קגאן
שעת ערב בקגאן (Kagan), מרבית נוסעי הרכבת עזבו את המקום, נהגי מוניות בודדים חיכו לנוסעים. הזיעה שהצטברה במשך חמש השעות עשתה את שלה, מחשבה אחת עברה במוחי- מקלחת, שתסיר מעליי את הזיעה. בית המלון היחיד בסביבה נמצא לא רחוק מתחנת הרכבת. בפתח המלון לא נכח אף אחד. צעיר אוזבקי שצעד מאחורי נעלם לתוך אחד החדרים וחזר עם בחורה רוסיה. שניהם סימנו לי לבוא איתם. "היום לישון? פספורט, פספורט" היא הושיטה את ידה ואני הושטתי לה את הדרכון. היא החלה במלאכת הרישום, רושמת בקפידה את כל הפרטים: שם, מספר דרכון וכן הלאה. ילדה קטנה כבת חמש נכנסה לחדר, הביטה בי, ויצאה. אישה מבוגרת נכנסה לחדר ושאלה- "אות קודא תי- (מאיפה את)"? "ישראל"- השבתי. "תי אודנה (את לבד)"? "דה, צ`אי (כן, תה)"? -השבתי בגרון ניחר מצמא. דה דה (כן, כן)" היא השיבה ויצאה מהחדר. לאחר כמה דקות חזרה עם קנקן תה. לגמתי בשקיקה את התה, מקשיבה לשיחה הלא מובנת בין הצעיר האוזבקי לבין הבחורה.
בקומה השניה נמצאים חדרי המלון, בלובי המלון צפו בטלוויזיה מספר אוזבקים. "ז`רקו (חם)"- אמרה המארחת שלי, וכדרך לאמת זאת פתחה את חלוני. רוח חמה נשבה והחלון חרק. בין לסבול מהחום או לשמוע את החלון החורק, העדפתי את האפשרות השניה. נשארתי לבדי בחדר, תולה את בגדיי לייבוש, כשלפתע נכנס אותו בחור אוזבקי לחדר אוחז בידו בקבוק פנטה. הוא התישב על מיטתי. "זפטרה (מחר) בוכרה"?-" את ואני נו פרובלמה מליצה (משטרה), אדין (לבד) פרובלמה". ביקשתי ממנו לעזוב את חדרי, אך ללא הועיל, כמו תקליט שבור הוא שב וחזר- "בוכרה את ואני, נו פרובלמה מליצה".
אחזתי בידו, פתחתי את הדלת, "זפטרה, זפטרה" "עכשיו לישון"- אמרתי בכעס. רוח חמה נשבה, החלון חרק והרעש הקשה עליי להירדם. לא ברור כמה שעות ישנתי, אך דפיקות חזקות על דלת חדרי העירו אותי. הדפיקות לא פסקו, ומכיוון שכך -; פתחתי את הדלת. אישה מבוגרת אוזבקית עמדה בפתח הדלת, נכנסה לחדרי, התקרבה אל אדן החלון. "טקסי טקסי"- וסימנה בידה אל מכונית אדומה. לא זכרתי שהזמנתי מונית, אך ארזתי את תרמילי, ומסרתי את מפתח החדר שמחה לעזוב את המלון. שרוכי נעליי לא היו קשורים כהלכה, ולכן לא הספקתי ללכת מרחק רב מהמלון כשמעדתי ונפלתי, מרפקי זב דם. בחור שרכב על אופניו צעק לעברי "אמריקה! אמריקה!" והמשיך בדרכו. בשארית כוחותיי נעמדתי על רגליי, עוצרת את האוטובוס לבוכרה.
נכנסתי דרך הדלת האחורית, מוצאת מקום ישיבה, מניחה את תרמילי ומביטה אל עבר הנוסעים האחרים. נשמתי לרווחה, עד שראיתי את אותו בחור אוזבקי, עולה לאוטובוס, עומד ליד הנהג ונועץ בי מבטים לאורך הנסיעה כולה...
הנסיעה מ-Kagan לבוכרה, נמשכת רבע שעה. הגעתי. ירדתי בתחנה, האחרונה ליד Labi Hourz. עקבותיו של אותו צעיר אוזבקי נעלמו. שאלתי עובר אורח היכן נמצאת הקהילה היהודית. במקרה או שלא במקרה,הוא היה אחד מאנשי הקהילה. "שמי איזק, את מישראל?"
