פורטלזה ופיפה
התנתקות: אני בהתנתקות. נקודה. המילה שתופסת את הכותרות במהדורות החדשות של ישראל מקבלת אצלי משמעות שונה. מדיניות הטיול שלי, כבר כמעט 8 חודשים, היא להיות בנתק מוחלט מהחדשות בארץ. עוד בתחילת הטיול הזהרתי את כולם שכשאני שואל "איך בישראל?" הכוונה אליהם ולא למצב הכללי. אני כאן בכיף שלי, ושום דבר שקורה בארץ לא יהרוס לי את זה. אבל, אפילו לכאן הדי החדשות הגיעו על הבלגן ברצועת עזה ויותר מפעם אחת שמעתי באיזה רדיו באוטובוס את הקריין מזכיר את ישראל בהקשר זה, בפורטוגזית כמובן. ואי אפשר עם זה, שבכל פעם שאני מתקשר לארץ או מתחבר לאינטרנט, אנשים מדברים על זה. אני יודע שבעוד חודש וחצי, כשאחזור לארץ, אני אקבל חתיכת הלם. אבל בינתיים, כשאני בחופים של ברזיל, רגוע, שליו ונינוח, זה נראה לי שווה את זה.
מחליפים מלתחה: כשהגענו לפורטלזה (Fortaleza) בערב ה-16/8, קרה לנו אחד הדברים הכי מעצבנים שיכולים לקרות בהגעה לעיר, ולמזלנו לא קרה לנו יותר מדי בטיול. הדבר הוא להגיע למלון שעבר מקום. אחרי ששילמת כסף למונית שתיקח אותך, למצוא על דלת פתק קטן "סליחה, עברנו" והכתובת החדשה, זה די מעצבן. לקח לנו די הרבה זמן באותו ערב עד שהתמקמנו באיזו אכסניה על החוף.
למחרת בבוקר, חשפה פורטלזה את בנייניה הגבוהים והמכוערים. היא אחת מהערים הללו שעונות להגדרה המדוייקת "סתם עוד עיר". את היום ניצלנו ב-3 חלקים: בחלק הראשון הלכנו לשוק המרכזי שלהם, היכן שניתן למצוא בגדים במחירים זולים, ופשוט החלפנו את כל הבגדים הבלויים אחרי 7.5 חודשים של שימוש אינטנסיבי בבגדים קצרים, שמתאימים יותר למקום בו אנו נמצאים. את החלק השני של היום ניצלנו למציאת אינטרנט קפה טוב וזול (דבר לא פשוט בכלל), ואני די משוכנע שצעדנו איזה 4 ק"מ ברחובות עד שאיתרנו אותו. זה היה די הכרחי, אחרי כמעט שבוע של נתק מהעולם. וחוץ מזה, מה לא עושים כדי לשלוח לכם כתבות (...). את החלק השלישי של היום, הערב, ניצלנו כדי להתחפף מהעיר הזאת למקום קצת יותר שליו, דרומה אל Praia Da Pipa.
הורס המסיבות: נורא קשה לכתוב על חופים ועל השהות בהם, כי אתם יודעים ומתארים לעצמכם איך זה. אז כמו שאתם מתארים לעצמכם זה אכן כך- בטן גב, לא עושים כלום. כלומר, לא יותר מדי. Pipa היא עיירה נחמדה, שממוקמת על חוף קצת מצוקי. החוף של העיירה עצמה די מגעיל ומשמש יותר כנמל, אבל לדרום ולצפון יש כמה חופים יפים מאוד, שאל כולם הגענו (יותר מפעם אחת) במהלך 3 הימים, בהם ספגנו עוד קצת שמש וים. ביום השלישי במקום קפצנו בבוקר לבקר בשמורה אקולוגית קטנה, שנמצאת בדרך לעיירה. זה היה די בזבוז זמן למען האמת, ואת רוב חיי הבר ראינו בימים לפני. זה מסוג המקומות שאתה יכול לשכב על הערסל במרפסת של האכסניה שלך, ופתאום 5 מטר ממך יגיע קוף ויתיישב (יש כאן המון קופים קטנטנים, מזן שאני לא בטוח מהו). בים למען האמת יש יותר סיכוי שתפגשו דולפינים, כמו שקרה לנו. ואם תסתכלו טוב על הצוקים, אולי תמצאו גם כמה איגואנות.
