פרק 6 – חלק א'
הטיול עם טמיר 30.8.15 עד 3.9.15
יומיים ערכנו היכרות עם קאנדי, יום בסביבה הקרובה ויום באתרים בתוך העיר. נסענו לראות מקדשים בודהיסטים יפים ומיוחדים מחוץ לעיר, אל תכעסו אבל השמות לא התיישבו לי טוב בראש והתאדו... כך שהראשון היה מקדש בין כ- 2500 שנה עם עמודי עץ מגולפים משהו מדהים, לחשוב שאם לא היה החורבן אולי כזה יופי היה מנת חלקה של ירושלים.
בשטח המקדש מדריכים בעלי חזקה ולמדריך מבחוץ אסור להיכנס, זו דרכם של המקומיים למגנט כמה רופי מהכיסים של התייר המבקר. המקדש האחר יושב על הר וכל השטח מסביב שייך לו, הכפריים השכנים מעבדים את השטחים, כאן ראינו איסוף אורז וכאריסים טובים מעבירים את חצי היבול למקדש.
הם כמובן לא רואים בזה ניצול אלא מודים לאפשרות להתפרנס, מהחצי נותר. המקדש בנוי על סלע בראשיתי ומנהרה חצובה בו שאפשרה מילוט או הכנסת ציוד.
תה היא התעשייה החקלאית החשובה ביותר בסרי לנקה, באזורים ענקיים בוראו יערות הגשם לפני 150-200 שנה ונשתלו מטעי קפה הללו נפגעו ממזיק כל שהוא ובמקומם הביא ג'ימס טילור (James Taylor) את התה, המטע המסחרי הראשון ניטע ב- 1867 והפך אותו ללהיט. צילון שהייתה ידוע בקפה שלה שינתה כיוון והפכה לאסם התה העולמי. התנאים בהרים (היל קאנטרי), הגובה, הטמפרטורה המדרונות הקרקע היו התנאים האופטימליים לתה. כל השאר היסטוריה.
בתחילה ביקרנו במטע תה. נציגת המשפחה המנהלת את המטע, עבור בעלי האחוזה, ערכה לנו סיור במטע (נראה שבגלל קרבתם לעיר הם מתפרנסים יותר מתיירים מאשר מהתה) הם מטפלים במטע, קוטפים את עלי התה, אותם יש לקטוף רק מצמיחה חדשה וטרייה, כפי שהסבירה לנו המדריכת המקומית, עלים בוגרים לא מתאימים ליצור התה.
מכאן ירדנו למפעל.
מפעל תה בפרברי קאנדי, הדרכה מטעם מרכז המבקרים של המפעל, כמו במפעלים רבים גם בארצנו הקטנטונת, יפיפה מקומית מסבירה על תהליך עיבוד עלי התה עורכת לנו סיבוב לפי תהליך הייצור, מיון, ייבוש, חיתוך, מיון ואריזה. כיבדו אותנו בקנקן תה גדול ממנו שתינו לרוויה…
ביום השני ביקרנו במקדש השן הקדוש, אלפי מבקרים מקומיים ותיירים רבים. כאמור האמונה היא כי במקום שמורה שן של בודהה. רבים מבאי הפסטיבל עורכים ביקור במקדש בכדי לראות את המקום בו שמורה השן הקדושה.
פסטיבל הפרה הרה שאת הלילה האחרון שלו, בליל ירח מלא, ראינו לפני 2 לילות, הינו המועד החשוב ביותר בלוח השנה הבודהיסטי בסרי לנקה ואלפים באים מכל רחבי סרי לנקה ומנצלים את ההזדמנות גם לביקור במקדש החשוב ביותר באי, על כן המקום היה צפוף במיוחד באותו יום. כמובן מלבד תיירים רבים שבאים לראות את אירועי הפסטיבל ובעיקר כמונו את מצעד הלילה האחרון.
לאחר ביקור המעייף במקדש יצאנו למלא את הריאות באוויר טוב בגנים הבוטניים הנמצאים במרכז העיר מאז ימי ממלכת קאנדי ומהווים אטרקציה בסוגי העצים והצמחים השונים, חממת סחלבים מדהימה, לדעתנו גולת הכותרת, עם עשרות סוגים וצבעי פרחים מרהיבים.
עם בוקר התחלנו את הטיול הגדול סובב מרכז סרילנקה, אך בטרם יצאנו ממש לדרך התעכבנו במקדש גדול וחשוב, לקסמן המדריך והנהג, אשר שיבשנו את שמו לסוסיתא, ביקשו וקיבלו את בירכת הדרך במקדש.
