חופים באורוגוואי ואיים בברזיל

רועי מכיר מקומות חדשים באורוגוואי, מבלה עם ישראלים בברזיל ומטייל ב'אי הדבש'.
רועי גמר
|
מפה
תמונה ראשית עבור: חופים באורוגוואי ואיים בברזיל

הכרות עם אורוגוואי

חוצים את הנהר החום: יש אנשים שמגיעים לדרום אמריקה עם תוכנית בנויה, לפי דקות, מה הם הולכים לעשות. יש אנשים שנוחתים כאן ולא מבינים למה כשהם מדברים אנגלית אף אחד לא עונה, ואז אומרים לעצמם, שהם יפנו שמאל מנמל התעופה. שם כבר יראו. כל השאר נמצאים בטווח שבין שני אלה. גם אנחנו. אנחנו מתכננים פחות או יותר חודש קדימה מה בערך אנחנו עומדים לעשות. פלוס מינוס. מתישהו. ויש לנו גם את הנתיב הכללי של סדר המדינות שלפיו אנחנו נעים. הכל בגדול נתון לשינויים. כמו אורוגוואי למשל, שבכלל לא תכננו להגיע אליה, כשיצאנו מהארץ, והנה אנחנו נמצאים על סיפון ספינה שחוצה את ה-Rio de la Plata החום והמגעיל, שיותר מזכיר ים מאשר נהר. מתישהו לאורך שלוש שעות החציה, הצצנו קצת במדריכים ושילבנו עם עצות שקיבלנו בבואנוס ומצאנו את עצמנו שוב פעם משנים את המסלול. החלטנו שבמקום לחזור לארגנטינה ומשם להגיע למפלי האיגוואסו, נמשיך לאורך החוף, לתוך דרום ברזיל ומשם נגיע ונחזור לארגנטינה. יותר הגיוני ויותר מעניין. וככה היה. שלא תגידו שאנחנו מקובעים...

אורוגוואי: Colonia del Sacramento הוא מסוג אותם מקומות  בהם אני אוכל את הלב שהחברה שלי לא איתי. זאת עיירה קטנה, חמודה ומאוד רומנטית (חוץ מ"הים" החום שהורס הכל). כולה ירוקה עם בניינים צבעוניים סטייל יוון וסמטאות שמרוצפות באבן שחורה. המקום שונה לחלוטין מבואנוס הרועשת מלאת העשן. אחרי שהתחרנו נגד שאר יורדי המעבורת בתחרות "מצא את מלונך" (וניצחנו עם מלון נחמד מעל חצר פנימית), יצאנו קצת לסייר בעיר. את המפסידים בתחרות ראינו מסתובבים בעיר שעות אחר כך. גם בתור לבנקומט, שוב פעם כסף חדש. חזרתי במוחי זמן מה אחורה, לסוף הקרטרה אוסטרל, איפה שלראשונה נתקלנו בפזו הארגנטינאי, אחרי שהתרגלנו לזה הצ`יליאני, ועכשיו שוב כל הבלאגן הזה. אבל השתפרנו בחשבון, אז היה לנו יותר קל. העיר עצמה, כפי שכבר ציינתי, מאוד חביבה, אם כי טיפה משעממת. אחר הצהריים אחד בעיר, עם קצת הליכה, מוזיאון וטיפוס למגדלור המשוחזר (ים חום עם קצה באופק) הספיק לנו בהחלט. למחרת בבוקר כבר נסענו ל-Montevideo, בירת הממלכה.

בואם של הנרקו-מאטים: האורגוואים (או אורוגוושוס, כפי שהם קוראים לעצמם) הם עם מאוד אדיב ונחמד, אבל יש להם בעיה אחת... התמכרות קשה למאטה. אותו תה עשבים מריר ששותים בכל רחבי היבשת. עכשיו, אם שמעתם שבארגנטינה מכורים למאטה, אז זה לא מגרד את הרף שאליו הגיעו האורוגוואים. בכל מקום באורוגוואי רואים אנשים הולכים ברחוב עם כוס מאטה עמוסה בעשב, קש הכסף הקדוש, וטרמוס תקוע מתחת לבית השחי. אנחנו קוראים לזה הנרקומאטים. מונטוידאו היתה עמוסה בהם. לצערי היא גם היתה עמוסה בהומלסים וילדים מסכנים מקבצי נדבות. נתתי לעצמנו ציון של 10, על הכניסה המוצלחת לתוך העיר מתוך תחנת האוטובוס ומציאת מלון זול וטוב בזמן קצר מבלי להישדד. על אף שאורוגוואי נחשבת לארץ מאוד בטוחה, מונטווידאו יוצאת דופן וכבר שנכנסנו למלון הראו לנו בדיוק איפה להסתובב ואיפה לא, ומתי. כל אותו אחרי צהריים פשוט לא עשינו כלום. סתם ישנו ובערב, כראוי לערב שבת, יצאנו לאזור הפאבים של העיר ונהנינו מקצת בירה והופעה חיה של להקת קווארים של רוק מקומי.

