הדרך למונטה ריקו
למונטה ריקו, אשר לחופי האוקיינוס השקט הגענו אחרי חצי יום מתסכל של נסיעות. נאלצנו לעבור דרך גוואטמלה סיטי המעושנת והסואנת על מנת להוציא ויזה להונדורס. כמובן שזה תענוג השמור רק לישראלים בעוד שכל שאר התיירים האירופאים אינם זקוקים לויזה. וכך נגזר עלינו- אזרחי העם הנבחר, לכתת רגלינו לרובע הדיפלומטי ולהוציא ויזה (20 דקות המתנה- 10 דולר) ואז לשוב לתחנת האוטובוסים. הגוואטמלים עוד לא עלו על הרעיון של לאחד את כל חברות האוטובוסים, לכדי טרמינל אחד וכך, כדי להחליף אוטובוסים בבירה עליך להגיע לצד השני של העיר, שם נמצא המשרד של החברה הספציפית בה הינך מעוניין.
הדרך למונטה ריקו כללה אוטובוס נוח עד לעיירה בשם Taxisco, שם המתנו על הכביש למיניבוס בשעה שאוטו גלידה קטן וחמוד עצר לצידנו והציע לנו טרמפ עד La Avellana העיירה הבאה. הנוף, הפך למישורי חקלאי מאוד ומרחוק יכולנו להבחין בהרי הגעש הנישאים של אנטיגואה. ב-La Avellana נפרדנו מנהג האוטו גלידה הנחמד ועלינו על מעבורת ששטה לה בסבך התעלות והיערות המנגרוביים שלפני מונטה ריקו. הכפר נמצא על רצועת יבשה של חוף האוקיינוס ומצידה השני, איזור סבוך של תעלות ביצות ומנגרובים שמהווה שמורת טבע למיני עופות רבים ולא מזוהים.
טיול במונטה ריקו
בהגעה למונטה ריקו נסענו עם פיק אפ מקומי ברחובות הכפר הקטן עד שהגענו למלון קטן בשם "אל-קראקול". המקום שייך לבחור ישראלי ולאשתו הקנדית ונמצא על החוף. החוף באיזור זה של האוקיינוס הפסיפי הוא בעל חול וולקני שחור וגלים גבוהים במיוחד. לאורכו מפוזרים מספר מלונות ובארים ובעונה זו של השנה לא היו בהם יותר מדי תיירים.
העברנו את רוב סוף השבוע על החוף, בעיקר בקריאה ובהייה בים. כשנכנסנו לים גילינו את כוחם האדיר של הגלים שפשוט הדפו אותנו לעבר החוף. זהו איזור מומלץ לגולשים וניתן לראות לא מעט מהם בשעות הבוקר רוכבים על הגלים.
הכפר קטן וסימפטי ותושביו נחמדים עד מאוד. רוב התיירים הם גוואטמלים שבאים מהבירה ומיעוטם הקטן זרים. בכפר נמצא גם בסיס השמורה שמקיפה את הכפר וניתן לראות שם תנינים בשלבי גידול שונים, צבי ים, איגואנות מסוגים שונים, והסברים על כל החי והצומח שניתן למצוא בשמורה.
בשבת אחר הצהרים נערכה תחרות גדולה בכל החוף תחת הכותרת: "אמץ לך צב". החוף משמש כאתר הטלה לצבי ים ואנשי השמורה מנסים להגן על אוכלוסיית הצבים הנכחדת ולחנך את המקומיים לא לאכול את הביצים ולאפשר לצבונים הקטנים לחזור אל הים. מדי שבת בתמורה ל-10 קצאל אתה יכול לאמץ לך צב ולשחרר אותו על החוף כדי שיחזור לים. השחרור נעשה בו זמנית ומי שהצב שלו חוצה קן מסומן בחול בדרך לים ראשון לפני כולם, זוכה בחולצה. אורית זכתה לאמץ צב ולשחרר אותו לים יחד עם כל שאר הבני חמש שמסביב. וכדבריה: "מי שלא ראה שמחת שחרור צב לא ראה שמחה טהורה מימיו..". כמובן שהצב שלה תפס כיוון בהפוך מכל שאר הצבים אבל כעבור זמן וקצת הכוונה גם הוא הגיע לגלים ונבלע בתוך הים.
מקום נוסף ראוי לציון במונטה ריקו הוא מסעדת: "הטברנה של השקנאי". המדובר הוא במסעדה בניהול אירופאי באיכות מדהימה שמגישים מבחר מאכלים בסגנון איטלקי כולל פסטות, סלטים יווניים גדולים ועוד. כל מנה מעדן. וכמובן שבגינה ישנה מזרקה ישנה ובה שט שקנאי לבן וגדול.
