עתיקות טרוחיו
מהוארז נסענו נסיעת לילה לטרוחיו Trujillo , אליה הגענו ביום שישי בבוקר. נסענו אל משפחת ולדרמה, משפחה יהודית שגרה בטרוחיו ומפעילה מלון קטן. ב- 6:00 בבוקר דפקנו על הדלת, והערנו את לוסי - בעלת הבית. אצלם לא היה מקום, אז לוסי לקחה אותנו למלון קרוב. משפחת ולדרמה היא משפחה שומרת מצוות ולא הייתה לנו בעיה להשתלב באווירת השבת. בערב ערכנו סעודת שבת גדולה, עם כל הישראלים שהיו במלון. העברנו שבת נעימה בחברת משפחת ולדרמה.
ביום ראשון יצאנו לסיור בעתיקות שבקרבת טרוחיו, עם לאורה, חברה של משפחת ולדרמה ומדריכת תיירים. לאורה יודעת אנגלית מעולה והיא המדריכה הכי טובה שפגשתי בדרום אמריקה.
נדחסנו למונית סטיישן תשעה אנשים ונסענו אל מחוץ לעיר אל מקדש הירח. למעשה זה לא היה מקדש שהוקדש לירח, אבל הספרדים קראו לכל זוג מקדשים מקדש השמש ומקדש הירח. לפני שהתחלנו את הסיור לאורה הושיבה אותנו ונתנה לנו רקע על פרו ותרבויותיה בעבר והקשר של תופעת ה"אל ניניו" לתהפוכות בתרבויות אלה. תחילה היא ספירה כי מקדש ה"שמש" וה"ירח" נבנו על ידי בני תרבות Moche שהתקיימה בין המאה הראשונה לפני הספירה ל- 950 לספירה ואח"כ עברה לדבר על האל ניניו.
"אל ניניו" היא תופעת טבע שמתרחשת כל שנה בסביבות חג המולד. (אל ניניו בספרדית- ילד). במשך רוב חודשי השנה עולה זרם קר מאנטרטיקה לאורך החופים ואיתו הרבה פלנקטון- מזון לדגים, דבר שמביא לדגה עשירה בחופי פרו. מכיוון שהמים קרים אין התאדות רבה של מים מהאוקיינוס ולא נוצרים ענני גשם מעל קו החוף שרובו מדברי. בתופעת "אל ניניו" יורד זרם חם מכיוון קו המשווה לאורך חופי אקוודור. הזרם החם לא נושא איתו פלנקטון והדגה מתה וחלק חשוב בכלכלת פרו נפגע. ההתאדות המוגברת מאפשרת היווצרות ענני גשם, שגורמים לשטפונות ופוגעים בשדות- עוד פגיעה כלכלית חוץ מהנזק לתשתיות.
אחרי שהבנו את הרקע עלינו אל מקדש ה"ירח". המקדש בנוי בצורת פירמידה. הקומה הראשונה יותר גדולה בשטחה מהקומה השנייה, השניה מהשלישית וכו`. בכל פעם שה- Moche רצו מקדש חדש, במקום לשפץ את הישן או להרוס ולבנות מחדש, הם מילאו אותו בלבני בוץ ובנו מעליו מקדש חדש. הסיבה שהשתמשו בלבני בוץ ולא בחול או בבוץ סתם היא שאחרי שמניחים לבני בוץ, הן לא זזות. בוץ וחול יכולים לשקוע ולגרום לקריסת המבנה מלמעלה.
עד היום נחפרו המקדש השישי (העליון), המקדש החמישי והמקדש הרביעי. למעשה אין הבדל בין המקדשים. לא היתה התפתחות בארכיטקטורה או בעיטורים של המקדש. המקדש מעוטר באריחי בוץ שכל אחד מהם מכיל דמויות מופשטות של דג, יונק וציפור בדוגמא סימטרית שחוזרת על עצמה, כך שניתן לחבר כל שני חצאי אריח וכל שלושת הדמויות תופענה. על הקירות ישנם תבליטים של פרצופים מפחידים: עיניים בולטות, פה פעור עם שיניים גדולות.