בחור צעיר נוסף התקרב אלינו. "אני ליובה יעקובוב". קיימנו שיחת היכרות קצרה, וקיבלתי הזמנה להתארח בבית משפחתו של ליובה.
בוכרה
שטחה של בוכרה גדול פי 6 משטחה של מדינת ישראל. המחוז הינו חלק מהמדבר האדום- Kiziklum. בוכרה העיר נוסדה לפני יותר מאלפיים וחמש מאות שנה ובזמנים שונים כונתה בשמות שונים: Numiskar, madanjat Fakhrs ו- Vikhara. העיר העתיקה בנויה סביב מצודה כשהבתים בנויים בצפיפות בסמטאות המפותלות. במאה ה-9 בוכרה הפכה למרכז חשוב ובין המפורסמים שבאנשיה היו הרופא והמדען אבן סנא, המשורר רודאקי ופירודוס. בימים הביניים היתה בוכרה לאחד המרכזים הדתיים החשובים באסיה ונבנו בה מסגדים ומדרסים רבים. כיום חיים בעיר כ- 200,000 תושבים השומרים על ההיסטוריה ועל המסגדים.
הרובע היהודי נקרא "מחאלה" ובתים בו בנויים זה ליד זה בתוך הסמטאות הצפופות. ברובע מתגוררות 150 משפחות. ישנו בית ספר יהודי אחד, גן ילדים ושני בתי כנסת. מרבית מיהודי בוכרה חפצים לעזוב את המקום, חלקם עוזבים לארצות הברית וחלקם עולים לישראל.
יום חמישי, וההכנות לשבת היו בעיצומן. משפחת יעקובוב אירחה אותי למרות האיסור לארח. מכוניתו האדומה של ליובה שעל חלקה האחורי תלוי שלט "נהג חדש" חנתה מרחק הליכה קצר מהבית. אחיו הגדול של ליובה, סבטה, ואני נכנסנו למכונית כדי לצאת לשוטט בעיר.
שמחתי שנפלה בחלקי הזכות לשהות אצל משפחה יהודית בבוכרה. מספר ימים התארחתי אצל משפחת יעקובוב, הכרתי את אנשי הקהילה היהודית, ביקרתי בבית הכנסת, בבית הספר, ובגן הילדים.
אחד האתרים המרשימים בעיר הוא מגדל Kalon . זהו מינרט שנבנה בשנת 1127 ונחשב לאחד המבנים הגבוהים ביותר במרכז אסיה. 42 מטר גובהו ובשל כך שימש נקודת תצפית והאמיר נהג להשליך פושעים ממרומי המגדל עד שהרוסים אסרו זאת.
ליד המינרט ישנו מסגד מרשים ביופיו. הדקורציה והצבעים כחול ותכלת יוצרים מחזה עוצר נשימה.
לא רחוק משם, ישנו Min Aral Medrasse המעוטר בצבע כחול עם כיתובי בערבית ועם צורות גיאומטריות. המקום שימש כבית ספר איסמלמי וכבית תפילה. בין המבנים פזורות חנויות מזכרות לממכר שטחים, מפות שולחן, בגדים מסורתיים, כובעים אוזבקים ועוד. ראיתי שם גם אישה מקומית טווה שטיחים וללא ספק זו מלאכת יד קשה.
המשכנו לטייל ברגל ברחובות העיר העתיקה ולסיום הלכנו לארמון החורף של האמיר. בשנת 1920 נהרס הארמון בידי הרוסים וכיום משמש המבנה בעיקר כמוזיאון בו נמצא כסאו של האמיר, פריטי מלבושיו, כלי נגינה שונים, ספרים ישנים והסמל "חמש" לאורך כל הדרך- המסמל את חמשת הדברים הבאים: אללה, מוחמד, ראמאדן, מכה ומתן צדקה. במתחם יש גם מסגד מהמאה ה- 17 וארמון נוסף בו התגוררו נשותיו של האמיר. הכניסה לארמון בנויה בשיפוע שנועד להקשות על אויבים לחדור פנימה. מהקומה העליונה ניתן לערוך תצפית.
