עפתי לתרמילאים

מנאוס ואזור האמזונס הברזילאי

מביקור בלה פז טסים מירית ואודי אל לה אזור האמזונס בברזיל. ממנאוס יוצאים לכבוש את הג`ונגל ולצוד תמונות של חיות טרף ופוגשים בין השאר דגי פירנאה, אליגטורים קטנים ופחות קטנים, עכבישי טרנטולה גדולים מספיק וכמובן... חרקים מעופפים ויתושים לרוב. מכאן ממשיכים לשיט לכיוון קולומביה.
אודי ומירית
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: מנאוס ואזור האמזונס הברזילאי
© דניאל ריקרדו

ממנאוס לג'ונגל

המטוס מוריד אותנו באמצע הלילה הישר לתוך החום והלחות של מנאוס (Manaus), בירת האמזונס של ברזיל. מתחילים להסתגל לסדרי החיים החדשים: החדר עם המאוורר מהלילה הראשון מוחלף בחדר ממוזג כבר בלילה השני. מסתובבים בעיר בתחושת זרות. עד עכשיו בכלל לא הבנו עד כמה בעצם כבר התרגלנו לבוליביה ולמנהגיה בחודשיים האחרונים. הצ`ולות הצבעוניות הוחלפו פתאום בבחורות צעירות בגופיות ללא כתפיות. גם השפה החדשה מצלצלת מוזר באוזנינו. מזכיר קצת ספרדית במבטא רוסי. שני מליון תושבים חיים בעיר החמה והמהבילה הזאת. הרי זה יותר מאשר העיר הגדולה ביותר בבוליביה.

אנחנו מרגישים את זה בביקור בנמל. במקום נמלי הנהר הקטנים והאינטימיים שבהם עברנו מסירה לסירה ושאלנו לאן נוסעים, פה אנחנו מוצאים נמל ענק והומה פעילות עם ספינות נוסעים גדולות ועליהן שורות של עשרות ערסלים. כשרק עוברים ליד הנמל כבר מתנפלים עלינו אנשי מכירות זריזים עם תמונה של ספינה שמנסים לשדל אותנו לשוט ליעד זה או אחר. בכלל נראה ששיטת השיווק הישיר היא שיטה מקובלת פה. מספיק ללכת ברחוב ולחשוב לעצמך שאולי מתישהו תרצה לעשות טיול בג`ונגל ולפתע צצים להם מתחת לאדמה עשרות סוכנים שמנסים למכור טיול והם יעשו את זה במיוחד בשבילך במחיר אטרקטיבי, אבל אתה חייב להבטיח לא לספר לאף אחד כדי שלא יכעסו עליהם.

אחרי שאנחנו נעשים בדרך זו לאנשי סודם של כמה וכמה סוכנים, וכבר נראה לנו שהרחוב כולו מורכב ממכרינו, אנחנו מחליטים ללכת על טיול של 4 ימים, לאזור של הג`ונגל שנראה שהוא קצת פחות מתוייר מאשר Rio Negro עצמו ונקרא Lago Mamori. אנחנו קובעים עם אחד הסוכנים הצעירים שמבטיח לנו שהוא עצמו ייצא למחרת איתנו ועם עוד שני הולנדים. למחרת בבוקר אנחנו מתייצבים לחכות בחוץ בשעה היעודה. הסוכן/מדריך שלנו ושני ההולנדים אינם נראים באופק, אך לעומתם מגיע רכב ובו קבוצה מגובשת של 5 תיירים ומדריך, ואוסף אותנו. ה-5 יוצאים ביחד לטיול בג`ונגל עם המדריך ותפקידנו בכוח אינו ברור בשלב זה. הרכב מוריד אותנו בנמל ואנחנו מתחילים לפלס את דרכנו דרומה לכיוון מאמורי. סירה ראשונה מעבירה אותנו את הנהר, או יותר נכון את שני הנהרות כי אנחנו עוברים בדיוק דרך מפגש שני הנהרות נגרו ומדירה (Negro ו- Madeira) שהם מקורות האמזונס. האחד כשמו, שחור והשני אפרפר, והמוזר הוא שכשהם נפגשים הם אינם מתערבבים, אלא ממשיכים לזרום זה לצד זה, בשני צבעים שונים.

