רעיון ההתנדבות
לעיר קוצ`במבה שבבוליביה הגעתי לבד, עייפה וחולה. קדחתי מחום, השתעלתי- בקושי החזקתי את עצמי על הרגליים. זכרתי שחברים המליצו על אכסניית "אליסה", הנמצאת חמש דקות הליכה מהתחנה המרכזית. לאחר הליכה קצרה, שנראתה לי ארוכה כמו הנצח, הגעתי לאכסניה. לקחתי חדר, נשכבתי על המיטה ולא קמתי ממנה כיומיים. החלטתי לחכות מספר ימים בקוצ`במבה עד שארגיש טוב יותר לפני שאמשיך הלאה בטיול. לא יכולתי לדעת שהחלטה זו תשנה את חיי לחודשיים הקרובים ובכלל.
העברתי את הימים בגינה המקסימה של מלון "אליסה". המלון נמצא בשכונה הכי ענייה של העיר, מוקף בחומה גבוהה המשמשת כחוצץ בין המציאות האכזרית בחוץ, לבין העולם השלו בפנים. שולחנות מעץ עם שמשיות בשמש. פרחים וצמחים רבים, תיירים יושבים, מדברים - שוכחים שברחובות העיר מסתובבים אנשים הרעבים לאוכל, ברמה כזו שהתיירים המערבים לא מכירים כלל.
באחד הימים בהם ישבתי בגינה, הגיעו ארבעה "חברה" ישראלים. התיידדנו ויצאנו לאכול ארוחת ערב בחוץ. כל חמש דקות ניגש אלינו ילד קטן, לבוש בגדים בלויים, ובעיניים עצובות ביקש למכור מסטיק, סיגריות או אפילו חוטים. שלומית, אחת הבנות, הייתה נכנעת כל פעם מחדש וקונה את הסחורה. "מה", הייתה אומרת כל פעם שמישהו הסתלבט עליה, "בשבילנו זה גרושים, בשבילו ארוחת צהרים!". למחרת בצהרים שלומית אמרה לי שמאחר וקנתה כבר סחורה מכל ילד אפשרי בעיר, היא מרגישה שהייתה רוצה לעזור בדרך אחרת. היא סיפרה לי שחשבה להישאר בעיר זו ולהתנדב בבית יתומים. שלומית נעזרה בספרדית שלי, ופנינו לבעל האכסניה שלנו שבעזרתו מצאה שלומית בית יתומים בקרבת מקום.
כשחזרה שלומית מהיום הראשון בבית יתומים עטתי עליה לשמוע חוויות. היא סיפרה שיש שם מספר מתנדבים מכל העולם וכל מתנדב מוצמד לקבוצת ילדים. היא הוסיפה וסיפרה שאותה הצמידו לקבוצת הילדים בגילאי 3-4, אך היא רוצה לעבור לתינוקות, שכן היא איננה מבינה את הילדים ומתקשה לתקשר אתם. "למה שלא אצטרף אליך מחר?", ממילא לא תכננתי לנסוע בימים הקרובים, "אני אעזור לך ואתרגם את מה שהם אומרים...".הצטרפתי לשלומית ביום למחרת. בכניסה למעון נפגשנו עם הנזירה האחראית על המקום, הסברתי לה שאני פה לימים הקרובים ורוצה לעזור. בשמחה, ענתה הנזירה, תצטרפי לשלומית. בחשש קל הלכתי אחרי שלומית לכיוון הילדים. לא ידעתי איך יקבלו אותי. אך חששותיי נפוגו מהר מאוד. עוד לפני שהציגו אותי, הילדים עטו עלי, חיבקו אותי, נישקו אותי ורצו לשחק איתי. מעולם לא ראיתי ילדים שכה זקוקים לחום ואהבה.
כשחזרנו לאכסניה באותו הערב, עשיתי חושבים. היום הראשון היה מדהים. לא ידעתי שאפשר לקבל כל כך הרבה מלתת. זו ההזדמנות שלי, חשבתי לעצמי, לעשות משהו שונה, לתרום, להכיר מקרוב תרבות זרה. החלטתי להישאר עוד שבועיים. ההתנדבות נכנסה לשגרה. שלומית עברה לקבוצת התינוקות, ואני נשארתי עם הילדים בגילאי שלוש-ארבע. הזמן עבר במהירות ונהניתי מכל רגע. תפקידי היה רק לשחק אתם, ולהעניק להם חום ואהבה. בנוסף על כך האווירה באכסניה בה ישנו הייתה נחמדה. במהלך היום עבדנו במעון, אחה"צ היינו חוזרות לאכסניה, שם התגוררו ביחד איתנו לתקופה ארוכה נורווגי ושני דנים שלמדו ספרדית, ועוד תיירים שבאו והלכו. בערבים היינו מבשלים ארוחות גדולות או יוצאים למסעדות שונות. בקוצ`במבה הרבה מוסדות עזרה ולכן רבים בה המתנדבים מכל העולם, והיינו פוגשים בהם מידי ערב בבית קפה. עברו חלפו השבועיים. שוחחתי ארוכות עם שלומית והחלטנו להאריך את שהותנו. מפה לשם נשארנו בבית יתומים כחודשיים.