בדרך חזרה חלפנו על פני בריכת אבן Lybai House שבה היו נפגשים לשתות כוס תה. אח"כ חזרנו לביתו של לובה. זו היתה ההזדמנות להיוודע לראשונה לילדיו של סבטה- אישתו של אדי, בנו הקטן בן הארבעה חודשים- חזקיה, ובתו פאינה בת השנה וחצי.
אחותו של לובה הבטיחה לקחת אותי לשיעור עברית המתקיים בבית הכנסת. פעם בשבוע מתכנסים הגברים והנשים לשעור עברית ולשעור מסורת. הקבוצות מחולקות לפי גילאים- קבוצת מבוגרים וקבוצת צעירים, נשים וגברים לחוד. ימי ראשון-חמישי מוקדשים ללימוד עברית ומסורת. בתחילה ביקרנו בכיתת לימוד של נשים מבוגרות שקראו בקול רם קטעים מספר התפילה.
כשהן קלטו אותי הו איבדו את הריכוז והתמקדו בי. אחת מהן שאלה: "את מישראל?" , "ספרי על עצמך" אמרה אחרת, ואחרות שאלו :" את נשואה?" , "יש כאן בחורים רווקים" הוסיפה אחת הנשים. הרגשתי נבוכה. כולם שאלו מהיכן אני בארץ, ורצו לדעת מה הסיבה לבואי לבוכרה. קבוצת נשים נוספת קיבלה שיעור במסורת. הנשים בכיתה נפנפו בניירות על מנת להקל על החום הכבד וגם כאן נשאלתי למצבי המשפחתי....
את מירה ניסנוב פגשתי בדרכה לשיעור שאליו מיהרה גם סבטה. מירה, מלמדת כבר עשר שנים עברית. היא מעולם לא למדה עברית אך עושה מלאכתה נאמנה. "אני מלמדת עברית מאז הפנסיה. עברתי הכשרה בירושלים במשך חמישה שבועות ואז שאלו אותי אם אני רוצה ללמד עברית ומאז בעצם אני מלמדת בבוקר ובערב בבתי הספר". מירה הגבירה את צעדיה. "אני מאחרת לשיעור" אמרה. כעשרים נערות חיכו לה בשקיקה כי אין חובה לבוא. מרבית מיהודי בוכרה מדברים עברית ורוצים ללמוד.
אני מביאה לכם קטע כיצד מתנהל לו שיעור דקדוק- בנושא בנין פיעל: שיחת נשים: אישה א`: לבן שלי אין מזל. מסכן. אשתו לא עושה כלום . היא לא מבשלת, לא מכבסת את הבגדים, לא מגהצת אותם, לא מסדרת את הבית ולא מתקנת את בגד הילדים. היא גם לא מטפלת בילדים, לא מחנכת אותם, לא משחקת איתם ולא מטיילת איתם. הוא עושה הכל והיא רק מבלה". כל נערה בתורה ענתה על שאלה מתוך החוברת, אח"כ הן קראו קטע נוסף- "הדודה ברטה והדיאטה" והכל מתוך ספרים ראשונים, משרד החינוך, תשנ"א מקרא ללומד המתקדם. שעה תמימה נמשך השיעור ולאחריה התפרזו כולם אל ביתם.
למחרת היום, יום שישי נסענו אימו של לובה, איזק (בחור בשנות העשרים לחייו) ואני לביקור בארמון הקיץ של האמיר של בוכרה. כיום משמש הארמון כמוזיאון ובו ניתן לראות מתנות שקיבל מסין ומרוסיה, כלי נגינה, בגדים מסורתיים, שטיחים, ועוד. יש בארמון חדר משחקים ובריכה בחצר. בדרך לארמון ביקרנו בביתו של איזק, שהזמין אותי לביתו. בבית, אימו ואחותו פרקו את המזוודות. "הבוקר הגענו מטשקנט" אמרה לי אימו בעודה מגישה תה ועוגיות.
