עפתי לתרמילאים

העיר סלטה וסביבותיה

העיר סלטה אינה מאכזבת וממשיכה להציב אתגרים. החל מ-1136 מדרגות המגיעות לראש ההר, ועד להגעה לגובה של למעלה מ-4000 מטר, עוברים מירית ואודי גם את ההתנסות הראשונה עם עלי קוקה, רודפים אחרי הרכבת אל העננים, מבקרים במכרות המלח, וצופים בשבעת הצבעים מהעיר הנעלמת. לסיכום, כתבינו מגישים מדריך תרבותי שמציג את רשמיהם מהעם הארגנטינאי.
אודי ומירית
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: העיר סלטה וסביבותיה

שווקים אינדיאניים בסלטה

מגיעים ואודי נופל מיד חזרה למיטת חוליו. כנראה שנסיעות לילה הן לא כזו דרך מוצלחת לטפל במחלות. אנחנו מתייאשים מתרופות הסבתא, ובמקום זאת מנסים רופא קונבנציונלי לחלוטין עם תרופות קונבנציונליות לחלוטין. כרגיל, אודי נשאר לטפל בחיידקים, ואני יוצאת.

מרכז העיר העמוס כנסיות מעוצבות וחנויות בגדים מעוצבות. נראה הומה אדם בכל שעות היום (מה זה? לכו לעבוד). אני מגיע העד לקו הגבעות, ואחרי שאני מתבלבלת ומגיעה לבית החולים המקומי, אני מוצאת את המוזיאון האנתרופולוגי. פריטים ושחזורים של חיי האינדיאנים המקומיים מתקופות שונות, ומומיה אחת ששמורה באופן מצמרר. במוזיאון יש מדרגות שעולות על ההר (לפי הספר 1136 מדרגות). כמובן שאני חייבת לעלות על המדרגות כי הן שם, ואחרי שנעשה מעייף, אני חייבת להמשיך בשביל האתגר. לפחות ככה אני צדה כמה תמונות מהתצפית על העיר. למחרת, האנטיביוטיקה מתחילה לעשות את שלה, ואנחנו יוצאים לכבוש את העיר בסערה. אודי מקבל ממירית סיור מודרך במרכז העיר (הכולל פריטי מידע חשובים כגון - "זה בית המרקחת שבו קניתי לך את התרופות", "כאן איבדתי את הדרך"). אין כמו מדריך מקומי.

אחר כך נוסעים לשוק עבודות היד. כל האסוציאציות שעותות בראש כשחושבים על עבודת יד אינדיאנית מיוצגות שם. פסתונים, מסכות, פונצ`ואים ושאר דברי צמר. מידת האותנטיות אינה ידועה (לנו), אבל זה בעצם לא כל כך משנה. צבעוני ונחמד, ואנחנו ממילא לא ארכיאולוגים. אנחנו מנסים את כל החלילים המוצגים במקום (בלא הצלחה יתרה). בינתיים, בהוסטל, נראה שהקור והגשם הבריחו את כולם פנימה, והמקום נראה בערך כמו בסיס צבאי בארץ ביום שבת - מוזיקה מזרחית בפול ווליום ואנשים מחליפים חוויות על התלונה שקיבלו כשהיו בלי כומתה. אין ספק שאנחנו על הגל (העולה).

 למחרת אנחנו מתעלמים באומץ מהעננים ונוסעים לעיירה הסמוכה San Lorenzo. יורדים בכניסה לשמורת הטבע, ומיד קופץ לנו מבין השיחים שומר הפארק. בגלל שאין לנו מדריך, אנחנו מוגבלים למסלול של חצי שעה ליד הנהר (הסיבה - אחר כך יש הרבה שבילים ואנחנו נתעה. מפה כמובן שאין להשיג). בכל זאת שווה. על יד הנהר יש פינת חמד של ממש. עם יער עבות, ושרכים וגזעים ירוקים. אנחנו גונבים עוד כמה מטרים מתוקים, וחוזרים. אודי מקבל השלמה של הפסגה של 1136 מדרגות, אלא שהפעם ברכבל... אנחנו יורדים ונכנסים למוזיאון ה- Natural Science שליד. כאן אנחנו רואים סוף סוף קונדור אמיתי. מסתבר שהרבה יותר קל לאתר אותם כאשר הם מפוחלצים מאחורי זכוכית. אחר כך עוד שוק, אלא שהפעם שוק למקומיים, עם המון דוכני תבלינים ופירות יבשים, אבל בעיקר מרשימים דוכני הבשר. כל האיברים הפנימיים והחיצוניים של הפרה תלויים לראווה. לבעלי קיבה חזקה.

לתחילת הכתבה

'רכבת לעננים'

למחרת מתוכנן לנו טיול בעקבות "הרכבת לעננים" - מסילת הרכבת הישנה שנבנתה במטרה ליצור מעבר עם צ`ילה, והיא מתפתלת על ההרים בעזרת גשרים ומנהרות. בינתיים נוצרו מעברי גבול נוחים יותר (כבישים, לדוגמא), והרכבת משמשת בעיקר לצרכי תיירות. כלומר, פעם בשבוע היא יוצאת מסלטה בבוקר וחוזרת אליה בלילה, כמעט בלא עצירות בדרך. נוסעים יום שלם ברכבת, וחוזרים לאותה נקודה שממנה התחלת... אנחנו מחליטים לקחת במקום זה רכב שנוסע על הכביש במקביל לפסים, אבל עוצר בנקודות נבחרות בדרך. הבעיה היא שהכביש, כמו הרכבת, עולה עד לגובה של 4200 מטרים. לכן, בהמלצת סוכנת הנסיעות, אנחנו מצטיידים בשוק גם במלאי הגון של עלי קוקה (כולל הוראות שימוש מהמוכרת, שאנחנו מקווים שהבנו נכון). ליתר בטחון ניקח איתנו גם מלאי הגון של אופטלגין קונבנציונלי. למחרת אנחנו מתייצבים כבר בשבע בבוקר למרדף אחר הרכבת. נכנסים לג`יפ מאובק דרכים (Landrover, אודי מוסיף) ומדריך שלבוש כאילו יצא ישר ממערבון. מגיעים למה שהיה פעם התחנה הראשונה של הרכבת (כלומר היום היא לא עוצרת), ויוצאים עם מצלמות שלופות לחכות לה. הרכבת מגיעה! אכן, רכבת. התיירים בפנים מנופפים לתיירים בחוץ, שמנופפים לתיירים בפנים.

התחנה הבאה היא הזיג-זג הראשון של הרכבת. עולים על הגבעות ליד הפסים כדי לתפוס זווית צילום טובה. הרכבת מגיעה, נעצרת, נוסעת אחורה במעלה הזיג, נעצרת, וממשיכה קדימה להשלמת הזג. בינתיים הנפנופים משתכללים. הטבח מנופף מקרון המטבח עם מצקת ענקית. העצירה הבאה היא בכפר Tastil, שבנוי על הריסות כפר אינדיאני. מהכפר העתיק לא נשאר כלום, פרט לתמונות שבמוזיאון. במוזיאון יש גם גולגלות שנמצאו במקום. מסתבר שבעיני התושבים של הכפר העתיק האסתטיקה התבטאה בראש שטוח, ולכן הם היו מכניסים את הגולגלת (הרכה יחסית) של ילדים בין שני קרשים, כדי שתגדל שטוחה. אנחנו מזדעזעים מהמנהג הברברי עד שנזכרים במנהג הברברי להכניס חתיכות מתכת בתוך חורים באוזניים, שנהוג עד היום בחברות מסוימות.

ממשיכים לטפס. ריח עלי הקוקה מתפשט באוטו. דווקא ריח נחמד. הנהג-קאובוי-מדריך ממלא תא פיו עלים במשך כל הדרך, ולאו דוקא בגלל שיש לו בעיה עם הגבהים. מגיעים לנקודה הגבוהה ביותר במסלול. 4080 מטרים. כל מה שיש כאן הוא שלט, וכמה נשים זקנות שמחכות לתיירים בכפור השורר כאן, רק כדי שיקנו כפפות, צעיף או כובע צמר. ברקע מתרוצצת למה קטנה כדי שתשתכנע שאכן מדובר בצמר למה אמיתי. שנינו מאבחנים שלגובה אין בינתיים שום השפעה עלינו, ונושאים תפילת תודה קטנה לעלי הקוקה. בהמשך יסתבר שהשמחה היתה מוקדמת.

