הכפרים הקטנים של הונדורס
למחרת ראש השנה התעוררנו לחום משתק. החום באוטילה יחד עם הלחות הנוראה הוא מהתופעות הבלתי נסבלות שיש. מאחר ואין אף מסעדה ממוזגת על האי ואין למעשה שום מקום מפלט מלבד סניף הבנק המקומי (ושקלנו בהחלט להשתקע בו למספר שעות), הרי שאת הבוקר העברנו בשוטטות בשמש היוקדת וגיבוש דרכי המשך. רצינו לצאת לצלילה נוספת אבל מאחר וכבר פספסנו את הסירה של הבוקר הוחלט לבסוף לעלות על המעבורת של אחר הצהריים חזרה ל-La Ceiba. הדרך חזרה במעבורת היתה מהנה, הים היה רגוע, המיזוג פעל בעוצמה ועל מסכי הטלוויזיה הקרינו את "להציל את נמו" ללא קול. היה לי עצוב לעזוב את אוטילה ואני בהחלט מקווה שעוד יזדמן לי לחזור לביקור נוסף בהזדמנות.
מלה סייבה נסענו ל- Tela, שממוקמת על החוף הקריבי כ- 100 ק"מ ממערב ללה סייבה. טלה היא עיר קריבית מנומנמת, שמסביב לה מספר גדול יחסית של כפרי Garifuna ומספר אטרקציות תיירותיות כגון הפארק הלאומי Punta Sal, שמורת הטבע Punto Izopu ולגונת Los Micos. אחרי שהתמקמנו במלון (ממוזג לשם שינוי...) ובהינו בסרט נחמד בטלוויזיה, יצאנו בשעה מאוחרת יחסית (21:00) לחפש מסעדה פתוחה. אחרי שניסינו במספר מסעדות שבדיוק נסגרו מצאנו לבסוף מסעדה על חוף הים, שהואילה להגיש לנו ארוחת דגים טעימה ובירה קרה.
למחרת בבוקר יצאנו באוטובוס מקומי לעבר כפר הגריפונה Turnabe. האוטובוס היה עמוס לעייפה בגברים ונשים שחורים, שדיברו בשפת הגריפונה המקומית. הגריפונה הם צאצאיהם של שתי ספינות עבדים ספרדיות, שבדרכן מאפריקה למקסיקו טבעו ליד האי סט. וינסנט בקאריביים. השחורים ששרדו את הטביעה הגיעו לאי וחיו שם במשך עשרות שנים במאה ה-18, במהלכן התחתנו וחיו עם האינדיאנים המקומיים (שנקראו קריב) ופיתחו תרבות מקורית, מעין שילוב של אפריקאית ואינדיאנית- הגריפונה. בשנת 1797 הם גורשו על ידי הבריטים מהאי והועברו ל-Roatan, אי על חופי הונדורס ומשם התפזרו לאורך כל החופים הקריביים מבליז ועד ניקרגואה. עד היום הם משמרים אמונות ומוזיקה בסגנון אפריקאי אינדיאני ושפה ייחודית להם. הם עוסקים בעיקר בדיג, מסחר וחקלאות זעירה.
טורנבה הינו כפר קטן ויפה שממוקם על שפת הים ובנוי בעיקר מבתים צבעוניים ודרכי חול ביניהם. מהנקודה האחרונה אליה מגיע האוטובוס בקצה הכפר ממשיכה דרך צרה, מעין שני פסי חול במקביל לחוף, המובילים לכפר קטן נוסף העונה לשם המפתה- מיאמי. ההליכה אורכת כשעתיים וחצי בשמש הקופחת וישנו אוטובוס אחד ביום, בשעות הבוקר. למזלנו הרב, מיד אחרי שקנינו מים והתכוננו נפשית להליכה המפרכת, עברה ב"כביש" משאית פיק אפ שחורה עם מספר בני טובים מ- Tegucigalpe (עיר הבירה של הונדורס), שהזמינו אותנו להצטרף לנסיעה כמעט עד מיאמי.
