מגיע להונג קונג
גבירותי ורבותי, לא חשבתי שאני אי פעם אגיד את זה, אבל אני אוהב את הונג קונג. אני, אוהב השטחים הפתוחים ושונא הצפיפות, זה שמת על אוויר הרים צלול כיין ושונא זיהום, הבנאדם שמעדיף אבן על בטון, פשוט אוהב את הונג קונג. כי יש בה משהו אחר. זאת לא עוד עיר כמו כל הערים. יפעת אומרת שהיא מזכירה לה את ניו-יורק. אולי זה זה - האופי המיוחד שרץ בך עם כל צעד בעיר הזאת, ה"ניו-יורק של המזרח". אבל, בואו קודם נגיע לשם.
אז עזבתי אתכם כשאני בקרייסטצ`רץ`, אחרי שמכרתי בשעה את האוטו כלב והעברתי שם עוד כמה ימים. בסופו של דבר, אני והירש תפסנו טיסה לאוקלנד וכאן הגיע החלק הקשה ביותר של ניו זילנד - לפרק את הנישואים שלי מהירש. שלושה חודשים טיילנו ביחד וצריך להגיד שלום. לא היה קל. אז, לכל המעריצות של הירש (ז`תומרת, המשפחה הקרובה), זאת הפעם האחרונה שהוא יוזכר כאן. לפחות עד הארץ.
הירש נסע לג`ודי וג`רי (כתבה שלישית, למי שלא זוכר) ואותי אסף יוסי מפנגורו ( Panguru - כתבות שנייה ושלישית) אליו, לנסיעה צפונה. העברתי עוד כמה ימים נחמדים אצל יוסי בחטיבת עצים, טיולים בבוש, משחקי סנוקר. יוסי אפילו לימד אותי להכין חומוס והלכתי לרכוב שוב על סוסים אצל צ`ארלי. היה תענוג. אפילו כשגיליתי שהחדר שאני ישן בו וישנתי בו גם אז רדוף על ידי רוחות. רק דבר אחד שאני חייב להגיד - כמה אנשים כבר אמרו לי שלא כתבתי מספיק על יוסי, פנגורו והפוקיפוטו לודג`. אז אני רק אדגיש - זה מקום נפלא, נוף מהמם, אחלה אנשים. פשוט מקום לבוא ולהנות מלהיות שם, מלשתות קפה מהמרפסת, מלדבר עם יוסי, מלשכוח מהכל לכמה ימים. שווה לנסוע צפונה מאוקלנד במיוחד בשביל זה. אני עזבתי עם חשק לחזור לשם לעונה שלמה מתישהו, בשביל לעזור ליוסי ולהנות מחופש שכזה. קיצר - כדאי גם לכם.
שובה ישראל
חזרתי עם יוסי לאוקלנד, אל ג`ודי וג`רי. גם שם העברתי עוד כמה ימים נחמדים (גם אם גשומים מאוד, החורף התחיל להגיע לניו זילנד) ובסופו של דבר אמרתי שלום סופי לניו זילנד (לנאגלה הזאת) וטסתי להונג קונג, לפתיחת החלק המזרחי של הטיול שלי. אחרי טיסה ארוכה סוף סוף הגעתי להונג קונג. כבר מלמעלה היא נראתה לי מעניינת. בניינים גבוהים בלי סוף, פשוט הזכיר לי עיר מהמשחק סים סיטי, רגע לפני שמקבלים את הבניינים העתידיים. נחתתי וניסיתי להגיע ל"שובה ישראל", שם נמרוד, חבר ותיק מהבית, מחכה לי כבר שבוע ומשלים בינתיים קניות של ציוד דיגטלי שדרוש לו.
מה זה "שובה ישראל"? "שובה" (בשם חיבה) הוא ארגון דתי שמארח מטיילים ישראליים בהונג קונג, מעביר סדנאות בנושא יהדות ועוזר כמה שאפשר. סדנאות חזרה בתשובה? לא ככה זה מרגיש, אבל נרחיב על שובה בהמשך. נמרוד נתן לי הוראות כמה שיותר מדוייקות לגבי איך להגיע ל"שובה" עצמה, אבל אני, עם חושי ההתמצאות בעיר הנדירים שלי, הצלחתי לרדת 20 דקות הליכה מהמקום, ב-23 בלילה, אחרי טיסה שלא עצמתי בה עין, באחד הימים היותר לחים שראיתי בהונג קונג. מזל שלקחתי מפה בדוכן המידע למבקרים, כי אז הצלחתי להבין איפה אני ולאן אני צריך להגיע. הבעיה היא איך. אני נמצא על כביש סטייל איילון, בלי מקום לחצות כבישים, כולל ברחובות הצדדים. מהר מאוד גיליתי את שיטת ההתניידות העיקרית בהונג קונג - המעברים העיליים. בהרבה מקומות הכבישים סואנים מדי בשביל לחצות אותם סתם ככה, אז פשוט בנו רשת של מעברים עיליים בעיר, שמשמשים לחציית רחובות.
