פורטו נטלס וטרק הטורס דל פיינה
בפורטו נטלס הלכנו אל קאסה מריה חוזה המפורסם. הקאסה מנוהלת על ידי חואן, שמדבר עברית שוטפת. המקום גדול, עם כ- 25 חדרים, סלון ענק, מטבח, אפשרות לכבס ומים חמים 24 שעות. לילה עולה 2500 פזוס וללא ספק יש תמורה לכסף. לחואן יש גם משרד עם אינטרנט, הוא מארגן יציאות (Tours) לקרחון המתנפץ (הלוך וחזור), הסעות לטורס דל פיינה, השכרת ציוד לטרקים ובקיצור -; כל מה שצריך.
בפורטו נטלס התארגנו לקראת טרק הטורס - אוכל, פילמים ובנזין לבישול כי בשמורה הכל יקר. למחרת בבוקר יצאנו בשמחה ובששון אל טרק הטורס דל פיינה שמוכתר כ"אחד מהטרקים הטובים בעולם". (הכניסה לשמורה יקרה מאוד כ- 6500 פזוס ובכניסה שילמנו עוד 3000 פזוס לאוטובוס שיקפיץ אותנו אל הקמפינג שבתחילת המסלול. הכרטיס הוא הלוך חזור וכולל גם לינה בקמפינג, כך שלא כדאי לחסוך וללכת אל הקמפינג ברגל). בקמפינג הקמנו אוהל, השארנו את רוב הציוד, ועלינו אל התצפית בטורסים. העלייה אל הטורסים ארוכה (כ- 4 שעות) כשהקטע האחרון היה קשה קצת- עליה תלולה ומבולדרת. סיימנו את העלייה מתנשפים אבל המראה שווה. שלושה עמודי גרניט אדירים מחודדים ודקים. מזכיר במשהו את הפיץ רוי, אבל אין מה להשוות - כל מקום והייחוד שלו.
ישבנו להכין תה מול הטורסים ולאכול משהו קטן לצהרים ופתאום שמענו צעקה- נער צ`יליאני בשם גבריאל שחיפש תצפית טובה על הטורסים מעד ונפל מגובה של כ-3 מטרים. למזלו הוא לא נפגע באופן קשה. כאב לו קצת בצד, וזהו פחות או יותר. השכיבו אותו בלי לזוז ומישהו (ישראלי, מה חשבתם?) ירד למטה לקרוא לפקחים של הפארק. אחרי כ- ¾ שעה הגיעו פקחית צעירה והישראלי שירד לקרוא לעזרה עם אלונקה -; קרש עץ רחב עם ידיות נשיאה ורצועת קשירה. הפקחית תיחקרה קצת את הבחור על הנפילה, תרגלה איתנו איך מעלים פצוע גב לאלונקה והראתה שליטה כללית במצב. אחרי שהעלנו את הבחור על האלונקה קשרנו וכיסינו אותו התחלנו להוריד אותו למטה.
מי זה אנחנו? הפקחית שניסתה ללמד אותנו איך להרים אלונקה, החברים של גבריאל (שהיו די בלחץ) ו- 8 ישראלים. אחרי שהפסקנו לשמוע להוראות שהפקחית נתנה היא הבינה שלא מעניין אותנו מה היא מנסה להגיד, היא נעלמה במורד השביל. את החברים של גבריאל די מהר הוצאנו מחוץ לאלונקה, כי למרות הרצון לעזור, הם די הסתבכו עם העניין. מצאנו את עצמנו, 8 ישראלים, משוחררים מהצבא מי פחות ומי יותר באמצע ה"טיול הנכסף" סוחבים אלונקה במקום להנות מהנוף. הבדיחות לא איחרו לבוא. על עצמנו, על הפצוע (חכמה גדולה, הוא לא מבין) על אלונקות ובכלל. למרות העליזות היתה הרגשה לא טובה של ניצול מצד הפארק -; למה אנחנו צריכים לחלץ פצוע? הפארק אמור להיות ערוך למקרים אלה, ולא להסתמך על הרצון הטוב של מטיילים אחרים. ככל שנמשך החילוץ וראינו שאת כל הירידה עברנו וגם ליער אנחנו נכנסים והפקחים לא מגיעים התחלנו באמת להתעצבן. כבר התחיל להיות מאוחר ואנחנו לא באנו לצ`ילה בשביל לסחוב פצועים. אחרי כ- 3 וחצי שעות הגיעו, לאט לאט הפקחים ועשו הרבה רעש מסביב, והסתובבו בין הרגליים. אחרי עוד חצי שעה, הגיעו מספיק פקחים, וגם רופא שחיכה שנגיע אליו (ולא הוא אלינו) הופיע. הורדנו את הפצוע, אמרנו "שלום ולהתראות" וחזרנו לקמפינג. לאנשים שסיפרתי אחר כך את הסיפור אמרתי שאם לפצוע היה חור באצבע הוא היה מת מאבוד דם לפני שהצ`יליאנים היו מחלצים אותו...