אנחנו נפרדים לשלום מהרכבת במה שנקרא ה- via duct - הגשר הענק מעל הואדי. הנהג-קאובוי מאכיל את כולם בסנדוויץ` זריז בכפר הקטן בשם סן אנטוניו (כנראה ממהר הביתה). הכפר מרשים בעיקר בהיותו ממוקם באמצע שום-מקום. כמה בתים ודרכים לא סלולות וגבעות מדבריות מכל עבר. שני האורוגואיים מאחור לא מוותרים על בקבוק היין שלהם, גם יחד עם הסנדוויץ` שלהם, מה שהופך אותם לעוד יותר עליזים וצעקניים ממה שהיו לפני כן. אנחנו מתחברים יותר עם הבואנוס איירסי שלידנו. מחליפים דעות בענייני צילום, ממשיכים לעבר מכרות המלח, ה- Salinas Grandes, שהן ה-highlight של הטיול. משטח מלח ענקי וכורים בפעולה. הם חופרים טור ארוך של בורות מורבעים (מדויקים בצורה מרשימה). הבורות מתמלאים מים מהאדמה, ולאחר 9 חודשים המים מתחלפים במלח שהמיסו. ליד הבורות ה"בשלים" יש ערמה גדולה של מלח. האפקט של הברכות הכחולות המרובעות בתוך הים הלבן נותן יופי מוזר. לאודי מתחיל כאב ראש בוער דווקא בשלב זה.

 ממשיכים לרדת. בג`יפ מוחלפות בדיחות מהירות בספרדית. הקאובוי מתרגם לנו בנקודות המפתח. עצירה אחרונה בכפר gurmamarca (מקור השם הוא "העיר הנעלמת"), שנמצא בלב הגבעות שקבלו את הכינוי "גבעות שבעת הצבעים" בשל משקעי המינרלים שיוצרים שכבות בצבעים שונים. אכן, לא מאכזב. אפילו אודי יוצא, שוכח קצת את כאב הראש שלו כדי להתלהב, ואנחנו מצלמים לשובע. בנקודה זו, הקאובוי שלנו מפקיד אותנו בידי חבר שלו, אדון שוקו אחר, שיוריד אותנו בחוחוי (Jujuy). אדון שוקו שלנו מתגלה כארס מהסוג הארגנטינאי, והדרך עוברת עלינו תוך שמיעת שירים של שאקירה בפול ווליום. למחרת, יום של מנוחה והצטיידות לקראת בוליביה. אנחנו לא בטוחים מה בדיוק מצפה לנו, ומכינים מאגרים של מצרכי יסוד, כגון מקלות לאוזניים. קצת מרכז העיר, ולבסוף אנו מגיעים גם לשוליים, לשכונת הפחונים. האנשים נראים עניים, אבל משום מה יש הרגשה שהם שמחים בחלקם.

לתחילת הכתבה

אבחנות אודות העם הארנטינאי

אחרי חודש וחצי, ולפני שאנו עוברים לבוליביה, החלטנו לעשות סיכום קצר של איך אנו ראינו את העם הארגנטינאי בפעולה, קצת על המנהגים וההליכות שהפתיעו אותנו ו/או נראו לנו מיוחדים...

