העיר דייגו סווארז (אנטסיראננה)

ישנן שתי גרסאות לגבי מקור שמה של העיר דייגו סווארז. האחת טוענת כי העיר נקראת על שם שני מלחים פורטגזיים: דייגו דיאס ופרנן סווארז אשר הגיעו למדגסקר בשנת 1500 ואילו השניה (הפשוטה יותר) טוענת כי העיר נקראת על שם מלח (פורטוגזי גם הוא) באותו השם אשר הגיע אליה כמה שנים מאוחר יותר... כך או כך, זוהי עיר נמל קטנה וסימפטית המוקפת מפרצים שמימיים. המים הצלולים ביותר שראיתי מימי, השקיעות האדומות ביותר והפשפשים האכזריים ביותר! מישהו סיפר לנו שהוא לא אוהב את דייגו סווארז כי יש בה הרבה כלבים והם נובחים כל הלילה ולא נותנים לישון. אני יכולה להבין למה. הפשפשים שורצים בעיר, גם במלונות היותר טובים, ואם לא היינו עוזבים אותה לאחר כמה ימים סביר להניח שגם אני הייתי מתחילה לנבוח.

על המפה היה נראה כי הדרך מדייגו סווארז, העיר הצפונית ביותר במדגסקר, ועד סמבבה, בירת הוניל הנמצאת בצד הצפון מזרחי על גדות האוקיינוס ההודי, אורכה כשלוש מאות וחמישים ק"מ, מה שלא צריך לארוך יותר מארבע חמש שעות נסיעה. "את נורמלית?" שאל א`, "אנחנו במדגסקר, מדינת עולם שלישי, ראית את הרכבים פה, הנסיעה תארך שמונה תשע שעות". "נתפשר על שש שבע?" הצעתי; "סגרנו" הוא אמר. בצער נפרדנו מהנשים היפות שבדייגו סווארז ויצאנו לתחנת האוטובוסים (טקסי ברוס, בלשון המקומיים) בדרכנו לכבוש את הצד המזרחי, הטרופי והפראי של האי הקסום, מדגסקר.

לתחילת הכתבה

מדיייגו סווארז לסמבבה - תלאות הדרך

 בתחנת האוטובוסים התגודדו ללא כל סדר מכוניות מסוג רנו 4 קטנות עמוסות נוסעים שחיכו לנוסעים נוספים, טנדרים שגגותיהם עמוסים בסלי קש מהם נשפכו פירות טריים, תרנגולות, מזרוני ספוג, מערכות סטריאו ועוד כהנה וכהנה הפתעות. בין כל אלה הסתובבו המוני מלגשים - רובם הציעו ממרכולתם, חלקם קיבצו נדבות, ומעטים באמת חיפשו אוטובוס וניסו לשכנע נהגים לקחת אותם אל יעדם. האוטובוס שלנו התברר להיות טנדר מסוג פיג`ו 504. נוסע אחד ליד הנהג ושאר הנוסעים על שני ספסלי עץ בחלק האחורי הפתוח של הטנדר. בשיא הטבעיות ובספורטיביות משהו קפצתי לחלקו האחורי של הטנדר והתיישבתי על פיסת העץ שהתיימרה להיות ספסל. להפתעתי, שאר הנוסעים שכבר ישבו שם המליצו לי לעבור לשבת מקדימה, ליד הנהג. חשבתי לסרב אך כשראיתי שהם ממש מתעקשים הודיתי להם ועברתי לשבת מקדימה. בינתיים א` חזר מה"משרד" (צריף קרטון מט לנפול) ודיווח לי שאף אחד לא יודע מתי יצא האוטובוס לדרך. המנהל, שצריך לתת את האישור, שצריך להעביר למשטרת הדרכים שצריכה לזרוק אותו בסוף לפח - מתעכב. אז מחכים. נחכה. חיכינו. שעתיים וחצי.

במשך אותו הזמן ניסינו לאסוף מידע על הדרך הצפוייה לנו. כל אחד נתן לנו מידע אחר ואחרי שצימצנו את האפשרויות הרבות הגענו למסקנה שאם לא נגיע תוך 12 שעות אז לפחות נהיה שם למחרת בבוקר (קצת פחות מ-24 שעות). במקום אחר, בזמן אחר, חוסר הסבלנות הידוע שלי היה מוכיח את עצמו והיינו בורחים משם כל עוד נפשנו בנו ומחפשים פתרון מהיר ונוח יותר, אולם באמצע שום מקום כאשר הדרך היחידה שראינו לפנינו באותו הרגע היתה כן לנסוע באוטובוס, הוכחתי בגרות, נשמתי עמוק ושיחקתי עם חתול מלוכלך עד שלפתע מגרש החניה רגש, אנשים רצו מצד לצד וליד הרכב הופיע בחור צעיר לבוש סרבל פרווה (להזכירכם הטמפרטורה קרובה לשלושים מעלות) מנפנף בפיסת נייר קרועה - האישור! היפ-היפ-הריי, אנחנו יוצאים לדרך!