המסלול ההיקפי
בבוקר נפרדנו מכל המוצ`ילרים ה"רגילים" שעושים את מסלול ה- w שכולל את האטרקציות המרכזיות של הפארק ויצאנו אל המסלול ההיקפי שכשמו מקיף את הפארק במשך כ- 7 ימים. למרות שקצת טפטף בבוקר, השמש זרחה והיה יום יפה. כל השביל עובר במדרון של הרים וכמובן הכל ירוק ומלא מים זורמים. פתאום באמצע השביל היתה תקועה לה עגלת עץ. העגלה נראית בדיוק כמו שהייתה נראית אם היו עושים אותה לפני 100 שנה, רק עץ עם חלקים הכרחיים מברזל. המשכנו עוד ולפנינו נפרשו שדות לבנים. כשירדנו גילינו שהלבן הוא למעשה מאות אלפי פרחים שמכסים את השדה לגמרי. בשארית היום הלכנו בתוך הים הלבן הזה. התמקמנו בקמפינג שלמעשה היה לא יותר משלט שמצביע על המיקום. היתושים המקומיים התנפלו עלינו בשמחה ומיהרנו להקים אוהל ולהבעיר אש ששיפרו במשהו את המצב. בלילה ירד גשם, ולשמחתנו קמנו יבשים ראינו שהשלג בהרים מעלינו "ירד קומה". שלג טרי נערם בגובה יותר נמוך מאתמול.
חצי שעה לאחר מכן כשהתחלנו ללכת התחיל לרדת גשם. עצרנו ושמנו חליפות סערה. ההליכה הייתה די משעממת. רוב היום הנוף לא השתנה. עננים נמוכים המטירו עלינו גשם קל רוב הזמן. במשך היום הרטיבות חדרה לאט לאט את חליפת הסערה, ומכיוון שניסינו לשמור על נעליים יבשות לקח לנו הרבה זמן להתקדם, יחסית לתזמון ה"רישמי" של הקטע. כשהגענו סוף סוף לקמפינג היינו במצב ירוד- האצבעות קפואות, ובקושי הצלחנו להקים אוהל ולהוריד את הבגדים הרטובים. בקמפינג אסור להבעיר אש, אבל היה תנור עשוי מחבית בתוך פחון קטן שאפשר היה להתחמם בו ולייבש קצת את הבגדים והנעליים. אחרי שהתחממנו, שתינו תה ואכלנו, התפנינו לשמוע מישראלים שפגשנו שם שהם ניסו לעבור את ה" pass" מעבר להרים, אותו התכוונו לעשות למחרת, וחזרו על עקבותיהם. הלכנו לישון בתקווה שמזג האוויר ישתפר.
