מבואנוס איירס למנדוזה
נפרדנו לשלום מאורווגואי לאחר 3 שבועות והתכוננו לנסיעת הלילה הארוכה ממונטוידיאו לבואנוס איירס. זאת היתה יכולה להיות נסיעה קלילה אלמלא היינו צריכים לקום באמצע הלילה, לעבור מהאוטובוס לסירה, ואחר כך לפנות בוקר לעבור מהסירה לאוטובוס אחר (מה לא עושים בשביל לשלם פחות...). אך לבסוף הגענו שוב, מתים מעייפות, לבואנוס איירס הגדולה, שם ננוח ונבלה יומיים לקראת הנסיעה הארוכה מערבה למנדוזה (Mendoza) בשביל לפגוש את הורי, שלאחר ששמעו שנהיה במנדוזה החליטו לקפוץ לבקר ל-3 ימים (כבר עברו חודשיים והם מתגעגעים). בנוסף נזכה לבלות ביחד את יום הולדתה של אמי האהובה, אך לזאת עוד נגיע ובינתיים עלינו להעביר עוד יומיים נוספים בבואנוס איירס כאשר שרון עדיין רחוקה מלהיות מוצ`ילרית כשירה (בגלל הנפילה מהסוס), ולכן העברנו את הזמן בטיולים קצרים וקלילים עד שהישבן של שרון יחזור לתפקד כהלכה.
את היום הראשון ניצלנו, מעבר לשיטוטים סתמיים, גם כדי לבצע כמה קניות, הרי שבעוד יומיים נפגוש את הוריי וזאת הזדמנות בפעם הראשונה בטיול לקנות לעצמנו כמה דברים מבלי שנצטרך לסחוב אותם על הגב חצי שנה. ביום השני נפגשנו שוב עם החבר מלה פלאטה, הפעם הוא בא לבקר אותנו בבואנוס איירס ויחד הלכנו למסעדת אכול כפי יכולתך מעולה בשכונת Recoleta בעיר. מאוחר יותר סהר (החבר) לקח אותנו לסיור בשכונת Palermo, שמזכירה את רחוב שינקין במגוון החנויות הססגוניות עם אביזרי האומנות, בגדים אופנתיים ועוד הרבה דברים שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו (יקר!). סיימנו את היום בבית קפה בכיכר המרכזית של פלרמו, שם נפרדנו מסהר ולאחר מכן עלינו על נסיעת הלילה למנדוזה כדי לחזור לחיק ההורים.
וכך, למחרת בבוקר, הגענו למנדוזה- עיירת נופש שמשמשת בעיקר צ`יליאנים (שבאים לפה כי זה ממש זול להם) ונמצאת יחסית קרוב לסנטיאגו, פשוט מהצד השני של הרי האנדים. לקחנו מונית למלון שההורים הזמינו, שנמצא בפאתי העיר, ואחרי שהתמקמנו הגיעו הוריי שבאו ברכב מסנטיאגו, וזאת היתה פגישה מרגשת ביותר... סוף סוף פוגשים ישראלים! אחרי החיבוקים והנשיקות עזרנו להורים של עידן להעביר את המזודות מהמכונית לחדר, שם התגלה לו פלא - חבילה! חבילה מישראל! ידענו שחברה שלנו (חן) רצתה לשלוח לנו מכתב, אבל מסתבר שגם זה לא היה מספיק והמדהימה שלחה לנו חבילה ענקית מלאה מטעמים! וכשאני אומרת מטעמים אני מתכוונת למטעמים ישראלים: ביסלי, במבה, כיף כיף, פסק זמן, שוקלד פרה וטופי... אוווו טופי!!! מי חשב שבחודשיים בדרום אמריקה נרגיש כל כך את המחסור באוכל, או במקרה הזה בממתקים ישראלים. מה עוד שהבחורה המקסימה הזאת שלחה לנו בייגל עגול. אתם יודעים, מהבייגלה הטעימים האלה שבארץ קונים בכל פיצוחיה או מכולת קטנה... אז את זה! מסבתר שבאחת השיחות און ליין שלנו פלטתי שאני משתוקקת לאיזה אחד כזה. אז אמנם הוא הגיע ככה ככה אחרי שישה ימים בדרכים, אבל המחשבה היא שחשובה. חן - המון תודה...