בסך הכל הימים היו די נחמדים. הבעיה היתה בלילות. יש לי בעיה גדולה עם ברוך- הוא נורא רוצה לצאת למסיבות לרקוד. עכשיו, שתבינו, אני גם אוהב לרקוד ומסיבות, אבל אחרי 8 חודשים כמעט של טיול פשוט לא עושה לי כלום לצאת לאחד הדאנס ברים העלובים של המקום רק איתו. אם היינו יותר חבר`ה היה יכול להיות נחמד. אם הייתי עם חברה שלי היה יכול להיות מדהים. אבל במצב הנוכחי פשוט זה לא עושה לי חשק. אני מעדיף לשבת באיזה פאב נחמד על כוס קוקטייל Capirinha. ניסיתי כבר כמה פעמים להיגרר אחריו למסיבות, אבל זה נגמר סתם במצב רוח רע, שרק גרם לו להרגיש יותר חרא ועם זה שאני חוזר עוד לפני שבזבזתי את הכסף על כניסה למקום שאני לא אהנה בו. אני הורס מסיבות, ויש שיכנו אותי (וברוך ביניהם)- עצלן, משעמם, זקן וכו`. זה לא זה. זה פשוט שאני לא אעשה משהו שאני לא נהנה ממנו. זה פשוט חסר טעם.
פאראיבה ופרנאמבוקו
קסם קולוניאלי 2: זה לקח עוד יום של נסיעות מעצבנות כדי להגיע מפיפה לערים התאומות Recife ו- Olinda שבמדינת Paranembuco. בערב יום ראשון, כשהרחובות שוממים, התמקמנו במלון במרכז העיר רסיפה. לא היה יותר מדי מה לעשות אז הלכנו לראות סרט בקניון סמוך. למחרת בבוקר קמנו שוב לעוד יום של קסם קולוניאלי סטייל Sao Luis. את הבוקר הקדשנו לשוטטות בין הגשרים והרחובות של רסיפה, שיטוט שהיה מעניין לדעתי בערך כמו לצפות במרתון שידורים של "הגיע זמן לשון", אולי קצת פחות. השיעמום של המקום כל כך עייף אותנו, שנאלצנו לחזור לאיזה 3 שעות של שינה במלון, שרק אחריהן הצלחנו לגרור את עצמנו לעיר התאומה אולינדה.
זה היה נורא נחמד מצד הנהג להיזכר רק כחמש דקות אחרי המיקום הנכון בו היינו צריכים לרדת מהאוטובוס... היינו ב"צד הלא הטוב" של הגבעה עליה ממוקמת אולינדה. מעלינו התנוסס המגדלור של העיר, צבוע בצבעי זברה. החלטנו ללכת לכיוונו כי לא היה לנו ממש מושג איפה אנחנו. נכנסנו לתוך הסמטאות הצרות של שכונות העוני של העיר. הם עניים, אבל שמחים... באמצע אחד הרחובות נתקלנו בחבורה של כ-20 גברים, מתופפים ורוקדים. סתם ככה. רק בברזיל זה יכול לקרות. ואז התחיל המבול... כל הרחובות התרוקנו בשניה, ואנחנו מצאנו מחסה מתחת איזה גגון פח. 5 דקות אחר כך, כשהגשם פסק, הריקודים המשיכו.