איכשהו, בזיגזוגים, טיפוסים וירידות, הצלחתי להגיע לאזור של "שובה" שם נמרוד איתר אותי כבר מרחוק (כמה זה כבר קשה לזהות בהונג קונג באחת עשרה בלילה איש עם תיק ענקי?) ואכן הייתה פגישה מרגשת. נמרוד התחיל לעדכן אותי בכל מה שקורה - הוא קנה מצלמה מפלצתית, לעשן במקומות שאסור עולה עד 5000$HK בקנס, זריקת לכלוך או יריקה ברחוב שווה ל-1500$, הדירה של הבנים נמצאת איזה רבע שעה עלייה מאיפה שאנחנו. מה רבע שעה עלייה? אני מת כבר עכשיו!!! לא לדאוג, הוא הרגיע אותי, רוב הדרך היא בדרגנועים. כן - יש רחוב שלם בהונג קונג, Shelly st. שמו שמורכב מדרגנועים שעולים ויורדים וחוסכים לך עלייה מעצבנת. עולים ויורדים זו לא הגדרה טובה כמו לעיתים עולים ולעיתים יורדים. ז`תומרת - הם עולים מ-6 בבוקר ועד 10 וחצי בבוקר, כשכולם יורדים לעבודה ומעשר וחצי בבוקר ועד אחת עשרה וחצי בלילה, הם מעלים את כולם בחזרה. זוהי הדרך השנייה להתנייע רגלית בהונג קונג. זה חלק מהמאפיינים של החוכמה שבה בנו את העיר הזאת - כמה שיותר נוחה, כמה שיותר נגישה. אחרי הטיפוס הקצר הגענו לדירת הבנים של שובה ואני התרסקתי למיטה פחות או יותר מיד.
אז עכשיו, אחרי שהתמקמתי ורגע לפני שאני יוצא לכבוש את הונג קונג, כמה הסברים על "שובה ישראל". "שובה" הוא ארגון שהוקם על ידי דוד דרויש. זהו בית מדרש בהונג קונג שמארח מטיילים ישראלים ומעביר סדנאות על יהדות וגם משמש מקום לאנשים "להתחזק". לא, זה לא מקום שינסה להחזיר אתכם בתשובה, למרות שיזרקו לכם איזה משהו חצי ברצינות מדי פעם. זה כן מקום שינסה לקרב אתכם ליהדות, שזה לא רעיון כזה רע. לפעמים תשמעו דעות שיקוממו אתכם, אבל זה בסדר גם להגיד את הדעה שלכם. בסופו של דבר - מדובר בחבורה של אנשים שבאו לעשות מצווה מבחינתם והמטיילים הם הנהנים העיקריים מזה.
בשובה מושקע המון כסף. המרכז, שכולל את בית המדרש, מסעדה כשרה וחנות עם מוצרים כשרים מהארץ (שיושבים הכי במרכז של העיר) ועוד דירת בנים ודירת בנות, גם הם באיזור טוב של העיר, עושה הכל כדי שלמטיילים יהיה הכל. בבית המדרש יש אינטרנט בחינם, במסעדה תקבלו ארוחת בוקר וארוחת ערב, שתיהן ברמות של מסעדה, יש להם דיל עם מכבסה שתיתן הנחה לאורחים והכל בחינם... מה שנדרש מהמטיילים, אפילו לא נדרש או מצופה, פשוט מבקשים - זה להשתתף בשיעורים שם (בדרך כלל יש אחד בבוקר ואחד בערב) שמעבירים דוד ואברהם, שני הרבנים המקומיים ולבוא מדי פעם לתפילה, אם אפשר, בייחוד כשצריך להשלים מניין. אני הלכתי לשיעורים שהיו שם, הרבה מתוך כבוד לאנשים שנותנים משלהם בשבילי, בעיקר בזמן פסח, כשהמסעדה הייתה סגורה והם אירחו אותנו לארוחות בבתים שלהם וגם כי עניין אותי לשמוע מאנשים שבדרך כלל אין לי דו-שיח איתם, לראות איך הם באמת חיים וחושבים. קיצר - זה משתלם, גם אם אתם ממש אנטי - דת - זה בחינם, עם כל מיני שירותים כלולים, הרבה הרגשה של בית ולא סוגר לכם יותר מדי את היום וגם אם כן, זה לא נורא כל כך אם תפסידו שיעור פה ושם.