משהו חסר: יום המחרת היה היום שלנו לתור את מונטוידאו. כיאה ליום ראשון העיר היתה מתה לחלוטין, אבל נראה לי שגם באמצע השבוע הבניינים הישנים שלה, לאורך שדרת ה-18 ביולי והעיר העתיקה הידועה לשמצה, לא היו מעניינים אותנו יותר מדי. היה לנו משעמם שם, נקודה. אבל זה לא היה רק המקום. התחלנו לתהות בינינו לבין עצמנו מה חסר. אנחנו מטיילים כבר שלושה חודשים (כמעט) ומאז שעזבנו את קורדובה, אנחנו מרגישים שמשהו חסר לנו. קוראים לזה חברה. אמנם מאוד כיף להיות אחד עם השני, אבל אנחנו כבר מכירים כל כך הרבה שנים וכל כך טוב שזה כבר נהיה קצת משעמם. ומאז שעזבנו את קורדובה אנחנו פשוט לבד. עם הקהל האירופאי באכסניה בבאונוס איירס לא ממש נהנינו. ובלי קשר לאנגלית (אני דובר אנגלית שוטפת משנים שגרתי בדרום אפריקה, אבל לברוך קצת קשה עם האנגלית) האנשים שם לא היו משהו. וכבר מתחיל להמאס לנו לחלוטין מהלבד הזה ואורוגוואי לא ספקה נקודות של אור. בקושי ראינו כאן תיירים גרינגוס. התחלנו לתהות האם טעינו כשנכנסנו לאורוגוואי. היעד הבא שלנו, Punta del Diablo עמד להוכיח אחרת.

שלווה: התלבטתי הרבה עם עצמי אם לחשוף את המקום הזה. הוא על סף שלמות ואחד המקומות הכי כיפים ושלווים שהיינו בהם עד כה. לדעתי שווה להגיע לאורוגוואי רק בשביל המקום הזה. Punta del Diablo, כפר דייגים/נופש בקצה העולם עם חופים אינסופיים מבודדים, חולות ודיונות זהובים, יערות וג`ונגלים, אנשים חביבים וים כחול וסוער.

אבל נגיע לכל זה בהמשך... נתחיל במריאנה, צרפתיה ג`ינג`ית שישבה לידי בנסיעה ממונטוידאו. טעיתי וחשבתי שהיא בכלל מקומית כי היא התחילה לדבר איתי בספרדית וכיוון שמלבד צרפתית זו השפה היחידה שהיא ידעה, המשכנו את השיחה בספרדית. בכל מקרה, עד סוף הנסיעה החלטנו לנסות למצוא קבינה משותפת כדי להוזיל עלויות. האוטובוס הגיע לכפר באור אחרון ממש. איתנו ירדו מהאוטובוס גם שתי סקוטיות (קלי וג`ן) ואיכשהו מצאנו את עצמנו, כל החבורה, הולכים לראות איזה קבינה בבעלות בעל הסופר המקומי. לצערנו קלי וג`ן היו קצת מפונקות וזה לא היה מספיק נקי לטעמן. גם הרעיון להצטרף לחדר עם שלושה אנשים לא מוכרים לא בדיוק קסם להם. אז חזרנו בחושך לסופרמרקט, שם מריאנה בגדה בנו ומצאה לעצמה חדר עם מישהו אחר שהציע לה להצטרף אליו ואנחנו המשכנו עם קלי וג`ן הנחמדות אך המפונקות, למלון הכי יקר והיחיד שהיה פתוח. שם כבר די נשבר לנו ומסיבה לא ברורה (שילוב של החושך עם עייפות והעובדה שהכפר היה ריק מאדם כמעט) הסכמנו לשלם את המחיר המופקע לחלוטין שבעלת הבית דרשה. בעלת המלון אמרה שאנחנו הישראלים הראשונים שהיא פגשה. אם זה אכן נכון, אז הנה אני חושף בפניכם את אחד המקומות האדירים ביותר שהיינו בהם עד כה בטיול. ואולי בעוד שנה שנתיים זאת תהיה נקודת חובה כמו ה-torres וכו`. למרות שאני מעדיף שלא כי זה יהרוס את כל הקסם של המקום. בערב, ההליכה למסעדה בחושך נתנה לנו רק רמז למה שציפה למחרת. רעש גלים וים שחור, בשילוב עם מליוני כוכבים וצלב הדרום הבולט ביניהם, הוא כל מה שקלטנו לפני שהלכנו לישון.