קמנו יחסית מוקדם וראינו שיורד גשם קפוא, לא ממש ברד אבל בהחלט במצב מוצק. החלטנו לחכות ולראות מה יהיה בצהריים. בערך ב- 11:00 יצאו ארבעה ישראלים אל הפאס וגם אנחנו החלטנו לצאת. חשבנו לעצמנו, עד שנתארגן ליציאה תחלוף שעה, אם נצא ונראה אותם חוזרים- הרווחנו שעת הליכה, אם לא נראה אותם- סימן שאפשר לעבור. כמעט מייד אחרי הקמפינג התחיל שטח בוצי על השביל. מים מהשלגים שמפשירים זרמו אל הנחל וחצו תוך כדי את השביל. שוב תרגולת "נעליים יבשות". אחרי הרבה מאמצים עברנו את הקטע הרטוב עם נעליים יבשות. תפקיד חשוב היה לגשם הקפוא - כשהגשם קפוא הוא לא מרטיב את הנעליים... הגענו לתחילת העלייה לפאס ומזג האוויר נראה יותר טוב- שמש הגיחה פה ושם. התחלנו לטפס על האבנים ומהר מאוד על שלג. השביל ברור - סימוני צבע ובעיקר טביעת רגליים של אנשים שעברו לפנינו.
לפתע, מזג האוויר התחלף. נכנסו עננים, הרוח התחזקה והתחיל לרדת שלג. עדיין היינו במצב טוב, השביל היה ברור ולא דאגנו. פתאום גילינו שטביעות הרגליים אחריהן עקבנו נעלמו. הסתכלנו מסביב -הכל מכוסה שלג. השלג לא היה מאוד עמוק, אז החלטנו להמשיך לעלות. המשכנו לטפס לפאס ואחרי חצי שעה היה ברור לנו שאי אפשר לראות את השביל. ההליכה לא הייתה פשוטה צעד אחד בשלג בעובי של כ- 5-10 ס"מ ובצעד הבא הרגל נופלת לבור עד הברך ואפילו יותר. (סתם לידיעה, מכיוון שהיינו יבשים והיינו בתנועה כל הזמן לא היה לנו קר, אפילו את הפליס לא לבשנו). שמרנו כל הזמן על קשר עין אחד עם השני. אני התקדמתי וחיפשתי נתיב הליכה וורד בעקבותיי. הלכנו על צלע הואדי. הסלעים היו חלקים ולפעמים רופפים. התקדמתי לאט ובזהירות ובכל זאת מעדתי מפעם לפעם. במשך כל הזמן ראינו את הכיוון של הפאס ובסוף גם עלינו על כתף הר קטנה ממנה יכולנו לראות את המעבר עצמו. המשכנו לעלות וכל הזמן הרוח התחזקה והשלג התגבר. כשהגענו למעבר, הרוח הכתה בעוצמה, והפילה אותנו מדי פעם. ניסינו לראות איפה השביל יורד ולא ראינו כלום. לפי המפה שהייתה לנו ראינו שהשביל יורד ולוקח שמאלה, אז החלטנו לרדת ולקחת שמאלה כדי לברוח מהשלג והרוח ובשאיפה למצוא את השביל. הירידה בצד השני מאוד תלולה. למזלנו הגדול, ראינו משמאלנו חבורת צ`יליאנים שבדיוק עברו על השביל, בעיקר בזכות כיסויי התיקים בצבע צהוב זוהר.
כשראינו את הפאס האמיתי באמת עובר -הרבה משמאלנו - נבהלנו. אם היינו מנסים לרדת בירידה התלולה בתוך עצים ולחפש את השביל קשה להאמין שהיינו מוצאים. על זה כבר נאמר "יותר (הרבה יותר) מזל משכל". הצופים מתבקשים לא לנסות בבית (ובכלל). שמנו פעמינו שמחים ועליזים אל השביל והתחלנו לרדת בירידה התלולה. מלמעלה זכינו לראות את קרחון הגריי מזווית נהדרת, מהצד, והתרשמנו ממנו הרבה יותר מהפריטו מורנו אותו ראינו רק מהחזית. המשכנו לרדת בתלילות תוך כדי התקדמות עם קרחון הגריי. אחרי תשע שעות הליכה כולל כמה שעות של טעות בפאס, הגענו לקמפינג לקראת חושך.