אז קמתי בבוקר והלכתי לשובה לפגוש את דוד ואברהם. משם - הגיע זמנם של הסידורים. מה לעשות - כל עיר גדולה ישר גוררת איתה סידורים שצריך לעשות. על הפרק - ויזה לסין ומשהו יפה ללבוש לסדר שהיה באותו ערב. בו זמנית גם קיבלתי אישור סופי מיפעת (תסתכלו על הכתבה הראשונה שלי מהארץ, תדעו מי זאת) שהיא מגיעה לפגוש אותנו בהונג קונג גם כן, מה שכבר האריך לנו את השהות בהונג קונג בכמה ימים. הלכנו לסוכנות נסיעות מומלצת על ידי שובה. בארץ הייתי מקבל מקסימום ויזה לשלושה חודשים עם שתי כניסות, אם הייתי הולך לשגרירות בהונג קונג, הייתי מקבל כניסה אחת לשלושים יום. איכשהו, בסוכנות, לא הייתה לי בעיה להשיג ויזת עסקים, מרובת כניסות, לחצי שנה. יש לי השערה לגבי איך הסוכנות משיגה את זה, אבל מה שאני לא יודע לא יהרוג אותי. מה שכן, כשהם שאלו אותי אם זה בסדר שהויזה תגיע כבר מחר הם לא טרחו לציין שזה עולה יותר כסף, אז הם קצת עבדו עליי ושילמתי יותר ממה שיכולתי - 980 דולר הונג קונגי, שזה לא מעט. בכל מקרה, בויזה טיפלנו.
מבקר בקאולון
הלאה - נמרוד לקח אותי לליידיס מרקט בקאולון - Kowloon ladies market Tung Choi Street, Mong Kok, Kowloon - שוק שאפשר למצוא בו הכל מהכל, בזיוף. משחקים משוכללים, מזכרות, חולצות לקוסט ופולו, תחתוני קלווין קליין, אביזרים לאייפוד וכו`.... אחרי מעבר מהיר השתלטה עליי חדוות קניות שהסתיימה במבחר חולצות פולו ובוקסרים של קלווין קליין אבל בו זמנית התחלתי להכיר את מה שיגרום לי לאהוב את הונג קונג. בתוך הררי גורדי השחקים מסתתרים לא מעט מקומות כאלה - צבעוניים יותר, עממיים יותר, סמטה מהכביש הראשי. מסוג המקומות שנותנים לעיר את האווירה שלה.
אולי זה הזמן להרחיב קצת על הונג קונג, המבנה הגיאוגרפי שלה ודרכי התניידות בה: הונג קונג, לא כמו שאני ולא מעט אנשים חשבו זו לא רק העיר הונג. הונג קונג מורכבת ממספר איים וכמה מהם, כולל קאולון, הם כבר חלק מהיבשת עצמה ונקראים הטריטוריות החדשות - New territories. כדי להגיע לכל המקומות האלה, הונג קונג פיתחה מערכת תחבורה ציבורית נוחה וזולה. במרכז הונג קונג העיר יש חשמלית שעוברת בכל המרכז ועולה 2 דולר לנסיעה. יש מערכת מפותחת של רכבת תחתית שנקראת MTR וגם היא זולה למדי ומגיעה גם לאיים השכנים של הונג. יש בלי סוף אוטובוסים ובין האיים השונים והיבשת יש מעבורות. הבעיה היא בתחבורה הציבורית היא שחייבים לשלם את הסכום המדוייק, כי אין עודף. כדי לפתור את הבעיה הזאת הומצא כרטיס האוקטופוס (Octopus) שאותו ניתן לקנות בכל תחנת רכבת תחתית תמורת 150 דולר, כש- 100 מתוכם מוטענים בכרטיס לשימוש ו-50 הם פיקדון שמקבלים בזמן החזרת הכרטיס. עם הכרטיס אפשר לשלם בכל סוגי התחבורה הציבורית אבל גם בחנויות שונות כמו מקדונלד`ס, פיצוציות 7/11, רשת בתי מרקחת מקומית ועוד... קיצר, זה חוסך לא מעט כסף קטן מהארנק. את הכרטיס האוקטופוס ניתן להטעין בכל תחנת רכבת ובכל מקרה - ניתן להכנס איתו למינוס של עד חמישים דולר, אבל ברגע שנכנסתם למינוס, גם אם של סנט, לא תוכלו להשתמש בכרטיס עד שתטעינו אותו. זה משתלם למי שיעביר מספר ימים בהונג קונג. כשתחזירו את הכרטיס תקבלו את הכסף שנשאר לכם מוטען בו, אם נשאר, ומתוך ה- 50 פיקדון תקבלו 43 דולר ו-7 דולר ילכו לעמלה.
אחרי שהבנתי את הפיתויים לקניות שהעיר הזאת מציעה, במיוחד אחרי שסיפרו לי כמה היא זולה במחלקת האלקטרוניקה, הבנתי שאני אצטרך מאוד להזהר, למרות שאני לא מצטיין בחדוות קניות. בינתיים - שלוש חולצות ושני בוקסרים לחובתי. נמרוד כבר הספיק לקנות איזו מצלמה מפלצתית עם שאר אביזרים נלווים בלא מעט כסף.
