עפתי לתרמילאים

אגם מלוואי - תחנה אחרונה לפני הפרידה מאפריקה

אגם מלאווי הנהדר הוא דרך מצויינת לסיים את הטיול באפריקה. ביקור בשמורה סמוכה מספק מפגש בטווחים קרובים מהמצופה עם פילים. אילנה ודניאל שטים לשני איים בלב אגם מלאווי, רוקדים, מנגנים ומשתוללים עם תושבי האי, אבל גם נחשפים לקשיי היבשת. וגם - הירהורים אחרי 179 ימים ללא חומוס.
אילנה
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: אגם מלוואי - תחנה אחרונה לפני הפרידה מאפריקה
Depositphotos/Kamchatka ©

משמורת נייקה לשמורת ואווזה מארש

משמורת נייקה (Nyika) הצלחנו לבסוף לצאת הודות לשלושה חברה` ישראלים המטיילים באפריקה בג`יפ שקנו באוגנדה. המשכנו יחדיו לשמורה הסמוכה, ואווזה מארש (Vwaza Marsh. על אף קרבתה הגיאוגרפית של שמורת וואזה לשמורת נייקה, תוואי הנוף שלהן שונה לחלוטין. בניגוד לנייקה החולשת על שטח ענק של רמה המתנשאת לגובה עם נופים פתוחים, ואווזה מארש היא שמורה קטנה ומישורית השוכנת לצד אגם ובה עצים ושיחים. אמור להיות בה ריכוז גדול של פילים, ציפורים והיפופוטמים. בהגיענו לאתר הקמפינג שמענו נחירות היפופוטמים מכל עבר. ההיפופוטמים הצמחונים יוצאים בלילה מהאגם לכלות רעבונם ולטרוף שיחים על היבשה. כדי לא להיתקל בחיה עצומה ורעבה אני מוותרת על הליכה לבנין המקלחות ונשארת להסריח באוהל למשך הלילה. בבוקר מגיע מדריך חמוש ואנו יוצאים איתו לסיור רגלי בשמורה. המדריך מראה לנו גושים חומים וגדולים על הקרקע, גללים שהשאירו אחריהם הפילים. בתחילת ההליכה אני דרוכה לכל רחש בשיחים, אך על פי משל `זאב זאב` ,כשכל רחש מתגלה כציפור טועה בשיח או לטאה, אני נרגעת מהחשש שפיל ידרוך עלי. באגם אנחנו רואים הרבה היפופוטמים הפוקחים לעברנו עין או מטים אוזן, אך אנו לא זוכים לראות היפו מפהק כמו בתמונות בירחוני הטבע. עדר גדול של אימפלות בוהה בנו, כ- 30 נקבות המלוות בזכר יחיד מקורנן. הן שומרות על מרחק וכשנראה להן שהתקרבנו יתר על המידה, רצות מהר ומקפצות בפישוק רגלים רחב.

חזרנו למחנה, מעט מאוכזבים מכך שהפילים לא מצאו לנכון לבוא ללגום ממי האגם. מכיוון שהגענו בשלהי העונה הגשומה, יש הרבה מקורות מים אחרים עדין מלאים והפילים לא חייבים להגיע לאגם בכדי להרוות צימאונם. בעודנו נהנים משקשוקת הבוקר, ישובים סביב שולחן קק"ל, נשמע רחש בשיחים לידנו. אנו מפנים מבט לעבר השיחים, חדק מבצבץ בין הענפים, בצבוץ המלווה בגיחה מרשימה של פיל. זה לופת ענפים מהשיח בחדקו הישר אל פיו במהירות. אנו מביטים בו בהשתאות, אך כשהוא מביט ומתקדם לעברנו פחד קל מרעיד את גופנו. מה עושים? אין הרבה זמן לתהיות. הפיל מרביץ נהימה לעברנו, ואנחנו הולכים, מעט מבוהלים, לכיוון הרכב. זה מסתכל, מרחרח, מחליט שהשקשוקה לא לטעמו ומתקדם מאתר הקמפינג לעבר הלודג` הסמוך, שם בוודאי מגישים ארוחת בוקר עשירה יותר. אחד הבנים ממשיך לעקוב אחריו ורואה איך הוא מכלה בשיטתיות את כל פירות עץ ה Marula שנשרו אל האדמה, אותם פירות מהם מכינים את ליקר ה Amarula הטעים...

לתחילת הכתבה

האי צ'יזומולו באגם מלוואי

חוזרים ל Mzuzu, לאכסניית Mzoozoozoo ומוצאים שם את להקת "Souls Of The Ghetto",  אותם ראינו מופיעים בביקורנו הקודם ב Mzuzu, המתכוננת להופיע בחתונה שתתקיים על האי Likoma באגם. הם עורכים חזרה במרפסת ודניאל מצטרף אליהם בחלילו ובפיית חצוצרתו. האיחוד מתגלה כמוצלח, ומכיוון שגם אנחנו רוצים לבקר באי הזה, אנחנו מחליטים להצטרף אליהם למסע (שייט) ההופעות.

דרך תחבורה מקובלת במאלווי היא על האגם, באמצעות המעבורת Ilala. מסע במעבורת לאורך האגם כולו נמשך כשלושה ימים. אנחנו מסתפקים בשיט שאמור לקחת כ- 4 שעות מ- Nkhata Bay לאי Chizumulu. קונים כרטיסים לסיפון העליון היוקרתי בו מתרווחים אלו שיכולים להרשות לעצמם על מזרונים, תחת כיפת השמים, בניגוד לסיפון התחתון בו דחוסים אלו שלא יכולים להרשות לעצמם בין ארגזים, סלים וסחורות רבות אחרות. הלילה יורד, המעבורת נעה על הגלים כמו עריסה, צירוף תנאים שמיד מרדים אותי. כשמגיעים ל Chizumulu אני מתעוררת ומגלה מהומה. היציאה מהמעבורת אינה פשוטה כי למעבורת אין נקודת עגינה בחוף. משני צידיה מורדות שתי סירות התלויות בכבלי מתכת עבים וגלגלות. סירות דייגים נוספות מגיעות מהחוף, עליהן מועמסים תושבי צ`יזומולו ומבקריו, היורדים אט אט מהמעבורת לסירות בסולם היחיד המשתלשל מן המעבורת. 

 

בבוקר אנחנו מתעוררים על חוף חולי ויפה, לצד מפרץ קטן המנוקד בסלעים כהים הבולטים מעל פני המים. מעבירים את הזמן בשכשוך, קריאה ורביצה לצד המים בבר-מסעדה, מקום השייך למזונגו שחי כאן כבר 12 שנים. הברמן מנמיך את המוזיקה ומבשר לנו כי יש לוויה בכפר. עוד לפני שאנחנו רואים את האנשים, אנחנו שומעים את שירתם. שירת קינה בכמה קולות. השיירה מתקרבת אלינו, עוברת בשביל הצר שבין הבר לאגם. ראשונות צועדות נזירות לבושות סגול בשלושה טורים, שרות. אחריהן מסדר של גברים ונשים בצבע אחר. אחרונים נושאי הארון, מלווים בבני המשפחה הבוכיים ושאר בני הכפר. "מי נפטרה?" אני שואלת את הברמן. "אשה בת 30 מהכפר", הוא משיב. "היא היתה מאוד חולה, לאחרונה נסעה ל main land לקבל טיפול, אך כשחזרה נפטרה".

ג`ניפר, אשתו של ג`רארד, (ידידנו בעלי Mzoozoozoo) מזילה דמעה. "היתה מאוד חולה... את המילה איידס הם לא מזכירים!" היא אומרת לי ומספרת שכ- 30% מתושבי המדינה נגועים בנגיף, ושבשש השנים שהם גרים במאלווי קברו עשרה מעובדיהם שמתו מאיידס. גם באפריקה, כמו בכל העולם, נשאי HIV מופלים חברתית ומעדיפים לשמור בסוד את סוג המחלה וסיבת המוות. אידס באפריקה היה בשבילי עד עכשיו בעיקר סטטיסטיקות ואחוזים, אך כאן הפעם הראשונה שאני רואה בעיניים את השפעתו ההרסנית. אני מסתובבת אחר הצהרים בכפר, רואה הרבה אנשים ישובים בחצר ביתה של המנוחה. יושבים בשקט. אני מנסה לדבר עם אחת הנשים המבוגרות, אך פער השפה אינו מאפשר שיחה קולחת. אני נשארת עם הרושם שהאנשים בכפר מקבלים את המוות בהבנה. מוות של נשים וגברים צעירים הוא ארוע יום-יומי, גם בכפר קטן שכזה.

 

הלהקה מתארגנת להופעה באי. אחר הצהריים מגיע קהל סקרן המורכב בעיקר מילדים. דייב, הסולן, מגיח בחליפה מנומרת. הקהל נראה אדיש למדי, תשומת לבם נתונה בעיקר למזונגוז שהגיעו לאי (אנחנו) ופחות ללהקה ששרה בשפתם. אני מצטרפת אל הקהל ורוקדת. ילדים רבים מתגודדים סביבי. תחילה צוחקים, אחר כך מצטרפים. אני מנסה להרקיד אותם, כדי להנות מחוש הקצב הנהדר שלהם, אך במקום שזה יהווה תמריץ עבורם להתנועע בעצמם, הם מחקים את תנועותיי ואני מוצאת את עצמי בסיטואציית "הרצל אמר" שכזאת, הרקדה המונית המורכבת רק מתנועות מטופשות שאני עושה...   אחרי כמה ריקודי הורה, הילדים המקסימים רבים על מי יחזיק לי את היד, מחבקים, מנשקים ומלטפים אותי, אני מרגישה פופולארית כמו שלא הרגשתי מאז שהדרכתי בנות בכתה ה` בצופים. מסביב בני הנוער והמבוגרים שתו קצת יותר מידי ועכשיו, כשהם שיכורים לגמרי, הם מתמסרים למוזיקה ומתנועעים. בבר, שבדרך כלל מארח רק מזונגוז, יושבים עכשיו המונים מבני הכפר, כל אחד הביא איתו דלי של בירה מקומית שהכין בבית, והם מוזגים עוד כוסית ועוד כוסית עד אמצע הלילה. ההופעה הובילה לארוע חברתי שלא ישכח בכפר למשך זמן רב.

באגם מאלווי קיימת קהילה צבעונית ומיוחדת של דגיגים ועל כן הוא מהווה אתר עליה לרגל גם לצוללנים. אני מנצלת את רישיון הצלילה שברשותי ולא מתאכזבת. דגי ה Cichlid הם דגים שחיים במים מתוקים. בנוף הטורקיזי שמתחת לפני המים אני רואה להקות גדולות של דגיגים קטנים וצבעוניים. הצלילה ליד האי צ`יזומולו נחשבת לאחת מהטובות באגם. אתר הצלילה מלא בסלעים גדולים, בולדרים, שצבעם בורדו. הבולדרים יוצרים הרבה מחילות ומערות בינהם. במימיו המתוקים של האגם לא חיים אלמוגים, מה שמקל עלי את ההשתחלות במחילות, שכן אני יכולה לעשות תנועות מגושמות ולהתחכך עם מלוא ציוד הצלילה באבנים, בניגוד לצלילות דומות במים מלוחים, בהן יש לשים לב ולהזהר לא לשבור אלמוגים.

