טיול רגלי בעיירה בולגאטאנגה
12.7.01 - היה כל כך חם אתמול בלילה במלון אלחסן שבו ישנתי. התקרה פלטה חום אדיר ופשוט בלתי אפשרי היה להישאר בחדר. ירדתי עם הערסל למטה ושם במגרש החניה, בין המכוניות, תליתי אותו על שני עמודים והלכתי לישון. היתושים "דפקו" ארוחת שבע מנות עלי אבל לפחות ישנתי. כל פעם אני מברך מחדש על שהתעקשתי למצוא בברזיל את הערסל הקטן והמתקפל שלי שעשוי מבד מצנחים ולא תופס יותר מקום ממעיל גשם קטן מקופל.
היום בבוקר, ללא דמעות מיותרות, נפרדתי מ- Yolanda ועכשיו אני בעיירה Bolgatanga, או Bolga כפי שנקראת ע"י המקומיים. איך שהגעתי לעיר זרקתי את התרמיל בבית ההארחה של הכנסייה המקומית ויצאתי לסיבוב בכפרים הסמוכים. לא ידעתי בדיוק להיכן אני הולך. אחרי 40 דקות הליכה מחוץ לעיר הגעתי לאזור מישורי שכפרי חימר פזורים בו בינות עשרות עצי באובב. אחרי שיטוט שנמשך כשעה בין הבתים, נזהר להישאר על שבילים ציבוריים ולא להיכנס לשטח פרטי של מישהו, עברתי ליד עץ באובב ענק שלמרגלותיו ישבו כמה גברים ושתו משקה מתוך קערות עץ. אחד מהם קרא לי ופתח בשיחה. לא עברו יותר מכמה דקות והוא הזמין אותי ל- Pito, המשקה האלכוהולי אותו הם שתו. באופן מפתיע לאיך שהוא ניראה, אפור ועכור כמו מים בדלי ספונג`ה לאחר השימוש, זה היה ממש טעים וקליל. זה לא חריף כמו וודקה או משקאות אלכוהוליים כבדים. אחרי ששתיתי כמות כזאת שנטעה בי ספקות לגבי יכולתי למצוא את הדרך חזרה, הוזמנתי לביתו של John, שמו של ידידי החדש. ג`ון גר באחד מהקומפלקסים של בתי החימר. קומפלקס כי אלו מספר בתים, תלוי בגודל המשפחה, מסודרים בעיגול ומחוברים כולם ביחד באמצעות חומה שהיא הקיר החיצוני. בתוך העיגול חיים כל בני המשפחה ובעלי החיים שלהם. חזירים, פרות וכו`. לג`ון, שהיה לפחות בן 50, הייתה משפחה גדולה ולכן הכפר הקטן שלו היה די גדול. אחרי היכרות עם כל בני המשפחה עשו לי סיור בכל אחד מהבתים. איזו אומנות בניה מחימר. כל דבר הכי קטן הושקעה בו המון מחשבה. אפילו ה"בתים" של בעלי החיים עם פתחים מתאימים, מערכת ניקוז וכו`. נפרדנו בחיבוקים, אשתו נתנה לי שקית בוטנים מתנה תוך הבטחה שאשלח להם את התמונות שצילמתי.
יושב לי אחר הצהרים וכותב לכם. שתי בנות שעוברות לידי פותחות בשיחה. מפה לשם ואחרי שהן שומעות להיכן מועדות פני מחר הן מציעות להצטרף אלי. כמובן שהסכמתי. "טוב, אז נפגש ב- 5:30 ליד הבנק" הן אמרו. "5:30? מה השתגעתם?" הייתי בהלם. אז הן ויתרו לי וקבענו להיפגש ב- 6:30. ממש נחמה. את שארית הערב העברנו ביחד.
יכולת החיוך של הגנאים האלו מדהימה אותי כל פעם מחדש. ואיזה חיוך שובה. אני מתאהב בהם כל פעם מחדש. מזל שיש להם אוזניים אחרת החיוך לא היה נגמר.... דבר אחרון לפני שאסגור את עיני ואסיים יום נהדר זה. אתמול קיבלתי אי מייל ממשהי שכתבה שהיא קראה את ה"אני מאמין" שלי באתר ושאני אדע שאני לא מחדש כלום. קודם כל זה כיף לקבל תגובות, מכל סוג, על מה שאני כותב. שנית, יקירתי, בטח גם עכשיו אני לא מחדש לך כלום אבל כמעט כל מה שאנחנו יודעים וחושבים הוא לקט של דברים שנתגלו ונחשבו כבר לפני. רק בודדים הם אלו שיוצרים דברים חדשים לגמרי (בגלל זה קוראים להם איינשטיין, ניוטון וכו` ולא טובי). מה שמיחד אותנו אחד מהשני הוא אוסף או סוג הדברים אותם בחרנו לזכור. חלקנו אפילו מצליחים לחיות לפיהם והם לא נשארים רק כתיאוריה בראש. לי באופן אישי נפלה גם הזכות לכתוב את הדברים ולשתף הרבה אחרים שבמצב אחר לא הייתי מגיע אליהם. תודה לכם, ולך, על שאתם מקדישים מזמנכם לקרוא את מה שאני כותב. לילה טוב.