חזרנו מקאולון ואחרי ארגונים קצרים הגענו לביתו של אברהם, עם עוד מספר מטיילים, כדי לחגוג את ליל הסדר. ציפיתי לסדר ארוך ומתיש, אבל אברהם העביר את הכל ברוח קלילה ולא בצורה איטית מדי, לא הציפיות הרעות שהיו לנו מחוזר בתשובה ודתי אדוק. היה אפילו ממש מצחיק למרות שהצלחתי כבר להכנס לויכוח דתי עם אברהם, שגם היה בסופו של דבר ברוח טובה. אני חושב שזאת פעם ראשונה שעברתי סדר פסח כהלכתו ואני חייב לציין שממש נהנתי ואברהם, עם אשתו אסתר ושני העוללים יעקב ושמעון, ממש הצליחו לדאוג שאני לא אתגעגע לבית יותר מדי בערב שהוא כזה ערב משפחה.
יום אחרי הסדר, השכמה מאוחרת מאוד ישר לארוחת צהריים בבית של דוד ולקראת סדר שני. כן כן, מי שלא בקיא בהלכות הדת בחו"ל- בעקבות זה שבימים עברו לא ידעו לדקור את היום הנכון של הסדר, היו עושים שני סדרים והיום אי אפשר להפוך את ההחלטה כי אין סמכות רוחנית יותר גדולה מהאנשים שקבעו את זה כרגע (שלא תגידו שכלום לא נכנס לי לראש שמה). אז היום היה די תפוס בחגיגות ולכן לא הספקתי לעשות יותר מדי חוץ מלקפוץ לקומפיוטר סנטר בואן צ`אי ( computer center wan chai 298 hennessey rd). מקום טוב לחפש בו מכשירים אלקטרוניים ודיגיטליים שונים - כל צורכי המחשב, כולל המחשב עצמו, מצלמות ואביזריהן, מכשירי אמ פי וכו`... זה בזול - אבל יש להזהר, לא בטוח שזה מקורי. מעבר לזה שיש חנות מחשבים נישאים יד שנייה אמינה יחסית בקומה השנייה, לא מצאתי שום דבר מיוחד ולא התכוונתי לקנות לפטופ, אז זה קצת היה בזבוז זמן.
אחרי עוד סדר אצל אברהם ועוד קצת צחוקים קמנו לבוקר שבו נקבל את יפעת אלינו (אחרי שדוד קצת עיקם את הפרצוף על זה שהיא באה בלי התרעה) וגם זה איכשהו שוב סתם לנו את היום (כי לקח לה זמן להגיע), למרות שתכננו לנצל את העובדה שביום רביעי המוזיאונים חינם בכל העיר. טוב, זה מתחיל להשמע כאילו אני סתם מבזבז את הזמן שלי בהונג קונג, אבל לא, לפעמים פשוט ההסתובבות בעיר עושה לי טוב וגם נחמד להרגיש קבוע איפושהו. אחרי ששמנו את יפעת בדירה של הבנות ונתנו לה להתמקם, הפציע בוקר יום שישי. סוף סוף כולם פה, אפשר לדאוג לויזה של יפעת, להתחיל לעשות דברים בהונג קונג ולעוף כבר לסין (הונג קונג נחמדה והכל, אבל רבאק, באתי בשביל סין). אבל... עצרו הכל.... חג הפסחא בדיוק נפל על יום חמישי ולמרות שזה חג נוצרי והכל, איכשהו זה התרגם לחמישה ימים שבהם הכל סגור (בייחוד כל מה שקשור להוצאת ויזה לסין).
טיול בעיר
התחלנו להבין את זה שעד יום שלישי אין לנו מה לעשות כל כך והתחלנו לברר איך לעזאזל נמלא את הזמן שלנו בהונג קונג. אחרי חיפוש קצר גילינו שיש טרקים (!!!) בהונג קונג והחלטנו שאנחנו נעשה אחד מהם. היות ורצינו להפגין קצת נוכחות בסופ"ש אחרי שיפעת הגיעה בהתרעה קצרה, החלטנו שנצא ביום ראשון ונוותר על החג השני. כדי שנוכל להספיק את כל הטרק ולחזור, בחרנו את הקצר שבהם - ה -hong kong trail - טרק שיוצא מהפסגה שמעל העיר הונג קונג (פסגת ויקטוריה או The peak, כמו שקוראים לה כולם) והולך מעליה לאורך האי. כדי להעביר את הזמן עד כניסת השבת החלטנו ללכת שוב לסיבוב בקאולון. קאולון מלאה בשווקים שונים ופארקים והחלטנו שנעשה סיבוב ונבדוק אותם, אולי נמצא משהו מעניין.