ממשיכים בנסיעה בכביש האמזונס. זהו הכביש שמופיע במפה ותחילה חשבנו שנוכל להגיע איתו למנאוס מהדרום, עד שהתברר שהיער כיסה אותו, וכרגע הוא סלול רק בחלקו. עם כביש זה ממשיכים לעוד נמל, ובסירה יותר קטנה, על נהר יותר קטן, אל תוך מה שמתחיל להיראות כעומק הג`ונגלים, אלמלא בתי העץ שנתקלים בהם כל כמה מאות מטרים. באחד מבתי העץ האלו אנחנו נעצרים ומואכלים בארוחה מכובדת ואננסים נהדרים. אחר כך מציעים לנו ערסלים ומנוחת צהריים, שדווקא מתקבלת בברכה אחרי סדרת הנסיעות המייגעות. האחרים עוזבים עם המדריך שלהם ושטים לתוך חום הצהריים, ואנחנו נותרים מיותמים וחסרי מדריך במלון הפשוט. פתאום, בכל זאת צץ מדריך קטן, שלוקח אותנו תחת חסותו. אנחנו קצת עצבניים, כי בניגוד למה שהובטח לנו הוא לא דובר מילה באנגלית (אם כי הוא כן יודע להגיד "סבבה" ו"יאללה" בשפת הקודש) אבל קצת ספרדית וקצת שפת סימנים ומסתדרים איכשהו, והרפתקת הג`ונגל שלנו סוף סוף מתחילה.

תחילה יוצאים לדוג פירנאות, שטים בקנו לתוך אחד הפלגים הקטנים. למעשה קשה קצת להפריד בין פלג לבין פשוט קטע של היער שהוצף. אנחנו נמצאים בדיוק לאחר סופה של העונה הגשומה ויש קטעים שלמים של יער שבהם פשוט שטים בין העצים. בשלב כלשהו עוצרים בצל עץ, וכל אחד מקבל חכת עץ פשוטה וחתיכות דג לפתיון. כולם מנסים, והמדריך הוא הראשון להעלות פיראנה בחכתו. הוא מראה לנו את השיניים החדות כסכינים, ומסביר קצת על 4 הסוגים של דגי הפיראנות שחיים בנהרות האלו.

 הפיראנה עצמה משוחררת כלאחר כבוד חזרה למים. אנחנו עסוקים בינתיים בלאבד את הפתיונות שלנו ולהחליף אותם בחדשים. מנסים לעבור לאזור דיג אחר. משנה מקום משנה מזל, וכאן אכן מתמזל מזלנו קצת יותר, אודי נאבק עם פיראנה בגודל 15 ס"מ. בסוף המאבק לכולם שלום פרט לחכה. הפיראנה מצליח לחתוך את הקרס בשיני המסור שלו וחוזר למים. בסוף הוא מצליח לעלות כמה דגים בחכה אחרת, וגם אם נראה שבפיתיונות שבהם השתמשנו יש יותר מסת דג ממה שהצלחנו לדוג, אנחנו מרגישים שעשינו את שלנו. צופים בשקיעה המלווה בכמה דולפינים מקפצים.

 

לתחילת הכתבה

 

תצפית תנינים

חוזרים לאולם/מלון לאכול, ובחשכת הלילה שני אנשי הג`ונגלים (אנחנו) והמדריך הקטן יוצאים לתצפית תנינים. נוסעים לאיטנו בסירה, אלומת הפנס סורקת את אזור הגדה. המדריך מסביר שאנחנו מחפשים עיניים שזוהרות בחשיכה כמו סיגריות בוערות, ואודי, שלא עישן כבר שלושה וחצי חודשים, מתחיל לאתר תנינים לרוב. המדריך נרכן לפתע למים, והופ - תנין קטן בידיו, תנינון. רק חצי שנה מלאה לנער. כולם עושים לו פוצ`י-מוצ`י מצטלמים איתו ודופקים לו על הראש, כדי שיפתח את הפה וכולם יוכלו לראות את השיניים היפות שלו (אנחנו ממשיכים לדפוק אחד לשני על הראש עוד הרבה פעמים אחר כך). אחריו מגיע ילד קצת יותר גדול, בן שנה וחצי. הבא בתור הוא מפלצת מגודלת של שני מטר שאותו אנחנו רואים שוכב מעט מתחת לפני המים ואורב לטרף. המדריך עושה ניסיון כושל אחד לתפוס אותו בעזרת חבל. הכל מתרחש במהירות עצומה ואנחנו שומעים רק ספלאש גדול לפני שהמדריך, שנראה המום מעט, מחליט למרבה החסד לעזוב אותו לנפשו.