בכל זאת, הרגשנו קצת לא בטוחים באזור זה אז במהירות מצאנו את דרכנו לחלק ההיסטורי של אולינדה, שהוא חביב ומספק נוף יפה ועירוני של רסיפה ויש בו הרבה כנסיות. שום דבר מעבר. קצת מאוכזבים מהמקום חזרנו למלון וקיווינו שהתכניות שלנו ליום המחרת לנסוע ל- Porto do Golfinhos, חוף מקסים קרוב יחסית לעיר, יהיו יותר מוצלחות...
שינויי מזג האוויר: מאז שעזבנו את קו החוף של פרו המזל שיחק לנו, ורוב הזמן היה מזג אוויר מדהים ללא טיפה של גשם (על אף שמדובר באחד האזורים הגשומים בעולם). המזל הזה נגמר ברסיפה, וזה לא מפתיע כל כך- למעשה, כל הדרך מ- Belem ועד Natal (עיר הגישה לפיפה) שינינו בעיקר קווי אורך ולא קווי רוחב, כלומר נענו יותר מזרחה מאשר דרומה. אבל בנסיעה בין פיפה לרסיפה עברנו את מדינת Paraiba ואת Ponta do Seixas, הנקודה המזרחית ביותר של היבשת, מכאן קו החוף נשבר לכיוון דרום והמשמעות מבחינת אקלים היא שככל שנדרים, מזג האוויר אמור להתקרר ולהיות יותר חורפי וגשום. אני רק יכול לקוות לטוב... כי ברסיפה לא היה טוב. קמנו ליום אפרורי וגשום לחלוטין, שביטל מיידית את התכניות לנסוע לחוף. במקום זה ארזנו את המוצ`ילות ויצאנו לעוד יום של נסיעות ל- Maceio, בירת מדינת Alagoas.
הגענו אליה אחרי הצהריים ומצאנו איזו אכסניה בשכונת החוף Pajucara. המקום, לעומת רסיפה ואולינדה, היה פשוט מקסים. את זה בעיקר גילינו למחרת- קמנו בבוקר לשכונה מודרנית ועשירה, שנותנת תחושת בטחון יוצאת דופן בברזיל. קו החוף שרוע דקלי קוקוס, המים בצבע טורקיז (אם כי מזוהמים), כשבתוכן שטות עשרות Jangadas- סירות מפרש ברזילאיות מסורתיות. לקראת הצהריים עלינו על אחת כזו, שלקחה אותנו אל Piscina Do Litoral. המקום הינו מקום כיף להעביר בו כמה שעות. במרחק כק"מ מהחוף, בתוך השונית, נוצר אזור רדוד שמאוד כיף להשתכשך בו. זה קצת מוזר ומיוחד להיות במקום כזה רדוד, כשאתה באמצע הים. ואם אתם אוהבים מאכלי ים אל דאגה- הטבח המקומי כבר יכין לכם מה שאתם רק רוצים (בואו נגיד שיש שם יותר דגים וסרטנים מחוץ למים מאשר בתוכם).
המשך היום היה קצת פחות מוצלח: אם יש משהו שאני שונא, אבל ממש שונא, בטיול הזה ובחיים בכלל- זה לשרוף זמן. לצערי, זה בדיוק מה שהיינו צריכים לעשות עד חצות וחצי (רק אז יוצא האוטובוס בעל השעות הכי לא נוחות ביבשת לסלבדור). כל מה שנותר לי לומר לברוך בזמן שעלינו על האוטובוס בתחנה המרכזית היה המשפט הצבאי המטומטם "הרחת את זה? עוד יום נשרף..." ואני חושב שזה די עצוב להגיד את זה בטיול מענג כזה.