אוה, כמה נאיבים היינו... אילו רק ידענו... א` ואני ישבנו ליד הנהג שמהרגע בו התיישב ברכב לא הפסיק למלא את פיו בעלי גת מקומיים ששלף מתוך שק שהיה מונח לידו ולעס אותם בחמדה. כמה יפה נראתה הדרך עת התחלנו להדרים. כמה כחולים היו השמיים ולא בישרו ולו ברמז על העתיד להתחולל.

100 הק"מ הראשונים עברו יחסית בשלווה. מדי פעם אחד הנוסעים רצה לרדת ואז הנהג וצמד עוזריו (למה הוא צריך עוזרים? תמהנו בתחילה) היו מקפצים לגג, מתירים את כל החבלים שנקשרו בחוזקה ובקפידה, מורידים את מטלטלי הנוסע ושוב אורזים הכל חזרה. לקראת אחר הצהריים הגענו לצומת כפרים, ממנה היינו אמורים לקחת את הדרך מזרחה לסמבבה. הנהג עצר את הרכב, כולם ירדו והתפזרו במזנונים הפזורים ברחבי החניון מהם עלה ריח מאוד לא מפתה. "אוכל, אוכל" צעק לעברנו הנהג בעודו ממלא את פיו בעיסת אורז דביקה ומסריחה. אנחנו החלטנו להסתפק בביסקויטים ושוקולד. לאחר המתנה לנוסעים נוספים, טקס קשירת המטלטלין והמתנה נוספת סתם בשביל הכיף - יצאנו לדרך בשנית. לאחר פחות מק"מ נעלמו שברי האספלט שאפיינו את הדרך עד כה ולפנינו נגלו גבעות חול אדומות ושבילים לא מסומנים. חלפנו על פני כפרים זערוריים, בקתות קש, עדרי "זבו" (zebu - הבקר המקומי, מעין פרה גדולה עם דבשת), והמוני ילדים יחפים שרצו אחרי הרכב. מדי כמה דקות חלפו על פנינו רוכבי אופניים שאלוהים רק יודע מאין באו ולאן היו פניהם מועדות, מדוושים בעקשות בתוך החול הטובעני. א` ואני חשבנו לאמץ אחד מהם ולהציג אותו ב"טור דה פראנס" הבא. אני בטוחה כי היה מנצח את ארמסטרונג ללא מאמץ.

הערב החל לרדת, השמים נצבעו אדום, אני התחלתי לנמנם על כתפו של א` כאשר הרכב החל מתחפר והנהג סובב את ההגה בחוזקה מצד לצד, נאבק בגבעות החול. החשיכה החלה מכסה את העולם, אורות הרכב האירו אך בקושי את הדרך (דרך?). הנהג לעס בנמרצות את עלי הגת שלו ולא נראה מוטרד מהעובדה שאנחנו לא רואים לאן אנו נוסעים. "אתה מכיר את הדרך?" שאלנו בפולניות, "בודאי" השיב "אני עושה את הדרך הזו פעמיים בשבוע. בתחילת השבוע מדייגו סווארז לסמבבה ובסוף השבוע מסמבבה לדייגו סווארז". "דרך קשה, לא?" הקשינו, "אההה..." אמר ועיניו נצצו. החלטנו לא להוסיף לשאול. אולי עדיף לא לדעת.

המשכנו להשתרך באיטיות ולאחר כמה דקות התחפר הרכב והנהג עצר. "עכשיו מה?" שאלנו, "עכשיו יורדים" אמר הנהג. וכמו חיילים מאומנים אכן כל הנוסעים קפצו מהרכב והחלו לצעוד ברגל. א` ואני הסתכלנו אחד על השני ובלית ברירה עשינו כמוהם. החול התגלה כפודרה טובענית. כל צעד פיזר סביבנו ענני אבק ומאחר והיינו לבושים בבגדים קצרים ורק כפכפים לרגלינו - מיד התכסנו גם אנו בפודרה אדומה. הלכנו אחרי שאר הנוסעים בחושך מוחלט, אוחזים ידיים כדי לא למעוד על אבנים. נראה היה כי שאר הנוסעים רגילים לנסיעה שכזו. הם פטפטו בינהם בעליזות כאילו לא שילמו על נסיעה ומצאו את עצמם הולכים ברגל חלק מהדרך. "אז מה, מאיפה אתם?" פנה אלינו אחד הנוסעים בצרפתית. "ישראל" השבנו. "אהה" אורו עיניו, "ערבים!" "לא", הסברנו, "יהודים". "יהודים? מה זה יהודים? נוצרים!" "לא", המשכנו בהסבר על מבנה הדתות "יהודים". "ישו?" הקשה הנוסע, "משפחה של ישו", מצאנו הסבר שיניח את דעתו מבלי להכנס לפרטי פרטים בהם נאלץ להתנצל על שהרגנו את המושיע שלהם. "גם בישראל הדרכים כאלה?" שאל חברינו החדש בצחוק מתגלגל ושאר הנוסעים הצטרפו לצחוקו. קטעים במדגסקר....