סיום הטרק וביקור בפונטה ארנס
ביום ההליכה הבא הלכנו למעשה לאורך קרחון הגריי כשמידי פעם ישנן תצפיות יפות על הקרחון. אחרי כמה שעות הליכה השארנו את הגריי מאחורינו והלכנו לאורך אגם הגריי. שוב ירד עלינו גשם ושוב התנגנו במידת האפשר, ושוב בערב, כשהגענו לקמפינג היינו רטובים וקפואים. בקמפינג שבו ישנו pehue, היה גם בית הארחה עם מסעדה קטנה שבה היה גם תנור מוסק בעץ. לקחנו את הבגדים הרטובים והנעליים והתמקמנו כמה שניתן מול האש. גם בבוקר חזרנו להתחמם והמשכנו. הפעם היה זה יום "קצר", שעתיים הליכה עד לכניסה לעמק הצרפתי. קיווינו שיהיה מזג אויר טוב כדי שנוכל לעלות לעמק הצרפתי, כי אחרי כל ימי ההליכה האלה החלטנו שאם לא יהיה מזג אויר טוב נוותר על העמק, ונסיים את הטרק ואת ההקפה.
בבוקר קמנו ואת פנינו קיבלה שמש מצד אחד וערפל וגשם קפוא מצד שני. החלטנו לא לעלות לעמק הצרפתי כי סיפרו לנו שככל שעולים מזג האוויר נהיה יותר גרוע. השלמנו את המסלול ההיקפי ביום יפה, עם שמש, אבל כשהבטנו אחורה לעבר הקוארנוס Cuernos, ראינו עננים והרגשנו טוב יותר שהחלטנו לוותר. הגענו אל הקמפינג טורס שם ישנו בלילה הראשון, יצאנו עם האוטובוס לכניסה ונסענו אל חזרה לפורטו נטלס. אחרי יום מנוחה בפורטו נטלס נסענו לפונטה ארנס.
בפונטה ארנס יש כמה אטרקציות: Tours למושבות הפינגווינים, ה- Zona franca , אזור הסחר החופשי -דיוטי פרי שרוב המוצרים בו לא מאוד זולים, וגם, למרות שזה נשמע מוזר בית קברות יפה. אנחנו נסענו לאזור סחר חופשי. גילינו שהמוצרים זולים פה, בצורה יחסית, אלה אותם מוצרים שאפשר לקנות בזול בכל דיוטי פרי -בשמים, אלכוהול, סיגריות ופילמים למצלמות. ב- zona franca פותחים את חנויות מאוחר (בדרך כלל אחרי 10:00). כשב-13:00 יוצאים לסיאסטה לשעתיים-שלוש וב- 20:30 כבר הכל סגור. זמן דרום אמריקאי.... גילינו שלמושבות הפינגווינים אפשר להגיע בשתי דרכים: אוטובוס שנוסע למושבה קטנה ויחסית קרוב לפונטה ארנס ועולה 2000 פזוס או בשייט אל האי שנמשך שעתיים ועולה 17,000 פזוס. בעקבות המלצות חמות הלכנו על האופציה היקרה ולא התאכזבנו. האי מכוסה כולו בפינגווינים ויש שם בסביבות 140,000 פינגווינים! הפינגווין היא ללא ספק אחת החיות המשעשעות ביותר. מכיוון שהפינגווין מותאם לשחייה בים, ביבשה הוא מדדה בצורה מצחיקה. כדי להכריז על טריטוריה, כעס או התלהבות הפינגווין נוער (כמו חמור!) בקולי קולות.הפינגווינים שאנחנו ראינו גרים במחילות חפורות באדמה. הם שוכבים בתוך המחילה ומציצים עם הראש החוצה. לגוזלים יש פלומה אפורה וכשהם מתבגרים היא נושרת, כך שהגוזלים נראים כמו פאנקיסטים שהסתפרו בצורה לא מוצלחת. אחרי שעה של שעשוע מהעוף המוזר הזה חזרנו לפונטה ארנס. בפונטה ארנס נפרדתי מורד שהמשיכה לאושוואיה, העיר הדרומית ביותר בעולם, ואני מיהרתי לקחת טיסה לסנטיאגו, כדי להגיע בזמן לשבת.
