פרק 8 – חלק א'

השהות בוינדלופט ריטריט 9.9.15-25.9.15

פרק זה מוקדש בהערכה רבה לפועלו של פיטר דונקן באחוזתו ווינדלופט ריטריט. חלוץ החזרת יערות הגשם להרי מרכז סרי לנקה.

פיטר נפטר בגיל 88 בתחילת 2016 מספר חודשים מועט לאחר חזרתנו ארצה מהשהותנו בסרי לנקה. יהיה זכרו ברוך.

לאחר שנפרדנו מטמיר בשדה התעופה, אחת אחר חצות של יום ב' ה- 7.9.15 בקיעתו של יום חדש יום ג' 8.9.15, בערך, השתהינו בשדה עוד כשעה להרגיש בטוחים שעשינו כל שיכולנו ליציאתו הבטוחה והמסודרת של טמיר מסרי לנקה. סיימנו כוס תה דלוח איום ונורא עם שרות על הפנים מאיזו מסעדת עובדים בקומה השנייה של הטרמינל, מקום שלא ממש קורא לעוברים והשבים, זו הייתה המסעדה הפתוחה היחידה בטרמינל, לכן הגענו אליה.

בכל אופן החלטנו שאין יותר מה לחכות קראנו למדריך והנהג שהמתינו בחניה ויצאנו לדרך, כולנו עייפים מהיום בקולומבו ולא ממש נחנו בערב במלון כמונו גם לקסמן המדריך וטוסיתה הנהג שקיבל מאתנו את השם "סוסיתא", ההבדל שהם ובעיקר סוסיתא צריכים לשמור על ערנות ואנחנו יכולים לישון בניחותא בכורסאות בשורה מאחוריהם. נהיגה קשה בכבישים של סרי לנקה, נתיב אחד בכל כיוון עליות וירידות פניות וסיבובים ורכבים 24 שעות ביממה, נכון שבלילה כמות המכוניות מופחתת משעות היום אבל הסנוורים מאזנים את הקושי, לסיכום קשה לנהוג בכבישי סרי לנקה. נקודה.

בתאום הטלפוני המוקדם לא ידענו שנצא בלילה ישירות משדה התעופה. ותאמנו הגעה אחר הצהרים. בפועל הגענו סביב 6 בבוקר, קיבלו את פנינו 4 כלבים שבמקום לנבוח ולהרתיע קיבלו אותנו בקשקוש זנב והתחנפות כלבית מצויה. הרכב הרעיש עולמות, 4 רכבים חדישים חנו בחניון הצמוד לבניין, חשבנו ואו איזו רמה, עוד לא ידענו שהמקום הוא בעצם מלון בוטיק, חשבנו חוה אורגנית... בהמשך הסתבר שגם וגם…

יצא לקראתנו עובד ולאחר שהבין שהקדמנו ב-10 שעות כיוון אותנו לחדר ריק בקומת הקרקע ללכת לישון כמה שעות ולשחרר את לקסמן וסוסיתא שעוד היו צריכים להמשיך שעה וחצי לקאנדי.

אחר הצהרים, לאחר שינה טובה פגשנו את פיטר דונקן, הבעלים של המקום. פיטר ניוזלנדי במוצאו, בן 87 רווק. בן המשפחה היחידי שלו הוא מייקל, בן של בעלה של אחותו, יליד ארה"ב שבעקבות נישואי אביו בניו זילנד גדל בה, וחי שם את כל חייו, במקרה (או לא) הגיע לביקור אצל פיטר במקביל לתקופה שלנו בוינדלופט ריטריט.

פיטר קנה את המקום לפני כ- 8 שנים מגברת לא צעירה גם היא שבעלה נפטר בפתאומיות והיא נקלעה לקשיים והחליטה לעבור לארה"ב לגור ליד בנה. המקום אחוזה של כמה עשרות אייקר (כל אייקר = 4 דונם) שהיו בעבר מטעי תה במקום מטעי קפה שהוכחדו ממחלה בכל רחבי סרי לנקה (הייתה ידוע באיכות הקפה שלה לפני עידן התה). שטח הררי בגובה 1000 – 1200 מטר מעל פני הים. פיטר החליט עם שותף מקומי, איש עסקים מקולומבו, ובעזרת אנשי מקצוע נוספים לחדש את יער הגשם שהיה בעבר במקום.

אלפי עצים ניטעו על המדרונות החשופים במטרה לעצור את סחף האדמה בשכבה העליונה לאפשר התפתחות צמחיה מתחת לעצים או בקיצור להחזיר את יער הגשם. ליד המפעל הענק הזה האמור להוות ניסיון ודוגמא למקומות נוספים ברחבי סרי לנקה מוקצה שטח לגידול ירקות אורגניים בערוגות קטנות, סוגים שונים של ירקות עגבניות, עגבניות צ'רי, חצילים, דלעת, קישוא, מילון, אבטיח, גזר, חסה ועוד.... בנוסף מטע של עצי פרי שונים, אבוקדו, מנגו, ופירות אקזוטיים שונים. משתלה של עצי ושיחי היער המקומי וכן צמחים לגינה.

משלימה את רשימת ענפי המשק רפת קטנה המונה עכשיו 3 פרות ועגלה צעירה, כל הפרות נמצאות בהריון כך שתוך זמן קצר הרפת תכפיל את עצמה. מהזבל מיוצר ביוגז שכרגע לא ממש משתמשים בו גם בגלל המרחק מהמטבח ואולי גם הכמות הקטנה. לאחר היווצרות הגז יתרת החומר עוברת ליצור של קומפוסט בשילוב אגוזי קוקוס מפוררים ואלמנטים נוספים. הנוזל שנותר מהתהליך הזה נאגר בחביות ומשמש כדשן.

כמו שאתם רואים הרבה קורה שם על ההר, אנחנו הגענו על מנת להשתלב לעזור לפתח כל מה שיש בידנו לעזור בו. נרתמנו בתחילה לקידום שימוש בחדר שהיה מחסן בחזית האחורית, הצד התפעולי של המלון. החדר יכול לשמש כחדר מגורים לפועלים (מתנדבים כמונו שלא על חשבון חדר במלון, כמו שהיה לנו, או לנהגים של אורחים במלון וכד'). היה צריך להקים מדרגות לעלות כ- 2 מטר ומעקה לגשרון באורך 2.5 מ'. לא שהיה לנו איזה מושג בנגרות או בתכנון מדרגות עד כה, אבל נתקלתי במדרגות זמניות מעץ בפרוייקטי בניה רבים וחשבתי שאוכל להתמודד עם האתגר.

למחרת בבוקר התחלנו עיינה ואני למדוד לתכנן ולבצע דגם מקרטון של המדרגות. על פי הדגם תוך יומיים עמדו מדרגות, עוד יום והתווסף להם מעקה. במקביל עיינה החלה לעבוד על פרויקט תוויות למוצרים המיועדים למכירה לקהל, כמו ריבת תות שדה, פירות שונים כמו Passion fruit - פסיפלורה או שעונית נאכלת (השם העברי), קומפוסט, ועוד.

כל יום לאחר ארוחת בוקר טובה כאורחי המלון יצאנו לעבודת יומנו, עיינה בחדר עם סט צבעים ודפים ואני עם עוד עובד למדרגות או לבנות חלונות לחדר הנוסף בעצם מסגרת עם רשת נגד זוחלים ורשת נוספת נגד יתושים.

ראש השנה הלך והתקרב, החלטנו לנסוע לקולומבו לבית חב"ד להשתתף באירוע של ערב החג. נסיעה ארוכה, שעה וחצי בטוקטוק (טריווילר) מוינדלופוט ריטריט לקאנדי, ברכבת לקולומבו, כ- 3 שעות. דאגנו שיקנו לנו כרטיסים למחלקה ה- 2 ממוזגת האוויר, מקומות שמורים כמה ימים מראש. הרכבת יוצאת לדרך ב-06:30 בדיוק.

ב-4:30 הגיע הטוקטוק שלנו, יצאנו בדרך הררית צרה מקום לרכב אחד מלאת מהמורות ופיתולים מהירות הנסיעה לא עברה את 30 הקמ"ש ואנחנו קופצים ומיטלטלים. בכדי לעזור לעצמנו להעביר את עינויי הדרך ולשמור על ערנותו של הנהג התחלנו לשיר, שירים לפי שנים משנות ה- 40, ל-50, 60 ,70 ושירים לפי נושאים כמו שירי הרים שירי ים ועוד... עד היום לא ברור אם הדרך עברה בגלל השירים או בגלל הנהג הצעיר והטוב שהסיע אותנו בכל אופן הגענו מוקדם מספיק בשביל לתפוס את מקומותינו ברכבת ולצאת לדרך בזמן.

הנוף בחלק הראשון של הדרך, בירידות מקאנדי לכיוון מישור החוף, נוסעים ביער גשם טרופי, כפרים צמודים למסילה לפעמים ממש מתחת לסוללה עליה מונחים הפסים והנוף למרחקים לא פוסח על יער-עד משובץ בתים, בעמקים חלקות חקלאיות של ירקות ואורז ועצי קוקוס בכל מקום.

הגענו לקולומבו מוקדם מכדי להגיע לבית חב"ד. אבל בכל זאת החלטנו להגיע להשאיר את החפצים ולצאת לעיר לקנות ציוד ציור, צבעים מכחולים ודפים מיועדים לצבעי שמן ומים.

לבסוף, עייפים מהדרך החלטנו לערוך את הקניה לפני הנסיעה חזרה למחרת בבוקר והלכנו להסתלבט במלון "קינמון אדום - Red Cinnamon ". ישבנו בבית הקפה בקומה ה-5 צפינו על העיר ועיבדנו את מראות הדרך כי בפעמיים שעשינו אותה קודם עברנו אותה על הכביש ובלילה, גם כשטמיר הגיע ועלינו לקאנדי וגם לאחר שנפרדנו ממנו ועלינו משדה התעופה לדלטוטה, לוינדלופט ריטריט.

חזרנו לבית חב"ד בצהרים קיבלנו את חדר הוי.אי.פי והלכנו לנוח לקראת האירוע בערב... הרב הצעיר שניאור ורעיתו מושקא מאירי פנים קיבלו אותנו כמו את האורחים האחרים במאור פנים ורצון רב לסייע ולעזור בכל פניה. וכל זאת תוך ניהול צוות עובדים מקומי שהכין את המקום לקבלת כ-50 אורחים החל ממקום ישיבה לצד שולחנות ערוכים וכלה במאכלי סעודת החג.

עם ערב התקבצו כ- 40 חברים צעירים ברובם אחרי צבא, אמא שהצטרפה לבת שלה לטיול בהודו ובסרי לנקה וכמה ישראלים החיים בסרי לנקה. זיו מולכו, הנשוי לאשה סרי לנקאית ומגדלים כאן את שלושת ילדיהם, עוסק בארגון תיירות מהארץ. סער שפירא, איש עסקים, השקעות בנדל"ן חי כאן כבר שנתיים ומאוד מרוצה מהעסקים כאן. גלית, הגיע לקולומבו במסגרת עסקיה ביצוא חקלאי מסרי לנקה לאירופה כשהיא בהריון מתקדם, עקב סיבוך לא אפשרו לה לטוס חזרה לארץ והיא ילדה בת במזל טוב כאן בקולומבו ואז הסתבכו העניינים וקונסול ישראל בסרי לנקה שמושבו בניו דלהי לא אפשר לה להיכנס לארץ עם התינוקת. ממש לא ברור למה, בכל אופן היא נתקעה כאן עם תינוקת למשך כמה שבועות (בראש השנה) אחיה ואחרים ניסו לעזור מהארץ אך נכון למועד הזה ללא הצלחה. אני מאוד מקווה שברגע כתיבת שורות אלו הן כבר בביתן בארץ.

הרב שניאור ניהל את הערב ביד רמה ובעיקר בעידוד המשתתפים להרים כוסית ועוד כוסית בקריאות "לחיים לחיים" עבר ומילא את הכוסות למי שכמוני נתן את עצמו... ביקש לשתף את המשתתפים בסיפורים הקשורים לראש השנה. הוא עצמו סיפר כמה סיפורים ובהם מה הרבי מלובביץ היה מספר, אך בעיקר כרך את החג עם שלום כמוזכר בתפילה. היות וכך אני שיתפתי בניסיון שלנו כאן בסרי לנקה בחווה בקוטאדניאווה, במשך שבוע לשתף פעולה, לחיות יחד – שלוש ארוחות ביום, לעבוד שעות במשך כל יום עם מוחמד, הצעיר הלבנוני, שתאורטית אנחנו אויבים, אבל בחיים עצמם, יצרנו חברות מאוד מיוחדת עם הבחור הצעיר למדנו על החיים הפשוטים היום יומיים בלבנון. זה השלום האמתי, כפי שאנחנו רואים אותו ומחכים שיתגשם, בהמשך לתפילות ראש השנה...

כשהחלו להתפזר ביקש הרב שניאור ממי שיכול לבוא "לזכות במצווה" של שמיעת תקיעה בשופר, מסתבר שזו מצווה, למחרת בבוקר החג. אכן בבוקר הגיעו כמה מטיילים שהתגוררו בגסטאהוז קרוב וכמה שהתעוררו מהללו הלנים בבית חב"ד כמניין (נשים וגברים) השתתפנו בתפילה לחג וזכינו למצווה, על הדרך, בשמיעת תקיעת השופר על כל גווניה "תרועה", "שברים" ומה שביניהם... אגב, הדבר המוזר ביותר בכל העניין היה המבטא המרכז אירופאי אידישאי שסיגל לעצמו צבר בן צבר (סבא של שניאור היה נהג הקטר המיתולוגי מכפר חב"ד) שבדיבור רגיל נשמע ישראלי מצוי, אך כשפנה לתפילות חזר לגלות... ועשרות שנים לאחור... למה???

לאחר סיום "הסידורים", קניית אביזרי ציור, בחנות מקצועית שמצאנו בגוגל (מה הינו עושים בלעדיו) וארוחת צהרים במסעדה איכותית, הארוחה הייתה איכותית וטעימה, מיהרנו לתפוס את מקומותינו ברכבת לקאנדי, שוב עברנו את שלוש שעות הטלטולים, בשב"כ בטח היו יודעים איך לנצל את הטלטולים... ישבנו בצד השני, מהצד בו הגענו לקולומבו, כך שקיבלנו באותו כרטיס השלמה של הנוף לשני צדדי הרכבת...

לקאנדי הגענו עם רדת החשיכה ונהגי טריווילר זריזים ניסו לשכנע אותנו שבשעה כזו כבר אין אוטובוסים לדלטוטה... כמובן שטות מוחלטת ובמרחק 300 מ' מהם, בתחנת האוטובוסים המרכזית, יצאו גם יצאו בהפרש של 20-30 דקות אחד מהשני האוטובוסים לדלטוטה. לא חסר קהל נוסעים לציר המשובש שנמשך כשעה וחצי ולאורכו כפרים רבים שאת רובם אי אפשר כלל לראות בתוך מסתור היער המקיף אותם.

בסוף, לאחר תוספת דרך של עוד 3-4 ק"מ, בטוקטוק ממרכז דלטוטה לוינדלופט ריטריט הגענו בשעה טובה לפסגה חשופת הרוחות שהייתה ביתנו בעת הזאת.

בבוקר חזרנו לפרויקטים שלנו עיינה לציור התוויות למוצרים ואני להשלמת פרויקט החדר האחורי…

בהמשך הבוקר, הביאו לידיעתנו שהסוף השבוע החדר שלנו צריך להצטרף לשאר חדרי המלון לאירוח אורחים אמתיים כי התפוסה לסוף השבוע מרקיעה למלוא הקיבולת של המלון, 8 חדרים וצריך שאנחנו נעבור ללילה אחד למקום לינה אחר. על הפרק האפשרויות: מלון מקומי בדלטוטה או מרכז ריטריטים בודהיסטי בכפר שכן...

אנחנו חשבנו שזו הזדמנות לצאת לטיול של יומיים למקומות שטרם הספקנו לבקר. כפר בני ודה ליד העיירה מההיאנגאנה (Mahiyangana) המרוחקת כ-100 ק"מ מדלטוטה ובבית היתומים לפילים פינוואלה ליד העיירה קאגלה המרוחקת מקאנדי כשעה נסיעה. סוג של מסלול מעגלי, כשסוגרים מקאנדי חזרה לדלטוטה.

על הטיול לבני הודה ובית היתומים לפילים בחלק ב' של פרק 8 ....