כל התבליטים צבועים בצבעים עשויים ממינרלים טבעיים. הפרצופים המפחידים מופיעים גם בתרבויות קודמות ל- Moche גם במקבילות לה כרונולוגית וגם במאוחרות ממנה. מזה ומהקבלות נוספות מסיקים שכל תרבות שאבה סמלים, מנהגים, שיטות עבודה ועוד מתרבויות שקדמו לה, גם אם לא היה ביניהן קשר ישיר ואפילו נתק. בדרך ממקדש הירח והשמש אל מקדש ה"קשת" או מקדש ה"דרקון" עצרנו לביקור אצל מכרים של לאורה. יש להם גינה גדולה עם צמחים שהביאו מכל רחבי פרו. אחד הצמחים שהם מגדלים שם הוא קקטוס ה"סן פדרו" מהקקטוס הזה מפיקים את הסם ,סן פדרו" שהוא סם הזייה חזק. קיבלנו הסבר על השימוש בסם על ידי השאמנים (רופאי אליל) בעבר, ועל יכולתו של הסם ואת התוצאות של טיפול בסם. הם מגדלים שם גם איגואנה, תנין, קוף, שני צבים ונחש בואה.
"מקדש הקשת" או "מקדש הדרקון" נקרא כך מכיוון שאף אחד לא יודע איך קראו לו בעבר ואיזה טקסים נערכים בו. עיטורי בוץ שעל הקירות מזכירים קשת ודמות שנראית כמו דרקון ולכן הוא זכה לשם המוזר הזה. המקדש נבנה על ידי בני תרבות ה- Chimu, אבל הרבה עדיין לא ידוע עליו. המקדש מוקף חומה עבה בה יש שער כניסה אחד בלבד. המבנה הוא מעין מזבח ענק, עשוי כולו בוץ. בהיקף המבנה בנויים חדרים סגורים ב- 4 קירות אבל ללא תקרה. ממצאים שנתגלו משערים שאלו היו מחסנים למנחות שהובאו למקדש.
משם המשכנו אל צ`אן צ`אן, הידועה גם כעיר הבוץ מכיוון שעשויה כולה מבוץ.
בעיר ישנם תשעה ארמונות- מקדש. כל מלך בנה ארמון, ששימש גם כמקדש, שעלה למלוכה. אנחנו ביקרנו באחד, שדומה לאחרים במבנהו. המקדש כולו, כמו העיר עשוי בוץ. מכיוון שכמעט ולא יורד גשם באזור, הבוץ לא נסחף והמקדש עומד גם כיום כמעט מושלם.
אחרי שעוברים את השער נכנסים אל רחוב שמוביל לכיכר המרכזית. הכיכר שימשה כמקום כינוס לטקסים בזמנים מיוחדים וככיכר שוק בשאר הזמן. מעבר לכיכר הזו אסור היה לפשוטי העם להיכנס.
המשכנו בסיור בעיר כשאנחנו עוקבים אחרי עיטורי הבוץ. עבודת השימור של העיטורים קשה, מכיוון שהבוץ סופג לחות ומלח מהים, ולאט לאט נהרס. השימור נעשה בעזרת ניר שמוספג בתמיסה המופקת מקקטוס שמוצמד אל העיטורים. התמיסה מונעת ספיגת לחות ומלח. העיטורים מורכבים ממוטיבים שהיו קרובים אל אנשי העיר, שהיו ברובם דייגים- ציפורים, דגים מים וגלים. בעזרת העיטורים גם שילטו את הרחובות. ה- Chimu, כמו שאר תרבויות אמריקה לא הכירו את הכתב. כדי שהם יוכלו לזהות ולהבחין בין הרחובות כל רחוב עוטר בעיטור אחר, כך אפשר היה לדעת באיזה רחוב אתה נמצא ולאיזה רחוב אתה הולך. כשסיימנו את הסיור בעיר הבוץ, לאורה סיכמה את היום וגם דיברה קצת על פרו. על בעיות הגזע -אינדיאנים מול קריאולים (צאצאי ספרד ילידי דרום אמריקה) ומסטיסים (מעורבים אינדיאנים- קריאולים); בעיות כלכליות ופוליטיות, שחיתות בשלטון שיש בכל מדינה בדרום אמריקה, ולא רק בפרו כמו שלאורה ציינה.