הלילה עובר בשקט. אנחנו האורחים היחידים באולם ה- lodge, וגם השינה בערסל מתבררת כיותר נוחה ממה שאפשר היה לחשוב. אפילו קשה קצת לקום לפנות בוקר כדי להספיק לצפות בזריחה מעל הנהר. אנחנו טורפים עוד אננס בארוחת הבוקר, ואחריה המדריך הקטן לוקח אנחנו לשיט בין הפלגים הקטנים של היער המוצף. שטים בשקט, בלי מנוע, רק חותרים. כלומר המדריך חותר ואנחנו יושבים כמטען בסירה. תפקידנו בכוח הוא לנסות ולראות את הקופים שהמדריך מצביע עליהם מקפצים גבוה על צמרות העצים, ובעיקר כמובן, לצלם כמה שיותר.

כך עוברות להן כמה שעות שקטות, ואחר הצהריים מגיע סוף סוף המדריך דובר האנגלית שהובטח לנו מלכתחילה, ואנחנו מועברים לחסותו. לרוע המזל אותו מדריך (שמו ג`ושוע, הוא צעיר שחור כפחם, ומוצאו מגיניאה הבריטית, ומשם גם האנגלית שלו) בא בעסקת חבילה יחד עם זוג תיירים שוודים מהסוג המעצבן ביותר, בייחוד החצי הנשי שלהם. לפחות אנחנו לומדים להעריך כמה טובים היו השותפים לטיולים שנפלנו עליהם עד כה... הולכים לישון בג`ונגל. כאלו אנחנו, הולכים עד הסוף. רק האדם מול איתני הטבע. אותנו לא ירתיעו כמה נחשים ותנינים. כל מה שאנחנו צריכים הוא ערסל לישון בו, וכמובן מבנה עץ קטן לתלות עליו את הערסל, וכיסוי פלסטיק על מבנה העץ למקרה שירד גשם, וכילות נגד החרקים, ומרק קופסאות שיהיה מה לאכול בערב, והשוודים מביאים גם חצי תריסר בירות לחימום האווירה. האדם והטבע.

בערב המדריכים מכינים מדורה. לפחות את העצים הם אוספים בשטח ודווקא מבקעים אותם במיומנות מרשימה. אין הרבה מה לעשות ובשמונה בערב אנחנו כבר פורשים איש איש לכילתו, רק על מנת להתעורר ממבול כבד באמצע הלילה. האנשים שישנים בפריפריה של הכיסוי, שבמקרה זה שמם אודי, נרטבים עד לשד עצמותיהם. אנחנו מצופפים את הערסלים ונרדמים כמיטב יכולתנו עד הזריחה.

פעילות הבוקר - סיור רגלי בג`ונגל. המדריך הולך לפנינו עם מצ`טה ומפלס לנו דרך בתוך הצמחייה העבותה. מדי פעם הוא מצביע על צמח זה או אחר וטוען שזה מהווה תרופה למלריה, וזה לשיגרון, ואפילו מורח את עצמו בנמלים וטוען שזהו דוחה חרקים טבעי. אנחנו מתרשמים, אם כי התרשמותנו פוחתת מעט כאשר מתברר שאת כל הידע שלו הוא שאב מקורס של 10 ימים שעשה עם מדריך מקומי.

אחר הצהריים, עוד סיור בג`ונגל. הפעם אודי מתעקש על "לפחות עכביש". אי לכך ובהתאם לזאת המדריך שלנו דוחף מקל לכל חור באדמה אבל העכבישים מתביישים לצאת להצטלם. לבסוף מוצאים אחד אמיץ, ומיד אנחנו מצטערים שביקשנו. מדובר בייצור מהסיוטים. חרק שמן ובשרני בקוטר של כ- 15 ס"מ ושחור כמו הלילה. טרנטולה, נעים להכיר. מסתבר שליצור יש ארס שמסוגל לשתק בן אדם לעשרים שעות, ושהוא אוכל בין היתר נחשים ומסוגל לעכל אנקונדה תוך יממה. טוב שלא ידענו את כל זה לפני הלילה בג`ונגל. בהמשך הדרך המדריך מתנפל לפתע על ענף שתלוי כמו חבל וקוצץ ממנו חתיכה, הוא מחזיק את הענף במאונך, והנה לפתע מתחילים לצאת ממנו מים כמו מצינור. כולם שותים לרוויה והמדריך מסביר שאם מתמהמהים לפני החיתוך של הקצה השני, המים נשאבים חזרה לעץ וזו הסיבה להתנפלות שלו (ולא התקף עצבים על תיירים שוודים מעצבנים כפי שסברנו לעצמנו בהתחלה). ממש כשאנחנו כבר בטוחים שאבדנו במעמקי הג`ונגלים אנו מוצאים את עצמנו לפתע בחזרה ליד הקנו, ושטים לישון ב"בית ילידים".

