נסיעה לקוקאו
יצאנו לצילואה באוטובוס מפורט מונט לקסטרו. כשהגענו לקסטרו גילינו שכל החנויות סגורות כי היום יום ראשון. רצינו גם להחליף כסף ולא היה איפה. מזל שיש כספומטים. האוטובוס לקוקאו שליד פארק צ`ילואה יצא רק בערב כך שבשעות עד לנסיעה טיילנו בקסטרו. הלכנו לראות את הפלפיטוס, בתי עץ שעומדים על עמודים מעל שטח שמוצף בגאות, ובשפל הם מעל האדמה. היינו גם בכנסיה שצבועה מבחוץ בצבעי סגול בהיר וורוד, ומבפנים מצופה עץ מהתקרה לרצפה. בקסטרו פגשנו את אורן ואלעד, שגם הם היו בדרכם לקוקאו, וחברנו כדי לעשות את הטרק ביחד. כשעלינו לאוטובוס לקוקאו חטפנו הלם: האוטובוס היה עמוס בצופים צ`יליאנים, שגם היו בדרכם לפארק צילואה, עם כל הציוד הנדרש לטיול, וגם גיטרה, בירה והרבה יין להעלאת מצב הרוח. די מהר נואשנו מהניסיונות לראות קצת נוף. את השלטים על גשרי העץ הקטנים שמגבילים את העומס ל- 6,10,12 טון כן ראינו. התפללנו חזק שהאוטובוס, 60 האנשים שבתוכו, המוצ`ילות והחבילות של כולם יגיעו לצד השני של הגשר. בקוקאו התמקמנו בהוספדחה הכי קרובה למשרדים של קונף ואחרי שהסתדרנו והתארגנו יצאנו לסיבוב בכפר. מצאנו את הפאב המקומי- צריף עץ קטן עם דלפק, בירות (לא קרות) יין ומערכת הגברה שכמעט פירקה את הצריף. המקומיים רקדו ונהנו שם, ופרצו בקריאות מחאה כשהשיר נפסק באמצע משום מה. נשארנו שם קצת והמשכנו.
למחרת מזג האויר היה סוער- רוחות וגשם. נשארנו בכפר במשך כל היום, ובערב יצאנו לטיולון לחוף של הכפר. הגענו בדיוק לשקיעה נהדרת וראיתי את האוקינוס השקט בפעם הראשונה. למחרת בבוקר מזג האוויר התבהר והשמש הציצה פה ושם. התחלנו בהליכה אל החוף ובמקביל לו, ולאט לאט התקרבנו אליו, עד שבסוף הגענו לשפת הים והמשכנו לצעוד לאורכו צפונה. תוך כדי הליכה פגשנו שני ישראלים ושני בריטים, אב (ג`ון) ובן (רוב), שהצטרפו אלינו. ג`ון גר כבר 10 שנים בסנטיאגו, הבן שלו בא לבקר אותו, וביחד הם יצאו לטייל. הוא היה כבר פעמיים בפארק והלך לאיבוד בפעם הקודמת. התעודדנו. בהליכה לאורך החוף יש הרבה מה לראות- עשבי ים, עצים, סרטנים וצדפות שנתקעו על החוף בשפל, ושלל צורות בחול.
אחרי שעתיים הליכה הגענו לשפך נהר ועליו גשר גדול ומתוחזק היטב. אחרי שחצינו את הגשר, ההרים והים התחילו לסגור יותר ויותר על החול.שוב הגענו לגשר הפעם- קטן ושבור. המקומיים התנפלו עלינו ואחרי כמה דקות הבנו שהם טוענים שהרסנו אותו. זה היה נראה מגוחך בהתחשב בזה שלפרק את הגשר כמו שפרקו אותו מצריך שעות של עבודה. בזהירות חצינו את שאריות הגשר.בהמשך התעורר קושי חדש: השביל עובר בתוך ביצה מימית, וההליכה בו הפכה למבצע גישושים דילוגים וקפיצות, מנקודה יבשה אחת לנקודה היבשה הבאה, לא תמיד בהצלחה. מיד אחרי שעברנו את הביצה, התחלנו לטפס על ההרים, שכאן כבר נשקו לגלים. השביל הפך מטיול קליל לאורך שפת הים לטיפוס בתוך יער ירוק. השביל חצוב לפעמים לעומק של 3 מטר מתחת לפני השטח, ולפעמים הוא עובר על קצה צוק שנופל 100-200 מטר לתוך הים, ומכוסה כולו בצמחיה. אחרי חצי שעה עליה וחצי שעה ירידה הגענו לשפך נהר הקולה קולה.