אחרי כיומיים של נופש ומנוחה על חופי הפסיפי שבנו בשעת בוקר מוקדמת אל גוואטמלה סיטי ויצאנו לדרך לכיוון הגבול עם הונדורס. מאחר ולא הספקנו להגיע לאוטובוס הישיר לגבול, נאלצנו להטרטר במספר אוטובוסים והגענו למעבר הגבול רק ב-15:00. האוטובוסים בגוואטמלה ובהונדורס לא נוסעים בשעות הלילה וכך אחרי 15:00 כבר לא ניתן לתפוס אוטובוסים למרחקים רחוקים יותר. וכך העברנו את הערב בעיירה Copan Ruiras. העיירה הוקמה בצמוד לאתר העתיקות הנודע של Copan. אנחנו בחרנו להשאיר אותו לדרך חזרה ולהעביר את שעות אחר הצהריים ברחובות העיירה ובפלזה המרכזית הנחמדה.
למחרת בבוקר עלינו על האוטובוס הראשון בדרכינו לסן פדרו דה סולה העיר השניה בגודלה בהונדורס והמרכז התעשייתי של המדינה. מדי פעם במהלך הנסיעות עלה לאוטובוס מעין כומר נייד, לבוש חולצה לבנה ובידו תנ"ך עם כריכת עור. לרוב הוא פתח בדרשה חוצבת להבות בספרדית אודות האב, הבן ורוח הקודש ועוד ועוד. בסוף הדרשה (שלרוב יכולה להיות מציקה ביותר) הוא עבר בין נוסעי האוטובוס ואסף כספים מכל הנוסעים ולעיתים אף בירך חלק מנוסעים בצורה ספציפית יותר.
בצהרי היום הגענו ל-La Ceiba. זוהי עיר חוף גדולה שמהווה נמל היציאה לכל איי המפרץ (Islas de Bahia) ועוד מספר איונים קטנים. אנחנו אחר הצהריים במעבורת ל-Utila. הים היה סוער והתברר לנו כי יום קודם הם עברו באיזור השוליים של הוריקן Ivan שהיה כבר בדרכו לארה"ב, ולכן הים עוד היה סוער וההפלגה שארכה כשעה וחצי היתה מבחילה מעט.
Utila הינו האי הקטן ביותר מבין האיים במפרץ והוא מהווה אתר תיירות בעיקר לצוללנים. באי ישנה עיירה קטנה שרוב תושביה הם לבנים דוברי אנגלית שהגיעו למקום בתחילת המאה ה-19 כאשר האיים עוד היו שייכים לבריטניה. במקום גרים גם שחורים, צאצאי Garifuna- עבדים שחורים שהובאו מאפריקה לעבוד במטעי הסוכר וכיום חיים במספר קהילות לאורך החוף הקריבי. באי כולו חיים כ-5000 איש והאווירה רגועה מאוד- כמעט ללא מכוניות ובעיקר טוסטוסים ואופניים.
התמקמנו במלון קטן שממוקם בחלקו האחורי של בית אמריקאי גדול ומרווח. בעלת הבית, גברת הולנדית בלונדינית דיברה אנגלית במבטא רצוץ ובלתי מובן שבהמשך התברר לנו כמבטא המקומי של כל תושבי האי. אבי סבה הגיע לאי לפני כמאה וחמישים שנה מבריטניה ומאז כל משפחתה אזרחי הונדורס.
יצאנו לסיבוב הכרות באי. רוב התושבים נעים בדו אופן כזה או אחר (אופניים, טוסטוס ולעיתים אף טרקטורון). ישנן מספר מסעדות זולות, מספר פאבים ודי הרבה מועדוני צלילה. אמצע ספטמבר באיים הוא עדיין העונה היבשה אבל כבר מחוץ לעונת התיירות (שגם היא מבוססת בעיקר על תרמילאים צוללים) ואנחנו לא נתקלנו בהרבה תיירים ברחוב. בכל מקום יש מחילות של סרטני ענק שבורחים פנימה כל פעם שמישהו מתקרב. הרבה כלבי רחוב משוטטים, יתושים ובמקום אחד לאורך הרחוב הראשי גלי הים מציפים קלות את הרחוב.
כל הבתים באי בנויים על עמודים כנגד הצפות וסגנון הבניה הוא אמריקאי/אנגלי עם מרפסת גדולה. להפתעתנו נתקלנו במסעדה ישראלית שמנוהלת על ידי בחורה מקומית שחורה נחמדה שמכינה פלאפל, סביח, חומוס ועוד. האוכל לא היה עוצר נשימה אבל הטבחית/ מלצרית, מנהלת היתה נחמדה מאוד והייתה גם מוסיקה טובה.
למחרת בבוקר יצאנו לצלילה עם מועדון קפטן מורגן. למועדון הזה יש מלון שממוקם על אי היונים (Pigeon Key). זהו אי קטן לא רחוק מאוטילה שעליו חיים כ-400 איש בצפיפות. התושבים שמתפרנסים ברובם מדייג חיים על אי היונים מזה כ-150 שנה ככל הנראה על מנת להמלט מהיתושים, זבובי החול המציקים על האי הראשי. מסביב להם עוד מספר איונים קטנים, פרטיים, ויפיפיים עמוסים בעצי קוקוס, חול לבן ומים טורקיז.