לתחילת הכתבה

אזור פונטה דל דיאבלו

החוף: הדבר הראשון שעשיתי בבוקר היה לרדת לחוף, בערך 50 מטר מהדלת של החדר שלי. השמש בדיוק זרחה מעל המים והיה מאוד מסנוור אבל עדיין יכלתי לקלוט את רצועת החוף הארוכה והבתולית שהשתרעה מצפון. אחרי שברוך התעורר, יצאנו למצוא מקום אחר להתמקם בו, שלא יגרום לנו לחזור לארץ כמה חודשים לפני המתוכנן. הלכנו לצידו הדרומי של הכפר איפה שממוקמים רוב בתי התושבים באי סדר מוחלט. אחרי כמה הצעות החלטנו להתמקם בבית מקסים עם שתי קומות שבהן היה חדר שינה, סלון, מטבח מקלחת ושירותים, שהוצע לנו בזול. הדבר החשוב ביותר היה המיקום: נוף לים שנמצא במרחק כמה עשרות מטרים. יותר מאוחר יצאנו לכיוון החוך הדרומי. רצועת חוף רחבה עם דיונות עצומות. לקחנו איתנו את המזרוניות ופשוט הלכנו לעשות שנ"צ על החוף. השמש זרחה, הציפורים צייצו והגלים התנפלו על החוף. שלווה מוחלטת ומושלמת. לאחר שעתיים של ספיגת שמש החלטנו לצאת לטיול לאורך החוף. הרגליים גררו אותנו ובסוף הגענו למגדלור אדום עם בית מושלם בקצה המפרץ הדרומי. הדרך היתה נפלאה. המוני צדפים בכל הגדלים והצורות, גלים שמלטפים את הרגליים וחול פרפקט. בערב, מול הים, הדלקנו את הברביקיו ונתנו לכמה סטייקים עסיסיים להיצלות. בקיצר, זה היה פשוט יום מושלם. הכל היה טוב. חשבנו שראינו הכל, אבל האמת היא שלא התחלנו לגרד את הקצה.

המבצר: חמש לפנות בוקר, לא ידענו מאיפה זה הגיע. פתאום סופה, מבול וברקים. הכל חושך. פתאום הבליח ברק ואתה קולט לחלקיק שניה את הים הגועש והסוער. יפהיפה. אי שם בבוקר המוקדם הגשם הפסיק אבל מזג האוויר המעונן גרם לנו לתהות אם להישאר במקום. מזל שנשארנו. בסופו של דבר, אחרי ארוחת הבוקר קלה החלטנו לצאת לטיול לכיוון צפון, לפארק הלאומי היחיד של אורוגוואי- סנטה תרזה. לפי המדריך והמקומיים, ההליכה לאורך החוף עד לפארק מוגדרת קצרה. היא לא- אבל היא מדהימה. התחלנו בבוקר המאוחר ללכת צפונה לאורך החוף, שאחרי איבוד קשר עין עם הכפר, נהיה סלעי משהו, אבל היווה נקודה מעולה לצפייה בעשרות סוגים של ציפורי מים. לאחר הקטע הסלעי הגענו למפרץ שחופו היה מיוער. החול היה מלא בצדפים יפהיפיים וחלקי סרטנים וגם מדוזה אחת. ולא היה שם בן אדם אחד. הכל לעצמך. במרכז המפרץ ראינו בית עם גג אדום מבצבץ מתוך היער.

אחרי קצת הליכה בין עצי אקליפטוס ואורנים הגענו לכפר שהתברר כבסיס צבאי. במהרה הכל השתנה. היער הפך לחצי ג`ונגל מלא בדקלים וסוגי צמחים שונים ומשונים. אבל הנוף היה מקסים ושונה לחלוטין מהמקום בו היינו רק שעה וחצי לפני. היעד שלנו היה מבצר סנטה טרזה (Fortaleza Santa Tereza), שסביבו למעשה בנוי הפארק. הבסיס הצבאי, כפי שבהתברר לנו כעבור כמה ק"מ, היה לחלק מרשת התחזוקה של הפארק. כיוון שלאורוגוואי יש רק פארק לאומי אחד הם לא טרחו להקים רשות פארקים והשאירו את הניהול בידי הצבא. כל אזור מנהלת הפארק שממוקמת באמצע אזור ה"ג`ונגל", מלא בתוכים ירוקים והמון סוגי ציפורים. שלט המפה במקום לא עודד, המבצר היה עדיין רחוק אבל התברר שיש אפשרות לקחת אוטובוס חזרה לכפר. אז המשכנו. הגן הבוטני במקום קטן אבל פשוט יפיפה. עם צמחים טרופיים מאוד יפים ואקוואריומים עם דגים כולל פירינאות, וגם משהו מאוד מוזר שנראה כמו שילוב של סלמנדרה עם עובר של פרה שחי במים. לא ברור לי מה זה היה. אחרי כמה זמן במקום המשכנו הלאה לאורך הכביש כשמצד אחד הג`ונגל /חורשת אקליפטוסים ומצד שני שדה עצום ומישורי עם פרות וכבשים. התוכים הירוקים עפו מסביבנו בלהקות עצומות.