סיור מלכותי בגבעות טונגו
13.7.01 - ב- 6:30 הייתי ליד הבנק. גם הן. אחרי מיקוח קצר היינו על מונית בדרך ל- Tongo hills . על מנת להסתובב באזור יש לגשת קודם כל לצ`יף ולבקש רשות. צ`יף זה למעשה נקרא מלך בפי נתיניו. יש לו 22 נשים ו- 110 ילדים. (מעניין אם הוא זוכר אך קוראים לכולם). כשהגענו לביתו אחת מנשותיו הובילה אותנו לכיוון ה"ארמון" שלו. זו למעשה בקתת חימר עגולה וגבוהה עם דלת מאוד נמוכה בכניסה. השארנו את הנעליים בחוץ ונכנסנו. הבקתה/ארמון הייתה ריקה חוץ מבמה קטנה עליה יושב הצ`יף, שני תופים (נקראים בגאנה Talking drums)ואינספור גולגלות ועורות בעלי חיים תלויות על התיקרה. Spooky. בזמן שהמתנו לצ`יף קיבלנו הסבר מהיר על איך עלינו להתנהג. כשהצ`יף נכנס מוחאים כפיים שלוש פעמים. או אז הוא יפצח בסידרת ברכות שאחרי כל אחת עונים ב- Na (בטח אמן בשפה המקומית). לאחר מכן יש להגיש לו מתנה שהבאנו עבורו וכמובן שכסף יתקבל בברכה. אח"כ ניתן לשאול שאלות ולבקש רשות להסתובב באזורו. לאחר כמה דקות המתנה נכנסו לחדר שלושה בחורים צעירים, הבנים של הצ`יף, אדם מבוגר ואחרון נכנס הצ`יף, זקן מאוד שנשען על מקל הליכה מגולף. רבע שעה לקח לו לטפס אל מקומו על הבמה ועוד רבע שעה לברך אותנו כשבמשך כל הזמן הזה אנחנו רק אומרים Na ומוחאים כפיים.
באינסטינקט בא לי היה לומר Na בשילוב תנועה מזרחית מגונה. (אולי מפה מונטי פייטון קיבלו את ההשראה ל-"We are the knight that say Ni?" ). אחרי שנתתי לו סכום נחמד פנה אלי אחד הבנים ואמר שיש לתת כסף גם למבוגר השני. אז נתתי. אחרי שביקשנו אישור להסתובב בשטח אמר אותו הבן שצריך לתת משהו, כסף כמובן, עבור הזכות להסתובב. לטענתו, בכסף הם יקנו בעל חיים שכאשר יוקרב וגולגולתו תיתלה באוהל או אז חלק מאתנו יישאר אתם שם לתמיד. אז נתתי. אחרי שצילמתי כמה תמונות (הצ`יף אפילו שאל אותי למה אני לא משתמש בפלאש….) שאלתי אם ניתן להסריט בוידאו. התשובה הייתה חיובית. כשסיימתי הבן ביקש על זה עוד כסף. הרגשתי את שתי הבנות לצידי מתחילות לנוע באי נוחות מהסחיטה לאור יום שמתבצעת מול עיניהן. אבל נתתי. בשלב זה הבנו שלא כדאי לשאול יותר שאלות כי זה יעלה לנו. הבן "הסחטן" הצטרף אלינו כמדריך וברור היה שבסוף הסיבוב הוא יבקש עוד כסף. אחרי כ- 3 שעות הליכה, כשבדרך עוד כמה ביקשו כסף אבל סירבתי, הגיע הזמן להיפרד. נתתי לו כמה גרושים ואז ברוב חוצפתו הוא שאל "ומה עם הילדים" והתכוון לכמה "קרציות" קטנות שהתעלקו עלינו בדרך. אמרתי לו שישלח אותם לאבא שלו, הצ`יף, כי שילמתי לו מספיק. למרות כל התשלומים יצא שבסוף עלה הכל 3$. מצחיק, לא?
בדרך חזרה שכחתי את הכובע שלי במונית. נהג המונית חיפש אותי בכל העיר במשך כשעתיים ולבסוף התייצב בחדרי עם הכובע. איזה אנשים! יושב לידי כרגע גנאי, איש גדול עם ארשת חשיבות ולבוש בחליפה. הוא כרגע גורב את גרביו. יש לו גרביים של דונלד דאק. ענק.