אז דבר ראשון לקחנו את יפעת לליידיס מרקט דבר שהתחיל לגרד אצלה את יצר הקניות (שאיכשהו נשאר רדום דרך כל תאילנד, בורמה, נפאל) והיה קצת קשה לגרור אותה משם. היא, כמוני, ממש התלהבה מהעיר, בייחוד אחרי כל כך הרבה זמן שהיא הייתה רחוקה מערים גדולות ותרבות מערבית. זה ממש הזכיר לה את ניו יורק, רק עם יותר סינים. משם החלטנו להמשיך לשווקים האחרים שיש בקאולון - שוק הדגים, שוק הפרחים ושוק הציפורים. לגמרי במקרה נתקלנו בפארק קאולון - פארק נחמד עם כל מיני פינות ישיבה, גן טאי-צ`י וכלוב ציפורים עם כל מיני ציפורים נחמדות ומוזרות למדי וטווס מפואר מאוד אחד. משם המשכנו לשווקים עצמם. ההתקדמות נהייתה קצת איטית כי ליפעת, שחזרה מטרק האנפורנה בנפאל בדיוק לפני הסדר, כאבו מאוד הברכיים (רמז לבאות...).
דבר ראשון הגענו לשוק הדגים - goldfish market Tung Choi Street, Mong Kok, Kowloon. מדובר בלא יותר משורה של חנויות עם בלונים ובהם מים ודגים. אה, ופה ושם עכביש ענק או איזה לטאה בקופסת פלסטיק. מעניין, אבל לא כזה מרתק. אחרי עוד קצת מנוחה - שוק הציפורים ושוק הפרחים, שנמצאים צמוד אחד לשני. קודם כל היה שוק הפרחים - מלא בפרחים צבעוניים מכל הסוגים. חדוות הקניות המתפתחת אצל יפעת התרגמה הפעם בנסיון למצוא משהו נחמד להביא לקבלת שבת אצל אברהם. אני ונמרוד יותר נהננו לרוץ ולהצטלם בין הפרחים. הכל שם כל כך יפה שבאמת היה קשה לבחור, אז עברנו לשוק הציפורים. גם שם מהמם - מלא תוכים וציפורים אחרות בכל הצבעים, חלקם מדברים אליך, חלקם מעופפים סביבך או קופצים בטירוף על הענף שאליו הם קשורים. בקיצור - עוד יום שלא עשינו משהו מיוחד חוץ מליהנות מהציוריות של הונג קונג שמתחבאת שם בסבך הבטון. הספקנו להגיע בדיוק בזמן בשביל להתארגן לקבלת שבת אצל אברהם.
ביום שבת התוכנית, בעקבות ההתבהרות של הימים האחרונים, הייתה לעלות עם הרכבת - רכבל לפסגה. מהר מאוד עלו מולינו שני מתנגדים קשים - הראשון היה החמין של אסתר, אשתו של אברהם, שלמרות שהיה כשר לפסח, עדיין היה טעים מאוד ומקשה מאוד על התזוזה. עד שהצלחנו לדרדר את עצמנו אל התחנה של הרכבל (יותר נכון להגדיר חמשליטת שעולה את ההר) והודינו על כך שהתחנה נמצאה בירידה, גילינו את המתנגד השני וההרבה יותר עיקש מהראשון - התור. הוא היה כל כך ארוך שרק ניחשנו שבסופו יש תחנה באמת ובשתי דקות שהתלבטנו אם להשאר בתוכו או לא, הוא גדל בערך פי 14, אז הבנו שאין לנו ממש סיכוי להכנס אליו ביום חג שכזה. האלטרנטיבה - כניסה לפארק הונג קונג. פארק הונג קונג מזכיר את פארק קאולון, רק שהוא לא רואה אותו ממטר. הוא ענק ולאן שאתה לא הולך יש עוד מה לראות. כלוב הציפורים הוא ענק ונראה כמו יער בוש ניו זילנדי ואתה הולך בתוכו, ככה שהציפורים עפות מעליך. גן הטאיצ`י גדול ומושקע ויש בו מגדל שעולה בספירלה 105 מדרגות לתצפית לא רעה. אי אפשר גם שלא להזכיר את גן החיות הקטן שיש שם עם האורנג אוטנג הענק והאדיש והיגואר (שלפי דעתי הוא סתם בובה שמתנפחת באיזור הריאות). קיצר, עוד דרך נחמדה להעביר כמה שעות בהונג קונג אם יש לכם זמן ספייר שם.