  • בראש ובראשונה, עומדת הסיאסטה - למשך לא פחות מ-4 שעות, בדרך כלל בין 13:00 ל-17:00, יוצא העם הארגנטינאי להפסקה. כך יש זמן לאכול בשקט (בלי להרגיש שמפסידים משהו), לנוח קצת, ולהמשיך לעבוד... או לטייל. אגב, זאת לאחר שהשמש זורחת, ברוב המקומות, רק ב- 8:00 בבוקר.
  • בניגוד לנטייה המוכרת להכניס כל דבר שאפשר לתוך הבית ולהתבצר בו (כגון: מכונה להכנת לחם / קפה / גלידה / מיץ, מחשב, משחקים, טלויזיה, מכונת כביסה וכדומה), כאן הנטייה היא לעשות הכל בחוץ. כך, תאי טלפון משמשים גם תושבים מקומיים, ניתן למצוא הרבה מכבסות, וצעירים ומבוגרים כאחד ממלאים תאי אינטרנט ומשחקים במשחקי מחשב (החדר הכי גדול שמצאנו הכיל 100 עמדות מחשב - כולן היו מלאות).
  • כמעט בכל בית קפה ומסעדה יש טלויזיה, ולעיתים נראה שהאוכל הוא רק תירוץ לתרבות יום א` המקומית, היינו, צפייה בצוותא במשחק הכדורגל, על בקבוק בירה. נראה שמשחקי הכדורגל מלהיבים צעירים ומבוגרים כאחד, וכשיש משחק חשוב, אנשים מתקבצים בבתי קפה ומחוץ להם, צופים במשחק אף מבעד לחלונות ראווה, וכשיש גול, כל הרחוב רועד מצעקות השמחה.
  • אם כבר בענייני שמחה, אי אפשר להתעלם מנושא הבשר והיין: ובמה דברים אמורים? הפרה על כל חלקיה נאכלת משעות הצהריים עד שעות הלילה המאוחרות (ארוחת ערב ממוצעת מתחילה בשעה 22:00).
    סטייק הוא מאכל עממי לחלוטין, וסטייק בתוך סנדוויץ (Lomito) הוא חטיף מקובל. מאכל עממי נוסף הוא ה- Parilla, נתחים שונים (כולל מעיים, כבד ואברים פנימיים אחרים), המוגשים על "מנגל" ישירות לסועד.
    שניצל העוף המוכר והטוב, מוחלף כאן בסטייק מטוגן עם פירורי לחם.. שניצל עוף צריך לבקש במפורש.
    היין אף הוא משקה עממי, אשר מגיע לאו דוקא בבקבוק זכוכית, אלא גם בקרטון - כמו חלב בארץ. גם המחיר דומה לזה של קרטון חלב בארץ...
     ריבת חלב בכלל, ועוגיות אלפחורס בפרט, מככבים כאן בכל פינה. לעומת זאת, במשך חודש וחצי חיפשנו ממרח שוקולד, ולא הצלחנו למצוא.
  • אם כבר בעניין של דברים שקשה להשיג, אז דוברי אנגלית קשה מאוד למצוא, במיוחד מחוץ לערים הגדולות. בשלב מסוים כבר התייאשנו מלשאול "hablas Ingles?" ("מדבר אנגלית?"). עם זאת, האנשים מאוד סבלניים לספרדית העילגת השגורה בפינו, ולמרות שלרוב אינם מאטים את קצב הדיבור שלהם, הם מצליחים להעביר את המסר. לנו נראה שפשוט אינם קולטים שיש מישהו שלא דובר ספרדית, והם מצפים שאם הם יגידו את אותו הדבר 10 פעמים, בסופו של דבר, תבין.
  • נשים בהריון ותינוקות בכלל - כל עניין הלידה וההנקה נתפס כאן באופן טבעי לחלוטין, ושאינו גורם לשום שינוי בשגרה או באורח החיים של היולדת. כך למשל, נשים בהריון נוהגות להסתובב בחולצות בטן, ונשים שמיניקות באוטובוס וברחוב (וגם מחליפות חיתולים) הן מראה מקובל לחלוטין.
  • מבנה הרחובות בערים הוא בצורת שתי וערב. הנוח מכל הוא שיטת המספור - לכל בלוק ניתנים 100 מספרים, ומספור זה אחיד לאורכו של כל רחוב מקביל. אורכו של כל בלוק הוא כ- 100 מטרים, וכך ניתן למדוד מרחקים ממקום למקום בעיר.
  • עניין אחרון עליו נספר, הוא אמצעי הפרנסה המקוריים אך חריגים בעינינו, ושאת עוסקיהם הופתענו לראות. מוציאי הכלבים - בתור בעלי כלבים, לא יכולנו להתעלם מאותם אנשים אליהם קשורים כ- 10 כלבים, בגדלים שונים, ואשר תפקידם מתמצה בהוצאת הכלבים לטיול. באופן כללי נציין כי בכל מקום אליו הגענו, היו עשרות כלבי רחוב משוטטים, והיחס אליהם אוהד וחביב גם מצד המקומיים. ניתן למצוא כלבים בתחנות אוטובוס, חנויות, בתי מלון ואכסניות, בגדלים שונים, ולפעמים, לצערנו, בדרגות שונות של נכות כזו או אחרת. מקצועות נוספים באים לידי ביטוי במה שאנו מכנים "תרבות מתן שירות". כך למשל, יכניסו עבורך את המזוודות לתא המטען של האוטובוס, או יזמינו לך מונית ויפתחו את הדלת, ואפילו ישעשעו אותך במופע ג`רגלינג בזמן שאתה ממתין ברמזור, כל שאת תמורת תשר. לעומת זאת, קבצנים, כמעט ולא ראינו.
  • אם בכסף עסקינן, נאמר שברמת המחיה שלנו, ההוצאה החודשית מסתכמת בכ- 1000 דולר (ארה"ב) לחודש.

אלו הם רשמינו, כאמור מחודש וחצי בהם שהינו בארגנטינה. התכנון שלנו הוא לחזור לדרום ארגנטינה בקיץ... כשיתחמם פה קצת.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על סלטה