילו הוצאו מקטלוג אופנה של שנות ה-30`. בהמשך מצאנו שוק דגים קטן והרבה מסעדות דגים, שכן פוארטו מונט ידועה במאכלי הים שלה. טעמנו אמפנדס מקומיים, קנינו פירות ומיהרנו לחזור למרכז העיר כדי לעלות על האוטובוס לצ`ילואה (Chiloe).
שעתיים של נסיעה פלוס שייט במעבורת והגענו לאי צ`ילואה, האי הגדול ביותר בצ`ילה. כשאני כותב "אי" אתם ודאי מדמיינים חתיכת אדמה קטנה מוקפת בים. ובכן, הגודל של צ`ילואה הוא קצת פחות מגודלה של חצי מדינת ישראל, עם אורך של 250 ק"מ ואוכלוסיה של כ-120 אלף תושבים בלבד. בשל היותה אי, צ`ילואה שונה משאר חלקיה של צ`ילה. היא ידועה בכפרי הדייגים שלה, שלהגיע אליהם זה כמו לחזור 100 שנה- אנקוד (Ancud). מרחוק היא נראית כמו כל עיר צ`יליאנית פשוטה, אך לאחר שאתה נכנס אליה ניתן להרגיש משהו שונה באוויר. אולי זה האנשים, אולי הים מסביב... קשה לשים את האצבע על השוני, אבל תאלצו לסמוך עלי. אחורה. בנוסף, האוכלוסיה שם מורכבת ממקור אינדיאני ברובה, ולפי כמות הכנסיות והתמונות של ישו בכל מקום היא גם מאוד דתית.
ביום השני שלנו באנקוד שוב חליתי. קמתי בבוקר מצונן ועם כאב גרון. כבר פעם שניה ב-3 חודשי טיול שאני חולה וזה מתחיל להימאס. שרון נשארה איתי באכסניה בזמן שאיתי ועמית לקחו סיור למושבת הפינגווינים שליד העיר. הם עשו סיבוב של 3 שעות שכלל תצפיות על האי ושייט, כדי לראות את הפינגווינים מקרוב. אני ושרון הסתפקנו בתמונות שהם צילמו. בערב יצאנו למסעדה מקומית על מנת לנסות סוף סוף את מה שצ`ילה ידועה בהם- מאכלי הים.
לא קל לוותר על הבשר לאחר שלושה חודשים בהם כמעט כל יום אכלנו סוג כזה או אחר של בשר. לכן, המעבר לדגים היה הדרגתי ובשלב ראשון הזמנתי סלמון מטוגן (שכן צ`ילה היא אחת מיצואניות הסלמון הגדולה בעולם), שלהפתעתי דווקא היה טעים מאוד (אך עדיין לא מתקרבים לקרסוליים של פרה, תרתי משמע. בעצם, עדיין לא טעמתי קרסוליים של פרה). עמית דווקא הלך עד הסוף והזמין מרק מאכלי ים עם צדפות, דגים ועוד כמה יצורים מוזרים שלא הייתם רוצים לפגוש בסמטה חשוכה. שרון, לעומת זאת, ויתרה על המעבר למאכלי ים שכן בקושי בבשר היא נוגעת, והסתפקה בטעימה בלבד.
ביום שלמחרת רצינו להכיר קצת את האזור שמחוץ לעיר הגדולה ונסענו אל Quetalmahue, כפר קטן של כמה עשרות בתים בלבד. טיילנו בהתחלה בין הבתים ולאחר מכן על חוף הים, שם מצאנו את התושבים המקומיים עסוקים בייבוש משהו שנראה כמו עשבים מהים. דיברנו עם כמה מקומיים והם סיפרו לנו שהם ספציפית לא עוסקים בדייג, אלא רק במציאת העשבים/אצות האלה בים. אחר כך הם מייבשים אותם בצידי הכביש או על החוף (לא תאמינו כמה סירחון יכול לצאת מכמה עשבים קטנים), ואחר כך הם משתמשים בהם ליצירת קרמים וייצור ניילון... מוזר ומסריח, אבל שימושי. חלק מאותם מקומיים גרים על שפת הים בכל מיני מבנים מוזרים. חלקם באוהלים ישנים, חלקם מתחת לסוכות מניילון, ואפילו מצאנו משפחה שלמה עם המון ילדים, שגרה בתוך אוטובוס ישן.