בדרך ל- Leymebamba
עוד באותו ערב נסענו עמית ואני, יחד עם עוד שתי ישראליות- עינב וענת בנסיעת לילה לקחמרקה (Cajamarca). הגענו מוקדם בבוקר לקחמרקה התמקמנו במלון קטן והלכנו לישון עד הצהרים. מהכיכר המרכזית בקחמרקה לקחנו מונית אל Cumbemayo אתר שמכיל תעלות השקייה שנחצבו בסלע על ידי האינקה ונוף צוקים יפה. שהינו שם עד שהתחיל לרדת החושך ונאלצנו לחזור.
בערב נסענו לעיירה קטנה בשם Celendin שאין בה אטרקציות מדהימות אבל יש בה תחבורה אל הכפר הבא. ל- Celendin הגענו מאוחר מאוד בלילה ונחתנו על מלון שהיה נראה נטוש. חיפשנו איש קבלה אבל לא היה בנמצא. כבר חשבנו להתמקם בחדר ובבוקר להודיע לבעלים שהשתמשנו בשירותיו, אבל בסוף נתקלנו באיש הקבלה. הלכנו לישון במהירות האפשרית. בבוקר קמנו והתחלנו לחפש תחבורה אל Leymebamba שממנה יוצאים לטרק קצר שנמשך יומיים אל לגונה, ולטיול קצר אל עתיקות אינקה.
ב- Celedin לא היתה תחבורה אל Leymebamba, אז בסוף מצאנו קומבי שייקח אותנו עד Balsas, כפר בדרך. העיקר להתקדם. הנהג אמר שהוא יוצא "אהוריטה" מונח שפירושו מיד, אבל מניסיוננו ידענו שזה מונח מאוד גמיש ויכול לציין פרק שמן שהוא בטווח שבין שתי דקות ליומיים וחצי. אחרי שהעמסנו את התיקים, עינב ואני הלכנו לקנות קצת פירות לנסיעה וענת ועמית זכו לטיול רכוב בעיר במשך שעה, בחיפוש אחר נוסעים נוספים.
בשעה טובה ומוצלחת יצאנו לדרך. Celedin, כמו רוב העיירות באזור שוכנת בעמק, וכדי להגיע לעיירה הבאה צריך לחצות רכס על "כביש"=דרך עפר ששני רכבים נדחקים בקושי כדי לחלוף אחד על פני השני כשהעיירה הבאה נמצאת כמה עשרות ק"מ, אבל בגלל מצב הכביש הנסיעה אורכת בערך 4.5 שעות. הנוף כמובן מדהים. הרים מכוסי ירק, בעיקר שדות מעובדים, אבל גם שדות מרעה. עצים יש מעט - בעיקר אקליפטוסים מיובאים. אחרי שעברנו את הרכס התחלנו לרדת למטה בדרך שהיתה דומה קצת ל"דרך המוות" בבוליביה: צרה, והיו מקומות ששני רכבים לא יכלו לחלוף אחד מול השני. גם הנהג היה פחות זהיר. מוסר השכל: "דרך המוות" זה שם לאחת הדרכים היותר מסוכנות בעולם, אבל היא לא לבד.
ירדנו וירדנו ועם השקיעה הגענו אל Balsas כפר קטן שנמצא על גדת נהר גדול. על הנהר מתוח גשר מרשים שאלמלא הוא הכפר לא היה שווה איזכור. ב- Balsas לא היתה תחבורה מסודרת אל Leymebamba, אבל ישבנו ליד הגשר וחיכינו לטרמפים, להנאתם של תושבי הכפר שלא זוכים לחזות ב"גרינגוס" (תיירים לבנים) כל יום. אחרי שעתיים של ציפייה הגיעה משאית שנסעה ל- Leymebamba. עלינו עליה בשמחה וששון והתמקמנו בארגז מאחור, תייר איטלקי שהסתפח אלינו ונכנס לקבינה. די מהר גילינו שהייעוד העיקרי של המשאית הוא הובלת בקר, ובפינת המשאית הצטברה ערימה יפה של שאריות שפרות נוטות להשאיר אחריהן. הזבל היה יבש וחתיכות קטנות עפו עלינו עם כל רוח אקראית. פרשנו את שקי השינה והלכנו לישון.