התכנון הראשוני היה להמשיך עוד שעתיים לנהר הבא אבל מכיוון שרצינו לתפוס את האוטובוס שיוצא למחרת בצהרים, החלטנו לסוב על עקבותינו ולהתחיל לחזור בדרך בה באנו. בחזרה רצינו להקים את האוהלים ולישון ליד הגשר השבור אבל המקומיים באו ביציאה חדשה: הם דרשו 1000 פזוס לאדם עבור הזכות לישון בשטח שלהם ללא שירותים או מקלחת. אמרנו תודה רבה ושלום והמשכנו הלאה וקצת אח"כ מצאנו פינה שקטה ונחמדה והתמקמנו. אחרי לילה גשום קמנו (יבשים!) וחזרנו לקוקאו. לקחנו את הציוד שהשארנו בהוספדחה, התארגנו, ובסדרה מתוזמנת להפליא של אוטובוסים ומעבורת נחתנו בצאיטן. באכסניה בה ישנו, עשינו כביסה אחרי ששאלנו בפירוש אם יש להם מייבש כביסה (מוצר נדיר בצ`ילה). בעל הבית עשה פרצוף נעלב: "אתם חושבים שרק בישראל יש?" גם אשתו היתה עם פרצוף חמוץ כל הזמן.
תופסים טרמפ לקויהיקה
בבוקר קמנו ומצאנו את הכביסה שלנו מתייבשת על חבל, בגשם... ארזנו את הבגדים, רטובים, והלכנו עד לקצה העיר והתחלנו לתפוס טרמפים ל"קרטרה אוסטרל". אחרי שעה "שהתייבשנו" ליד הגשר התקדמנו עוד קצת ומצאנו את תחנת האוטובוס, וסוג חדש של ספר מטיילים: כתובות של טרמפיסטים מיואשים. סתם משועממים כותבים שם ותאריך. המעשיים כותבים מידע על המקום, התושבים והיחס לישראלים, ההוספדחה, המחירים וכו`. היצירתיים מצטטים משפטים, מתוחכמים יותר ופחות: "עוד לא אבדה תקוותנו", "אף אחד לא בא וזה כבר מאוחר"...המשקיענים באמת השאירו במקום אחד תמונה קבוצתית בצבעים.
תפסנו סוף סוף טרמפ עם צ`יליאנים שנסעו לחופשה ועצרו בשום מקום. למרבה המזל אחרי חמש דקות עצר לנו אמריקאי בחופשת דייג, איתו התקדמנו עוד קצת. עוד התייבשות, ועצרה לנו משאית עם משא עצים. לורד עשו כבוד, ונתנו לה לשבת בקבינה. אני והמוצ`ילות- על העצים מאחור. הגענו לכפר קטן, המשאית המשיכה לכוון הגבול עם ארגנטינה, ואנחנו נשארנו בכפר לישון. יחד עם עוד חמישה ישראלים שהגיעו מכוון ארגנטינה השתכנו בבנין ביה"ס המקומי שעבר הסבה לאולם שינה. ב- 09:00 בבוקר נסינו להמשיך לתפוס טרמפים. בשעה כזו במקום כזה טרמפ לירח הוא סביר באותה מידה. כולם רק מתעוררים ואף אחד לא ממהר לשום מקום. לפי מידע מוקדם ידענו שאוטובוס צריך לעבור בערך ב-11:00. הסתמכנו עליו יותר מאשר על טרמפים כי רצינו לעשות שבת בקויהיקה.