לאחר שהשתדלנו לא לחסל את כל החבילה בשתי הדקות הראשונות יצאנו למרכז העיר מנדוזה לאכול ארוחת צהריים משותפת. לאחר מכן טיילנו ברחוב סאן מרטין, שהוא הרחוב המרכזי של העיר. הסתובבנו בין חנויות התיירים הרבות שמציעות את מיטב המוצרים הארגנטינאים כמו נעלי עור, בגדים אופנתיים, שוקולדים איכותיים, גלידות מדהימות והכל במחירים ממש זולים. לשמחתי ולצערם של שרון ואימי כמעט כל החנויות היו סגורות (מסתבר שבדיוק נפלנו על איזה חג לאומי - איזה קדוש מקומי נולד או מת... אין לי מושג... בדיוק בתאריך הזה). במהלך השיטוטים בעיר מצאנו את עצמנו עומדים מול מנורה ענקית (סמל המדינה שלנו...) שעליה כתוב בעברית "טיילת מדינת ישראל". לאחר שבדקנו שוב שלא טעינו בפניה והגענו בטעות לירושלים הבנו שפשוט החליטו לקרוא לרחוב מסוים על שם מדינתנו הקטנה... יש כבוד! לקראת ערב נסענו לקניון המקומי של העיר שנמצא כ-10 דקות נסיעה מהמרכז, שם יש את כל אותם פריטים כמו במרכז העיר רק תכפילו את המחיר פי 3... בערב, לאחר שחזרנו למלון, אימי גילתה שיש במנדוזה קזינו. תוך דקות כבר נהגתי ברכב עם אימי לכיוון הקזינו בעוד ששרון ואבא שלי נשארו במלון (לא סובלים קזינו).
חוויות נהיגה ואכילה במנדוזה
אני יודע שכבר התלוננתי בעבר על הנהגים בארגנטינה אבל אז רק הייתי הולך רגל שניסו לדרוס אותו כל דקה. הפעם, בזמן שנהגתי במנדוזה, ראיתי את הזוועה מקרוב. זה מתחיל בעובדה שבכל צומת בלי יוצא מן הכלל אין אף תמרור של "עצור" או "תן זכות קדימה". הכלל הוא, מי שמגיע ראשון - עובר. ומה קורה אם מגיעים שני רכבים בדיוק באותו זמן? פחד אלוהים... מעבר לזה, בצמתים שכבר שמו בהם רמזורים אז הקפידו לאחר עבודה רבה ומאומצת להחביא את כל הרמזורים מאחורי עצים, כך שבמקום להתרכז בכביש בזמן הנהיגה הייתי צריך לחפש עצים בכל צומת כדי לראות אם במקרה החביאו שם רמזור. במידה וכבר גיליתי רמזור אדום ואפילו הספקתי לעצור (לא תמיד קורה) אז יש דרך מעולה לדעת מתי הוא עומד להתחלף לירוק: תעמדו ברמזור אדום וכשתראו שכל המכוניות מסביבכם מתחילות לנסוע ברמזור אדום אז תדעו שעוד בערך 5 שניות הוא יהפוך לירוק! אני הייתי הנהג היוצא דופן שעוד חיכה שהצבע יתחלף לירוק... נו טוב, זה מה שקורה במדינה שכדי להוציא רשיון נהיגה כל מה שצריך זה להיות בן 17 ולשלם במשרד הרישוי... על שיעורי נהיגה הם עדיין לא חשבו. לאחר 3 שעות בקזינו ו-40 דולר אקסטרא בכיס (המזל פשוט חוגג - לא יודע מה קורה לי...) חזרנו למלון לשינה ערבה.
למחרת בבוקר יצאנו לאיזור מאיפו (Maipu), שהוא איזור היין של מנדוזה. בגלל מזג האויר והקרקע באיזור, מנדוזה נחשבת למקום מעולה לגידול כרמים ולכן 80% מהיין של ארגנטינה מיוצר באזור. יש עשרות יקבים באזור ורובם מציעים סיורים ביקב ללא תשלום וטעימות בסוף הסיור. בחרנו ביקב גדול שיש לו גם מוזיאון - La Rural, שם קיבלנו הסברים מפורטים על איך יצרו את היין לפני 100 שנה ואיך זה נעשה כיום. לאחר מכן הגיע שלב הטעימות וכך עזבנו שיכורים ומרוצים ונסענו לסעוד את ליבנו במסעדה ביתית מעולה באזור הכרמים.