אחרי שלוש שעות נסיעה התייר האיטלקי העיר אותנו ואמר שיש בעיות עם המצבר, ושהנהג רוצה להניע את המשאית בדרדור. היינו סקפטים בקשר ליכולתנו לדחוף את המשאית, אבל הצלחנו בלי קושי מיוחד. נסענו בערך עשר דקות ועצרנו. הנהג לא רצה להמשיך לנסוע בלילה עם בעיות חשמל, שלא ניתקע בלי אורות. לא היתה ברירה אחרת אז המשכנו לישון. התעוררנו כשהמשאית מדורדרת- הנהג התניע שוב. לא כולנו היינו בדיוק מאופסים מה קורה, ולהרגיש שאתה שוכב בתוך שק"ש מאחור זה לא הרגשה נחמדה...
נרגענו וחזרנו לישון כשהתעוררנו שוב כבר היה יום מלא. קמנו לאט אל הנוף של Leymebamba. העמק הירוק, משובץ בשדות. הדרך כרגיל -; תלולה וצרה.
ב- Leymebamba אכלנו ארוחת בוקר השארנו את המוצ`ילות במוזיאון המקומי ויצאנו לטיול קצר אל הריסות האינקה באיזור. מיד אחרי שיצאנו מהעיר התחלנו לטפס על מדרון תלול. השביל מאוד ברור אבל העליה קשה. לאט לאט מתגלה הנוף של העמק הפעם מזוית אחרת. קצת אחרי סוף העליה מצאנו בית ספר מקומי. נכנסנו ודיברנו עם המורה והמנהל. בעזרת גלובוס לימדתי את הילדים איפה נמצאת ישראל וגם איפה נמצאת פרו.
אחרי שנפרדנו מהילדים המשכנו להתקדם בשביל בתוך שדות ירוקים במשך כשעתיים עד שהגענו לחווה. שם שאלנו את המקומיים איפה העתיקות. הם כיוונו אותנו לעבר השביל שהתברר שהוא עובר בתוך ערוץ של נחל זורם. הלכנו בתוך המים הרדודים והגענו למחסום עשוי גזעים. פועלים שעבדו בשדה הסבירו לנו שהמחסום הוא לפרות ואנחנו יכולים לעבור. פועל אחד בא איתנו להראות לנו את הדרך, אל העתיקות והריץ אותנו בעליה תלולה. אחרי שהוא חזר אנחנו המשכנו ודי מהר פנינו בפנייה לא נכונה. עליתי לחפש את השביל ולא מצאתי אותו. מכיוון שהעתיקות לא היו מטרת הטיולון החלטנו לחזור לעיירה.
בעיירה ביקרנו במוזיאון פרה-אינקה המשמר מומיות וזכינו להסברים מהשומרת של המוזיאון שהבית שלה צמוד לו. נחמד לישון עם 200 מומיות...
למחרת ב- 4:00 בבוקר קמנו ולקחנו את האוטובוס הראשון, והיחיד מ- Leymebamba ל- Chachapoyas . אחרי ארבע שעות פחות או יותר הגענו אל Chachapoyas . משם לקחנו מונית שירות אל Bagua Grande כי הבנו שאין אוטובוסים אל היעד שאליו רצינו להגיע-Chiclayo עד הערב.
כשהגענו ל- Bagua Grande לקחנו מונית אל Chamaya המקום הבא אליו יכולנו להתקדם. רוב המקומות בדרך לא שווים איזכור, הם פשוט מוקפים שדות אורז אין סופיים מנוקדים בעצי קוקוס. ב- Chamaya חיכינו די הרבה זמן עד שהגיע אוטובוס ל- Chiclayo. עם האוטובוס יצאנו מאגן האמאזונס עלינו על האנדים, חצינו אותם וירדנו אל קו החוף. מ- Chiclayo נסענו ל- Piura שם ישנו ולמחרת בבוקר לקחנו אוטובוס שהעביר אותנו אל Loja שבאקוודור.