כשני ק"מ צפונה הגענו ל-Parajera, מעין גן חיות חינמי עם ציפורים קופים, בונים ושאר חיות מסכנות בכלובים קטנים. ממש איזור נחמד. המשך הדרך למבצר לקחה אותנו ביער נטול תוכים במעלה גבעה שבראשה המבצר. לצערנו המבצר עצמו היה סגור ונאלצנו להסתפק בלהביט על חומותיו העצומות מבחוץ, שמלבדן גם שטח גדול מלא בצואת סוסים מגן כיום כל המבצר מתיירים פולשים. הסוסים, התגודדו בצורה מצחיקה סביב הפסל של סוס עם כוכב. משעשע למדי. התיישבנו על מדשאה מחוץ לחומות. הרגליים די כאבו כי הלכנו עם סנדלים. ציפינו להליכה קצרה לאורך החוף וקיבלנו בהפוכה. ננדו שהתהלך במקום הבין לליבנו ובא לנחם אותנו. ציפור מוזרה. לא נותר לנו אלא ללכת עד ל-ruta 9, לצאת למישורים החשופים של אורוגוואי ולחכות לאוטובוס. ביום אחד עברנו דיונות, חופים, יערות, ג`ונגלים, ומישורים חשופים. ברוך טוען שהוא שבר את שיא התמונות ליום שלו, ואני מבין גם למה- מקום פשוט נהדר.

העיר החצויה: בבוקר למחרת, באמצע הרחוב הסואן למדי, הסתכלנו לשני הצדדים. בצד אחד הכל נראה נורמלי לחלוטין. הכל היה מוכר. החנויות עבדו, האורוגוואים שתו מאטה. השפה היתה פחות או יותר ברורה לנו. הצד השני היה המערב הפרוע. שטח לא מוכר לחלוטין. היינו בעיירת הגבול Chuy, חצי שעה נסיעה מפונטה דל דיאבלו. איכשהו, במזל, פתרנו את כל ענייני חותמת היציאה, הודות לתשומת לב, בנסיעה לצ`וי, דבר שחסך לנו הליכה/נסיעה של 2.5 ק"מ דרומה לנקודת ביקורת הדרכונים. ואז חצינו את הרחוב והיינו בברזיל. השינוי היה איטי. זה התחיל בשלטים שחלקם הקטן היה בפורטוגזית, אבל ככל שהעמקנו לכיוון ה-Rodovidavia (תחנה מרכזית של אוטובוסים, בפורטוגזית), כל השלטים החליפו שפה והבעיה הרצינית הראשונה היתה, כשניסינו להבין משהו ממה שמוכר כרטיסי האוטובוס ניסה להגיד. לבסוף, כשהכרטיסים ל-Porto Alegre תחנת ביניים בדרך ל-Florianorolis היו בידנו, יצאנו להחליף את שארית הכסף למטבע חדש, ה-real הברזילאי. כעבור שעתיים עלינו על האוטובוס ויצאנו לדרך לביקור קצר ומחוץ לתוכניות המקוריות. בברזיל אנחנו מתכוונים לבקר יותר לעומק לקראת סוף המסע.

לתחילת הכתבה

מגיעים לדרום ברזיל

העיר המפוקפקת: אחרי שמונה שעות של חציית מדינת Rio Grande do sal, שדומה בצורה מפחידה לאורוגוואי (כולל עניין המאטה, כפי שזיהיתי מחלוון האוטובוס בעיירות השונות בהן עברנו) הגענו בחושך לעיר Porto Alegre. מפחיד למען האמת. עם כל הסיפורים ששמענו על ברזיל ועריה, פשוט עלינו על המונית הראשונה שראינו ונסענו למלון שהומלץ במדריך הטיולים שלנו. זאת היתה החלטה פזיזה וטפשית, משום שכל האיזור שמתואר במדריך הטיולים שלנו הוא גם, כפי שהסביר לנו בעל המלון- הכי מסוכן בעיר. "אז איפה יש מסעדות טובות וזולות?". שאלנו ובעל המלון אמר שלא משנה איפה נאכל- עדיף שניקח מונית לשם. לקחנו את דבריו בערבון מוגבל ופשוט יצאנו החוצה עם הבגדים הכי פשוטים שלנו ומעט מאוד כסף. מצאנו מסעדה נחמדה אבל הדרך היתה מפוקפקת למדי. האנשים נראו לא מהזן שכדאי לבטוח בו. זונות מילאו את הרחובות הצדדים. והעיניים האדומות של אנשים רבים רמזו שקוק רץ שם חזק. והיה חם, נורא חם. 34 מעלות ליתר דיוק. אבל זה לא נמשך זמן רב כי בלילה השרב נשבר והתחלף בסופה ובמזג אוויר קר. בבוקר מצאנו את עצמנו בגשם שוטף מנסים להגיע לתחנה המרכזית רק כדי לעוף מהמקום הזה לגן עדן טרופי בשם מדינת Santa Cararina.