לאחר מכן יצאנו למפעל ליצור שמן זית, שם גם קיבלנו סיור חינם. בחלק מההסברים מציינים שעץ הזית הכי עתיק בעולם נמצא בירושלים (אנחנו על המפה). בסוף אפילו קיבלנו טעימות של שמן זית על לחם... די טעים. וכך, לאחר שאימי קנתה גם יין וגם שמן, יכולנו להמשיך בדרכנו וחזרנו למנדוזה. הפעם לצערי ולשמחתם של שרון ואימי החנויות היו פתוחות, וכך אני ואבא שלי נאלצנו לנדוד איתן בין חנות נעליים אחת לשניה ולראות את הנשים מודדות כל נעל אפשרית. לאחר 3 שעות של נעליים ניתן לסכם ולומר: אמא שלי - 0 נעליים. שרון - 0 נעליים. היחיד שיצא ברווח היה דווקא אבא שלי, שבתוך 2 דקות מצא לעצמו סנדלי עור חדשות. הדבר היחידי שעניין אותי במהלך שיטוטי הקניות היה אווירת חג המולד שמתקרב (כמעט בכל חנות יש עץ מקושט, וכל הרחובות מקושטים). גם לי וגם לשרון זוהי פעם ראשונה שאנחנו בחו"ל בחג המולד ולכן כל העצים המקושטים והסנטה קלאוסים ברחובות (אפילו הצטלמנו עם אחד), כל זה חדש בשבילנו.
לארוחת ערב אני ושרון התעקשנו ללכת למסעדת אכול כפי יכולתך שהומלצה לנו על ידי חבר שלנו, שטייל באזור לפני שנה (דמיאן). כשהגענו למקום פשוט לא ידענו מאיפה להתחיל! אם חשבנו שהיינו במסעדות מעולות עד עכשיו אז איך אפשר להגדיר את מסעדת Las Tinajas? פשוט ווווואאאאווווו!! מעבר למבחר העצום, שכלל סלטים, מיליוני תוספות, פיצות, פסטות בהכנה במקום, מוקפץ סיני, דגים ומאכלי ים, אוכל ספרדי והעיקר... מנגל ענקי שאפשר לבחור ממנו כל דבר, עוד לא הגענו לקינוחים בכלל! יש לך לבחור בין פנקייק ממולא במיליון דברים (ריבת חלב הכי טעים), פירות העונה, גלידה או אחת מעשרות העוגות... אבל האיכות היא המפתח, כל דבר שטעמנו היה פשוט מדהים. לרוב מצפים שבמקום כזה, בו האוכל חופשי, האיכות לא תהיה בשמיים. אבל פה היא הגיעה לכוכבים. לי היה קשה לעזוב את איזור המנגל, והחלטתי לטעום מכל דבר. לקראת סיום החלטתי להתלבש על הפנקייקים. מכיוון שפה הטירוף הגדול הוא ריבת חלב, מה שגורם לבלוטות הטעם שלי להתעוות מרוב גועל, אז כל פעם שאני מוצאת פה משהו טוב עם שוקולד כדוגמת הפנקייק - נפשי פורחת! אז אכלתי שני פנקייק שוקולד כמטען להמשך הדרך...