לאחר כמה מאות מטרים נראה היה כי עברנו את השלב הקשה, הנהג חיכה שנעלה חזרה והמשכנו בדרכנו. כמאה מטר נוספים עד שנעצרנו לפני ביצה בה שקעה משאית וחסמה את הדרך. מסתבר כי הגשם שירד באותו אזור במשך היום הציף חלקים גדולים מהדרך וכמה רכבים מצאו עצמם תקועים בבוץ טובעני. הנהג וצמד עוזריו קפצו מהרכב ובוססו בבוץ לעבר המשאית. כשחזרו הבנו כי המשאית שקועה עמוק מדי וכי בחושך קשה לחלץ אותה. עלינו לחכות לבוקר. "אז איפה נישן"? תמהנו. "מה זאת אומרת איפה", צחק הנהג, "ברכב!" השעין את ראשו על ההגה ונרדם מיד. נצמדתי אל א` והכרחתי את עצמי להרדם. כנראה שנרדמתי כי התעוררתי רועדת מקור ורטובה.

 גשם החל לרדת והחלונות ברכב היו שבורים. מבלי לשאול אף אחד טיפסתי לגג, פרמתי את הקישורים ושלפתי ממעמקי התיק שלנו מעילי גשם, שמיכת טיולים דקה, גרביים, כל דבר מחמם ואטום שהצלחתי לזהות בחושך. התעטפנו וחזרנו לשבת ברכב, נצמדים אחד לשני כדי להתחמם ולהתרחק מהחלון דרכו נכנס גשם ללא הפסקה. הנהג, אגב, המשיך לישון בשלווה. הגוף האנושי מסתגל כנראה לכל מצב כי איכשהו נרדמנו והתעוררנו בזריחה לקול קריאות הנהג ועוזריו שכבר החלו במבצע חילוץ המשאית. ולא רק הם, כל גבר שהיה באזור נתן כתף למשיכת המשאית מהבוץ. ואיך מושכים משאית השקועה בבוץ, שאלתם? פשוט מאוד. מסתבר שהמקומיים רגילים למצבים כגון זה ובכל רכב נמצא מקל עץ עבה וחזק, אותו קושרים לפגוש וכמו שור בדישו, כל הגברים מחזיקים במוט ומושכים. לא האמנו עד שראינו במו עינינו.

לאחר כשעה של התזות בוץ לכל עבר חולצה המשאית וחשבנו שהנה נצא לדרך. אבל הסתבר שלא. הנהג שוב צריך לאכול. בחושך לא יכולנו לראות שעצרנו ליד כפר קטן אבל באור יום הצלחנו שוב להריח את ריח האורז שהחל מתבשל בפתח כל בקתה. הרעב החל צובט בבטננו אבל מי יכול לאכול מהעיסה המצחינה הזו? כירסמנו בשקט את הביסקוויט האחרון....הזמן נקף וכשכבר כמעט ולקחנו את תיקנו וחשבנו לעשות את שאר הדרך בהליכה - חזר הנהג ושוב יצאנו לדרך. אבל אם חשבנו שעכשיו סופסוף יסתימו תלאותינו - התבדינו. לאחר פחות מק"מ הפכה הדרך להר אימתני אותו גם רכבי 4x4 עברו בקושי רב. הפעם כבר שלטנו בתרגולת. רכב עוצר, קפוץ החוצה, צעד ברגל. ניסינו לשמור על מצב רוח אופטימי, לחזק אחד את השני בשעות המתות בהן המתנו לגברים שעזרו לרכבים אחרים שנתקעו (הסולידריות המלגשית ראויה לציון!), לשיר שירי "אחרי העלייה" בעליות התלולות ולהשחיז את הצרפתית בשיחות בטלות עם המקומיים, אולם המים אזלו במהירות, השמש קפחה על ראשינו, בטננו המתה מרעב והסוף אינו נראה באופק.

Too make a long story short - היו אלו 36 שעות. 36 שעות של מסע כומתה מפרך שבסיומו נגמר שביל החול והתגלה שוב אספלט שחור, ישר ומזמין. הגענו לסמבבה. העמסנו תיקנו על הגב וברחנו מהרכב כל עוד נפשנו בנו. התמקמנו במלון (לא לפני שפסלנו שניים אחרים בהם לא היו מים חמים) וקירצפנו אחד את השני בלי שום אירוטיות משכבות הבוץ האדום שדבקו בעורנו. נכנסנו למיטה והתעוררנו רק למחרת היום כדי לגלות שבעונה זו, בחוף המזרחי, הגשם לא מפסיק לרדת אפילו לשניה אחת...

לתחילת הכתבה