הדרך לפנטנאל
5:30 לפנות בוקר. חושך מוחלט. שלושתנו, קנדיס ואנחנו, כבר על האוטובוס לכיוון הפנטנאל. החלטנו לצאת לטיול של 4 ימים: יום נסיעה לתוך הפנטנאל, כ-200 ק"מ, יומיים שם ויום נסיעה חזרה. היעד כרגע הוא Buraco Das Piranhas, או בתרגום חופשי - חור הפירנאות. זהו שום מקום באמצע שום מקום, שישמש כנקודת הכניסה שלנו לתוך הפנטנאל, שם אמור לחכות לנו רכב של חברת הטיולים.
קצת על הפנטנאל. למרות ש-Pantano בפורטוגזית וספרדית זה ביצה, הפנטנל אינו ביצה כמו שנהוג לחשוב אלא איזור שהיה פעם ימה, שנקראה Xaraes, שהחלה להתייבש לפני כ-65 מיליון שנים ביחד עם ים האמזון. זהו שטח ענק במרכז אמריקה שמשתרע על כ-230,000 קמ"ר, בערך פי 11 מגודלה של ישראל, כאשר כ-100,000 קמ"ר הם בשטח של בוליביה ופרגוואי. 90% משטחו של הפנטנל הוא בבעלות פרטית בעוד ששאר 10% הינם פארק לאומי. במשך תקופת הגשמים, מאוקטובר עד מרץ, שטחו של הפנטנל מוצף ונוצרים מעין איים בהם מתרכזים בעלי החיים, עובדה שמקלה את הצפייה בהם. מצד שני זוהי התקופה החמה ביותר, ממוצע של כ-40 מעלות, והיתושים הינם קטלניים במיוחד. כמו כן הרבה בתי מלון סגורים בתקופה זאת. התקופה הטובה ביותר לביקור בפנטנל היא בעונה היבשה, אפריל עד ספטמבר, שאז המים כבר נסוגו, דשא חדש צמח והטמפרטורה נוחה.
חזרה אלינו. אחרי כשעה של נסיעה בוואן, בדרך עפר שלא נראה שאי פעם מצבה יהיה יותר גרוע, עצר הנהג ואמר שמכיוון שמכאן והלאה הדרך הולכת ומדרדרת, נאלץ להחליף כלי רכב. הסתכלנו ימינה, הסתכלנו שמאלה והרכב היחיד שנראה באופק היה משאית צבאית. ואכן כעבור כחצי שעה הייתי אני ועוד 5 נשים, ישובים בארגז הפתוח של המשאית, מתבשלים בשמש, ומרגישים כאילו אנחנו לפחות באיזה ספארי באפריקה או בתוך סרט של הנשיונל ג`יאוגרפיק. חצינו עשרות נחלים שעל גדותיהם רובצים להם מאות ג`קרה Jakare, זן של קרוקודיל שמצוי אך ורק בפנטנל, מאוד חברותי ולא תוקפן. (דרך אגב, אם אי פעם תחלוף לידכם הזדמנות לטעום בשר קרוקודיל, Go For It! מעדן. במיוחד מומלץ פילה מהזנב).
מפגש עם חזיר בר
פתאום וואלדסי Waldeci הנהג, עצר את המשאית, יצא בזינוק דרך הדלת שממילא היתה פתוחה כל הנסיעה והחל לרוץ לכיוון האגם הקטן שהיה בצד הדרך. אי שם בקצה הרחוק של האגם, ראינו את ראשו של חזיר בר שניראה היה כאילו הוא מנסה נואשות לצאת מתוך הבוץ העמוק. כשראה וואלדסי שרגלית הוא לא יוכל להגיע אליו, חזר למשאית והתחלנו להקיף את האגם. בינתיים החזיר הצליח לצאת מהאגם וכבר היה במחצית המרחק בין האגם לשטח המיוער, אולם משהו בו לא היה כשורה.