לתחילת הכתבה
מיאמי שעל לשון הים
מיאמי שוכנת על לשון חול צרה, כשמצידה האחד הים הפתוח ומצידה השני לגונת לוס מיקוס. עובי הלשון הוא כ- 20 מטר, והמראה מרהיב שכן מצד אחד ישנו הים והגלים ומצידו השני הלגונה השקטה. הכפר מורכב מארבעים בקתות קש והוא הכפר האחרון באזור שעדיין נראה כמו לפני 200 שנה: אין בו חשמל, מים או טלפונים ורוב תושביו מתפרנסים מדיג. בכל הכפר מצאנו רק שני רכבים והרבה תושבים סקרניים. זה נראה כאילו את רוב השעות החמות הם מעבירים על ערסלים בסככות על הים (שם נושבת בריזה נעימה בניגוד לצד של הלגונה), ואת שאר הזמן בדיג ובכדורגל. אנחנו עשינו סיור בכל הכפר דרך הבקתות ועצי הקוקוס הרבים והרגשנו כמו בקפסולת זמן שחזרה לעידן אחר.
בקצה הכפר נמצא החיבור בין הים ללגונה ושם היו מספר ילדים ומבוגרים, שעסקו בציד סרטנים בעזרת רשתות גדולות. הבית הקיצוני ביותר בכפר משמש כמסעדה מאולתרת ושם אכלנו את ארוחת הצהריים שלנו, שהתבססה על דג מטוגן ברוטב קוקוס ובצל עם אורז, שעועית אדומה ובננות מטוגנות. אחרי שינה קלה בערסלים של המסעדה, שחיה בים וסיבוב על החוף יצאנו באיטיות בדרך חזרה (בהתחלה ברגל, בהמשך בטרמפ על משאית דגים ולבסוף בצ`יקן באס) חזרה לטלה.
באותו ערב חגגנו 26 אביבים לאורית הקטנה ואנצל במה זו לאחל לה שוב המון אושר ומזל טוב, לעוד הרבה ימי הולדת של חופים קסומים ומקומות רחוקים.
למחרת בבוקר יצאנו בסיור מאורגן לפארק הלאומי Punta Sal. לסיור יצאנו עם עוד מספר תיירים בסירת מנוע ששטה בים הפתוח במשך כשעה עד שהגענו לפארק. הפארק משתרע על לשון יבשה ומכיל יער טרופי עבות עם הרבה קופים, ציפורים ואפילו יגוארים (כך מספרים...). החופים של הפארק הם יפהפיים עם מי טורקיז וחול לבן, עצי קוקוס אלכסוניים מעל הים ומראה של גלויה. הסיור החל בהליכה של כשעה דרך הג`ונגל, במהלכה ראינו צמחי ג`ונגל שונים כגון בננה ובלסה (עץ קל משקל בעל הרבה שימושים, כמו בניית טיסנים ורפסודות), קני טרמיטים, קופי עכביש וגם את מפרץ Puerto Esperanza, בו התחבאו פיראטים בשנים עברו. מהצד השני של הפארק אספה אותנו הסירה ושטנו איתה לקצה לשון היבשה, שם ניתן לראות מספר איים סלעיים עליהם מקננים שקנאים, פריגטות ועופות רבים ואחרים.
לתחילת הכתבה
אינקה וערי געש
לאחר מכן עגנו בחוף יפהפה ויצאנו לסיבוב שנירקול. המים היו מעורבלים למדי והמראות לא יוצאי דופן, אבל על החוף התרוצצו הרבה סרטנים ששימחו אותנו מאוד. את היום סיימנו במסעדה קטנה בחוף אחר בה אכלנו שוב את ארוחת הדגים המסורתית, ואחריה בילינו שעתיים בהתנדנדות על ערסל ובהיה בים. לפארק ניתן להגיע כמעט רק בסיור מאורגן או על ידי שכירת סירה בצורה עצמאית. אנחנו לא נתקלנו שם בעוד תיירים ואני הייתי ממליץ בחום לשקול להשאר על החוף ללילה או שניים במידה ויש זמן.
מטלה המשכנו עוד באותו היום חזרה לסאן פדרו, שם העברנו את הלילה ולמחרת המשכנו חזרה לקופן. בקופן ביקרנו באתר העתיקות של המאיה, הגדול והמפורסם בהונדורס. אחרי שכבר ביקרנו בשני אתרים קודמים בפלנקה שבמכסיקו ובטיקל, עדיין התלהבנו מהפארק היפה עם המדשאות הגדולות והפירמידות שצצות להן בתוכן. בקופן שרדו הרבה פסלים וגילופים שונים וישנם מספר סטלות (פסלים גבוהים מגולפים מאבן) מרשימות, המפוזרות ברחבי האתר. כמו כן ניתן לראות גרם מדרגות ענק המוביל לראש אחת הפירמידות שכולו מגולף. על כל מדרגה יש דמויות, נופים וכיתוב הירוגליפי בשפת המאיה. המדרגות מכילות את ההסטוריה של העיר ונמצאות עכשיו בשחזור, תרגום והגנה מפני מזג האוויר, ולכן מכוסות ביריעות קנבס גדולות. האתר קטן וקומפקטי, מוקף בג`ונגלים ובשערי הכניסה והיציאה יש חבורה גדולה של תוכים צבעוניים ויפים.