Barra da Lagoa: בצהרי אותו יום מצאנו את עצמנו אחרי שבע שעות נסיעה ב- Florianopolis בירת מדינת Santa Catarina, חציה ממוקם על היבשה וחציה ממוקם על Ilha Santa Catarina, כשבין שני החלקים מחבר גשר. העיר פחות עניינה אותנו, במיוחד אחרי שראינו את Porto Alegre ויותר התרכזנו בלאתר את המקום המושלם להעביר בו שלושה ימים על החוף. משרד התיירות עזר לשדך בינינו לבין מתוול השכרת דירות מקומי. הומלץ לנו מאוד על הכפר Barra Da Lagoa שיושב בדיוק במרכז קן החוף המזרחי של האי, בקצה הדרומי של חוף מוזמביק. עכשיו, רק כדי שתקבלו תמונה יותר ברורה, בשעות הנסיעה שעברנו צפונה, הנוף השתנה מהמישורים האינסופיים של דרום ברזיל לאיזור הררי מכוסה ביער טרופי שידוע גם בתור יער גשם אטלנטי. נסענו עם הבחור בתחבורה ציבורית מעצבנת (נסו אתם להיות עם שתי מוצ`ילות ענקיות ושני תיקים קטנים באוטובוס אחד מפוצץ באנשים) לכיוון הכפר. הנוף היה מטריף. האי, שבחלקו הפנימי קיימים מספר אגמים, נראה כמו גן עדן טרופי והזכיר קצת את חוברות התיירות שמסתכלים עליהן כשחולמים לנסוע לאיים הקריביים, המלדיבים, סיישל ועוד. בכפר עצמו הובלנו לביתנו החדש שכלל שני חדרי שינה נפרדים, מטבח (כולל בלנדר...חשוב!), מקלחת, שירותים, טלויזיה ועוד. בקיצור, מושלם. שני חדרים לידנו היו שני ישראלים שאת הראשון בינהם פגשנו כבר בסופרמרקט כשקנינו אוכל לארוחת הערב (ספגטי בולונז- אלא מה). באותו יום הלכנו לישון מוקדם. זה החושך שעושה את זה. איך אני מתגעגע לימים של תחילת הטיול שהיה לנו אור עד 22:00. בלי לשים לב הימים התקצרו ועכשיו יש חושך כבר ב-18:30.

מנגו בננה ולימון: אחח.. איזה כיף כאן. פחות שקט בהרבה מהחוף הקודם בו היינו, אבל מאוד כיף.. את הבוקר פתחנו בהכרות אינטימית של כמה שעות עם החוף ומי הטורקיז הצלולים והחמימים יחסית של המפרץ. כל המים היו מלאים בגולשים ברמות משיעור ראשון ועד כאלו שנראו כאילו נולדו עם גלשן דבוק לרגל. אחרי הצהריים עשינו טיול למגדלור המקומי שסיפק נופים נוספים נפלאים תמורת הרבה הזעה בחום ובלחות של היער הטרופי המקומי. אבל כל זה בכלל לא משנה יותר מדי כי העיקר היה הארוחות שבישלנו לעצמנו במקום הזה. אמנם פירות אקזוטיים לא ממש מצאנו במקום הזה, אבל הבלנדר דרש שנקנה לעצמנו כמות נכבדת של פירות וחלב. ואכן איזה שייקים עשינו לבאותו יום ולמחרת. אננס-תפוח-בננה, מנגו-בננה וגם אננס-תפוח-חלב-קוקוס, היו בין הניסויים שלנו שהיו מוצלחים למדי. לאותו ערב (שבת) טרחנו והשקענו בהכנת מנה נסיונית של עוף עם ירקות בחלב קוקוס- יצא מעולה.

יניב: בערב רצינו לצאת לעיירה הקרובה שם ממוקמים רוב הפאבים של האזור. יותם ואודי, זוג הישראלים שישנו בחדר לידנו, רצו להצטרף אבל איכשהו מצאנו את עצמנו בערב של לימוד. לימוד של יניב- משחק הקלפים הפופולרי ביותר בקרב המטיילים הישראלים בדרום אמריקה. עכשיו אני מודה שאני מרגיש קצת בורות עצמית בנושא משחקי הקלפים, אבל להיות שלושה ומשהו חודשים כאן ולא ללמוד את המשחק הנפוץ הזה זה ממש אות קלון. אז ישבנו, ואודי ויותם שכבר משחקים את המשחק שבעה חודשים לימדו אותנו לעומק. לא שיש לו ממש עומק, אבל מילא. ונחשו מה- הפסדנו. יותם למען האמת הביא את יניב לרמה של אומנות ובמשחק שרוב רובו מתרכז בלהיות בעל כמה שפחות נקודות, להיחזיק את רובו של המשחק מתחת לאפס נקודות זה יפה מאוד. את הערב, שסיימנו חכמים במשחק קלפים אחד יותר קינחנו באיזו בירה בדוכן שייקים על החוף ובכך הסתיים לו עוד יום של שמש ודקלים (למרות שרוב היום היה מעונן).

פרוייקט חומוס: למחרת השמש זרחה וגם הספיקה כמעט לשקוע עד שהצלחנו לגרד את עצמנו מהחדר לחוף הים לרחצה היומית שלנו. אבל הפרוייקט העיקרי של היום היה החומוס שכבר יומיים (מאז שעברנו את כל הסופרמרקטים במקום ומצאנו) מתרכז ומתבשל לקראת הטחינה שלו. ואכן הגיע הרגע, והבלנדר עבד שעות נוספות, כדי לערבב את החומוס המקומי עם הטחינה שנשלחה מהארץ. סוף סוף, אחרי שלושה ומשהו חודשים כאן, נגע פינו במה שאפשר להגדיר חומוס נורמלי ואמיתי. יותם ואודי הוזמנו להצטרף כמובן וביחד חיסלנו יותר מקילו של החומר הקדוש הזה. היה טעים מאוד. באותו יום גם התלבטנו המון לגבי ההמשך. חשבנו שאם כבר נכנסנו לברזיל, אולי עדיף לנסוע לפנטאנל (אזור ביצות גדוש בחיות בר במרכז ברזיל) בשלב זה של הטיול ולא אחר כך. אחרי הרבה בירורים לגבי מחירים ודרכי הגעה לאיזור, הגענו למסקנה שפשוט נוותר על הפנטאנל לעת עתה ורק אם נרגיש שלא ראינו מספיק חיות בר בג`ונגלים ובפאמפס של בוליביה, פרו, וברזיל נחזור לשם בסוף הטיול. במקום זה עלה רעיון אחר, לנסוע עם אודי ויותם ל-Ilha Do Mel. וכך בספונטניות רגעית, החלטנו בעד ולמחרת יצאנו לדרך.

 לתחילת הכתבה

אי הדבש


Serra Do Mar: מפלוריאנופוליס האוטובוס התחיל לעלות (במשך חמש שעות) לעיר הבירה של מדינת Parana, העיר קוריטיבה. את הגבעות החליפו הרים של ממש מכוסים ביערות גשם אטלנטי טרופי. ירוק היה הצבע השולט. קוריטיבה היתה עיר נחמד מאוד, עם רשת אוטובוסים נוחה מאוד ומרחבים שוקקי חיים. בילינו בהם ערב נחמד אבל זאת היתה בסך הכל עיר מעבר. אחרי דיונים, החלטנו משיקולי זמן/כסף, לקחת אוטובוס לעיירה בשם Pontal Do Sal ומשם לקחת את הסירה לאי. אודי לא היה כל כך סגור על עצמו ובבוקר שניה לפני שיצאנו לאי הוא היה עדיין בשיא הלבטים עם עצמו, אם הוא בא איתנו או לא. בסוף, חצי שעה לפני, הוא אמר שנלך לקנות כרטיסים ואם הוא יגיע אז הוא בא ואם לא אז לא. והוא לא הגיע... הנסיעה ל-Pontal Do Sal עברה בדרך עם נוף ציורי שחצתה את Serra do Mar בירידה על לחוף. למטה, האוטובוס, עם טמפרטורות גבוהות מאוד, הפך לגיהנום על גלגלים חסר מיזוג. לחות וחום- שילוב רע מאוד. בתחנה האחרונה, עיירה קטנה ונחמדה בקצהו הדרומי של מפרץ Parangua, קנינו כרטיס הלוך חזור ועתה כל מה שנשאר זה לקפוץ על הסירה ולצאת לדרך.