סלבדור
חיית המסיבות: טוב, הכותרת הזאת קצת מוגזמת, אבל סלבדור - אליה הגענו בבוקר המחרת - היתה האנטיתזה המושלמת לחופים וחיי הלילה הדלים שלהם. אבל לזה נגיע כבר. בואו נדבר על העיר: הגענו אליה קצת חוששים, בסך הכל העיר הגדולה ביותר בצפון מזרח ברזיל ובעלת שם לא קטן בכלל בנושא פשיעה. אבל כבר ביום הראשון שלנו בה הבנו שהתמונה הזאת לא ממש נכונה. נכון, המצב לא ורוד ורוב העיר מסוכנת, אבל האזור התיירותי של העיר העתיקה עמוס בשוטרים על כל פינה, ואפילו ניתן להגיד מאוד בטוח. כל מה שמחוץ לזה כבר קצת יותר מפוקפק.
מה שיותר מטריד היו עשרות מוכרי רחוב/קבצנים, שכל שניה ניגשו והתחננו שנקנה או שניתן להם כסף. בעקרון, העיר עצמה נחמדה אבל אין יותר מדי מה לעשות בה במהלך היום, מלבד שוטטויות ברחבי העיר העתיקה ושכונות אחרות. פה ושם יצאנו לסיבוב, פעם לעיר העליונה, פעם לעיר התחתונה (יורדים עם מעלית), אבל סלבדור ללא ספק היתה עיר שמתעוררת לחיים בלילה ולא ביום.
ב- Pelorinho, החלק ההיסטורי, העיריה מממנת פרוייקט בשם Pelorinho Dia E Noite, ובו כל ערב במספר אתרים ברחבי הרובע ההיסטורי מופיעות להקות מקומיות בחינם. במידה שהלהקה טובה, במהרה מאוד כל העסק הופך למעין מסיבה אחת גדולה. ככה קרה לנו לדוגמה בהופעה של להקת Flashback, בלילה השני לשהותנו בסלבדור, שביצעה קאברים מעולים לשירים ישנים באנגלית. היה ממש כיף.
ביום השלישי בסלבדור פגשנו זוג ישראלים, אח ואחות, שהיו נחמדים. האחות, לפני גיוס, שבאה לטייל חודשיים עם אחיה, היתה ללא ספק האדם הכי צעיר שפגשנו שמטייל בצורה תרמילאית בדרום אמריקה. כל הכבוד לה, אני בעד. אבל כאן ראוי לציין, שהמפגש הזה היה נדיר ביותר. יש אנשים, שלפעמים שואלים את השאלה "איפה אני יכול לטייל במקום שאין בו ישראלים?". השאלה לדעתי היא לא איפה, אלא מתי. מאז שעזבנו את פרו פגשנו במשך החודש האחרון בדיוק 7 ישראלים. אין קרנבל, אין ישראלים...
לנסויס
מתגלשים: ביום הרביעי לספירה הסלבדוריאנית קמנו עם שקיות מתחת לעיניים ב-05:30 לפנות בוקר, כדי לגרור את עצמנו לאוטובוס שנוסע ל- Lencois. שש וחצי שעות הנסיעה לעיירה הזאת מערבית לסלבדור ב- Sertao עברו בשינה משובחת. כשהתעוררתי קצת לפני העיירה מצאתי את עצמי בסביבה של גבעות ירוקות ושטוחות עד לקצה האופק. לא הבנתי על מה כל הרעש והמהומה על היופי של המקום, עד שממש קצת לפני שהגענו נחשף הרכס המצוקי של ה- Chapada Diamantina, אחד מאזורי הטרקים הטובים של ברזיל. היינו צריכים קצת מנוחה מהמנוחה.