לתחילת הכתבה

האי ליקומה

מצ`יזומולו אנחנו ממשיכים בסירת מנוע לאי השכן, הגדול יותר, Likoma. השיט מאפשר תצפית מכיוון האגם על האיים. צ`יזומולו מורכב משתי גבעות גדולות מכוסות עשב. הוא אי קטן והסירה מקיפה אותו במהירות. האי ליקומה גדול יותר, הסירה עוגנת בצידו האחד ומכיוון שבאי אין כמעט כבישים או מכוניות אנו מטיילים ברגל לצידו השני. בנוף שני האיים בולטים עצי הבאובב, עצים עם אופי. כל עץ נראה כמו פסל שהושקעה בו מחשבה. אין שני עצים דומים -; לעץ אחד גזע עבה, לשני גזע גבוה ולשלישי גזע עקום הנוטה על צידו. כולם מתפארים בצמרת המזכירה בצורתה שורשים מסתעפים היוצרים רושם שהעצים גדלים הפוך כששורשיהם בשמיים. לא חשבתי שהפסל הזה יכול להניב משהו אכיל ובפעם הראשונה אני טועמת מפרי הבאובב. פרי קשיח, אחרי ששוברים את קליפתו באבן מגלים זרעים יבשים, אבקתיים וחמצמצים בפנים.

 

אנחנו מתמקמים ברצועת חוף חולית וארוכה, אני נכנסת לערסל ודניאל יוצא עם הלהקה ללודג` Kaya Mawa, בית ההארחה היוקרתי הסמוך. בעל הלודג` (הלבן), מעשירי האי ומעשירי מאלווי, מתחתן ועורך לשם כך שתי מסיבות: אחת כדי לבדר את תושבי האי ואת מכריו המאלווים ושניה, אמיתית עם טקס, לקרוביו הלבנים שהגיעו מקרוב ומרחוק. הלהקה ודניאל נוסעים להופיע בחתונה הראשונה, אך אני מגלה שהסיבה העיקרית לזימון הלהקה היא כדי שבזמן החתונה האמיתית, אליה מוזמנים הקרובים הלבנים, תנגן הלהקה בצד האחר של האי, במרכז הקהילתי, בתקווה שתמשוך את תשומת לב המקומיים מהחתונה... צרות של עשירים... 

 

כשאני לא קוראת ספר בערסל, אני שוחה באגם. האגם הזה נהדר! בשל צרותו, רואים באופק את שרשרת ההרים הגבוהה המתנשאת מעליו השייכת למוזמביק ולטנזניה. ומכיוון שהוא כה גדול, יש בו לעיתים גלים גבוהים! אך רב הזמן שאני שם האגם שקט, גם כשמטפטף קצת גשם הטמפרטורה מתאימה והאגם מזמין אליו לשחיה. מימיו צלולים, קל לראות היטב את הקרקעית, אפילו בעומק, וכשפותחים עיניים במים רואים צבע כחול-טורקיזי בוהק.  

 

האיים ליקומה וצ`יזומולו קרובים מאוד למוזמביק. מוזמביק הייתה מושבה פורטוגזית במשך כמעט 500 שנה, השפה הרשמית בה הינה פורטוגזית, אחת השפות החביבות על דניאל. מסיפורי מטיילים שבקרו בה, אני מבינה שהדרכים בה הן מהגרועות באפריקה. בנסיעה האחרונה בטנזניה בה התכווצתי והטלטלתי בג`יפ בין 20 אנשים (כשיש מקום בספסלים לששה בלבד) נשבעתי ביני לבין עצמי לא לחזור על הסיוט הזה ולכן אני מוותרת על ביקור במוזמביק, ויתור הכרוך בפרידה זמנית מדניאל הנחוש והמחושל.

 

ביום החתונה של בעל הלודג` מסתבר שהמעבורת שתחזיר אותנו מהאי אל ה Main land הגיעה לאי מוקדם מהצפוי ולכן גם תיקח אותנו מהאי מוקדם מהצפוי. מתברר כי לא יהיה זמן להופעה במרכז הקהילתי, שכן אם לא נפליג עכשיו תידחה חזרתנו עד הביקור הבא של המעבורת בעוד שבוע. הסיבה העיקרית להזמנת הלהקה, הסחת תשומת לב המקומיים מחתונתו של המזונגו -; התבטלה! אני מתמלאת שמחה בריאה לאיד, אך הן הלהקה והן תושבי האי שציפו להופעתה -; מתאכזבים. המעבורת תצא מיד לדרכה, מיעוט הזמן מתיר פרידה קצרה ועניינית מדניאל, נשיקה אחרונה על החוף ונפנופים זה לזו מהחוף ומהסיפון, כמו בסרטים.

 

אני מגיעה בחזרה אל Nkhata Bay קצת אחרי חצות, שעה לא אידאלית לחיפוש מקום ללון בו. זוג קשישים, לבנים מיסיונרים שהגיעו גם הם עם המעבורת ממשיכים ישירות לביתם ב- Mzuzu. אני שואלת אם יש מקום ברכב והם עונים בחיוב. אני מצפה לנסיעה בג`יפ מפואר, ממומנת מכספי הכנסייה, ומגלה להפתעתי כי ברשותם טנדר פתוח וכי אני והקשישה נשב בארגז מאחור. במשך היום זו הצעה אטרקטיבית, אך בלילה קריר וגשום -; פחות. הקשישה קפצה לשבת בארגז והתמקמה לה על מזרון, מה ששכנע אותי שמה שלא שובר אותה -; בטח לא ישבור אותי. לבשתי את מעיל הגשם, כיסיתי את התרמיל ביריעת נילון, והופה -; לארגז. ישבנו צמודות עם הגב לקבינה, מה שדילל מעט את חוזק הרוח בפנינו ותוך שעה הייתי במיטה החמימה באכסניית המיסיונרים ב .Mzuzu 

לתחילת הכתבה

סיכום המסע באפריקה

אפריקה עייפה אותי. על כל נפלאותיה שהרבתי לספר בכתבותי, מתווספת הכבדות המחשבתית הרובצת כל העת; קשה להיות בה רק תייר, להנות מיתרונותיה ולהתעלם מהעוני הנורא המכה את תושביה ומאזלת ידם אל מול משטרים מושחתים. בו בזמן שאני צועדת ביער טרופי יפיפה ונהנת מצמחייתו, אני חושבת איך ניתן לדאוג לשימורו כשבקרוב הוא בוודאי יכרת לטובת התושבים החייבים עצים לבעירה למחייתם. כשאני מסתובבת בשווקים ומתפעלת מהמוצרים השונים שמוכרים כאן, אני לא יכולה להתעלם מכל אותם מוכי גורל היושבים על הדרך, מתחננים לתרומה שתעזור להם להעביר עוד יום של רעב. כל שיחה מעניינת עם אפריקאי משכיל, מובילה בסוף לעוד תובנות על מצב הביש בה מדינתו נמצאת, מצב שנראה כי לא ניתן יהיה אי פעם לצאת ממנו. לכל המערבולת המחשבתית מתווספת העובדה שקשה להתעלם ממנה וקשה לשנות אותה, ובגללה אני תמיד בולטת בשטח: "הי את! איך קוראים לך? מאיפה את?", "בואי תראי מה יש לי בדוכן! אני אעשה לך מחיר!" קשה להסתובב ברחובות כשאתה לבן שמושך אליך את כל תשומת הלב. נכון, התמודדתי עם זה כבר חצי שנה, אך בבת אחת זה נהיה מעייף ואני מתגעגעת,יותר מכל, לאלמוניות שלי. אני נוסעת באוטובוס ישיר ל Lilongwe, עיר הבירה, ומשם, בלב כבד אך משוחרר, הביתה...

בטיסה מעל מאלווי, טנזניה, עם עצירה באנטבה, אוגנדה, אל אדיס-אבבה באתיופיה, יש לי הזדמנות אחרונה להפרד. פיזית ומחשבתית, אני מריצה אחורה את כל הטיול ונזכרת ברגעים היפים שספקה לי היבשת השחורה. 

