מקדשים, כפרי מיעוטים וכמובן פנדות - אלה מחכים לכם בחבל יונאן שבסין, גם אם אתם לא תרמילאים צעירים. רצוי רק שתתכוננו להרבה צעידה ותקחו בחשבון שינויים אפשריים בתכנון המסלול.
מסתבר שיש גם הודו אחרת, הודו של השבטים, ובפעם הזאת הגענו אל פינה אחת בהודו שנראית אחרת לגמרי, שמנהגיה שונים לחלוטין, פיסת מדינה בתוך הודו שאינה מזכירה כלל את הודו הקלאסית. זהו אזור צפון- מזרח הודו, אזור שנקרא "שבע האחיות" ( כיום הם כבר "שמונה האחיות" כי צורפה עוד מדינה) - מדינת נאגלנד (Nagaland) - הכוללת בתוכה 16 שבטים שונים.
שביל ישראל - שיא הטיילות הישראלית, הוא אתגר אדיר. בכתבה שלפניכם תמצאו המון מידע שיעזור לכם לצלוח אותו בהצלחה - עם דגש על מידע שימושי - איפה ואיך להטמין מים, למה כדאי לשים לב בדרום, מה עושים עם אוכל ועוד ועוד.
לא כל נסיעה לנפאל היא בהכרח טרקים. הכתבה הבאה ממחישה זאת. ישנן הרבה אטרקציות במדינה המקסימה הזו שאפשר לראות, לחוות, להריח ולהרגיש. על החוויות מהמקום, בכתבה הבאה.
היו לי 48 שעות להעביר בהונג קונג. מה עשיתי וראיתי, מה עשיתי ולא ראיתי (או איך יצא ששילמתי כמעט 30hkd כדי להתבונן בערפל), על תרבות פנאי ביזארית, קצת על אוכל, ושאר ירקות...
``אין תנועה לחלוטין בכבישים, מה שהופך את הרכיבה לתענוג. זו באמת חוויה לרכוב בלאוס, והיא שווה את הכינוי- גן עדן לרוכבי אופניים...``
אתם מוזמנים להכיר את משפחת תבל (ומלואה) שהחליטה לעזוב הכל ולצאת, הורים וילדיהם, לטיול בהודו. ללא בית ספר או עבודה, אלא רק נופים, תרבויות חדשות והרבה טיולים.
הטיול הזה מתחיל כאן, בהוד השרון, בבית קטן, טיול משפחתי, לא מאד מתוכנן, עם שני ילדים, בקראוון... (לפי ``השביל הזה`` של אהוד בנאי, ובמחווה לכתבת/משוררת השטח - אפרת).
הטיול ניגמר וחוזרים הביתה. אפרת, שטיילה במשך כמה חודשים בכמה וכמה מדינות מסכמת את המסע הארוך וניפרדת...
לכל טיול יש רגעים קשים, כששום דבר לא הולך וכבר נמאס. לרועי זה קרה אחרי יותר מארבעה חודשים של טיול- לרכבת לאזרביז`אן הם הגיעו באיחור ובגבול האזרי הורידו אותם מהרכבת לאחר שטענו שהויזה של טניא לא בתוקף...
``...יחד איתי יש כרגע אופנים, מפת העיר פוקרה ופיסת דשא ממנה אוכל לצפות באגם. יכול להיות שזה נשמע בודד במקצת, אך לפעמים זה כל מה שבן-אדם צריך. לעיתים נדמה שהדברים החשובים ביותר נשכחים להם בשגרה, ואני, אני הייתי צריכה להגיע עד לפוקרה בכדי להבין שמשהו חסר. ש
``רגע לפני הקפיצה אל תוך מעמקי התרבות הנפאלית, בואו נשאף נשימה עמוקה ונתבונן סביב... מאז הגעתי לפוקרה, הבנתי שמזרח ומערב משלימים זה את זה, מאזנים אחד את השני, ויוצרים שילוב הרמוני שאולי רק בזכותו העולם ממשיך להסתובב``
עוזבים את אוסטרליה, מתפנקים פינוק אחרון בבנגקוק ומתחברים יחדיו שוב בארץ. אותה משפחה אבל בעצם לא- טעונים במטען חוויות אין סופי, בעלי מבט אחר על החיים ובקיצור אנחנו מרגישים כדברי ההודים ... same same but different
אז... הלכנו למנהל הפארק ועמית הציג אותנו כזואולוג וכצלמת מישראל... באנו להכין כתבה על הפארק לעיתון טבע ישראלי. רעיון אדיר, לא?! (והאמת היא שהחלטנו להכין כתבה על הפארק ועל אסאם, כך שלא נשקר...).
``וזה יהיה מאוד קשה``. הסתכלתי על עמית ואמרתי: ``מאוד קשה זה לא אומר לא אפשרי!!!``. המונית נעצרה ואני ממאנת לצאת ממנה- מולי אני רואה ילדים בני 8-14 פנים סיניות, שחומים, כיפה לראשם, ציצית-טלית על בגדיהם. אני בשוק, לא מעכלת. מעליהם שלט גדול: ``בית עמישב`` ודגל ישראל מתנוסס.
