הדרך לצ'ילואה
שבוע של שכרון חושים, ובעיקר חושי הטעם והריח של האוכל הארגנטינאי המעולה, מילא אותנו באנרגיות וקילוגרמים מספיקים בשביל לחזור לאדמה צ`יליאנית ולבקר באי צ`ילואה, הפחות ידוע מבחינה תיירותית. La Isla Grande De Chiloe הנו אולי המקום המיוחד ביותר שביקרתי בו עד כה. מבודד מבחינה גאוגרפית מהרצף הטריטורילי של צ`ילה, האי הצליח לשמור על ייחודיות תרבותית וארכיטקטונית לאורך השנים. תושבי האי מכונים "Chilotes", כשברחבי צ`ילה כינוי זה משמש גנאי לאדם בור או כפרי. אבל הצ`ילוטס, לדעתי, רחוקים מלהיות עם בור. הם אומנם חיים חיי כפר צנועים, אבל תמיד ידעו לפתח פולקלור מקומי מרתק, המושפע עמוקות מן אורח החיים של הכפר. אדיבות והכנסת אורחים מאפיינים את האוכלוסיה של האי ובאים לידי ביטוי גם במנהגים המקומים.
באחת הנסיעות באוטובוס בתוך האי, בחורה צעירה בשם מריה, תושבת המקום, סיפרה לי קצת על המנהגים הבולטים של האזור: ה-Minga, הוא טקס העברת בתים ממקום למקום. הבית מועבר בשלמותו (כולל המבנה עצמו שעשוי מעץ) בעזרת חבלים או מושכות, אותם קושרים אל זוג שוורים. מנהג נוסף המצביע על אחוות השכנים הוא ה-Medan. כאשר זוג צעיר מתחתן, פותחים את הבית לארוחה חגיגית. כל מי שירצה יכול להגיע לארוחה ללא צורך בהזמנה מוקדמת, ובתמורה האורחים מביאים עימם שפע של מתנות לבית החדש. כך, הזוג הצעיר מהר מאוד משלים את כל תכולת הבית. מנהג מעניין שלישי הוא ה-Yoco - כאשר בעל הבית שוחט בהמה כלשהי, הוא מזמין את השכנים לחלוק איתו את הבשר בארוחה משותפת. מריה סיפרה לי גם שבשנים האחרונות הוקמו בצ`ילואה מספר אוניברסיטאות ומכללות, אבל עדיין רוב הצעירים עוזבים את האי על מנת להמשיך לימודים אקדמים בסנטיאגו הבירה או בערים אחרות. קיימת גם ספינה שמספקת שירות ביקור רופאים לאיים הקטנים יותר בהם אין מרפאות או בתי חולים. מדובר על כפרים מאוד קטנים מאוכלסים על ידי דייגים. סיפור זה הזכיר לי קצת את סרטו של הבמאי היוגוסלבי (לשעבר) אמיר קוסטריצה "החיים הם נס".
מן החוויות התרבותיות אעבור ליומיומיות, למרות שבמקום הזה הולכות יד ביד. הדרך הקלה והזולה להגיע לצ`ילואה היא מפאורטו מונט (Puerto Montt). משם לוקחים אטובוס לצ`ילואה, שעולה על מעבורת שתפליג במשך כ-30 דקות עד האי. אפשר לרדת מהאוטובוס ולצפות בים ובאיים שבדרך, ועם קצת מזל אולי לראות גם דולפינים וכלבי ים. כמו מתחילת הטיול, המזל שוב שיחק לטובתנו. האי צ`ילואה מתפרס על כ-200 קמ` לאורך ועוד כ-60 קמ` לרוחב, והוא אחד האיים הגדולים בדרום אמריקה. יש בו שלוש עיירות יחסית גדולות: Ancud בצפון, Castro במרכז ו-Quellón בדרום האי. הבתים בכל האי רובם ככולם צבעונים מאוד ועשויים מעץ, הן בכפרים והן בעיירות המפותחות יותר, חלקם עם גגות פח מעליהם.
ב-Ancud העברנו את הלילה הראשון בבקתה נחמדה ולא יקרה במרכז העיר עם נוף מרהיב למפרץ (Cabanas Quelcun, ברח` Bellavista 438). אחרי הנסיעה הארוכה מברילוצ`ה היינו מאוד רעבים ומיד ירדנו לאכול במסעדה "מקומית לתיירים" בשם Curanton. המאכל המקומי המאפיין את הצ`ילוטס הוא ה-Curanto. הקורנטו המסורתי הוא תבשיל שעשוי מחמישה סוגי בשר, דגים ופירות ים ועוד חמישה סוגי ירקות שמתבשלים כולם יחד בתוך בור באדמה שמכוסה באבנים חמות. אבל במסעדה שכזו, "מקומית לתיירים", תלמדו גם אתם את הלקח, תקבלו מאכל מאוד בינוני שבושל בסיר רגיל, ואת המקור תוכלו לטעום רק באירועים מיוחדים או פסטיבלים שמתרחשים לעיתים קרובות. אם-כן, חברים, או שתחכו לפסטיבל או שפשוט תסתפקו ב- Cazuela De Marisos (מרק פירות ים) הרגיל. למחרת נסענו ל-Castro, בירת צ`ילואה. העיירה היא קצת יותר מפותחת אבל עדיין צנועה למדי. טיילנו בשוק שנמצא בטיילת החוף, שם ניתן למצוא עבודות יד, בעיקר צמר מכל הסוגים והצבעים. הלכנו על הטיילת ועקפנו את הנמל, בו ספינות קטנות פרקו את סחורותיהן, מדגי סלמון ועד כבשים, בקר וחזירים. עלינו על סיור בסירת מנוע סביב העיר ואז נתקלנו ב-Palafitos, בתים מאוד עניים שנבנו מעל המים ומוחזקים מלמטה על ידי מקלות עץ.