פרפרים בכל מני צבעים: Ilha do mel, אי הדבש, הוא אי בעל צורה מאוד מוזרה. חלקו הצפוני משמש כתחנה אקולוגית וחלקו הדרומי מדינה. בין שני החלקים מחברת רצועת חול ברוחב של כ-70 מטרים ובאורך של חצי ק"מ, כשצד אחד פונה לאוקיינוס והצד השני למי מפרץ Carangua, שהאי נמצא בפיו. התחושה שקיבלנו לאחר שירדנו מהמזח ב-Vila do farol, אחד משלושת הכפרים הקטנטנים שעל האי, היה שכל מה שחסר עכשיו זה שבחורה תבוא ותשים לנו זר פרחים על הצוואר כמו בהוואי. השבילים המוצלים שמובילים לתוך היער הטרופי שמכסה את רוב שטחו של האי שבו את ליבי מיד. אבל אלו היו הפרפרים, שאת הראשונים ביניהם ראיתי מספר דקות לאחר שירדנו מהסירה, שבאמת גרמו לי להשתגע על המקום. צהוב, לבן, כתום, בז`, שחור, צבעוני. עשרות סוגים וזנים ואני לא מגזים. אבל היפים מכולם, ששייטו להם בכמויות די גדולות בין העצים, היו פרפרי ענק בגודל ציפור ובצבע מטאלי בוהק של סגול וכחול. אמנם יצא לי לראות כאלה במוזיאונים למיניהם, עם סיכה תקועה בליבם ומאחורי זכוכית עבה, אבל לראות אותם עפים חופשיים בטבע היה על סף הבלתי מציאותי. זה פשוט יצור מקסים שנראה כאילו הוא טוב מדי בשביל באמת להיות קיים. באמת לא הפסקתי להתלהב מהם בכל הימים בהם היינו באי.

פוגשים את שבי: את שבי פגשנו בארוחת צהריים באחת המסעדות המקומיות באי.. יותר נכון, הוא ניגש אלינו ואנחנו ויותם קיבלנו אותו בזרועות פתוחות. הוא הגיע לו לבד אחרי שבועיים בברזיל ובפיו סיפור מזעזע שאולי בהזדמנות אספר כאן.. בחור ירושלמי נחמד מאוד שלמרות שהיה רק שבועיים במדינה הוא שלט יותר מאיתנו בפורטוגזית המעיקה. לאחר ששבענו (בקושי) יצאנו לחוף שמחבר את שני חלקי האי. החוף היה מלא בכל טוב מהים, בחלקי סרטנים ובאבו נפחות שהשחפים רוקנו את תכולותן. החוף היה חביב למדי. צד אחד פנה לאוקיינוס, עם מים קרירים וסוערים והצד השני שפנה למפרץ היה בעל מים שטוחים עכורים וחמים שגרם לחשוד שהרבה ילדים השתינו פנימה. אחר כך המשכנו לכיוון המגדלור הסמוך. יותם העדיף ללכת לחוף. הגבעה שעליה ממוקם המגדלור נתנה תצפית מאוד יפה על האי.. הדרך חזרה כבר היתה באור אחרון לאורך השבילים מלאי הסרטנים של האי ובתוך עננים של יתושים שלא ריחמו עלינו וגרמו לשרירים חדשים להתפתח ולהתנפח על גופנו.

לתחילת הכתבה

גשם באי

הסופה הטרופית: טוב, יוצאים! אמרנו לעצמנו אני ברוך ושבי ויצאנו לתוך הגשם השוטף. רק ארבע שעות לפני כן החלטנו לצאת לטייל במזג אוויר מעונן למדי אחרי לילה גשום וסוער שהגיע בהפתעה. יותם משום מה החליט שהוא יוצא בדד לבקר במבצר שבצפונו של האי ואנחנו יצאנו לטיול לאורך החופים המקסימים של חלקו הדרומי של האי, מתחת לגבעות מכוסות יער גשם טרופי, עד ל-Grotto, מערה על החוף ו-Encantadas, הכפר השני של האי. ההליכה לא היתה ארוכה במיוחד. מהכפר ל-Praia Grande החוף הסוער ואחריו, לאחר חציית קבוצת בולדרים, שורצי סרטנים, עוד קו חוף. בחוף שאחריו ציפתה לנו הפתעה. זוג ישראלים (שאת הבחור שבי הכיר מעבודה משותפת בעבר). ישבנו איתם זמן מה על לונגים שנפרסו על החול הרטוב עד שהרגשנו שהתחת שלנו נרטב לחלוטין וששני הכלבים החמודים שליוו אותנו כל הטיול כבר משועממים לחלוטין. הגרוטו, מן מערה שנוצרה על ידי הים היה יפה למדי אם כי לא עמוקה במיוחד. התרשמנו והמשכנו עם חני וגלעד ל-posada שלהם בכפר ומשם המשכנו לחוף של הכפר שם היה ריכוז מסעדות. העננים התקדרו לאט לאט ובדיוק באמצע הצפיה לאוכל התחיל המבול. מה זה מבול- חבל על הזמן. נפתחו ארובות השמים. הארוחה לא יכלה להימשך לנצח, אז כשסיימנו החלטנו שאין מה לעשות ושזה מגיע לנו ולאחר שפצור עצבני במיוחד של המצלמה של ברוך בשקיות ניילון ואמירת שמע ישראל יצאנו לדרך ובידינו המלצה על קיצור דרך מפי בעל האכסניה.

מקצרים את הדרך: חוק מרפי ופילוסופיות נוספות טוענות שקיצור דרך היא הדרך הכי ארוכה בין נקודה לנקודה והחלטנו להוכיח את זה שוב. זה לא לקח זמן רב עד שהיינו ספוגים לחלוטין במים. לפחות הגשם הגיע מהכיוון של הגב ואיפשר לנו לראות את הדרך. קיצור הדרך שהוצע לנו היה אמור לעבור דרך חופו הנגדי של האי ולהוביל משם ישירות לכפר. לאחר חיפושים מצאנו את התחלתו, כפי שהוסבר לנו, קצת לפני הבולדרים שעתה היו כבר עמוק בתוך המים (גאות) הסוערים. נכנסנו לג`ונגל. השלוליות לא הזיזו לנו וכעבור רבע שעה של הליכה בצמחיה הטרופית הגענו לחופו של האי בצידו של המפרץ. כאן המים היו שקטים וגבוהים. שביל ברור כבר לא היה אז הלכנו לפי ההסברים שקיבלנו לאורך החוף. רק שלא ממש היה חוף.. פילסנו את דרכנו בתוך מנגרובים, ממש על קו המים הרדודים, ולאחר מכן לאורך קו חוף צר וסלעי ברוחב כ-2 מטר מעל המים השקטים. הגשם לא פסק לשניה. היו לנו הרבה שיחות בדרך על למה יצאנו מהמסעדה מלכתחילה.

בסופו של דבר, הדרך התחברה לשביל שהוביל אותנו בדיוק, אבל בדיוק, לצד השני של קבוצת סלעים שמצידה השני התחלנו את הסיבוב, בן השעה בגשם השוטף בשביל דבר אחד. האננס. אי שם בצידו השני של האי בסבך הטרופי, למדנו איך אננס גודל. פשוט מצאנו עשרות שיחים, כן, שיחים, לא עצים! שעליהם מתפתח הפרי האלוהי הזה. מדובר בשיח עם עלים ירוקים בהירים וארוכים שמשתפלים ממרכז הצמח לצדדים, כשבמרכז גדל הגבעול ועליו הפרי שבצעירותו (כמו הצמח היחיד שראינו שלא קטפו ממנו את האננס) הוא בכלל אדום. לקראת ערב הגענו סוף סוף לכפר (הגשם עדיין לא הפסיק). בעלת הבית של האכסניה נתנה בנו מבט מופתע למדי ויותם שכבר שעות היה בחדר המוגן, לא חסך מאיתנו את מחשבותיו על כמה זה משעשע. אותי אישית זה לא כל כך שעשע בזמן שעמדתי במקלחת שבחצר עם כל הבגדים הרטובים עלי וניסיתי לנקות חול ים מהם. אבל אתם יודעים מה אומרים על זה- חוויה.

מתחילים את המסע מערבה: שיקולים של מחסור בכסף ובמזג אויר הגרוע גרמו לנו כבר באותו ערב להחליט להתחפף מהמקום למחרת בבוקר. ואכן עזבנו- בצהריים. ביליתי שעתיים בלנסות לתפוס תמונה, עם מצלמת הריפלקס-פילם שלי, של הפרפרים המטאלים, משימה מסובכת למדי אבל רק כשאני אפתח אני אוכל לספר לכם אם הצלחתי. שבי החליט שהוא בא איתנו למפלי האיגוואסו המפורסמים, יעדנו הבא. הסירה לקחה אותנו חזרה לכפר ממנו הגענו לאי ומשם זה היה כמו ברוורס לקוריטיבה. בערב נפרדנו מיותם, שהמשיך צפונה לריו דה ז`נרו ואנחנו, אחרי ששרפנו כמה שעות טובות בקניון המקומי, המשכנו ב-22:50 לכיוון המפלים הגדולים ביבשת ובכלל המשכנו את המסע מערבה חזרה לארגנטינה ולאנדים וגם, עוד מעט...לבוליביה.

לתחילת הכתבה

יוצאים לטיול תרמילאים באורוגוואי? כל המידע החשוב לטיול שלכם באתר "עפתי" >>
ברזיל לתרמילאים - כל מה שצריך לדעת באתר "עפתי" >>

יעדי הכתבה

סגור
×