 "בית הילידים" מתברר כבית עץ קטן שממוקם קרוב לגדת הנהר באמצע שום מקום, פרט לעוד כמה בית ילידים ו"חנות צפה" אחת. שם אנחנו פוגשים, חוץ מכעשרים ילדים ילידים גם את ידידנו, קבוצת התיירים שאיתם נסענו ביום הראשון. כלומר נראה שהם תפסו לנו את בית הילידים, לאחר שגם הם הגיעו בדיוק לאותו שלב בטיול שלהם. אנחנו פונים לישון בבית נטוש, סמוך, ומסתפקים בביקור ערב אצל הילידים. ושם שמחה והמולה. כל בני הדודים של שלוש משפחות, כ-20 ילדים במגוון גילאים מקובצים כאן. משחקים, מתרוצצים, אוכלים, מאכילים. המבוגרים מרוכזים בפינה שליד שולחן המשקאות האלכוהוליים ונראה שהם בדרגות שונות של שכרות, המדריך של הקבוצה השנייה נראה כאילו השתלב יפה ביניהם, והוא שיכור כל כך, שהוא בקושי מסוגל להרכיב משפט שלם. באווירה כזאת, מה הפלא שהילדים מחפשים תחליפי הורים. ילד אחד נתלה על התייר הקנדי ולא מוכן להרפות. לבסוף אנחנו מתעייפים מההמולה ופורשים לערסלים.

 

לתחילת הכתבה

 

אתרים במנאוס

בוקר המדריך מסביר לנו קצת על אורח החיים של אותם ילידים. מבחינת מוצאם הם למעשה עירוב של האינדיאנים המקומיים עם האירופאים, אבל יחסית, הם שמרו על אורח החיים המסורתי. לטענת המדריך, המזון שלהם הוא בעיקר מתוצרת עצמית. הם מגדלים את שורש המנואק. אנחנו רואים ערימות של אבקת מנואק בשלבי עיבוד שונים של הפיכתו מרעל למשהו אכיל ואת המכונות המכניות הכבדות המשמשות בתהליך העיבוד. זהו. עוד ארוחה ועוד מנוחה ואנחנו על סירה-אוטו-סירה-אוטו בחזרה למנאוס.מטרתנו הבאה היא לפלס את דרכנו לכיוון קולומביה. לרוע המזל מתברר שהתכנון שלנו לקוי וכל הטיסות לעיירת הגבול Tabatinga ב-5 הימים הבאים כבר תפוסות. אנחנו נאלצים להתפשר על עוד שיט של 6 ימים.

בינתיים נותרו לנו יומיים למצות את העיר לפני שהשיט יוצא. אנחנו יורדים לחופון קטן בשם Punata Negra (שעל נהר Rio Negro) כדי להתרחץ (הרוחב של הנהר הזה הוא בערך כמו כל הכנרת שלנו, ולכן לנו זה נראה יותר כמו שחייה באגם מאשר שחייה בנהר). לפי כמות המתרחצים המציפים את החוף בסתם יום של אמצע השבוע, נראה שהנמלים כבר לא השאירו הרבה מקומות פתוחים לרחצה ליד העיר. השלב הבא הוא השוק. יש כאן פירות מוזרים, ודגים מוזרים עוד יותר (במיוחד מושכים את עינינו הדגים הענקיים עם הדוגמאות המנומרות), אבל בעיקר מרשים אותנו החלק של התרופות הטבעיות מהג`ונגל. מוכרים כאן שיקויים מוזרים וקליפות עצים בשקיות שעל רובן רשום שהם טובים נגד מגוון מחלות, החל מהצטננות וכלה בסרטן. גם את התרופה לאיידס מצאו כאן, אבל משום מה השמועה עוד לא הגיעה לשאר העולם.

 יש כאן גם מוזיאון קטן של "האדם מהצפון" שמכיל שחזורים של בתי עץ, קערות עץ, חניתות עץ, קישוטי עץ ששימשו את האינדיאנים שחיו באזור. עכשיו מגיע תורן של החיות: יש גן חיות שבו יש לנו הזדמנות לצפות מקרוב באליגטורים הענקיים כמו זה שפגשנו בחשיכה. הפעם אנחנו יכולים להסתכל לו ישר בעיניים מבעד לסורגים, ולהגיד לו "נה!". אבל בעיקר יפה הפארק שבו שוכן גן החיות. שטח גדול של יער ש�ל�ו ושבילים בין העצים. מגן החיות, שנקרא Busque de Sciencias, אנחנו ממשיכים למוזיאון ה- sciencias naturais. לא פשוט למצוא אותו. האוטובוס זורק אותנו בלב שכונת מגורים, ואין שום זכר למוזיאון, אבל שווה להתאמץ, ולו רק בשביל האקווריום שמאכלס כמה מדגי האמאזונס היותר בשרניים. דג סקרן באורך 2 מטרים ובעל בטן ענקית מתייצב ליד חלון האקווריום כדי לברך אותנו לשלום. בנוסף אפשר לפגוש כאן גם דגים מפוחלצים במגוון גדלים ומגוון חרקים מיערות האמזונס. חלקם פרפרים בצבעים עזים וחלקם חיפושיות ענק מזעזעות.

 בזמן שנשאר אנחנו ממלאים את חובתנו התיירותית, והולכים לראות את בית האופרה, הבניין הקולוניאלי הענק, והמשופץ כל כך, שהוא נראה קצת כמו בית צעצוע, אבל מסתפקים בצפייה מבחוץ. וזהו, הגיע הזמן לשוט. על הספינה מחכה לנו התא הפרטי שלנו, עם מיטת קומתיים ושירותים צמודים. איזה שינוי לעומת השיט הקודם בבוליביה! רוב שאר חמישים הנוסעים מצטופפים בערסלים על הסיפון.

 

לתחילת הכתבה

שייט לכיוון קולומביה

מאכילים ומשקים אותנו, ועל הסיפון העליון יש אפילו בר שלצדו מושמעת מוסיקה ברזילאית בקולי קולות, ולידו טלוויזיה שבה אפשר לצפות באופרות סבון ברזילאיות ובשידורים חוזרים של משחקי כדורגל ברזילאיים. חוץ מזה אפשר גם לצפות ביער הגשם החולף מולנו ובבתי העץ וסירות העץ הנראים מדי פעם. ויש כמובן את השקיעות. אנחנו מקפידים להתייצב כל יום לשקיעה, במצלמה שלופה. הזריחות הן סיפור יותר מסובך... בקיצור, נראה שצפוי לנו שבוע של מנוחה.

 האוכל על הספינה פשוט. בבוקר יש קפה מתוק להחריד ולחם-עם-מרגרינה, בצהריים ובערב אנחנו זוכים לווריאציות קטנות על הארוחה הלאומית של אורז, ספגטי, שעועית + בשר/עוף. משביע, אבל קצת משעמם. האמת, שאת ארוחת הבוקר אנחנו מגלים במקרה, כשאנחנו קמים בוקר אחד מוקדם כדי לצפות בזריחה. ככה זה כשאתה סנוב עם תא ולא שומע את הפעמון. הזריחה דווקא לא מגיעה לפגישה, נראה שבחרנו לנו בוקר מעונן משהו. מזל שהבאנו לנו אננסים. אנחנו מקציבים לעצמנו חצי אננס ביום, והוא הופך להיות טקס של ממש. אוכלים את הבשר שותים את המיץ שנשאר, ובסוף מגרדים בשיניים את מה שנותר על הקליפה. שום דבר לא הולך לאיבוד...

נראה שעל הספינה אין ולו עוד תייר אחד וכיוון שבפורטוגזית איננו מסוגלים להגות אפילו את שמנו שלנו, אנחנו מסתפקים בצפייה מהצד בחיי היום-יום של 50 ברזילאים. בעיקר נראים מסכנים הילדים, שנכלאו על הספינה ל-6 ימים. ילד אחד מתרוצץ כבר 3 ימים על הסיפון עם קוף-הצעצוע-על-גלגלים שלו, ואנחנו תוהים מה יהיו ההשפעות הפסיכולוגיות ארוכות הטווח של השיט עליו. המבוגרים עוסקים איש איש בענייניו, קוראים, מפטפטים, מסדרים את הקבלות מהחודש האחרון, מטפלים בתינוק, שותים בירה, ויש גם זוג מאוהב, בקיצור, קבוצת אנשים אקראית. בכל זאת אנחנו תוהים על ההבדל בין אנשים שמוכנים לנסוע 6 ימים רק כדי להגיע לאנשהו, לבין ישראלי ממוצע שמתעצבן כשהוא תקוע רבע שעה בפקק.