אחרי שיצאנו מנופחים מהמסעדה זחלנו חזרה למלון ומעט אחר כך יצאתי שוב עם אימי לקזינו. אל דאגה, זה לא שאנחנו הופכים למהמרים כבדים, פשוט מדובר בהימורים בסכומים מאוד נמוכים (8 ש"ח כל הימור) ולכן מדובר יותר במשחק מאשר בניסיון להרוויח כסף. בכל מקרה, הזמן עבר מהר משציפינו ויצאנו משם ב-4 לפנות בוקר, אמא שלי בלי רווח ובלי הפסד, ואני עם 45 דולר נוספים בכיס... אל תשאלו למה ואיך, אולי מצאתי עבודה חדשה. למחרת שוב השתנו התוכניות: לאור המצב הבעייתי של הישבן של שרון ולאור הסתכלות מחודשת במפה החלטנו לחזור עם ההורים לסנטיאגו, על מנת לנצל את האפשרות לתת לשרון יום-יומיים מנוחה לישבן, ומשם בדיוק כמו שהתחלנו לפני חודשיים ניסע לפוקון (Pucon). וכך, על אף שהתוכנית המקורית היתה להישאר לילה נוסף במנדוזה, עזבנו בבוקר את העיר והתחלנו את דרכנו חזרה לכיוון צ`ילה. הסיבה לחיפזון היתה שיום למחרת היו הבחירות הכלליות בצ`ילה, ומכיוון שבצ`ילה זכות הבחירה היא בעצם חובת הבחירה (הקנס עלול להגיע לאלפי שקלים ומאסר אם אתה לא מצביע) אז אבא שלי היה חייב להיות למחרת בסנטיאגו על מנת להצביע לאחד מארבעת המועמדים לנשיאות. לפי מה שהבנתי המאבק הוא בין האישה, היהודי, ההוא שנראה זקן אבל בעצם צעיר וההוא שנראה שיש לו כבר 7 ילדים... המתח בשיאו!
חזרה לצ'ילה
מאה קילומטר אחרי שעזבנו את מנדוזה עצרנו בתחנה הראשונה בדרך- אושפייטה (Uspllata). העיירה הזאת נראית קצת כמו שילוב בין עיירת בוקרים לאילת. היא נמצאת למרגלות האנדים ומסביבה יש נהר ענקי ומשטחי חול ענקיים. עצרנו שם לארוחת צהריים על חשבון כספי הזכיה בקזינו ובדקנו אילו דברים ניתן לעשות באיזור. מתברר שאטרקציות באיזור כוללות טרקים, רפטינג והכי חשוב - טיול סוסים! לאחר שהישבן של שרון שלל את שלושת האפשרויות (בעיקר את האחרונה) נפרדנו מהעיירה והתקדמנו עוד 70 ק"מ לכיוון צ`ילה. התחנה הבאה בדרך היתה פואנטה דל אינקה (Puente Del Inca). מדובר במחזה מדהים של גשר עתיק מעל נהר סוער, כשמתחת לגשר יש מבנה עתיק ששימש בעבר כמלון, והמיוחד הוא שמהאדנה יוצאים מים טרמלים מלאים בגופרית, שצובעת את הגשר והמלון בצבעי צהוב וכתום.
לצערנו, בגלל שהגשר מתחיל להתפורר סגרו את המעבר למלון ולמים החמים. וכך, מעבר לתצפית במקום ושוק מקומי קטן, לא היה לנו מה לעשות ושוב התקדמנו ליעד הבא. הפעם, הנסיעה היתה יותר קצרה, רק 5 ק"מ והגענו לכניסה לפארק אקונקגואה (Aconcagua). מדובר בפארק שבתוכו נמצא ההר הגבוה ביותר בדרום אמריקה והכי גבוה בעולם מלבד הרי ההימלאיה (6900 מטר). מכיוון שמצבנו להזכרכם היה רחוק מהיכולת לטפס על ההר, ניצלנו את היום היפה ועשינו מסלול הליכה של שעה מסביב ללגונות באיזור בסיס ההר. הגובה באיזור היה של כ-3000 מטר, ובפעם הראשונה יכולנו להרגיש את ההשפעה של המחסור בחמצן על הגוף, במיוחד בעליות. הנוף באיזור היה מדהים: שילוב של לגונות ושל הר גבוה ומושלג מאחור בהחלט עוזר לעיניים בזמן שהלב מתאמץ מהמחסור בחמצן.
לאחר הטיול הקצר המשכנו בדרכנו לצ`ילה. המרחק לגבול היה קצר אך לצערנו לא היינו היחידים שמיהרו לחזור לצ`ילה בגלל הבחירות. לאחר כשעתיים במעבר הגבול המשכנו לתוך צ`ילה ולקראת ערב חזרנו לאותה נקודה בה התחלנו את הטיול לפני כחודשיים- סנטיאגו. בבוקר למחרת אבי הלך להצביע (בחירות, זוכרים? אל תפתחו ציפיות - ליהודי אין סיכוי...) בעוד אנחנו השלמנו שעות שינה. בצהריים החלטנו לחגוג את יום הולדתה של אימי במסעדה יוקרתית. אני חושב ששוטטנו ברכב במשך שעה עד שהבנו שכנראה כל המסעדות בסנטיאגו נסגרו בגלל הבחירות, ולבסוף נשברנו ואת ארוחת יום ההולדת של אימי עשינו על כיסאות פלסטיק בדומינוס פיצה... מזל טוב!