ביתו של איזק מיוחד. על הקירות כתובות בעברית הלקוחות מסידור תפילה. רובם בצבע כחול ולבן עם עיטורים מרשימים. אחד הכתובים הוא "בן פורת יוסף..." , כיתוב אחר הוא השנה בה נבנה הבית -; תרס"א (בחישוב מהיר 1901). "זה ביתו של סבי" הסביר לי איזק. "אני נוסע לארצות הברית. אחותי גרה שם, אולי אמצא עבודה כספר... "
אחרי הביקור במוזיאון חזרנו אל הבית ומכיוון שהיה זה יום שישי ציפתה לנו מלאכה רבה -; לבשל ולנקות את הבית והחצר לכבוד יום השבת. אימו של לובה הכינה פלוף- מאכל בוכרי הכולל אורז עם בשר וגזר, סלט וסמסה. סמסה הינו מאפה ממולא בבשר שאותו למדתי להכין. (לאניני הטעם שביניכם הנה המתכון: החומרים הדרושים לבצק: 1 ק"ג קמח, מים, כפית מלח, כף סוכר ושמרים. מערבבים הכל עד שמקבלים עיסה. מכסים ושמים במקרר כשעתיים. מילוי: ½ ק"ג בשר, ½ ק"ג בצל, 1 כפית מלח. מערבבים הכל. מהבצק יש ליצור עגולים ולשמים באמצע את המילוי. סוגרים בצורת משולש. מורחים בביצה ומכניסים לתנור בערך לעשרים דקות. בתאבון).
ערב שבת. גרישה, אביו של לובה, ערך קידוש ולאחר מכן יצאתי לאחד מבתי הכנסת בעיר. כשחזרנו אל הבית, לובה קידש על היין, ברך ברכת המזון ואז סעדנו את ליבנו בארוחה דשנה ולאחריה יצאנו לטייל בעיר. בעיר הרבה מזרקות וילדים אוזבקים המציגים את מרכולתם- גרעינים, ממתקים וסיגריות. "ביום שבת בצהריים נלך לבני עקיבא, את רוצה לבוא?". "בטח"- השבתי.
למחרת, בשבת בצהריים הוזמנו לבקר בבית דודתה של סבטה, מורה לאנגלית שקיבלה את פניי בחמימות ובסבר פנים יפות. משם המשכנו לבני עקיבא. "פעם קראו למקום בני עקיבא. כיום הסוכנות מפעילה את המקום". ארבע מדריכות נכחו במקום וביחד המתנו לילדים. היו שתי קבוצות: קבוצת נערים בני 14 ו-15 וקבוצת ילדים בני 6 ו-7.
קבוצת הבוגרים ישבה במעגל וניסתה לדון במצב בארץ ישראל, דיברו על הפיגוע הנורא בדיסקוטק- השיחה נערכה ברוסית. מהחדר השני נשמעו צעקות. הילדים בני ה-6 וה- 7 חולקו לשתי קבוצות: קבוצת "פורים" וקבוצת "פסח". סבטה ושתי מדריכות אחרות בחנו את ידיעותיהם בחגי ישראל. למשל, באיזה חודש עיברי חל חג הפסח. הבוגרים המשיכו בדיון, לא הבנתי את שיחתם שנערכה בשפה הרוסית ולכן חזרתי לחדר הצעירים. המורל של קבוצת פורים היה גבוה וניצחונם כבר היה נראה מובטח אך בסיומה של התחרות הוכרז תיקו ולסיום הפעילות, הילדים שיחקו מספר משחקי חברה. בחדר השני קבוצת הבוגרים סיכמה את דיוניה והפעילות הופסקה- הגיע זמן מנחה. אשר- בחור ישראלי שהגיע לביקור נכח גם הוא בפעולות.
בשבילי לחזור לבוכרה זה טיול שורשים.
הערב ירד על בוכרה וכוכבים נראו בשמים- "...המבדיל בין קודש לחול". מוצאי שבת קודש. כמעט כל יהדות בוכרה מתאספת בכיכר בה מזרקות ורוח קרירה מנשבת. משתתפים בקריוקי, או ממתינים לצלמי רחוב שיצלמו אותם על רקע של פרחים צבעוניים, בובות וכיד הדמיון הטובה. הצטערתי שהשבת עברה כל כך מהר, נעמה לי חברתם של משפחת יעקובוב, קהילת יהודי בוכרה קיבלה אותי בחמימות, מחר כבר אהיה בדרכי לסמרקנד, נשאר לי עוד חצי יום בבוכרה.