ב- 11:00 עצרה לנו משפחה צ`ילאנית בחופשה. הם גרים בצפון וירדו דרומה לראות ירוק. הם לא אמרו לאן הם נוסעים, אבל הבנו שהם יורדים דרומה וזה מה שחשוב. עלינו לארגז של הטנדר שלהם, התעטפנו בכמה שיותר שכבות ועקבנו במפה אחרי ההתקדמות. בעיירה הבאה עצרנו לארוחת צהריים. "האבא" הזמין אותנו להצטרף אליהם לארוחה במסעדה והתאכזב כשהסברנו לו שאנחנו דתיים, ולא יכולים לאכול איתם. כשהוא גילה שצ`יפס אנחנו מוכנים לאכול הוא עמד על כך שנצטרף אליהם. רוב הזמן דיברנו בעזרת הבת שלהם שדיברה אנגלית טובה, ומעט בעזרת הספרדית השחוקה שלנו. עשינו השוואות בין צ`ילה לישראל. צפון צ`ילה הוא מדברי ונעזרים בשיטות התפלות מי ים מישראל. כשנוסעים בתוך הירוק והאגמים של הדרום קשה להבין למה המים לא מנוצלים, אבל צריך לזכור ש"מוביל ארצי" בצ`ילה משמעו צינור באורך של כ- 2000 ק"מ...כשישבנו במסעדה הצלחנו להבין שהם רוצים לשוט ללגונה סאן רפאל. נתנו להם פרוספקט של Navimag שעורכת שיט לשם ועזרנו להם להתמצא במפה- מאיפה בדיוק אפשר לצאת לשיט כזה. כשהם ראו שאפשר לצאת גם מקויהיקה לשיט, הם החליטו לנסוע לשם כי זה מתאים גם לנו. אמרנו תודה רבה. יצא לנו טרמפ של 350 ק"מ. מכובד. האבא יהיה נהג צ`יליאני טיפוסי. הוא נסע מהר,מאוד מהר, לא ציית יותר מידי לחוקי התנועה אבל ידע לתת לנהגים אחרים לעקוף, או זכות קדימה, כשהיה צריך. מכיוון שהקרטרה אוסטרל היא למעשה דרך עפר רחבה כל רכב מעלה אחריו ענני אבק, ומעיף אבני חצץ בעוצמה, שקשה להעריך עד שרואים כמה שמשות של מכוניות נסדקות כתוצאה מהאבנים הללו.
אחרי נסיעה של שעה בארגז הפתוח של הטנדר, מכוסים כמובן בכל הביגוד החם שהיה בהישג יד היינו מכוסים שכבה עבה של אבק. כשעצרנו להתרשם ממפל מים, האם קיבלה את פנינו במגבונים לחים לניקוי הפנים. הם היו יעילים מאוד והשחור עבר מהפנים למגבונים, עד שהמשכנו לנסוע...כשהגענו סוף סוף לכביש סלול בערך 80 ק"מ מקויהיקה וחשבנו שבא הקץ לסוג של הקפיצות והאבק הבנו שעכשיו צרה חדשה נופלת עלינו. השמש התחילה להתקדם בכיוון מערב, הצללים התארכו ואנחנו נסענו במהירות של 100-120 קמ"ש. ישבנו בצל והרוח הקרה חדרה דרך כל השכבות שלבשנו וקפאנו עד לשד עצמותינו. בהקלה רבה ירדנו ונפרדנו מהמשפחה לשלום. מצאנו מקום לישון להעביר בו את השבת והתארגנו במהירות לקבל אותה. ביום ראשון הלכנו יחד עם ישראלי נוסף אל היציאה מהעיר והמשכנו בניסיונות לתפוס טרמפים. אחרי המתנה לא ארוכה עצר לנו אמריקאי, מחזה לא נפוץ בצ`ילה. מלבד העונות ההפוכות יש גם איזו טינה מוסתרת כלפי הענק האמריקאי שמנסה להכתיב לעולם מה לעשות. הוא מדריך דיג, והוא בדרכו לשדה התעופה של קויהיקה שנמצא 40 ק"מ מהעיר, לאסוף, תיירים אמריקנים שבאו לחופשת דיג בצ`ילה. באזור יש אתרי דיג טובים, עם אילתית (סלמון), טרוטה ועוד דגי נהרות מובחרים ותרבות הדיג מפותחת.
אחרי שני ק"מ נפרדנו כשאנחנו ירדנו לדרך עפר שלמעשה הכביש הראשי הוא הקרטרה אוסטרל. לאחר המתנה נוספת התקדמנו אל חווה קטנה שהצמידו אליה צריפי מגורים לפועלים שסוללים את הכביש. לאט לאט הקרטרה אוסטרל מתכסה בבטון. משם תפסנו טרמפ עם הפועלים ועם עוד שני צרפתים וספרדי אל חווה שבה מכוונים את התנועה בכביש. בגלל העבודות משתמשים בנתיב אחד ואת הנתיב השני סוללים.
בדרך למדנו על בשרנו כמה כללי טרמפים חשובים:
I.
לא לתפוס טרמפים בקבוצות- שישה טרמפיסטים מרתיעים נהגים.
II.
לא כדאי לתפוס טרמפים במקום שהנהגים צריכים להאט או לעצור. אנחנו ניסינו לעצור במחסום שעצר את המכוניות שבאו ממול.
III.
נהגים לא אוהבים מוצ`ילות. ערמת המוצ`ילות שלנו היתה בשולי הכביש ונהג שחשב (אולי) לעצור לנו התחרט כשראה את המוצ`ילות...
חניית לילה בחווה והמשך לכיוון ארגנטינה
אחרי שעות המתנה אינסופיות, הבחור שכיוון את התנועה ריחם עלינו ועצר "אוטובוס-ואן מסחרי" שלא עבד באותו יום, ופחות או יותר הכריח אותו לקחת אותנו עד לצומת הבא. בצומת הבא לא היה יותר טוב. כבר היה מאוחר, ורכבים פשוט לא עברו. שתי ילדות מהחווה שהיתה על הצומת הסתכלו עלינו בעניין רב. עשינו להם הצגות והן מאוד נהנו....כשראינו שהחושך כבר יורד, ביקשנו מבעלת הבית לישון אצלה, תמורת תשלום, כמובן. היא הסכימה בשמחה וסירבה בתוקף לקחת כסף.
במטבח מצאנו מכתב מישראלי שנשאר שם עמה ימים ועבד איתם בחווה. עשינו הכרות. לשתי הילדות קוראים בייזי וג`קי ולאמא ג`וליה (חוליה בהיגוי ספרדי). האבא ודני הבנים יצאו לריכבה של כמה ימים ולכן לא פגשנו אותם. העברנו איתם ערב נחמד מאוד שהפך לחגיגה כשאורן הוציא את המיני דיסק שלו והשמיע את שקירה, זמרת קולומביאנית ממוצא לבנוני שמאוד פופולרית בדרום אמריקה.
בבוקר נפרדנו מג`וליה (הילדות עוד ישנו), ומאורן והמשכנו לסרו קסטיליו. המשך היום עבר בין נופים מדהימים של הקרטרה אוסטרל שכבר התרגלנו אליהם: הרים מושלגים, לגונות בשלל צבעים והכל מכוסה ירוק. אחר הצהרים נתקענו בדרך, רק מאה ומשהו קילומטרים מצ`ילה -;ציקו, אבל גם על הקטע הנידח ביותר בכביש. אחרי המתנה של כמה שעות החלטנו לוותר והלכנו להוספדחה היחידה בכפר.בבוקר קמנו מוקדם כדי לתפוס את האוטובוס לצ`ילה צ`קו שאמור היה לעבור ב- 07:00. בערך ב- 08:00 הוא הגיע עמוס נוסעים, ולמרות שהוא הוריד נוסעים הוא סירב לקחת אותנו מסיבה לא ברורה.
בסביבות הצהריים עצרו לנו שני ואנים "ישראלים" ונסענו איתם לצ`ילה צ`יקו בדרך מדהימה; ההרים יורדים בתלילות לתוך האגם, הכביש צר, השיפועים חזקים ורואים את הצימחייה שעוברת מהירוק הצ`יליאני אל הצהוב של המדבר הפטגוני שבארגנטינה. אחרי הפסקה קצרה בצ`ילה ציקו עברנו את הגבול לארגנטינה.
