עפתי לתרמילאים

מסלול הליכה בתוך שמורת סונגימוולו

לצאת לספארי רכוב על גבי ג`יפ- סיפור יפה, ואפילו מרתק. יש ביטחון (שאני לא תמיד מצליח להבין מאיפה הוא בא), מעין הסכמה שבעל פה בין מנהלת הספארי והאריות, שאת מי שיושב על הג`יפ - וגם אם גובה הג`יפ הוא בערך מטר מהקרקע, עדיין בתחום מלתעותיהם - הם לא תוקפים. זה בלי ספק מרגש, ויותר מזה - זה אפילו מפחיד. אבל הנהג אמר, והנהג יודע, ולכן אנו מפקידים את חיינו הטובים בידיו, ואנחנו יושבים בשקט ומסתכלים בטורפים כאילו היינו ישובים בקולנוע - לא שייכים להתרחשות. ברוב המקרים זה עבד. אבל איך כל זה נראה כשעושים את הטיול ברגל?
אודי רן. כתבה זו לקוחה ממגזין טבע דברים- גיליון "יבשות" מספר 9
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: מסלול הליכה בתוך שמורת סונגימוולו
© רתם סוננברג

על השמורה

נתיב: מסלול הליכה בליווי רנג`ר בתוך שמורת שוננימוולו.
דרגת קושי: בינוני (וגם מפחיד).
הצטיידות: הלודג` בשמורה מספק את כל הציוד.

 לא רחוק מגבולה של דרום אפריקה עם סווזילנד, הקימה רשות שמורות הטבע של דרום אפריקה שמורה עם קונספציה חדשה, סונגימוולו (Songimvelo) שמה. ניתן להגיע אליה ולהצטרף לטרק, ואם אתם מגיעים לדרום אפריקה ומעוניינים קודם במידע, תמיד אפשר לפנות לרשות שמורות הטבע הדרום אפריקאית. הטרק עצמו לא עולה כסף, אך הלינה היא בלודג` שבמקום - Komati River Lodge - כן עולה כסף, ואפילו לא מעט - כ-150 דולר ללילה.

שמורת סונגימוולו משתרעת על פני 450 קמ"ר, ויש בה עשרות מסלולי טרקים שהקצר בהם אורכו חמש שעות והארוך יכול להימשך שלושה ימים.אל השמורה הביאו את הצמחונים הגדולים, שהצטרפו לאנטילופות שלא עזבו את המקום מעולם ולנמרים ששמרו שהן לא יתרבו מעבר למידה. בנוסף הובאה לשמורה להקה של 18 אריות מפארק קרוגר, כדי להגביר את כוח המשיכה שלה. הקונספציה החדשה עליה דיברתי נועדה לבעלי עצבים חזקים והרבה אמונה ברנג`רים המלווים. ג`ואל, הר`נגר האמיץ, יוצא בראש קבוצות טרקרים למסע ספארי רגלי של יומיים. יש במסע כזה קונפליקט די ברור; יוצאים ברגל לראות את בעלי החיים, ומובן שגם את הטורפים, אבל מה אם הלביאות יתכננו מסע ציד, ותוך כדי רדיפה יישנו כיוון? נכון שהרנג`ר מחזיק רובה, אבל למה בכלל לצאת לשטח בידיעה ברורה שאנחנו מסכנים את עצמנו או את הלביאות?

לתחילת הכתבה

יוצאים לספארי רגלי

ובכל זאת יצאנו. לא בגלל הפסיחה על שני הסעיפים, אלא בגלל החשבון הפשוט שאם האריה או הלביאה היו רוצים, הם היו תוקפים את האנשים בג`יפ באותה קלות, והעובדה שאינם עושים זאת אומרת שאין להם אינטרס, ושהם מספיק אינטיליגנטים כדי להבין שטוב לא יצא מזה, לא להם ולא למטיילים. לומר את האמת, הרגשתי בערך כמו בימים ההם, של המילואים, כאשר סיירתי בין בתי מחנות הפליטים של עזה (לא ממש זקן, אבל כבר לא ילד...) כאשר האדרנלין החזיק אותי ער במשך כל הלילה. יצאנו עמוסים כאילו היינו אנשיו של ליווינגסטון, קצת לפני שהבוקר תפס את משמרת היום שלו, כיוון שהחלפת המשמרות בין פעילי היום לפעילי הלילה מרתקת. ג`ואל הרנג`ר הלך בראש ונתן לנו תחושה של `א"ש לילה`. כל כמה דקות הוא ירד על הברכיים, הוריד אותנו למצב שפוף והקשיב. נראה שהפעילות אתנו הייתה הראשונה שלו אחרי הסטז` (בהמשך למילואים שהזכרתי קודם - מ"מ צעיר מיד אחרי קורס הקצינים), אבל בלי ספק את שיעורי הבית שלו הוא הכין, כיוון ששניה אחרי כל רחש שמענו זיהוי מדויק של מה שאנו עומדים לראות, ואכן ראינו.

יש קסם בתנועה האיטית בתוך היער הדליל. עם כל תנועה רואים חיים, וכיוון שרעש המנוע שלנו לא הבריח את החיות, זכינו למפגשים קרובים שלא פעם כמעט שיתקו את שני הצדדים. יש מינים של בעלי חיים שמגובה הג`יפ שבספארי הסיכוי לראות אותם שואף לאפס. ואילו כאן, כשאנו שומרים על טווח ביטחון מצומצם של 4-5 מטרים, זכינו לעבור קרוב לסרוול, וכשעה מאוחר יותר ליד שגר של נמרה שיצאה לצוד מזון לגוריה, או אולי שמרה על מרחק קטן מגוריה וצפתה לראות אם יש בנו סכנה או לא.