הרעיון המקורי היה לא להיתקע מחדש בסנטיאגו. אני ידעתי כמה יהיה קל להתפתות מחדש לחיים הטובים שזכינו להם שם (מסעדות מעולות, מיטה נוחה, משפחה לבקר וכולי), ולכן רציתי מראש לקנות כרטיס נסיעה לפוקון ליומיים אחרי ההגעה. שרון לעומת זאת העדיפה להישאר בעיר זמן ארוך יותר כדי לתת לישבן עוד זמן התאוששות לפני הטרקים. נוצר מצב מוזר בו אני נואש להיפרד מהורי ולהמשיך מייד, בעוד ששרון רוצה להישאר איתם עוד... היתה זאת הפעם הראשונה בטיול שהיו לנו חילוקי דעות לגבי המשך הדרך, ובמקרה הזה לגבי קצב ההתקדמות, אך אל דאגה- במקרה הזה החזק מאיתנו ניצח... נשארנו בסנטיאגו 9 ימים. על אף הפסדי הצורם מצאנו כמה עיסוקים כדי להעביר את הזמן, הספקנו לרכוש חליפות נגד גשם (להזכירכם החליפות הקודמות שקנינו בזול נקרעו לנו בפעם הראשונה שהשתמשנו בהם). הפעם לא התקמצנו וקנינו חליפות איכותיות (בטח יחזיקו מעמד פעמיים). ניצלתי גם את הזמן והפסקתי להתגלח עד שגידלתי את הזקן הכי ארוך שהיה לי אי פעם (רציתי לראות איך אני אראה בגירסה הדתית שלי). בסופו של דבר לאחר כשבועיים וחצי ללא גילוח נשברתי. גם בגלל התלונות היומיות של שרון והעובדה שהיא לא הסכימה יותר לנשק אותי וגם בגלל התחושה הלא נעימה של להסתובב עם סכינים קטנות ורבות על הפרצוף. את סוף השבוע שלנו ניצלנו על מנת לצאת מסנטיאגו ונסענו עם אמא שלי ליומיים באיזור ויניה דל מאר (Vina Del Mar).
ביום הראשון לא עשינו הרבה מעבר לטיול בטיילת שעל חוף הים וארוחה מלאה במסעדה איטלקית. בערב, לשם גיוון, הלכנו לקזינו שבעיר (אני ודאי מצטייר כמכור להימורים עד עכשיו, אבל תיאלצו להאמין שהייתי בקזינו פעמים ספורות בחיי ולעולם אני לא אסכן סכומים רציניים במשחקים). בתור מתנגדת מוחלטת להימורים בכסף, אני חייבת להודות שיש משהו נחמד בחוויית הקזינו. בין אם זה לשחק או בין אם זה פשוט להתבונן באחרים שמשחקים ולשאול שאלות אינסופיות על מהות וחוקי המשחק, על מנת להצליח להבין לפחות משהו מהמתרחש... כך שגם לאלו שלא ממש בקטע של קזינו - מומלץ להיכנס אפילו רק בשביל להסתכל...
לאחר חצי שעה בקזינו והפעם עם רווח מפתיע של מאה דולר (בטח כבר הפסקתם להאמין אבל זה מה יש...) עזבנו את הקזינו לשינת לילה טובה. בבוקר למחרת ניצלנו את המטרו החדש באיזור ונסענו מרחק של 40 דקות נסיעה לאולמואה (Olmue), עיירה קטנה וציורית, שם שוב אכלנו ארוחת צהריים טובה על חשבון כספי הזכיה ושוטטנו בעיירה. בערב כבר חזרנו לסנטיאגו ולמחרת סוף סוף עזבנו את העיר, נפרדנו מהורי ועלינו על האוטובוס להתחיל את הפרק השני של הטיול שלנו. סוף סוף נעשה שימוש בציוד שכבר חודשיים על הגב שלנו. אך על הטרקים בפוקון בכתבה הבאה...
יוצאים לטיול תרמילאים במנדוזה? כל המידע החשוב לטיול שלכם באתר "עפתי" >>