לאחר הסיור הקצר הגענו לחלק החשוב בביקורנו במקום, והוא כמובן האוכל. לא מדובר כל כך בסוג האוכל, כי אם בדרך ההכנה הייחודית לצ`ילואה. בשלב ראשון הם מדליקים מדורה ומחממים עליה חלוקי נחל (אבנים). לאחר שהאבנים ממש חמות הם מניחים עליהן צדפות, חתיכות בשר חזיר, תפוחי אדמה, סוג של לביבות עוף (ואם שכחתי משהו אני מתנצל). לאחר שהאבנים מכוסות בכל אבות המזון הם מכסים את הכל בעלים ענקיים של צמח מקומי, ואז מכסים באדמה. לאחר כמה שעות, בהן כל העסק מתחמם מבפנים, נכנסנו סוף סוף לתמונה: כל אחד קיבל צלחת עמוסה בכל אותם מאכלים שציינתי. בשבילי זאת פעם ראשונה בחיים בה אני אוכל צדפות (פחות נוראי ממה שדמיינתי), ובהחלט היה מעניין לאכול שילוב כזה מיוחד של מאכלים שהתבשלו מתחת לאדמה. מומלץ מאוד לנסות לכל מי שמגיע לצ`ילואה, וזה אפילו לא מאוד יקר (30 ש"ח למנה ענקית).
לאחר שנפרדנו מהמקום ותפסנו טרמפים חזרה לאנקוד, עלינו על האוטובוס אל בירת צ`ילואה- קסטרו (Castro). בירור קצר גילה לנו שכדי להגיע אל יעדנו הבא (הקרטרה) יש מעבורות רק 2-3 פעמים בשבוע, ולכן נותרה לנות פחות מיממה להעביר בקסטרו. בזמן שחיפשנו אכסניה פגשנו גרמניה חביבה שלומדת ריקוד בברזיל ומנצלת את חופשת הקיץ כדי לטייל בצ`ילה. יחד איתה הלכנו כולנו לארוחת ערב בעיר (אני ויתרתי על דגים, יש גבול לשינוי שאני יכול לעבור) ולמען האמת היה ממש נחמד להעביר ערב עם מטייל לא-ישראלי.
בבוקר שלמחרת ניצלנו את מעט השעות שנותרו לנו באי וסיירנו ברחובות שלו, בשוק ולאחר מכן פנינו לטיילת, עליה קיבלנו המלצות. ובכן, היא דומה יותר לתעלת ביוב מאשר לטיילת. ירדנו לכיוון החוף, שם יכולנו גם לראות את השכונות המיוחדות של קסטרו, הבנויות על עמודי עץ מעל המים. מעט אחר כך כבר נאלצנו להיפרד מצ`ילואה. לצערנו לא הספקנו ללכת לפארק הלאומי שבשטחה, וגם לא יצא לנו להגיע לעוד כפרים פשוטים, שבוודאי היו מספקים לנו תמונת חיים אותנטית של המקום. אך גם הטעימה שזכינו לה השאירה בנו טעם של עוד, ולכן עוד נחזור אל צ`ילואה ביום מן הימים.
עולים על הקרטרה
פנינו לנמל כדי לעלות על המעבורת לצ`אטן (Chaiten) בקרטרה אוסטרל, שכמובן איחרה בשעתיים (בהחלט איחור נורמלי לדרום אמריקה). את השעתיים האלה העברנו במשחקים עם שני ילדים גרמניים קטנים, שחיכו למעבורת ביחד עם הוריהם. המשפחה הזאת נכנסת בגדול לרשימת המוצ`ילרים המוזרים שפגשנו (הם כבר מספר 4 ברשימת המוזרים שלנו עד כה לאחר הזקן, ההוא עם הקיאק והבחור שמטייל על חד אופן). מדובר על זוג הורים עם ילד בן 3 ותינוקת בת שנה, והם מטיילים כבר שנה ממקסיקו על אופניים! (סוף המסלול שלהם יהיה באושואייה). לשמחתם נתנו להם קצת מנוחה כששיחקנו והעסקנו את הילדים. ואם תהיתם איך בדיוק הדבר מתבצע, אז ככה: לאופניים של האבא מחובר גרר קטן, שם יושבים להם שני הזאטוטים כבר שנה ממקסיקו. בקיצור- אנחנו כבר החלטנו: בעוד 10 שנים אני לוקח את המשפחה, עולה על אופניים ומטייל לי שנה היכן שהוא בעולם הגדול (ואני אפילו מוכן לכתוב ל"למטייל" גם בטיול הזה!).
שש וחצי שעות אחר כך והגענו לעיר הראשונה בקרטרה אוסטרל, הלא היא צ`אטן. הקרטרה היא דרך עפר של כמה מאות ק"מ, שהמיוחד בה הם לא "הטרקציות" המפוזרות בדרך כמו הקרחון התלוי או מערות השיש, אלא הנופים. ולקרטרה יש בהחלט מה להציע כשמדובר על נופים עוצרי נשימה (אבל לזה עוד נגיע בהמשך). בגלל האיחור של המעבורת הגענו לצ`אטן ב-02:30 בלילה. למזלנו, הצלחנו למצוא יחסית מהר אכסניה מעופשת להעביר בה את הלילה. למחרת בבוקר קמנו כדי כדי להתחיל במלאכת עצירת הטרמפים. היו לנו הרבה דילמות על איך לעשות את הדרך. האפשרויות נעו בין אוטובוסים, טיול מאורגן של סוכנויות ישראליות, השכרת רכב וטרמפים. בגלל שהסיבה היחידה בגללה הגענו לקרטרה היא הנופים אז בחרנו בטרמפים, בהם ניתן להנות מהנוף בנסיעות ובעצירות. גם לא היה לנו לחץ של זמן, לכן לא היתה סיבה להשכיר רכב.
בבוקר, לאחר שיצאנו מהאכסניה, שרון התקשרה הביתה וקיבלה בשורה עצובה על מות סבה: כשיצאנו מישראל כבר ידעתי שעלי להיפרד היטב מסבא שלי. הוא היה בן 93 והבריאות שלו החלה להתערער ממש לפני הנסיעה. אני בהחלט מגדירה את זה כדבר הקשה ביותר שהתמודדתי איתו בטיול הזה. לדעת שסבא שלי גוסס בקצה השני של העולם, מבלי שאוכל להיות שם לצידו, איתו ועבורו (וכנ"ל לגבי המשפחה שלי), יצר אצלי דילמה גדולה מאוד ורגשות אשם, וכל זאת מעבר לעצבות הברורה מאליה, שנובעת מלאבד סבא. אני חושבת שהדבר היחיד ש"הקל" עלי, כביכול, היה שהמוות של סבא שלי בא בהדרגה כך שהבנתי היטב מה קורה, יכולתי לעכל זאת ולהיפרד ממנו.