אחרי ארוחת צהריים זריזה בעיר תפסנו שאטל ישר לאנטיגואה, שהחזיר אותנו לגוואטמלה. באנטיגואה כבר הרגשנו את ההרגשה הנעימה של חזרה למקום מוכר. התמקמנו במלון נחמד, אכלנו ארוחת ערב ונפלנו שדודים על המיטה.
למחרת שוב השכמנו מוקדם ויצאנו לטפס על הר הגעש Pacaya. ההר הינו אחד משלושת הרי הגעש הפעילים בגוואטמלה והתפרצותו האחרונה היתה בשנת 2000. אחרי נסיעה של כשעתיים הגענו לכפר הזעיר סאן פרנסיסקו, השוכן למרגלות ההר. משם יצאנו עם מדריך במעלה שביל תלול המטפס אל ההר. האדמה היא בזלתית והצמחיה, שבהתחלה היתה חקלאית ברובה (תירס וכדומה), התחלפה לאט לאט בעצים ובהמשך בשיחים שהפכו לכרי דשא. האוויר היה קריר וצלול ומולנו נישא ההר שמפסגתו יוצא עשן לבן.
בשלב מסוים הגענו לאזור שבו זרמה הלבה בהתפרצות האחרונה ושם עוד ניתן היה לראות עצים הרוסים, ומאותה נקודה כבר לא היתה עוד צמחיה אלא רק אדמה שחורה. פה ושם יצא עשן מהאדמה והקרקע היתה חמה. הפסגה עצמה תלולה למדי ואנחנו טיפסנו בשביל מתפתל אחד אחרי השני. כמובן שככל שהתקרבנו לפסגה החלו עננים לכסות אותנו מכל עבר עד שלבסוף מצאנו את עצמנו צועדים בערפל מוחלט. כשהגענו לפסגה ראינו את הלוע עצמו, שממרכזו אפוף העשן מזדקר הר שחור קטן של לבה יבשה. מדי פעם ניתן לראות חתיכות לבה אדומה שעפות באוויר ונוחתות על צידי הלוע וניתן לשמוע התפוצצויות עמומות ממעמקי האדמה. לאט לאט התחיל להתבהר וזכינו לקבל הצצות בנוף היפה, שכלל את הרי הגעש של אנטיגואה- Agua ו- Fuego ואת כל מערב גוואטמלה עד האוקיינוס. הדרך למטה היתה מהנה במיוחד, שכן מדובר בעצם במעין "סקי אדמה" בדרדרת גדולה של חול ולבה. את הדרך חזרה לאנטיגואה כבר עשינו בשינה ערבה במיניבוס.
באנטיגואה העברנו עוד אחר צהריים של סידורים וקניות ולמחרת בבוקר נסענו במונית לשדה התעופה בגוואטמלה סיטי. נהג המונית הנחמד היה להוט לשמוע על ישראל ועל התרשמותנו מגוואטמלה, והשיחה הנחמדה איתו היתה סיום יפה לטיול. מגוואטמלה סיטי המראנו למיאמי. גם כאן נראה כאילו רוב האנשים מדברים ספרדית אבל ההבדל בין מיאמי פלורידה למיאמי בה היינו לפני שלושה ימים הוא הבדל תרבותי של שמים וארץ.
וכך למעשה בא לסיומו מסע הקיץ, וכעת בדרך חזרה אל השגרה-עבודה, לימודים וכו`. אני מגלגל לי בראש זכרונות מהטיול שהיה ומחשבות על העתיד והרבה תקוות לשנה טובה באמת עם התגשמות חלומות וחלומות חדשים. המון תודה לאורית שבזכותה הקיץ הזה היה לכזו חוויה נפלאה.
יאיר, בדרך לארץ.
לתחילת הכתבה