לתחילת הכתבה

מחשבות על התנדבות באפריקה

כשיצאתי קיוויתי למצוא מקום שאוהב ואתחבר אליו בו אוכל לעסוק בפעילות התנדבותית. רציתי להשאר תקופה משמעותית במקום אחד ולעבוד בו, אך סיבות שונות הובילו לכך שבסוף לא נטלתי חלק בפעילות כזאת. אני מודה שהסיבה העקרית לכך היא כי ברגע שנכנסתי לטיול, מצאתי שקשה לי לעצור במקום אחד ולעבוד, כשיש המון דברים לראות. בנוסף, כשבחנתי את הנושא מתוך אפריקה, הדברים נראו לי אחרת. נפגשתי עם הרבה מתנדבים, ראיתי ארגונים רבים ומדדתי את השפעתם על התושבים. המחשבה הראשונית שלי היתה שכל מה שאעשה במסגרת התנדבותית -; יתרום לרווחת התושבים. לצערי, נוכחתי שהמערב מנצל בצורה צינית את מסכנותם של האפריקאים. קיימים המון ארגונים שמוקמים תחת כותרות שונות ואטרקטיביות, המצליחים לגייס סכומי כסף אדירים, סכומים המממנים אנשים במשרות בכירות, אנשים הגרים בבתים עם משרתים, נוסעים ברחבי אפריקה בג`יפים עם לוגו של הארגון, עושים בכסף הכל -; פרט לניתובו לאן שבאמת צריך.

פרויקטים רבים מסתמכים רק על מתנדבים הבאים לתקופות קצרות. אלה עוסקים בעבודות חשובות בתחומים כמו חינוך ובריאות, כשפעמים רבות אין להם כל הכשרה מוקדמת לכך. משך הזמן הקצר, יחסית, בו הם עוסקים בפעילות, גורם לכך שהתושבים למעשה נפגעים מהנתינה -; אם זה ילדים הננטשים כל פעם מחדש ממטפליהם בבתי יתומים, תלמידים שלא זוכים לתכנית חינוכית מובנית, או הכשרות מקצועיות שנערכות למקומיים הנקטעות בשלב החיוני להצלחתן, הוא שלב הליווי, בו המתנדב עוזב או מתחלף. עניין נוסף הוא שככל שמתרבים הארגונים שעושים פעולות אלו "בחינם", קטן הצורך מבחינת הממשלה לתת שירותים אלו בשכר. כלומר -; מורים מתנדבים תופסים מקומות עבודה למורים שהיו יכולים לקבל שכר עבור עבודתם, ובכך גורמים להגדלת האבטלה.

 

עבודתו של מתנדב התורם מזמנו, לא תמיד זוכה להערכה ראויה ולעיתים אף מלווה ביחס המעיק על עבודתו השוטפת, זאת בשל תפיסה אחרת של התושבים אותו. בעיני אפריקאים רבים, לכל אדם לבן יש מאגר בלתי נדלה של כסף. קשה להסביר את משמעות היותך תרמילאי בתרבות כה שונה, במקום הנחשף באמצעי התקשורת לעושר המערב, שחווה קולוניאליזם על בשרו. לכן גם מתנדב המגיע בתקציב מוגבל וחי בחיק קהילה בכפר קטן כאחד התושבים, נתקל בהמון בקשות מתושבי הכפר, ואף מהמשפחה המארחת אותו, לתרומות ו/או למימון ילדיהם במסגרות החינוך. קשה כל הזמן לסרב לפניות כאלה כשבמקביל אתה עד לחיוניותן. מתנדבים נשארים עם הרושם שתרומתם היתה יכולה להיות משמעותית יותר לו היו תורמים מכספם ולא מזמנם.

 

הנקודות שאני מעלה כאן מתבססות על שיחות עם לבנים ושחורים העובדים, מתנדבים וחיים ביבשת. כמובן שיש המון אנשים שעושים עבודה נהדרת לטובת תושבי אפריקה ואני בטוחה שעבור רוב המתנדבים זוהי חוויה יוצאת דופן שלא תשכח. בכתבותי סקרתי מספר ארגונים שלדעתי פועלם ותרומתם חשובים ביותר. עבורי, מצאתי את ההתנדבות בעייתית. נקודות נוספות בעניין זה קראתי בשובי לארץ בכתבתה של שרה ליבוביץ-דר "הכסף גדל על האיידס" במוסף "סופשבוע" של עיתון מעריב ב- 26/5/06. אני ממליצה למתלבטים בנושא ההתנדבות לקרוא כתבה זו.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על מלאווי