לנסויס היא עיירה מקסימה ממש, שיושבת בין גבעות ירוקות ומיוערות, מסוג המקומות שגורם לך לחשוב "מממ... מעניין כמה עולה כאן בית". אחרי שהתמקמנו באכסניה במרכז ואכלנו צהריים, נענינו להמלצתה של בעלת המקום הנחמדה, והלכנו לעשות טיול קצר מחוץ לעיירה. לא היה צורך ביותר מדי הכוונות- פשוט עקבנו אחרי המקומיים, שהלכו בבגדי ים לנהר שעובר ליד העיירה. הוא מתגלש על משטח סלע גדול וארוך, יוצר בדרך בריכות שחיה טבעיות. משם ממשיך שביל במעלה הנהר לכיוון שני מפלים, שרק לראשון מביניהם הגענו. במקום להגיע לשני לקחנו פיצול, שהביא אותנו לנקודת תצפית יפהפיה על העיירה והגבעות מסביבה, ורחוק מאוד לתוך מישור ה- Sertao. בערב גילינו שהעיירה מפוצצת בברים ודי נחמד בערבים, אבל זה לא השתווה בכלום לכיף שעמדנו לחוות למחרת...
למחרת בבוקר, מאוחר בבוקר, מצאנו את עצמנו הולכים בשביל יפה ומיוער שהוביל מחוץ לעיירה ואל מקום בשם Ribeirao do Meio. ארבעת הקילומטרים לשם לקחו לנו כשעה של הליכה נינוחה, וזה היה שווה כל שניה של הדרך. בסך הכל מדובר באחד המקומות הכי כיפיים שביקרנו בהם בדרום אמריקה: בעמק מיוער, בין בולדרים עצומים, שוכנת בריכה בעלת מים חומים-אדומים וקצת קצף מחשיד (זה לא ביוב, זה צבע טבעי של הנהרות באזור). הבריכה היא חלק מנהר, שנשפך אליה על מדרון סלעי וחלק, עליו יש זרמים בעלי עוצמות שונות. על הזרמים האלה מתגלשים במהירות מטורפת לתוך הבריכה בתחתית. מגלשת מים טבעית.
מכיוון שלא היו לנו שפני נסיונות באזור והיינו במקום האדיר הזה לבד, התחלנו בניסיונות על הזרמים החלשים בצדדים. לאט לאט צברנו בטחון, עד שמצאנו את עצמנו גולשים בזרמים החזקים ביותר. לצערנו, הזרם הכי חזק יצר תעלה בסלע שהיה צריך לעבור וזה היה די מסובך, כי הסלע היה מאוד מאוד חלק. גם אני וגם ברוך מצאנו את עצמנו כל אחד בתורו עפים בצורה מאוזנת עם הזרם כלפי מטה. לצערי, אני איבדתי שליטה ועפתי בתוך התעלה המסוכנת, עד שנפלתי חצי מטר עם התחת שלי בדיוק על סלע. באותו רגע נגמר הכיף ומאוד כאב לי. די צלעתי חזרה לעיירה, כי כל פעם שאימצתי את שרירי התחת זה היה נוראי. אבל מה... שווה את זה מאוד. תנסו גם... אבל בזהירות!
מרתון אתרים
מרתון ה- Chapada: למחרת בבוקר, עם סימן כחול עצבני על העכוז, יצאתי עם ברוך ועם עוד זוג פורטוגלים מבוגרים ל- Route 1, שהוא שם הסיור הנמכר ביותר באזור ליום אחד. מראש כבר קבענו- לא יוצאים לטרק! די! כמה אפשר?! במקום זה יצאנו ליום של מרתון אתרים ברחבי הפארק, שהיה מוצלח ביותר. יצאנו בג`יפ עם המדריך Jamie מהעיירה לכיוון נהר ב- Mucogezinho. מזג האוויר האפרורי לא היה מעודד, אבל השתפר בהמשך היום ליום שמשי וחם. מהמסעדה על הכביש, 17 ק"מ מלנסויש, ירד שביל למפל שיצר הנהר ולידו בין העצים שיחקו מספר קופים, מהסוג שראינו בפיפה. זה דרש עוד כ-10 דקות הליכה במורד הנהר החום-אדום כדי להגיע ל- Poco Do Diabo, בריכה עצומה אליה נשפך מפל בגובה 25 מטר. לברוך, מזג האוויר האפרורי לא קסם ונאלצתי להיכנס למים לבדי (המשוגע הראשון מכל הקבוצות) כדי לשחות ל"מערה" הנחמדה, שמאפשרת לך להיכנס אל מאחורי המפל. רק כשהגחתי שוב אחרי 10 דקות ברוך היה בטוח בעצמו שלא טבעתי.
היינו שם כשעה והמשכנו לאתר הבא ברשימה של היום- הר Morro do Pai Inacio. הדרך התחילה כבר לעלות בין ההרים ומצוקי הענק של הרכס ועברה תצפית יפהפיה לכיוון סדרת הרים ומצוקים בשם Tres Irmaos (שלושת האחים). כמובן שהתצפית מגובה של כ-1200 מטר, אליה הגענו אחרי רבע שעה של טיפוס מנקודת עצירת הרכב, היתה פי כמה יותר מדהימה. מראש הר השולחן הסלעי הזה נשקפה פנורמה מדהימה על הרי השולחן המצוקיים של רכס היהלומים. אמנם הרוח נשבה שם בעוצמה, אבל הצלחנו לשרוד סדרת צילומים על קצה המצוק, ממנו המשכנו לכיוון החלק החשוב של היום- ארוחת צהריים כמובן. סעדנו את ליבנו כבר מערבית לרכס, קרוב לכניסה של Gruta Da Pratinha, שרק אחרי שסיימנו לאכול ירדנו אליה. מדובר על אגמון בעל מים צלולים כזכוכית, מלא דגים שבוקעים מתוך המערה. ניתן לשנרקל 200 מטר לתוך המערה תמורת תשלום סמלי אך יקר, ולכן ויתרנו על התענוג להכנס לאחת מ-200 המערות שבאזור, שכוללות גם את המערה הארוכה בברזיל (אורכה מעל 100 ק"מ!).
השמש כבר זרחה בעוצמה ונכנסנו לשחייה מרעננת באגם הצלול. בדיוק ב-15:00 הגיע הזמן בו השמש היתה בזווית הנכונה כדי לבקר ב- Gruta Azul, מרחק 10 דקות הליכה לצידה השני של הגבעה. סדרת המדרגות גרמה למקום להראות בהתחלה כסתם עוד כניסה למערה גדולה, או נכון יותר כוך גדול בסלע, אבל כשהגענו לתחתית הבנו כמה טעינו... מדובר במקום מטמטם ומדהים. וואו!! בתוך אותו כוך חשוך קיימת בריכה של מים צלולים וכחולים. כל כך צלולים, שקצת קשה היה להבדיל איפה נגמר האוויר ומתחילים המים, לולא קרני האור שמאירות בדיוק רב לתוך המערה, הופכות אותה לכחולה והופכות למטושטשות במגע עם המים. רק התמונות ידברו וגם בזה אני בספק אם תבינו כמה המקום יפה.
לא הספקנו לעכל את המקום, וכבר מצאנו את עצמנו כעבור כמה דקות נסיעה במערת Lapa Doce, האתר האחרון וסוף המרתון. לאחר תשלום דמי הכניסה והתרשמות מעץ ה- Umbu בכניסה, שהוא ללא ספק העץ המתוסבך ביותר בו נתקלתי בחיי, התלווינו למדריך נושא עששית גז ויצאנו לכיוון המערה. לאחר הליכה קצרה הגענו לבור ענקי עם מצוקים של 70 מטר, וירדנו לתוכו דרך סבך עליו מכרסמי Moco. לפנינו עמדו 2 כניסות- קטנה וסגורה לקהל, Lapa Doce 2, באורך של 40 ק"מ (ועוד לא הגיעו לקצה), ומולה הפתח הענקי ומלא הנטיפים של האזור אליו עמדנו להיכנס. זאת ללא ספק המערה הכי עצומה שראיתי בחיי: אורכה 800 מטר מצד לצד, הגובה של התקרה 30 מטר ורוחבה כ-60 מטר בהערכה גסה. תעלה ענקית ומלאת נטיפים.
