סאן פדרו

נפרדנו מאריקה ביום שטוף שמש על חוף האוקיאנוס השקט. אוטובוס לילה לקלאמה ומשם לנווה המדבר סאן פדרו. סוכנויות רבות מציעות סיורים לגיזרים, עמק הירח, לסלאר הצ`יליאני, טיפוס להר געש פעיל וכמובן, יציאה לסלאר הבוליביאני. יום אחד אחרי שחצינו את הגבול מפרו לצ`ילה, התפטר נשיא בוליביה וברח למיאמי. ההפגנות פסקו ושקט מתוח חזר לרחובות בוליביה. ימי החסד שנתנו לנשיא החדש, סגנו של קודמו, הם גם ימי השקט המאפשרים לנו לחצות את הגבול לבוליביה ולזכות בסלאר, עיר המכרות פוטוסי, ואולי גם טופיזה בעלת נופי המערב הפרוע. משם נרד לסלטה, ארגנטינה. הגבול פתוח וכך גם הסוכנויות בסאן פדרו. אנו פוגשים חברים לדרך איתם נחצה את הגבול. מלגונה ורדה שבדרום נעלה צפונה דרך לגונה קולרדו אל הסלאר, משטח המלח האינסופי.

 רגע, לא כל כך מהר. לסאן פדרו יש עדיין מה להציע. כפר קטן הסובל מקדחת תיירות. ניגוד גמור בין בתי בוץ דרכי עפר ותושבים שקטים לרעש סוכנויות המתחרות על כספם של תיירים הבאים לטעום מן המדבר. יצאנו ברכיבת אופניים לעמק הירח לצפות בשקיעה. 12 קילומטר, כשעה וחצי רכיבה. התצפית יפה והצללים הנעים על פני העמק, לאורך דיונות הענק שבו וצוקים המזדקרים מתוכן, סוחטים תקתוק מצלמות של למעלה ממאה תיירים שהגיעו בעשרות אוטובוסים לשקיעה אחת, כמו בכל יום. הדרך חזרה היתה ארוכה הרבה יותר. בלילה בלי ירח, כשרק פנסי הראש מאירים את הדרך הפכה רכיבת השטח למתישה במיוחד. מאי, שזו רכיבת השטח הלילית הראשונה שלה, רכשה מיומנות תוך כדי. עדי ואורית עשו את הדרך באוטובוס דובר עברית כולו. לצערן, גם הנהג. נהג עייף ונרגן, יאללה יאללה בעברית, אחותי, תשב בשקט אחי.

 סאן פדרו עמוסה ישראלים. אלו שהמתינו לבוליביה בפרו ואלו שחולצו מבוליביה וחוזרים אליה, אבל העברית הזו היא לא מהיום והיא נשמעת רע, גסה, ומזלזלת. בסוכנות culca חביבת הישראלים מטבלים עברית שכזו עם מעט מאוד הערכה או הרבה זלזול למוצ`ילר הישראלי. כך גם השירות שהם נותנים. אנחנו נאלצנו להמתין יום נוסף ולוותר על טיפוס על הר הגעש שבגבול בשל הבטחות שלא קויימו. אחרים היו עוד פחות מרוצים. בחברת palma דרכה יצאנו לבסוף, היה השירות טוב יותר אך גם שם ניכר היה שהמטייל הישראלי השאיר חותם התיחסות שונה. מצד אחד הוא משלם פחות ומצד שני התחייבות אינה מושג שצריך לקיימו. כך גם כאן, לא המתין לנו רכב אל ההר.

הלוואי ויכולנו, למען כולנו, למגר את המנהג הקלוקל הזה, ללמד את בני המקום לדבר בסלנג ישראלי. השאירו כמה מהמנהגים בבית, התנהגו כאורחים והיו קצת יותר שגרירים. הנטייה הזו, להפוך כל סוכנות למועדון עישון רעשני, ללמד כל נהג ומדריך לשיר לכובע שלי שלוש פינות, ויאללה יאללה אחותי, הנטייה הזו כשהיא באה תוך זלזול והתנשאות, חוזרת אלינו, מידה כנגד מידה. תודה.

לתחילת הכתבה

הסלאר בבוליביה


אל הסלאר הבוליביאני: במעבר הגבול עם בוליביה המתינו שני רכבי שטח לחבורה המבטיחה שהתגבשה. שנים עשר ישראלים, שני נהגים ומרחבי ענק. נופי מדבר, המדבר הגבוה בעולם, רוח קרה ושמש צורבת. להקות הפלמינגו הראשונות המתינו לנו בלגונה ורדה. מחזה שאין לשבוע ממנו שילווה אותנו על פני הלגונות הרבות בדרך לסלאר.

המרחבים הענקיים מותירים את המסע הרכוב כאפשרות יחידה, למעט זוג רוכבי אופניים שלא חדל מנסיעה סזיפית. חווית שטח, נהגים מנוסים ונוף ומרחבים המותירים אותנו נפעמים. נוף מישורים אינסופי. אדמה אדומה, צהובה, לבנה, מעלה רטט חום המשקף את ההרים כפטה מורגנה. לגונות מחליפות צבען על פי כיוון הרוח וקרני השמש. על כל אלו כתמי ורוד של להקות פלמינגו. באופן מוזר מפתה האדמה לנטוש את הרכבים, לחלוץ נעליים ולבוסס על הקרקע המלוחה, האצות האדומות ומשטחי הבוץ האפורים ירוקים. גיזרים מעשנים ומעיינות חמים, מזכירים לנו שקרום האדמה נמתח כאן עד קצה יכולתו לגבהים של 4500 מטר במישור וגבוה הרבה יותר בהרים. עומק המים החמים רדוד אך מספיק דיו לשקוע בהם ולהרדם. זהירות, עורכם עשוי להשלק בשמש האכזרית כל כך. למרות אשליית הרוח הקרירה הקפידו להשתמש בקרם הגנה.

את הלילה השני עשינו בכפר קטן. פיאסטה מקומית התרחשה במבואותיו כשעמודי חול חולפים בנו מידי פעם. ליד הכפר נמצא מקום קדוש. בית קברות בתוך ביצי לבה ענקיות שפעם הועפו לכאן בהתפרצות געשית. משהו סוריאליסטי היה במראה שלדי האדם טמונים כל אחד בתוך ביצת אבן. למחרת השכמנו בארבע לפנות בוקר לצפות בזריחה על משטח המלח הענק. ים הסלאר. תשעה מטר עוביו של קרום המלח. סדקים הנוצרים בו שבים ונסגרים בגבישי מלח חדשים. חפירת בור מציפה את מי התהום המלוחים וסופו של הבור להיסתם כלא היה. הקור בזריחה מקצין את המקום והשמש העולה מוגברת בבוהק הלובן המלוח, מטשטשת אומדן ומרחק. זה המקום לפרץ יצירתיות ואנו מבלים כשעה בצילומי תעתוע. באופק, אי שם בלב הסלאר, נטוע אי הקקטוסים. מקום מדהים. ניתן גם לישון בו. משם כבר קצרה הדרך לעיירה אויוני.

 בוליביה, כמה טוב לחזור למדינת עולם שלישי. יש בעלויות הקיום הנמוכות כדי לתת תחושה זו אך יותר מכך, נראה שהדברים קלים יותר בארצות מפותחות פחות. אינך מחפש דבר, הדברים מוצאים אותך. מונית, אוכל, לינה, הכל קל ופשוט. בעוד כמה ימים נחצה לארגנטינה. האם נתגעגע לפשטות הזו?

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה