נמל התעופה של סנטיאגו הוא מודרני ועברתי את הביקורת מהר וישר המשכתי למלון אינדיאנה. אפשר להתבלבל לחשוב שלא יצאתי מהארץ. ישראלים ועברית שולטים בכל מקום. זוג שהגיע איתי בטיסה פגש אותי ברחוב ושאל: "ראית פה צ`יליאנים?..."פגשתי את השותפה שלי, ורד, והלכתי לקנות כרטיס לאוטובוס לפוקון. נשאר לי זמן להסתובב קצת בסנטיאגו עד הנסיעה. השמש שוקעת מאוחר מאוד ויש אור עד 21:30 ואפילו יותר מאוחר כך שאפשר להספיק הרבה עד הנסיעה - סתם להסתובב בעיר ואפשר לעלות על הר סנטה לוצ`יה לתצפית מלמעלה. בפוקון הלכנו ישר אל Nature מקום שמנוהל ע"י שני ישראלים, אדי ושי, שמפעילים אכסניה קטנה עם מגוון פעילויות- אופניים, סוסים, וספורט אתגרי- רפטינג, טיפוס על הויאריקה- הר הגעש הפעיל שליד פוקון, השכרת רכב, ובעיקר משמש מקום מפגש לישראלים. אדי ושי גם מעבירים שם הרצאות על צ`ילה ופטגוניה- כמו ב"למטייל" ועונים על כל שאלה אפשרית. את השבת בפוקון עשינו בבית ששכרנו עם עוד שישה ישראלים. מזמן לא חוויתי שבת מיוחדת כזו- משלב הבישול וההתארגנות (אין את כל התחכומים של הארץ) ועד לקידוש ולסעודה החגיגית.

 מכיוון שמזג האוויר לא היה לטובתנו, לא יכולנו לטפס על הויאריקה ויצאנו ביום שני אל ואלדיביה Valdivia שיושבת במפגש נהרות סמוך לאוקיינוס ולכן היתה עיר חשובה לספרדים שבנו בסביבה מבצרי חוף. חוץ משייט על נהר Niebla כדי לראות את מבצרי ניאבלה אין הרבה אטרקציות בעיר. מואלדיביה ברחנו אל פורטו מונט Puerto Montt. באוטובוס בדרך לשם פנה אלינו בחור ושאל בעברית "סליחה, אתם מדברים עברית?". שמו פרדי והוא צ`יליאני הלומד בתוכנית נעל"ה והיה בדרכו למטוס חזרה לארץ, אחרי ביקור אצל המשפחה בצ`ילה. הוא עזר לנו להתמצא בתחנת האוטובוס ודאג להעלות אותנו על האוטובוס הנכון לאנסנדה- כפרון קטן בקצהו המזרחי של לאגו יאנקיהה. באנסנדה השתכנו בהוספדחה hospedaje נחמד (זהו בית של משפחה שמשכירה חדרים בתוך הבית). זו הזדמנות מצויינת להכיר אנשים חדשים ולשפשף את הספרדית. שם גם פגשנו זוג צ`יליאני מסנטיאגו עם ילדם שגם התארחו שם.

למחרת נסענו איתם אל Petrohue ואל לאגו טודוס לוס סנטוס, קרי אגם כל הקדושים Logo Todos Los Santos . האזור כולו יפיפה; נהרות ואגמים, הכל ירוק, כשמלמעלה מתנשא הר הגעש Osorno. המים הצלולים בצבע תכלת -;טורקיז מיוחד. יצאנו לסיבוב קצר בסירה על האגם.מאנסנדה נסענו לקורנטוסו דרך (פורטו מונט) לטרק בשמורת אלרסה אנדינו. עצי האלרסה הם עצים ענקיים, ישנם כאלו בני אלפי שנים המתנשאים לעשרות מטרים וקוטר בסיס הגזע מגיע לכחמישה מטרים!השארנו ציוד מיותר (אוכל עודף, כלי רחצה וכדומה) במשרדים של CONAF -רשות שמורות הטבע של צילה והתחלנו ללכת. השביל עובר בתוך יער ערפל והמראות ביער נהדרים. הכל שופע ירוק בעשרות גוונים, מאות סוגי צמחים- שרכים, טחבים, פטריות וחזזיות.

 כל כמה עשרות מטרים צצים פלגי מים שחוצים את השביל ממעיינות על צלע ההר, ומתנקזים לאגם. האדמה כמעט ולא נראית. כולה מכוסה בעלים, ענפים ועוד חומר צמחי בשלבים שונים של התפוררות וריקבון. השילוב של מים, עץ ואדמה יוצר מלכודות רטובות לרגליים לא זהירות. הראות בצידי השביל מוגבלת בדרך כלל לחמישה מטרים בגלל הצמחייה הסבוכה כשמלמעלה העצים מסתירים את השמיים. אחרי שעתיים הגענו לקרחת יער אשר בה ניתן היה להקים אוהל והיא גם התאימה במשהו לתיאור שנתן הפקח בכניסה לשמורה, בספרדית- צ`יליאנית לא ברורה. המשכנו בדרך מכיוון שלפי ההוראות שכן הבנו ההליכה לקמפינג אמורה להמשך כשלוש שעות. לאחר שלוש וחצי שעות הליכה הבנו שהיינו צריכים לעצור בקרחת היער, החושך התחיל לרדת, ועדיין לא מצאנו מקום לינה, לכן החלטנו לא לקחת סיכונים ולחזור אחורה לקרחת היער. הרכס שליווה אותנו מתחילת המסלול, והפך בהמשך לגשם התברר כטעות. הגענו לקרחת היער 20 דקות לפני החשכה, רטובים עד לשד עצמותינו ומכוסים בבוץ. הקמנו אוהל, החלפנו לבגדים יבשים ושתינו תה חם. הגשם המשיך לרדת במשך על הלילה וכשקמנו בבוקר הכל מסביבנו היה רטוב הן מגשם והן מהתעבות אדי הנשימה על דפנות האוהל. למרות הקור, לבשנו את הבגדים, גרבנו את הגרביים, ונעלנו את הנעליים- הכל במצב צבירה נוזלי- מעשה שהצריך אומץ רב. לא רצינו לעשות את השבת עם ציוד רטוב לגמרי ולכן חזרנו בשני טרמפים אל פורטו מונט.

יעדי הכתבה