מעניין איך שתמיד אנשים מספרים על אנשים, שבמותם החזיקו מעמד רק כדי להיות נוכחים באירועים מסוימים... סבא שלי, מסתבר, גם עשה זאת. היה לו מה שנקרא "קריסת מערכות", והוא החזיק מעמד רק כדי שהבן שלו (אבא שלי) יספיק לחזור משליחות עבודה בחו"ל כדי שיוכל להיפרד ממנו. סבא שלי נפטר לאחר 93 שנים ו-3 חודשים בדיוק של חיים טובים ומלאים. סבא - אני אוהבת אותך! על אף הכאב והעצבות המשכנו בטיול. כל כך הרבה פעמים אמרנו את המשפט "כמה טוב להיות רחוק מהארץ", אבל הפעם דווקא הקירבה היתה כה חסרה. זה היה בוקר של יום גשום וקר, שדי התאים לאווירה הכללית. המטרה שהצבנו היתה להתקדם 200 מטר לעיירה הקטנה Puyuhuapi. המזל שיחק לנו באותו יום ובעזרת ארבעה טרמפים שונים, שלכל אחד מהם נאלצנו לחכות כ-10 דקות בממוצע בלבד (ולהזכירכם היינו 4 אנשים) הגענו ליעדנו.
תופסים טרמפים החוצה מצ'ילה
למרות האפרוריות של היום יכולנו להתרשם ממה שהדרך מכינה לנו. עברנו אגמים, הרים מושלגים, נסענו בתוך יערות ושדות ואפילו דרך העפר הצליחה להשתלב ביופי מסביב. אבל לא הכל היה נפלא. אתם יכולים לנחש לבד כמה קר יכול להיות לשבת בחלק האחורי של טנדר או משאית, כשגשם זלעפות יורד עליך ורוח קפואה משתקת אותך, אבל הנוף פיצה על הכל. את הלילה העברנו באכסניה עוד יותר מעופשת מהראשונה (הקמצנות שלנו מורידה אותנו לתנאי חיים עלובים), אבל כל מה שהיינו צריכים זאת רק מיטה חמה להעביר בה את הלילה. במהלך הערב ישבנו בפאב מקומי שמצאנו, שם שיחקנו ביליארד (כלומר שלושת הבנים שיחקו, בזמן ששרון נאלצה לדחות שוב ושוב את החיזורים של השיכורים המקומיים).
ביום שלמחרת קמנו לבוקר קיצי ויפה. שוב הצבנו לעצמנו יעד של כ-200 ק"מ אל העיר הגדולה של הקרטרה, ובגלל הקלות היחסית של הטרמפים ביום הקודם לא מיהרנו, ורק לקראת השעה 12 בצהריים התחלנו לנסות לתפוס טרמפים. על השאננות שלנו שילמנו מחיר... שלוש שעות וחצי ישבנו בצד הדרך ביציאה מהעיירה, ואף רכב לא עצר. שלא תבינו לא נכון, זה לא כזה נורא לשבת מול אגם מקסים עם הרים מושלגים מאחוריך וסופרמרקט 100 מטר לפניך (למקרה שנהיה רעבים), אבל שלוש שעות וחצי הספיקו לנו וכשצצה ההזדמנות ללכת על מיני-ואן קטן בתשלום לא חשבנו פעמיים, וכך החלה נסיעה ארוכה ואיטית בדרך העפר.
על אף שהיינו סגורים וצפופים כמו בקופסת שימורים, יכולנו להמשיך ולהנות מהנוף של הדרך. זה נראה כאילו אלוהים לקח את כל פלאי הטבע ושם את כולם ליד הדרך הזאת. הרים, נהרות, קרחונים, מפלים, יערות ופרחים, מפוזרים מסביב בצורה מושלמת (רק חבל שהרכב עצר לנו פעם אחת בלבד, ואת כל השאר רק ראינו בנסיעה). כשהתקרבנו לעיר הגדולה קוייקה (Coyhaique), דרך העפר התחלפה לכביש סלול, מה ששינה גם את הנוף, שכן - כפי שהנהג הסביר לנו - לאחר שסוללים כביש אז המשאיות הגדולות יכולות לעבור ומתחילים לכרות עצים, לבנות יותר והנוף משתנה לרעה. אבל אין צורך לדאוג לנו- בשבילנו, גם הנוף ה"פחות יפה" הוא מספיק יפה. את הלילה העברנו באכסניה בעיר עם עוד שתי קבוצות של ישראלים, ולמחרת קמנו ב-7 וחצי בבוקר (כי על טעויות לא חוזרים).