באור אחרון מצאנו את דרכנו לאורך הכביש מלא הבורות חזרה לעיירה. בדיוק על ימים כאלה נאמר "חזרנו עייפים אך מרוצים". אני חושב שלמדתי משהו חשוב ביום הזה על הטבע, משהו שכבר ידעתי: שלא משנה כמה ראית וחווית, גם אחרי 8 חודשים רצופים של טיול הטבע יכול להפתיע ולהדהים אותך מחדש עם דברים שלא חשבת שקיימים בכלל במציאות. ה- Chapada Diamantina היתה בדיוק מסוג המקומות שמלאים בדברים האלה... אני רק יכול להמליץ להגיע ולבדוק בעצמכם.
המפל שאינו נגמר: אמנם היה נחמד עם שני הפורטוגלים, אבל החברה שזכינו להכיר למחרת בבוקר, שכללה 8 אנשים נוספים, היתה הרבה יותר מגוונת, צעירה ונחמדה. ללא ספק החברה עשתה את היום, כי הטיול למפל Cachoeira Da Fumasa היה קצת פחות מרשים. יצאנו בבוקר דחוסים בתוך ג`יפ-משאית, שכעבור כשעתיים נסיעה הגיע לכפר Copao ממנו מתחיל השביל אל ראש המפל (כדי להגיע לתחתית דרוש טרק של 3 ימים). הסיבה שבכלל טרחנו לעלות עליה של 500 מטר בשביל עוד מפל היא שמדובר במפל הגבוה ביותר בברזיל, והשני בגובהו בדרום אמריקה אחרי מפלי המלאך בוונצואלה- 420 מטר.
הנוף מהעלייה לכיוון עמק Copao והר השולחן הבודד Morrao היה מרהיב, אבל המשך ההליכה לאורך המישור בראש ההר היה קצת משמים. עם זאת, נחש שעבר לשבדית של הקבוצה בין הרגליים (קחו את זה כמו שזה), סיפק קצת עניין (וזה לא היה היחיד שפגשנו בדרך). אחרי 6 ק"מ הליכה הגענו לקצה הר השולחן שנפל במצוק, שהתיאור "עצום" קטן עליו, כלפי מטה. ניסינו לחפש את המפל אבל כל מה שיכולנו לראות, בזמן שהמדריך החזיק לכל אחד את הרגליים על זיז סלע מעל המצוק, היה זרזיף מים חלוש שנעלם אי שם באמצע הדרך, חזר כלפי מעלה כספריי וירד עלינו לבסוף כגשם. מה שכן, הנוף היה מדהים. גם מנקודת התצפית השניה שנתנה פרופיל על המפל, ובה המדריך הרגיש צורך עז לפרט את כל התאונות שקרו במקום (בואו נגיד, אל תתפתו לקפיצת Base שם).
משם זה היה כבר רק לחזור ל- Copao, שם ישבנו על אבטיח טוב אחרי 4 שעות הליכה בסך הכל, שאחריו נסענו לעוד מפל יפהפה עם בריכת שחיה בשם Cachorinha. כשסיימנו להנות מהבריכה והג`קוזי הטבעי שבקצה המפל, נפרדנו מרוב חברי הקבוצה שהמשיכו משם לטרק של 3 ימים, וחזרנו ללנסויש.
לאן ממשיכים?למחרת תכננו לעזוב, אבל בפעם הראשונה בטיול לא ממש ידענו לאן. רשימת החופים שהיתה מונחת לפנינו היתה ארוכה. בסוף החלטנו שלמחרת ניסע ל- Feira Da Santana, משם יש קישורים לכל מדינת Bahia ונחליט בדרך. ובכלל, כשאני כותב את המשפטים האחרונים האלה, עדיין בלנסויש, כנראה שפשוט נצטרך לחיות ולראות מה יהיה...