אגב כך ראינו אוטובוסים מלאי אנשים עוצרים לרגע הנהג יורד לתרום בתיבת תרומה בכניסה לחצר המקדש, והאוטובוס ממשיך לדרכו כאילו כלום. מאוחר יותר שנסענו באוטובוסים ראינו אנשים קמים מהמושב כשעוברים ליד מקדש, לכבד את השוכן במקדש, וחוזרים לשבת כשמתרחקים.
סוף סוף יצאנו דרומה, היעד המוצהר אדמס פיק. פסגה בגובה 2243 מטר מעל פני הים ומהווה מקום קדוש לדתות רבות עם האמונה שהאדם הראשון, אלוהים, בודהה, דרכו במקום בגלל סלע בצורת עקבת אדם המצוי בראש ההר.
ההר מיוחד בתלילותו הרבה בעיקר בבמאות המטרים האחרונים של הטיפוס.
מקובל להעפיל להר מחצי הלילה, כ- 4 שעות הליכה קשות מאוד עם 5500 מדרגות, כל זאת בכדי לצפות בזריחה עם שחר, וגם להימנע מהחום והלחות המרובים במהלך היום.
בעונת העלייה לרגל הדרך מוארת בשרשרת מנורות אך אנחנו הגענו מחוץ לעונה. השכמנו במלון מקומי ב- 1:30 אחר חצות והתחלנו את דרכנו ב- 2:00 עם מורה דרך מקומי ופנסים ביד. כמונו היו עוד כמה קבוצות סה"כ כמה עשרות אנשים בעיקר תיירים.
אחרי כשעתיים כשהתלילות הולכת וגוברת ואתה הקושי לשרירי הרגלים ולנשימה, החלטנו שהבנו את הפרינציפ והחלטנו לעצור. טמיר המשיך עם מורה הדרך, עלו עוד כמה מאות מטרים ועצרו, חזרו על עקבותיהם אלינו, ירדנו יחד עד התחנה האחרונה בה אפשר לקנות משקה, שם עצרנו וחיכינו לזריחה היפיפייה, אותה הנצחנו מגובה של כשליש הדרך.
לא נעים להפסיק משימה באמצע אבל המשך החיים חשוב יותר מהטיפוס עד הפסגה. אתכם הסליחה!
בדרך למטה גם התאפשר לצלם מעט מהמדרגות ומן הנוף הסובב את הדרך למעלה/למטה.
באותה נשימה בדרך למטה ביקרנו נזיר יפני המתבודד במנזר של זרם בודהיסטי יפני, מקום יפיפה ומרשים,
בעצם הקדמתי את המאוחר, לאחר היציאה מקאנדי הדרך עברה באזור כפרי מצד אחד חקלאות מסורתית, חריש עם שוורים ממש ליד השכן מעבד עם מכשיר ממונע מובל יד, בארץ נקרא אגריה ומעבדים בעזרתו בתוך חממות כשאין אפשרות להיכנס עם טרקטור. בתים מצד אחד וילות ענקיות ומצד שני האריסים כניראה בבתים מאוד פשוטים עד חושות...
בדרך להפתעתנו הסתבר שאנחנו עומדים לעשות רפטינג דרגה 3 בנהר המוליך את מימיו במורד ההרים. הנהר קלניה גאנגה (Kalani Ganga River) הזורם דרך העיירה קיטולגאלה (Kitulgala) באמצעות מועדון ראפטינג מקומי ((Adventure Ganga River הסתבר שבקטע המסוים הזה צולמו קטעים מהסרט הגשר על הנהר קווי.
מקובל וכך גם אנחנו ידענו שהסרט צולם על הנהר קווי בתאילנד, אבל מסתבר שכאן על הנהר הזה הוקם הגשר ופוצץ בסרט, את שרידי היסודות שלו, או לפחות כך טוענים המקומיים, ראינו על הגדה משמאל, ליד גשר ביילי שהבריטים הקימו וגשר תלוי להולכי רגל הקיים במקום לשימושם של המקומיים עד היום.
בקטע של כ- 5-6 ק"מ אותו עברנו בחתירה במשוט אישי או בעזרת הזרם החזק, יש 7 רפידס, (rapids - אשדות),
חלקם קלים אחרים מאתגרים, איך לא לעוף למים. פקודות קדימה, אחורה, לנוח ולרדת לסירה ליוו אותנו כשאנחנו מלמדים את מדריך הרפטינג את המילה העברית לכל פקודה והוא אכן השתמש בהן. בקטע האחרון הנהר נרגע וירדנו לשחות במים הקרים.