 הספינה עוצרת בכל מיני חורים בדרך ופורקת מטען/מחליפה נוסעים. פריקת המטען היא בדרך כלל סיפור ארוך. מורידים, רושמים ברשימות, מחכים לקונה שיבוא וייקח, מתבלבלים, מעלים חזרה. העניינים מתנהלים בעצלתיים. באחת העצירות האינסופיות האלו אנחנו מתייאשים ומחליטים לצאת לטייל קצת, כשאנחנו מוכנים בכל רגע לשמוע את הצפירה ולרוץ חזרה לספינה. הגענו לעיירונת חוף בשם Amatura. משום מה היא נראית לנו כמו עיירת צעצוע. בתי עץ קטנים, רחובות שהם בעצם שבילים, כנסייה קטנה וצבעונית, וכל האנשים נמצאים ברחוב או בבית, שגם הוא בעצם נמצא ברחוב, כי הבתים קטנים וכולם בקומת קרקע וכל החלונות פתוחים, וכשאדם מתנדנד בערסל שלו בסלון הוא נמצא במרחק יריקה מהעוברים ושבים. אין מכוניות, רק טוסטוסים. הגיוני, כי למה להחזיק מכונית במקום שאין אליו כביש וכל גודלו חמישה רחובות. בקיצור, עיירת צעצוע. עכשיו יום ראשון בערב אבל הכנסייה ריקה ממאמינים, למרות שהשירה המוקלטת מושמעת ברמקולים בפול ווליום. נראה שהחיים כאן קלים מדי, הפאפאיות צומחות לבד על העצים, והאנשים לא זקוקים לעזרתו של אלוהים.

כך עוברות להן כמה שקיעות וכמה זריחות. ומגיע היום האחרון של השיט. למיטב ידיעתנו, אנחנו אמורים להגיע רק אחר הצהריים ולכן אנחנו המומים מעט להתעורר ב-6 בבוקר לתוך נמל חדש וספינה חצי ריקה. הגענו? לאן הגענו? אלו הם הרגעים שבהם אנחנו מרגישים יותר מכל את הזרות שבלהיות תייר. כולם בתנועה, יודעים את אשר לפניהם, ואנחנו לא מבינים אפילו אם אנחנו צריכים לרדת מהספינה או לא, ובקושי מדברים את השפה מספיק כדי לשאול. שיחה קצרה עם הטבחית מעלה שאכן נגיע רק אחר הצהריים ושנבוא עכשיו לשתות את הקפה שלנו.

 אבל כאן בא לעזרתנו דווקא התייר המוזר. הרי זה הכינוי שקיבל עוד ביום הראשון של השיט, גבר גדול, בודד, שתמיד מסתובב עם ילקוט ומצלם כמו תייר. בסופו של דבר נשברנו ו"התחלנו" איתו. והתברר שמדובר ממש בתרמילאי מזדקן, ודווקא הרבה יותר נחמד ממה שציפינו. אמריקאי, שמטייל כבר 7 חודשים. וזה אחרי טיול של שנה בדרום אמריקה שעשה לפני כמה שנים. בתור תרמילאי מנוסה כזה הוא גם שופע מידע והוא מצייד אותנו בסיפורים ועצות שונים ומשונים. עכשיו הוא מגיע ומעדכן אותנו שאנחנו למעשה במרחק של שעת-סירה מטבטינגה, אבל הספינה תחכה כאן עד אחר הצהריים לתהליך הפריקה המייגע. הפתרון המתבקש הוא לרדת ולהמשיך עצמאית, והוא כבר מצא סירה, והיא יוצאת עוד עשר דקות. המשפט האחרון מריץ אותנו לתא לתזזית של אריזות (וכמובן שבסופו של דבר המשפט הידוע, האומר ממי החיפזון, מוכיח את עצמו שוב, אבל זה כבר עניין לפרק הבא) ואנחנו עולים ברגע האחרון לסירת-אוטובוס שמביאה אותנו לנמל הרועש של טבטינגה המיוחלת.

 כל האזור מהווה משולש גבולות של ברזיל, קולומביה ופרו (Tabatinga - ברזיל, Leticia - קולומביה, והאיים ממול - פרו).
 ואנחנו אל היעד הבא...

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על דרום אמריקה