נעצרנו במרחק כמה עשרות מטרים ממנו, וואלדסי ירד כשבידו מצ`טה (סכין גדולה) וחבל. מתברר, שרכב 4X4 שחלף על פנינו כמה דקות מוקדם יותר, פגע בחזיר וגרם לו שיתוק בחלק האחורי של הגוף. (איך וואלדסי ראה זאת מהכביש, רק אלוהים יודע). כ"גבר" היחיד בחבורה, ירדתי גם אני מהמשאית כשחבל בידי. בהתייעצות קצרה הוחלט לגאול את החזיר מיסוריו. החזיר, שהיה ענק, לא כ"כ שיתף פעולה ובמין רצון חייתי לחיות ניסה לתקוף אותנו ולחילופין לברוח וכל זאת רק עם 2 רגליים קדמיות תקינות כששאר הגוף נגרר אחריו. כואב היה לראות את החיה הענקית הזאת כה חסרת אונים אולם לא היתה לנו ברירה. במצבו, לא היה לו שום סיכוי לשרוד. בשימוש בחבל כמו בלאסו, הצליח וואלדסי לסגור את פיו של החזיר בעודי קושר את רגליו הקדמיות שלא יזוז. כשהוא כפות וחסר אונים, כיוון וואלדסי את המשטה לעבר צווארו של החזיר ובמכה אחת, עם השפיץ, עשה חור באב העורקים. דם כהה וסמיך החל לפרוץ בקצב פעימות הלב.
אוקיי, אז מה עושים עכשיו עם החזיר המת? מישהו הציע לקחת אותו ולעשות "על האש" בלילה, אולם לוואלדסי היו תוכניות אחרות. הוא אחז באחת מרגליו של החזיר, ועם המשטה הוא עשה חתך באמצע הפרסה, לאורך הרגל, בגודל של כ 25-30 ס"מ. זהו היה גורלם גם של שלשת הרגליים האחרות. עכשיו הגיע תורם של הביצים והוא החל לחתוך במרץ בין 2 האשכים. למה? אני רואה את פרצופכם מתעווה מהמחשבה. באותו שלב גם אני לא ידעתי את התשובה ולכן תאלצו לחכות מעט גם אתם. לובנם של הביצים בלט על רקע עורו הכהה של החזיר. לרגע חשבתי שאולי ביצי חזיר בר הם מעדן מקומי ולכן וואלדסי עובד כ"כ קשה, אולם מחשבה זו פרחה מהר מאוד ברגע שראיתיו זורק אותם לשיחים, כל אחד בכיוון שונה. קפיצה מהירה לאגם, לשטיפת ידיו וגופו מדם החזיר, ושוב היינו על המשאית. עמוק בתוך החשיכה הגענו סוף כל סוף למחנה.
מאוחר יותר בלילה, אחרי מקלחת באגם הסמוך, התיישבתי עם וואלדסי ליד המדורה ושאלתי אותו לפשר מעשיו התמוהים עם החזיר. ישנם הרבה מקומות בעולם, שתפיסת חזיר בר היא סיבה למסיבה. פעם בפפואה ניו גיני העיר אותי מקומי ב-2 לפנות בוקר, לחזות בטקס חלוקת חזיר בר שנצוד באותו הערב. כשהגעתי למרכז הכפר, כולם כבר היו שם. החזיר היה מונח על כמה עלי בננה, כששני פפואנים עם גרזנים עשו בו שמות. בשלב שכבר לא יכולת לזהות שהיה זה פעם חזיר, הגיע זקן הכפר והתחיל לחלק את השלל. ראשונים קיבלו הציידים את החלקים הטובים ביותר. לאחר מכן, לפי סדר חשיבות וגודל המשפחה, קיבלו גם כל השאר. איזה מבט של אושר היה לאנשים על הפנים. ואילו כאן, חזיר ענק ננטש בשטח. למה?
מתברר שלפי החוק חזיר הבר הינו חיה מוגנת ואסור לצוד אותה. אם הוא היה נתפס עם החזיר, הוא היה נשלח למאסר. נכון שהחזיר היה פצוע ולא היה לו סיכוי לשרוד אבל לך תוכיח שאין לך אחות. לגבי החתכים ברגליים והוצאת הביצים, זהו מן טקס שנהוג לקיים בכל פעם שצדים חיה ושנועד לסמל את רצונו ועזרתו של הצייד להמשך ההתרבות של אותו בעל חיים.
ועל זה כבר נאמר "איש באמונתו יחיה".