חוויה בבית היתומים
התקופה בה היינו אני ושלומית בבית היתומים הייתה מרץ-אפריל, 2001. למי שזוכר הייתה זו תקופה סוערת בבוליביה. ארה"ב ניסתה בכל כוחה להפסיק את גידולי הקוקאין מהם מפרנסים כמחצית הבוליביאנים. הדבר הביא להרבה מחאות, הפגנות ושביתות. לקראת הראשון במאי תוכננה הפגנה ושביתה גדולה. דובר על השבתת כבישים, שדות תעופה - השבתת המדינה. המלצת השגרירות למטיילים הישראלים הייתה לעזוב את בוליביה. בכאב לב נאלצתי לעזוב את בית היתומים. רצינו, אנוכי ושלומית, להשאיר לילדים מזכרת. משהו שלא ייגמר או לא יהיה אפשר לקחת מהם. החלטנו (בהמלצתה של אמריקאית חביבה ששהתה אתנו באכסניה) לצבוע את גן המשחקים העלוב שהיה להם. המתקנים המעטים בגן היו בצבע שחור, בגווני מתכת חלודה. אספנו כסף, ובעזרת שני ישראלים (ותודה לעמית ועמית) צבענו את גן המשחקים בצבעים שמחים, עם ציורי פרפרים, פרחים וכדומה (בעזרת כשרון הציור של שלומית...).
מספר מילים על המעון MADRE DE DIOS, (אם האלוהים: הכוונה היא למרים- מריה) הוא רשת של בתי יתומים הפועלים בקוצ`במבה והסביבה. הם מנוהלים על ידי נזירות, וחיים מתרומות מארה"ב. למעונות מגיעים מתנדבים מכל העולם. הם מגיעים לשנה, וגרים במעונות עצמם או אצל משפחות מקומיות. לרוב הם מגיעים דרך ארגון מסודר. המעון שאנחנו שהינו בו מחולק לשני חלקים. הראשון- מעון לילדים. הוא מיועד לילדים לאמהות חד הוריות, חסרות כל. לרוב הילדים נמצאים ברחובות, ונלקחים ביוזמת הנזירות למעון. במעון זה הילדים חוזרים בלילה הביתה. אך במהלך היום הם מקבלים שתי ארוחות חמות, ושלוש ארוחות ביניים. במסגרת המעון מלמדים את הילדים היגיינה (שימוש בשירותים, צחצוח שיניים, מקלחות) וחינוך בסיסי, בעיקר קרוא וכתוב.
יכולתי למלא דפים שלמים בסיפורים על הילדים. אך מספיק שאגיד שמדובר בעם עם מנטליות שונה לגידול ילדים, בלי שירותי רווחה שפועלים כראוי להציל ילדים בסכנה- לא היה ילד אחד בקבוצתי שלא הוכה או עבר התעללות מכל סוג שהיא. כל הילדים ככולם סבלו מבעיות תזונה, שלא טופלו וגורמות לבעיות רבות אחרות. היו במעון ילדים שלא למדו ללכת או לדבר עד גיל ארבע כי אף אחד לא התייחס אליהם, תינוק שלא חייך כי מעולם לא שיחקו אתו - במעון קיבלו הילדים יחס שלא הכירו, יחס כל כך הכרחי. ועוד רבים המקרים שנתקלתי בהם.
חלקו השני המעון מיועד לנערות צעירות בהריון הגרות ברחוב. הן גרות במעון, לעתים עם ילדים קודמים. ממשיכים להעניק להן חינוך, ועוזרים להן בזמן ההריון. לאחר הלידה הן יכולות לבחור בין לשמור את הילד או למסורו לאימוץ. בכל מקרה הן מקבלות את תמיכתן המלאה של הנזירות. שאר המעונות בקוצ`במבה הן בתי יתומים לכל דבר.
אנשים רבים ששומעים את סיפורי, מתפעלים מהנכונות שלנו לתת. אני מנסה שוב ושוב להסביר לאותם אנשים, שהנכונות שלי לתת במקרה זה, באה ממניעים אנוכיים למדי. התרומה שקיבלתי מחודשיים אלו הייתה הרבה יותר ממה שנתתי בהם. קיבלתי חוויה, הכרות עם תרבות זרה מקרוב, מנוחה משגרת הטיול והאריזה היומיומית של התיק תוך השקעה כספית מינימלית, אך יותר מכל קיבלתי אהבה. הילדים העניקו לי חום ואהבה שלא הכרתי. הכרת תודה אילמת על המעט שיכולתי לעשות למענם.
לתחילת הכתבה