התמקמנו במלון שנמצא בקצה האי ומאחר והיו לנו מספר שעות עד היציאה לצלילה יצאנו לסיבוב קטן באי. כאן כבר בכלל אין כלי רכב ומאחר ולוקח 5 דקות לחצות את האי הרי שלכולם יש רק סירות שעוגנות ליד הבתים. במרכז ישנו ריבוע של ספסלים שנקרא Knowledge Square ובו יושבים התושבים ומפטפטים רוב היום. רוב התושבים הלבנים באי הם נצר למשפחת קופר או דיאמונד (שתיים ממשפחות המייסדים המקוריות) וכל היתר הם מהגרים חדשים יחסית.
יש בכפר שלוש חנויות, שתי מסעדות וחנות דגים אחת והאווירה היא מאוד אינטימית. אחרי ארוחת צהריים (דגים- אלא מה?) יצאנו בסירה לאתר צלילה ליד אוטילה.
הנופים התת קרקעיים היו יפים למדי עם מגוון עשיר של דגים ואלמוגים כולל צלופחים וסוסני ים. זו היתה בשבילי צלילה ראשונה אחרי מספר שנים של יובש והיה כיף לגלות מחדש את תחושת הריחוף וזווית ההסתכלות השונה על העולם בצלילה. אחרי הצלילה חזרנו בשייט איטי למלון עם הנוף הנפלא של האיים הקטנים מקיפים אותנו מכל עבר.
אחר הצהריים אני ואורית לקחנו שני קיאקים קטנים מהמלון ויצאנו לשייט בין האיים הקטנים. היתה זו החלטה נבונה לא לקחת איתי את המצלמה שכן מצאנו עצמנו בסופו של דבר רטובים לחלוטין. על חלק מהאיים יש בתים פרטיים נחמדים ועל אחד מהם Water Key אין כלום מלבד חול לבן ועצי קוקוס מעין אי גלוייה שכזה. הבעיה עם הקיאקים היתה שמלכתחילה היה לנו רק משוט אחד טוב ועוד שבר משוט שלא תפקד יותר מדי ואחרי הביקור האיים ובדרך חזרה גיליתי שבקיאק שלי יש חור והוא מתמלא בהדרגה במים ושוקע. בשלב מסויים העברתי את המשוט לאורית ועברתי למצב של שחיה תוך כדי שאני דוחף את הקיאק השקוע למחצה. אל האי חזרנו כבר הרבה אחרי השקיעה שהיתה מדהימה ביופיה, עייפים, תפוסי שרירים ומרוצים.
אחרי מקלחת וצפייה בסרט הוליוודי מטופש כבר הרגשנו הרבה יותר טוב. בחוף החלו מספר חברה מהמלון לארגן ברביקיו דגים ואנחנו הצטרפנו למלאכה. הם הביאו שני דגי ענק מאחד הדייגים- דג אחד היה ברקודה עצומה בגודל זרוע ודג והשני היה דג טונה גדול. עטפנו אותם באלומיניום עם לימון, שום וקצת עשבי תיבול. ושמנו בגחלים יחד עם בצלים, תפו"א, עגבניות ובננות על האש. יחד עם בירות קרות יצאה לה ארוחת גורמה שללא ספק תחרט בזכרוני כאחת מארוחות הדגים הטובות שאכלתי. את שארית הערב העברתי על המרפסת עם שאר החברה במלון שהגיעו מכל קצוות עולם על מנת לצלול כאן.
בבוקר למחרת יצאנו שוב עם הסירה לצלילה באתר שנקרא Black Mountain. זהו מעין הר תת מימי שממוקם הרחק יחסית מהיבשה ופסגותיו נמצאות בגובה של כ-10 מטר מתחת לפני הים. במקום יש זרמים חזקים יחסית והרבה אלמוגים ודגים ואנחנו זכינו להתקל גם בצב ים ענק וזקן ששחה באיטיות נגד הזרם- מחזה מרהיב.
חזרנו בסביבות הצהריים ואחרי ארוחת צהריים טובה וצפייה בסרט DVD מפנק במלון תפסנו את סירת המועדון בסוף היום בדרכה חזרה לאוטילה. היה זה ערב ראש השנה ואנחנו רצינו לציין את האירוע עם ישראלים נוספים שפגשנו מקודם על האי וכך התאספנו לנו חבורה של שישה ישראלים במסעדה קטנה וציינו את תחילת השנה החדשה בניכר. הבאנו עימנו מהיבשת תפוחים, דבש, יין ועוד דברים טובים ועשינו סעודת חג מכובדת וטעימה. וכך נפתחה לה שנת תשס"ה אי שם על חופי הונדורס הקאריביים...