ההשכמה המוקדמת הוכיחה את עצמה ודי מהר כבר היינו בדרכנו על הטרמפ הראשון. בשעות הצהריים המוקדמות כבר מצאנו את עצמנו בסרו קסטיו (Cerro Castillo), או בעברית: הר הטירה. הכפר נקרא כך על שם ההר שלצידו, שיחד עם הרבה דמיון, שני בקבוקי יין, ארבע בירות ושתי טקילות אולי ניתן לקבוע שהוא מזכיר קצת טירה (ואגב- אני נגד אלכוהול, נגד סמים ונגד טירות מדומות). ויתרנו די מהר על ההזדמנות לצאת לטרק מסביב להר הטירה (1-4 ימים) למרות היופי שמסביב. משום מה, לאף אחד מאיתנו לא היה כוח להתחיל ללכת, וגם ידענו שמעט לפנינו ממתינים להם הפיץ רוי והטורסים, כך שאולי עדיף לשמור את האנרגיה להמשך.
שוב נעמדנו בצד הכביש לעצור טמרפים, ושוב יחסית מהר שרון שלנו עצרה מכונית. ושלא תחשבו שזה עניין של מה בכך לעצור טרמפים בקרטרה, פשוט העובדה שיש לנו בחורה יפהפיה שעושה לנו את "העבודה השחורה" היא זאת שחסכה מכולנו שעות רבות של המתנה. הפעם היה רק מקום לשניים, וכך התפצלנו לנו לשתי קבוצות בשני טרמפים שונים: איתי ועמית נדחסו מאחור לג`יפ קטנטן, בעוד אני ושרון התרווחנו בקבינה של משאית ענקית שהובילה דלק דרומה. ברגע שחזרנו לדרך העפר (הכביש הסלול הסתיים בסרו קסטיו) שוב חזרו להם הנופים המדהימים. הפעם נסענו לנו לאורכם של נהרות מדהימים ויערות אינסופיים (אני מודע לכך שאני כבר נשמע כמו סבתא בת 80 שמראה את התמונות של הנכדים שלה, אבל לא מצאתי דרך אחרת לנסות ולתאר את מה שהתמונות לא יצליחו להראות לכם).
אל תתנו לעידן להשלות אתכם. נכון, הנוף באמת היה יפה מאוד, אך היתה זאת האיטיות שנסעה בה המשאית (בעיקר בעליות) שהעיבה מעט - או קצת יותר ממעט - על העניין. בזמן שאיתי ומעית הספיקו לעשות את אותה הדרך בשעתיים וחצי, כך הסתבר לנו מאוחר יותר, אנחנו עשינו אותה בארבע שעות- ובלי מוסיקה! נו באמת, למי אכפת מהאיטיות כשיש נוף כזה מסביב (ממש סבתא, אני אומר לכם). בכל מקרה, הגענו לכפר הבא בקרטרה- פוארטו טרנקילו (Puerto Tranquilo), שם פגשנו מייד בהגיענו את איתי ועמית (לא כזה קשה למצוא ישראלי בכפר של 400 תושבים), וביחד הקמנו אוהלים על שפת האגם המדהים של העיר. המיוחד באגם זה צבע הטורקיז החזק שלו, שנראה ממש כלא טבעי. לאחר מכן לקחנו את השייט למערות השייש, וביחד עם הסירה נכנסנו לתוך המערות עצמן. בהחלט מערות חביבות ודרך נעימה להעביר את הערב ולראות את האגם מקרוב.