את הערב העברנו בשיעורים של "שובה" (בנות אצל הנשים, בנים אצל הרבנים) והלכנו לישון, מאוחר כרגיל, אחרי שארזנו לקראת ה"טרק" שלנו. התוכניות שלנו לבוקר של הטרק היו ברורות מאוד - לקום בבוקר, להגיע לשובה, לבדוק באינטרנט עוד קצת פרטים על הטרק (שלא היה לנו כל כך ברור אם הוא הליכה עירונית או הליכה ביערות הפרא שמעל הונג קונג, למרות שהצלחנו לברר קצת פרטים במרכז המידע לתיירים), למלא דלק בבנזיניות שלי ושל נמרוד, לקנות אוכל לטרק ולעלות עם החשמלית לפסגה ולהתחיל את הטרק. הכי מאוחר, 9 בבוקר אנחנו שם. אז לא... כי למצוא מידע נורמלי באינטרנט לא הצלחנו למצוא (כאילו אף אחד לא עשה את הטרק הזה מקודם... מעניין למה?), לקח לנו שעות לגלות איפה לעזאזל יש תחנת דלק שלא רחוקה מדי מאיתנו. לקח זמן להגיע אליה ואז עוד קצת למצוא מקום לקנות בו אוכל ולקנות אותו ולאכול גם ארוחת בוקר כדאי ואז להגיע לחשמלית ולעמוד בתור הענק (בכל זאת יום חופש, לא?) ולהגיע למעלה. ואם אנחנו כבר למעלה, מקבלים פרצופים מוזרים מכל מי שבאיזור ולא מבין מה לעזאזל אנשים עם תיקים ענקיים עושים בחשמלית או בפסגה, אז חייבים לעלות לקומה העליונה של הקניון, לתצפית על האיזור. איכשהו 9 הפך ל-12 וחצי. אני באמת לא מבין למה.
יצאנו לדרך וגילינו שהגענו לטרק הכי מוזר ומצחיק בעולם. מכירים את מסלולי ההליכה האלה שכל הזקנים (טוב, גם אני הייתי עושה) הולכים בהם בשביל הכושר בפאתי כל עיר בארץ? אז תארו לכם שעל המסלול שליד הבית שלכם אתם מוצאים אנשים עושים טרק. המסלול אמנם בן 50 ק"מ, אבל הוא מתחלק ל-8 חלקים שכל אחד מהם קרוב לכביש ולכן אנשים מגיעים לרוץ וללכת בו, בוודאי שלא לטרק בו. מה גם שרובו סלול, ככה שגם לא כל כך נוח לטרק בו עם תיק גדול.
מתגלגלים מצחוק מהמצב המוזר ומהאנשים שבוהים בנו, יצאנו לדרך. לאט לאט (או יותר נכון, מהר מהר כי המסלול הוא כל כך קל להליכה שזה לא יאמן) התחלנו נכנסים לחלקים פחות ופחות עירוניים ויותר ויותר פראיים של המסלול. התחלנו לראות פחות אנשים ולקבל קצת יותר שקט. כל זה כשאנחנו לא יותר מ-400 מטר מעל העיר הכי שוקקת חיים באסיה, פחות או יותר. יש משהו מאוד מפליא וכיפי בלהיעלם ככה בתוך הטבע, נגיעה מהעיר, כאשר הנופים שאתה רגיל אליהם מתחלפים לנופים קצת שונים - במקום פסגות, גורדי שחקים. במקום ציוץ ציפורים, צפירת אוניות בנמל ורעש מטוסים בשמיים. אולי זה נשמע מגעיל, אבל יש בזה משהו ממש מדהים. נכון, זה לא הטרק הכי יפה שעשיתי בחיים שלי, אבל הוא בהחלט מעניין.
המשכנו ללכת, מדי פעם מפגשים מוזרים שעשעו אותנו - רצים למיניהם בקבוצות מאורגנות, פינות פיקניק עם משטח מסאז` לכפות הרגליים (משטח עם אבנים בולטות שהולכים עליו - אבל יש איסור ללכת עם משהו אחר חוץ מנעליים רכות) ואנשים שנעמדים מול הנחל, מוחאים כפיים בקצב איטי וחד גוני וצועקים ממש ממש חזק את אותן שלוש מילים (לא יודע מה הן, זה לא היה כל כך ברור, נשמע לי כמו סינית). בלי לשים לב עברנו 20 קילומר בשש שעות שבהן לא הלכנו בקצב מהיר מדי, פשוט המסלול היה ממש קל ומצאנו את עצמנו פורשים את האוהלים שלנו בנקודת פיקניק עם דשא, שחוץ ממים, היא כאילו באה בהזמנה למי שרוצה לעשות קמפינג.
אכלנו והלכנו לישון, בכוונה לקום לא מוקדם מדי אבל לעם הסיני יש תוכניות משלו, יותר נכון לזקנים שלו. כבר ב-4:30 בבוקר התחלנו לשמוע קולות סביבנו. עד 5 זה הפך לסדרה של צעקות שלום ושיחות רמות ומהר מאוד הבנו שכל זקני האיזור באו לעשות טאי צ`י ואת שאר סוגי ספורט הבוקר החביב עליהם בדיוק לידנו. ב- 7 הסכמנו סוף סוף לזחול מהאוהל, אל מול המבטים המשועשעים של הזקנים שלא הבינו מה אנחנו קשורים לחיים ונראו די מרוצים מזה שהצליחו להפריע לנו (טוב, אני קצת מבין אותם, תארו לכם שמישהו היה עושה לכם קמפינג בחצר האחורית). חזרנו ללכת, גומעים את המרחק במהירות, אבל האמת - די משתעממים. החוויה הראשונית של טרק על סף העיר קצת נעלמה ומה שהופיע במקומה היה בעיקר חדגוניות, בתוספת כאבי ברכיים עזים של יפעת. בדיוק באמצע המסלול מגיעים לחלק עירוני שלו ושם קצת איבדנו את המשך המסלול. עד שמצאנו כבר החלטנו שלטובת הברכיים של יפעת שכואבות כבר שבועיים ברצף פחות או יותר, נפסיק פה, נתפוס אוטובוס ונגיע לארוחת ערב אצל אברהם או דוד. מסקנה מהטרק - מאוד מיוחד בתור הליכת יום, מעבר לזה זה קצת מוגזם.
את שאר הערב, עד לארוחה, ביליתי עם יפעת בבית החולים כדי לבדוק שמשהו לא קרה בברכיים. האנשים בבית החולים ממש הפתיעו לטובה - מאוד נחמדים, מאוד עוזרים, מאוד מרגיעים ולא גובים יותר מדי כסף - 200 דולר (תעריף יקר יותר מיום רגיל בגלל החג), כולל התרופות המתאימות (משככי כאבים במקרה שלנו) בפנים. בסופו של דבר - סכום שלא שווה אפילו להפעיל ביטוח בשבילו ויצאנו הרבה יותר רגועים. למחרת, סוף סוף, היה אפשר להתחיל לדאוג להוציא ויזה. יפעת גם השתכנעה שכדאי לעשות ויזה אקספרס, כדי שיום אחד גם נצא מהונג קונג. פתאום הימים שלנו בהונג התקצרו ויש עוד מליוני דברים שאנחנו רוצים לעשות, אז פתאום יש לנו לו"ז צפוף, מה שגרם לי להגדיר לו"ז צבאי ברור לחבורה ליום הזה, שבו תכננו להחליף כסף, לשלוח אימיילים, להוציא ויזה, לנסוע לאי לנטאו, לרכוב ברכבל הארוך בעולם שם, לראות בקצה שלו את הבודהה מברונזה הגדול בעולם (או באסיה, אני לא בטוח), להגיע חזרה לקאולון לראות את מופע האורות שיש שם מדי ערב, לחזור למימונה ב"שובה" ולנסוע לפסגה לראות את הונג קונג בלילה.
מה עבד מכל זה? כלום בערך. סוכנות הנסיעות הראשונה שהגענו אליה הציעה ליפעת מחיר מגוחך מכדי שישתלם בשביל ויזה לכניסה אחת, אז יותר השתלם כבר ללכת לסוכנות שבה אני עשיתי את הויזה ולעשות את אותה ויזת עסקים כמו שלי יש. נסענו בחשמלית למקום שבו ראיתי אמריקן אקספרס בדרך חזרה מהטרק ולא מצאנו את זה. במקום מצאנו בית קפה שתמורת קפה לא טעים ויקר זיכה אותנו בזמן גלישה חינם. אחרי חיפוש שהעלה חרס, הלכנו לבנק הסיני להחליף את ההמחאות הנוסעים (הם מחליפים שם בלי עמלה ובשער ממש טוב), פחות או יותר איפה שהיינו לפני שלקחנו את החשמלית. משם הלכנו למזחים, תפסנו את התחתית ללנטאו והגענו אליו, לאחד הימים המעורפלים. בלנטאו עובר הרכבל הארוך בעולם (5.7 ק"מ) אל מול נופים נפלאים ובגובה לא מבוטל שממנו לא ראינו כלום. כי היה ערפל. ממש הרבה ערפל. רוב הדרך מה שראינו היה את ה-5 מטרים הבאים של הכבל, כאשר המגדלים שמחזיקים את הכבלים מפתיעים אותנו כל פעם מחדש. אבל בכל זאת היה כיף מאוד.
הרכבל בעיר
בסוף הרכבל יש מסלול קצר ובסופו הרבה מדרגות שעולות אל הבודהה מברונזה הגדול בעולם (או כמו שאברהם משובה קורא לו - הבוזה השמן הגדול הקטן מברונזה ארד בעולם בהונג קונג) ששחה לו בים של ערפל והוציא את פניו מדי פעם לגיחות חטופות למען התיירים. אני לא יודע להגיד כמה הבודהה הזה גבוה, אבל הוא גדול מספיק בשביל שנוכל לראות אותו בדרך חזרה מרחוק. את הדרך חזרה להונג קונג עשינו בצורה הזולה יותר - אוטובוס ומעבורת. ככה הצלחנו להשלים את כל סוגי התחבורה הציבורית בהונג קונג ביום אחד. יפעת ואני רצינו זמן אינטרנט וכיוון שהיה חג והמחשבים בשובה הם "מוקצים" (בדגש על המו), פנינו לספרייה הציבורית שם יש אינטרנט חינם לשעה לכל מי שמציג תעודה מזהה. נמרוד בינתיים הלך לקנות חבילה כדי שנוכל לשלוח כמה דברים חזרה לארץ.