צ`ילואה ידועה גם בכנסיותיה המיוחדות. בקסטרו, ביקרנו בכנסיית San Francisco שמוגדרת כ"תחת חסות האנושות", היא בנויה כולה מעץ ללא מסמרים, חלונות ויטרג` צבעוניים ושני מגדלים תאומים שבזכותם ניתן לזהות את מיקום הכנסייה מכל רחבי העיר. בזמן שביקרנו בה, התקיים קונצרט בביצוע תזמורת נוער פילארמונית. אני לא חובב כנסיות במיוחד וגם לא מוזיקה קלאסית, אבל חייב להודות שהשילוב של המבנה המרשים ביחד עם האקוסטיקה של המקום והביצוע הנהדר של הילדים, סיפק לנו חוויה נוספת בלתי נשכחת. כשטיילנו בשוק באותו בוקר, קניתי בקבוק מהמשקה המקומי, ליקר זהב שמו, המשקה עשוי מביצים, לימון ושקדים עם תוספת של 21% אלכוהול. חיסלנו אותו במהירות וההשפעות בהתאם. אבל טעים ומומלץ!
לתחילת הכתבה
הפארק הלאומי צ'ילואה
למחרת יצאנו לטיול יומי בפארק הלאומי צ`ילואה (Parque Nacional Chiloe), על מנת להגיע לפארק, לקחנו אוטובוס מתחנת האוטובוסים בקסטרו (המקומית ולא המרכזית. יש בעיירה שתי תחנות אוטובוסים - ואף לא גלידריה אחת!). בפארק יש מרכז מידע בו שילמנו סכום סמלי עבור הכניסה וקיבלנו פרטים על מסלולי ההליכה השונים. מסלול היער הוא בעיני היפה ביותר: השביל עובר בתוך יער מיוחד במינו, צפוף מאוד בצמחייה, עם גשרים מעץ לאורך הדרך ונחלים קטנים מסביב. בגלל ריבוי סוגי הצמחים, הפארק משמש כאתר ללימודי מדעי הצמח בבתי הספר הצ`יליאנים. כיוון שלא באנו מוכנים ללינה בפארק, חזרנו באותו יום לאנקוד, אבל הייתי מעדיף להישאר שם יומיים ולהמשיך לטייל באזור החופים.
מוקדם בבוקר הגיעה המונית שהזמין בעל ההוסטל על מנת להסיע אותנו לפוניאויל ((Punehuil - האזור בו ניתן למצוא את ה-Pinguineras, שמורות הפינגוינים. פוניאויל נמצאת בחוף המערבי של האי צ`ילואה ולכן הים הוא מאוד סוער - הרי הוא גובל עם האוקיאנוס, לעומת החוף המזרחי של האי בו המים הם שקטים הרבה יותר. הכי מיוחד בחלק הזה של הים, הוא המפגש בין המים החמים שמגיעים מהצפון לבין המים הקרים שמגיעים מדרום. מפגש זה משפיע על נוכחות הפינגוינים. לכן, Punehuil הוא המקום היחיד בו ניתן לצפות בשני סוגי פינגוינים שונים, ה-Humbold שמגיעים מאקואדור וה-Magallanes שמגיעים מאזור פונטה ארנס. בנוסף, ואם מזג האוויר מאפשר, אפשר לראות כאן חיות ים נוספות כמו כלבי ים וציפורים מכל מיני סוגים. הטיול החצי יומי הזה עלה לנו רק 100 ש"ח לאדם, וכלל הסעות הלוך וחזור, כניסה לשמורה, הפלגה עם מדריך צמוד וציוד. שווה בהחלט!
כיוון שהזמנו מראש רכב להשכרה בפוקון, נאלצנו לעזוב כבר באותו יום את האי. סה"כ נשארנו בצ`ילואה 4 ימים, אך לדעתי הטיול היה ממצא יותר אילו נשארנו לפחות 6 ימים. למרות שצ`ילואה הוא מקום פחות מתוייר, או דווקא בגלל זה, אני ממליץ לכם בחום לטייל בו ולהנות מהאנשים, מהמנהגים, מהאוכל ומכל אשר מייחד את האי צ`ילואה. אם יש לכם אפשרות לעשות זאת ברכב, מה טוב. בכל מקרה, קחו בחשבון שלהבדיל מהמקומות ה"ידועים" כמו פוקון הצ`יליאנית, ברילוצ`ה הארגנטינאית או קוסקו הפרואנית, כאן "האטרקציות" לא באות אליכם ותצטרכו להתאמץ מעט בשביל לטייל כמו שצריך. לטיפים ומידע נוספים, אתם מוזמנים לפנות אליי, אשמח לעזור!
בכתבה הבאה אספר לכם על איך שוכרים רכב, סוגיה שמעסיקה רבים, על הטיול שלי בקארטרה האוסטרל, אחד הכבישים היפים בדרום אמריקה, על המסע לכל אורך ורוחב הפטגוניה הארגנטינאית, ועל מפגש המרתק והנדיר עם הקרחון המתנפץ.
לתחילת הכתבה