את הלילה העברנו באוהלים על שפת האגם וקמנו בבוקר, כשהטיפות נקשו באוהל. רק לא עוד יום גשום!... איך אפשר לחיות במקום עם חורף כה קפוא ומושלג, ועד שמגיע הקיץ סוף סוף אז גם פה מגיע הגשם... יותר מדי רטוב בשבילנו. כשחזרנו לתפוס טרמפים היתה לנו הרגשה רעה. לא זאת בלבד שזה יום גשום, זה היה גם יום ראשון (שלא עובדים בו) ולכן עברו מעט מאוד מכוניות. שעה ומשהו אחר כך המצב הרע נהיה רע עוד יותר. לא מספיק שאנחנו קופאים ונרטבים בצידי הכביש, ופתאום הופיעו להם שלושה בחורים ארגנטינאים, שהתמקמו להם 50 מטר לפנינו, כך שכל מכונית שעוברת תעבור קודם דרכם. הניסיון שלנו למחות על כך לא הועיל ולא היה לנו הרבה מה לעשות.
החלטנו לבסוף לעשות להם את אותו הדבר ולהקדים אותם בכמה מטרים, אך בדיוק כשקמנו והתחלנו ללכת הופיע לו טנדר, שהגיע מתוך הכפר ולכן לא חלף על פני הארגנטינאים, עם מקום פנוי לבדיוק ארבעה אנשים! נס משמיים (ולקח לארגנטינאים). וכך נפרדנו מפוארטו טרנקילו והתחלנו את החלק האחרון של הקרטרה, שהוא נסיעה מרהיבה העוקפת את האגם (אותו אגם, שבעזרת קרני השמש שיצאו סיפק לנו שלל גוונים של כחול וטורקיז).
שני טרמפים אחר כך הגענו לכפר אחר קטנטן, שאפילו לא הופיע על שום מפה. לצערנו היו חסרים לנו רק 70 ק"מ כדי לסיים את הקרטרה, אך שום רכב לא עצר לנו. 4 שעות עברו להן והשעה היתה כבר 8 בערב, כשהתחלנו לעכל את העובדה שכנראה נאלץ להעביר את הלילה עם מעט המזון שנשאר לנו בכפר הקטנטן. אבל... שוב התמזל מזלנו ומעט לפני שהתחלנו להקים את האוהל הופיעו להם זוג צ`יליאנים, שלקחו את ארבעתנו עד לצ`ילה צ`יקו. איזו דרך נפלאה להיפרד מהקרטרה, כשארבעתנו יושבים יחד בחלק האחורי של פיק-אפ בדיוק בשעת השקיעה, שהפכה את הנוף ליפה עוד יותר.
שעה וחצי של נסיעה והגענו לסוף הקרטרה. עברנו כ-800 ק"מ ב-4 ימים בעזרת 9 טרמפים ואוטובוס אחד. בהחלט דרך שיש לה מה להציע מבחינת נופים אך מעט מבחינת "אטרקציות", ולכן יש כאלה שכנראה ישתעממו בה מעט. בדיעבד, אם הייתם שואלים אותי מהי הדרך הטובה ביותר לעשות את ה-800 ק"מ האלה, היית עונה אופניים. לא שיש סיכוי שאני אשרוד רבע מהדרך על שני גלגלים מבלי להתמוטט, אך מתברר שיש לא מעט אנשים שבחרו בדרך זו (לא ישראלים כמובן) ואין ספק שהם אלה שנהנים בצורה המקסימלית מהנופים. למי שיש סבלנות לשבת בצידי הדרך שעות, ולפעמים גם ימים (אם יש לכם את שרון אז זה רק שעות... לבחורות יפות תמיד עוצרים) אז טרמפים תהיה האופציה העדיפה, מה גם שזו האופציה הזולה ביותר (ב-4 ימים הוצאנו כל אחד כ-40 דולר בלבד). למי שיש קצת לחץ בזמן או מחסור בסבלנות, אז שכירת רכב היא הפתרון.
וכך סיימנו עוד פרק בטיול ושוב אנו נפרדים מצ`ילה, שלמי שהסתקרן יש כבר נשיאה נבחרת חדשה (לא רע למדינה, שעד לפני 16 שנה נשלטה ע"י דיקטטור צבאי). אנחנו ממשיכים מפה לארץ האש, ארץ של טרקים, קרחונים ומי יודע מה עוד נמצא שם... אבל על כך בכתבה הבאה.