נפגשנו שוב בדירה של שובה ומשם המשכנו ישר לקאולון במעבורת, בריצה מטורפת כי ב-20:00 כל ערב יש מופע אורות של הבניינים בהונג קונג שניתן לראות מקאולון. הבניינים, לפי מנגינה, מחליפים צבעים, מוציאים לייזרים וכל מיני אפקטים מגניבים כאלה. הגענו לשם בדיוק בזמן בשביל המופע שיתחיל. נקודת התצפית הטובה ביותר, 300 מטר ימינה מהמעבורת, על המרפסת, הייתה כבר מלאה באנשים, אבל עדיין ראינו טוב מאוד את המופע בן 20 הדקות שהיה באמת מרשים. גילינו שבו זמנית, גם הבניינים של קאולון יוצרים מופע משלהם, כאשר הופיעו כל מיני קרניים מאחורינו, אבל אותו כבר לא נספיק לראות. מיד עם סוף המופע רצנו מהר חזרה ל"שובה" ומצאנו שם במקרה מישהו שיגיד לנו שהמימונה בדירה של ה"מתחזקים" - החבר`ה שבאו לשהות קצת יותר ארוכה ב"שובה". הלכנו לשם, על הפסגה כבר ויתרנו וחגגנו עם מופלטות ופיתות את סוף הפסח והמימונה. לא נתנו לעצמנו יותר מדי זמן לחגוג, כי ידענו שמחכה לנו עוד יום מרתוני למחרת.
האושן פארק
ליום המחרת נותרה לנו דילמה קשה - יש שלושה דברים שאנחנו רוצים לעשות, אבל זמן יש רק לאחד: האם לנסוע למקאו, האוטונומיה מרובת הקזינואים ומחזיקת הבנג`י הגבוה בעולם, האם לנצל את יום רביעי המוזל (בהונג קונג כל מיני דברים מוזילים את עצמם ביום רביעי) כדי ללכת לדיסנילנד הונג קונג, האם ללכת על פי ההמלצות ל - ocean park - פארק שעשועים + מים שאמור להיות יותר זול ויותר טוב מדיסני? בסופו של דבר הפור נפל על האושן פארק, אבל לפני זה, יש עוד כמה דברים שצריך להשלים: שיעור לבנות, לשלוח את החבילה לאסוף את הדרכון של יפעת עם הויזה. כרגיל, דברים לא תקתקו, אבל איכשהו עדיין הצלחנו למצוא את עצמנו בזמן המיועד (12 בצהריים) בשערי הפארק.
האושן פארק, שכניסה אליו עולה 185$HK, הוא פארק נחמד שהמוטיב העיקרי שלו הוא ים. הוא משלב בין מתקני שעשועים כיפיים ומפחידים לאקווריומים והופעות של חיות ים. הוא מחולק לשלושה חלקים - החלק התחתון יותר מיועד לילדים והדברים העיקרים המעניינים בו הן הפנדות (שהמתקן שלהן היה סגור בדיוק) ומופע אריות הים (שפספסנו). משם לוקחים רכבל (עוד אחד) שגם הוא לא קצר ובו כן ראינו נוף יפהפה של האיים הקטנים מסביב ומגיעים לקטע של המתקנים והאקווריומים. רכבות הרים, ספינת פיראטים, חלליות שמסתובבות, הכל נמצא שם. האמת - שתי רכבות ההרים יחסית מאכזבות והדבר הכי מהנה שם הוא המתקן שמעלה אותך גבוה גבוה ואז מנחית אותך בבת אחת כמה פעמים. האקווריום של הכרישים הוא יפה וגם האקווריום שמדמה ריף אלמוגים וגם תצוגת המדוזות. הספקנו את כל זה ואפילו הגענו להופעה האחרונה של כלבי הים והדולפינים, שהייתה משעשעת, אבל לא יכולתי שלא לרחם על היצורים האלה שכלואים שם ובמקום ליהנות מהחופש עושים טריקים. בסופו של דבר- דרך נחמדה להעביר יום, אבל ממש לא חובה.
וככה, בלי להרגיש הסתיים לנו שבוע וחצי בהונג קונג. שבוע וחצי של כיף ופתיחה של עולם חדש (למרות שכבר עכשיו אני מודיע, בין הונג קונג וסין יש קשר קטן מאוד). נתקעתי פה ואני לא מצטער. כל מה שנשאר זה לאכול פעם אחרונה בשובה (הפעם במסעדה שנפתחה אחרי הפסח), להעביר לילה אחרון בדירה, להגיד שלום לכולם ובצהרים לתפוס את האוטובוס לגבול הסיני, למציאות אחרת.