הצפיפות היחסית של היער בשמורה, לפחות באזור בו נענו, הבטיחה הפתעות בכל כמה דקות. והפתעות, כמה שהן גדולות יותר - הן מתישות יותר, שלא לדבר על זה שבזמן ההליכה מנגנון הרעב פעיל יותר. שש שעות של הליכה הובילו אותנו אל גדותיו של מה שלפי ג`ים הוא נהר שוצף, אלא שהפעם הוא היה כמעט יבש לחלוטין, מנוקד בבריכות מים. גובהו של קיר הקניון הכריח אותנו לעשות חניה בחלקו העליון, לשלוף חבלים ולרדת כמו שירדו אבותינו, בתקופת טרום הסנפלינג. קצת קשה לתאר את התחושה שחשים כשצועדים בשביל, כשעשרה מטר מימין ומשמאל רועים עדרי אנטילופות, שמרימות את הראש כדי לוודא שאין לנו כוונות זדון ביחס אליהן, ומיד ממשיכות לאכול במין התעלמות קצת מעליבה. בכל עדר עמד הזכר הבכיר יותר, בוחן את כיוון התנועה שלנו ומשגיח שהנחתם של חברי הלהקה הייתה אומנם נכונה. לא הרגשנו יותר מדיי נוח עם העובדה שג`ואל החליט להקים את מחנה הלילה דווקא כאן. לא בגלל שהמקום לא יפה, אלא כיוון שאף אחד לא מבטיח לנו שציידי הלילה לא יטעו במהלך הריצה, במיוחד שבתוך קולות הלילה ניתן היה להבחין בקולו של אריה, המודיע על מיקומו לשאר חברי הלהקה.

ג`ואל לא התכוון שכאן יסתיים היום. בערך כשעה לאחר שהחשכה כיסתה את האזור הוא שלף פנס, תלה את הרובה על כתפו, הרים את היד בתנועת "נוע נוע סוף", ולאחר שמינה את שלושת בני הזולו שליוו אותנו להשגיח על המחנה, יצאנו לספארי לילה. ללכת ביום בין שיחי הבוש זה דבר מפחיד למדיי, ללכת בלילה בין שיחי הבוש - זה כבר לא צחוק. תופי הטם-טם ששמעתי באוזניי (מפנים) בוקעים מתוך החושך העלו את קצב התיפוף שלהם למשהו כמו 100 פעימות לדקה. חשבתי לתומי שרק אני שומע אותם, אבל מקולות הצחוק מפיגי הפחד שנשמעו בטור הבנתי שאצל כולם המצב דומה. אם ביום ג`ואל הוליך אותנו ב`א"ש לילה`, הפעם נראה שלשקט הייתה סיבה טובה יותר. כנראה לא לחינם הוא קבע את חניית הלילה באזור הנחל. רחש בעלי החיים שהתקרבו לבורות המים הבטיח שלמקום יגיעו הרעבים בעקבות הצמאים. המראה היה מרהיב, ובהחלט הצדיק את המתח. בין כל אוכלי העשב הסתובבו צבועים, עושים פרצוף כאילו אין להם עניין המתרחש. אמרתי כאילו, כיוון שהם עצמם לא התכוונו לטרוח ולצוד; נמר שהופיע מתוך החושך עשה את העבודה עבורם. הוא תקף, הוא צד, והם בריצה מרושלת אפילו לא עצרו כדי לאיים. יכול להיות שהיה ביניהם הסדר לפיו הוא צד עבורם את הציד הראשון, ואז הוא זוכה לשקט תעשייתי להמשך הלילה. מריבה שהתרחשה במרחק של כ-200 מטר מאתנו סיפרה סיפור קצת שונה. עם הנמר היה לצבועים אולי קל להתווכח, אבל שם ניהל את הויכוח אריה, ואריות כידוע, לא עושים חשבון לצבועים, כך שמזלם לא שפר.

הרבה פעמים תהיתי בלבי איך האנשים בסרטי הטבע פורסים לעצמם שק שינה ונרדמים, כשקולות הלילה מסביב מספרים על סיומם של חיים ועל מפגשים אלימים; הרי האוהל בקושי מסוגל לעצור את היתושים - שראו בנו יעד מועדף - שלא לדבר על פיל, שאולי לא רואה כל כך טוב בלילה, ובלי להתכוון עלול להוריד רגל על האוהל ולמעוך מה שבתוכו. בקיצור, שינה לא הייתה שם, ובערך שעה אחרי שאחרון החבר`ה זרק לחלל המאהל "לילה טוב", ישבנו כולנו סביב המדורה והקשבנו לכל רחש ("מתקרב או לא?"). ג`ואל לעומת זאת ישן כמו בסרטים...

 הלילה היה חוויה שרוקנה את כל מאגרי השקט הנפשיים של מרביתנו. אני מניח שחלק מאתנו הרביץ קטעי שינה פה ושם, אבל מערכת הקולות שליוותה אותנו הייתה עולם מלא שקצת קשה לתאר אותו, אלא אם כן היית שם. למחרת בוקר המשכנו במסע. היה מעט יותר קשה, כי להחליק מטה בעזרת חבל זה לא קל אך לא נורא, אבל לטפס את הדרך חזרה זה כבר סיפור אחר. אומרים שיש דברים שכדאי לעשות פעם כדי לדעת איך ההרגשה. יש כאלו שצונחים צניחות חופשיות כדי לחוות ולו פעם אחת את תחושת האדרנלין השוטפת, יש כאלו שקופצים באנג`י, ויש כאלו שעושים ספארי בשמורה שורצת טורפים. זה טוב בעיקר כשזה מסתיים טוב...

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על מחוז מפומאלאנגה