טוב, בעצם, כשמסתכלים על הרצפה מבינים שהכול ``טבעי`` בהודו: קליפות בוטנים, שקיות ניילון, אריזות של עוגיות, שאריות מים ומזון, אורז, עדשים, כוסות חד פעמיות ששימשו בעבר לשתיית צ`אי, גפרורים, ניירות, ובין כל אלו אפשר להבחין בתיקים, מזוודות, נעליים, כפכפים ושאר מיני עניינים.
עשינו עסק- הם מביכים אותי עם הגבולות שלהם ולי יש רשות לכתוב על זה לחברים שלי באי-מייל... ...אז אני שמתי על עצמי מעטה של אדישות ובזה פתרתי את בעיית גועל הנפש מהעכברושים. אמא ואבא התמודדו עם זה אחרת: הם הביאו מהארץ כובעי אמבטיה מניילון ולבשו אותם על הרגליים... טוב טוב, כשתיראו את התמונות תבינו עד כמה זה מביך ללכת עם אנשים שלובשים כובעי אמבטיה על הרגליים!!!
בכל אופן, קמים רוחצים פנים מתיישבים במרפסת, מזמינים כוס ג`ינג`ר ונחים. ממה נחים. עזבו, קשה להסביר, אתם לא תבינו, כן כן גם כשלא עושים כלום מתעייפים, גם כשקמים מהשינה עייפים... אחרי כוס התה, שמים לונג והולכים לשחות בים, לפעמים מגוונים והולכים לשחות באגם.
אוטובוסים עם דרגשי שינה. חבל על הזמן איזו המצאה זו. חייבים להביא את זה לארץ. אתה פשוט נכנס לאוטובוס, מקבל דרגש עם וילון ומחיצה מהעולם החיצון שנמצא בשאר האוטובוס, נשכב ונרדם. המצאה גאונית. חשבתי לייבא אותה לארץ (בין שאר כל מחשבות היבוא שלי) אבל הנסיעה הכי ארוכה בארץ היא כ-8 שעות... אז לא נראה לי שזה ילך...
תודה. תודה על השנה האחרונה. שנה מדהימה שלא הייתי משנה בה כלום. ומעבר לתודה יש גם תקווה.
אז התשובה היא שחזרתי. אבל חזרתי על מנת להמשיך את הטיול. לא, לא עוד טיסה, לא עוד מקום חדש אלא... להמשיך את הטיול של החיים בארץ.
`` כן, בומבי בחורף בומבי בקיץ.... ואני יודעת שהכל זמני... יום אחד זה ככה יום שני זה ככה... פותחת את האינטרנט.. קוראת שם את עצמי..`` (ע``פ טיול ליפו - שלום חנוך)
לא מוצאת עכשיו את האור/ מחפשת אותו בנרות/ מסתובבת בכל רג`סטאן/ מנקודה לנקודה/ כמו מבצר מרוט וישן/ כמו רג`פוט על פיל לבן/ הולכת באפס מעשה/ הכל מעצמו ייעשה/ ונדמה שזה טוב/ ככה, כי צריך לאהוב/ ונדמה שזה קרוב/ משהו קטן וטוב ... (ע``פ משינה ולאו דצה).
``בלילות של ירח מלא / שומעת טראנס מקומי / יושבת על המיטה בחושך / כי כל החשמלים נופלים ../ אלך לראות לי סרט, או חומוס שניצלים.
בריכה רבועה, בנויה אבן, חוסה בצלו של עץ בניאן ענקי. שורשי העץ כבר מזמן הרימו ושברו את מרצפות האבן מסביב לבריכה, וכל התמונה היתה של עזובה מקסימה, כמו אותן בריכות מים ערביות שניתן היה פעם למצוא בלב הפרדסים (שגם הם כבר אינם).
לאחר שבוע בבנקוק הסוחפת פונים הפלגים צפונה. ``אטרקציות`` תיירותיות מאורגנות כגון רכיבה על פילים, ביקור בכפרים וסיור במפעלים אינו קורץ להם והם ממשיכים כמעט מיד ללאוס השכנה, להם החלטה נכונה. לכם? אולי דווקא לא.
את הימים שלפני קבלת הויזה לסין אפשר להעביר בכיף בהונג קונג, שבועיים ליתר דיוק. מה יש לעשות שם אתם שואלים? בין ביקור בשווקים ובפארקים, צפייה בבודהה, חזרה למקורות ואפילו טרק קטן, יאיר מגלה שהונג קונג זה קצת יותר מהרבה גורדי שחקים ומתאהב.
שני דברים נתחוורו לי בקומבמלה. האחד, הידיעה הברורה שאושר הוא מדבק, גם אם לא מבינים בדיוק למה מאושרים. והשני, הידיעה שהחיים והדינאמיקה של הרגע חזקים לאין שיעור.
לנפאל הגענו בטיסה, חסכנו דרך חתחתים בת יומיים מוראנסי. נוחתים בבירה קטמנדו. עיר חמימה אשר כדאי לשהות בה מספר ימים, להנות מהמקדשים, להתכונן ולצטייד לפני טרק כמונו או סתם כתחנת אם ממנה יוצאים לגיחות בעמק או בסביבה.
התחלנו את השייט במורד נהר המקונג עד המפגש שלו עם נהר ה-Nam-tha שמגיע מצפון, ואז התחלנו לשייט במעלה הנהר לכיוון צפון. הנוף היה קסום, לא היה זכר ליישוב כלשהו, והיינו מוקפים הרים ירוקים ויערות.