את הראפטינג עשינו לפני ההגעה לאדמס פיק, (אם הצלחתי לבלבל אתכם עם מה קדם למה...)
לאחר הסיום באדמס פיק וספיחיו, הליכת הלילה וארוחת בוקר טובה, המשכנו עלפי התוכנית שהתווה מדריכנו לאקסמן, ביקרנו במפלים גבוהים בנופי ארץ התה ויערות גשם. ראינו את הכפרים העניים בהם חיים כבר כמה דורות של קוטפי תה בני העם הטמילי אשר הובאו במאה ה- 19 מדרום הודו במיוחד למטרה זו. בעצם מאז הם חיים ב”מחנות עבודה”, בפחונים כמעט ולא התקדמו אל מחוץ לאחוזות התה. עניים מרודים.
נסענו לעיר נוארה אלייה שהייתה בסיס היציאה למחרת בבוקר להוטון נשיונל פארק, (Horton Plains National Park) פארק ענק שהאטרקציה שלו נקראת "סוף העולם" (World's End""). לאחר הליכה של כשעה וחצי יוצאים מתוך היער למצוק הגבוה מהעמק תחתיו בכ- 1000 מטר.
מהעבר השני של העמק בו פזורים כמה כפרים קטנים מתנשאים הרים גבוהים מהרמה עליה ממוקם הוטון פארק. אכן מראה מרשים, אבל לדעתנו ההגדרה כ"סוף העולם" "גדולה עליו".
למחרת במקום שנקרא האפוטאלה Haputae)) התגלה לנו מקום שהיינו מכתירים אותו כ"סוף העולם", אם היה תלוי בנו... מבחינת נתוני מרחב הנוף והפרשי הגבהים מהמצוק לנוף האין סופי, יותר מ-180 מעלות ועשרות ק"מ למרחק. אבל זה מחר.
בהוטון פארק חיים איילים עצלים שאינם מתרגשים מהתיירים הרבים, רבים מאוד, משפחות שלמות, כפרים שלמים באים באוטובוסים וצועדים בשביל היפה מאבן חול צבעונית בתוך היער ל"סוף העולם". לטאות דמויות זיקית בצבעים ירוק וכחול, צפרדעים, ציפורים חזירי בר וכנראה חיות טרף שברעש המבקרים הרבים לא מראות את פניהם ברבים... עקבות ראינו…
הדרך חזרה מהפארק עברה דרך נוארה אלייה עיירת נופש, בה עברנו את הלילה האחרון, עם אגם ובתי מלון רבים לצד העורף הכפרי ותעשיית החלב היוצא לשוק תחת המותג היילנד HighLand גידול בקר לחלב וחקלאות אינטנסיבית של גידולי גן ירק.
פגשנו כפרים ועיירות בהם חיים בערבוב זמנים במאה ה- 21 ו- 200 שנה קודם, עוסקים בחקלאות זעירה, מעבדים חלקות שדה של ירקות שונים, תירס, אבטיחים, מטעי בננות, קוקוס, פירות אקזוטיים שונים, אננס, פסיפלורה ועוד...
השילוב בין הקידמה, ייצור החשמל באנרגיית הרוח, תקשורת, רכב חדיש, (בצד רכבים ישנים שעדיין נעים על הכבישים). חנויות ובהם מכל טוב המאה ה- 21, בעוד מצד שני מבשלים על מדורות, מקוששים זרדים ביער, מעבדים שדות עם שוורים, מתקלחים ומכבסים בנהר או ליד זרמי מים טבעיים בהרים.
ארץ מתפתחת.
בתים שנראים המלה האחרונה בארכיטקטורה עם גינות מפוארות אל מול חושות מבוץ, או צריפי עץ ופח. הניגודיות הזו מדהימה ומרשימה.
יחד עם זאת מרשים לראות את בתי הספר בכל מקום ילדים בתלבושת לבנה, נקיים ומסודרים, הולכים בבוקר או חוזרים בצהרים הביתה. פגשנו בדרך מכללות ואוניברסיטאות ביניהם השלישית בגודלה במזרח הרחוק. כך נראה שסרי לנקה הולכת להשתנות במהלך המאה הנוכחית.…
להאפוטאלה, הגענו אחה"צ גשום למלון על המצוק שענן מכסה את הנוף המדהים למרחקים שרק בלילה לאחר שהתבהר ראינו את האורות המרצדים במרחקים, אבל בבוקר, בבוקר, התגלו המרחבים הפתוחים, "סוף העולם"....
המשך יבוא..…
בחלק ב' של פרק 6….
